שמחה לשתף בסיפור הלידה. אמנם כבר מעל שנה אבל מרגש להיזכר....
הריון שלישי.
לידה ראשונה עברה נהדר עם אפידרול, לידה שנייה, מהירה מאד, ללא אפידורל.
בגלל מספר טסיות דם נמוכות ידעתי שלא אוכל לקבל אפידורל והגעתי מוכנה נפשית לכך. הלידה עברה נהדר.
הפעם - מספר הטסיות היה בסדר יחסית ואני מתכננת הרים וגבעות על האפידרול.
ביום שישי מחליטים ליסוע להורים למקרה שאלד בשבת.
במהלך השבת מרגישה צירים, לא כואבים מדי, אבל צירים. כולם מתרגשים איתנו יחד.
שבת יוצאת ואנו מחליטים ליסוע לביה"ח לראות מה קורה.
בניגוד ללידה הראשונה והשנייה שרציתי למשוך כמה שיותר זמן בבית, כדי להגיע עם פתיחה גדולה, הפעם אני ממהרת לביה"ח כדי לקבל אפידרול כמה שיותר מהר.
מגיעים לביה"ח, בודקים אותי, פתיחה 2. עדיין לא נכנסים לחדר הלידה. מעט מאכזב. בגלל שביה"ח קרוב מאד לבית הוריי אנחנו מחליטים לחזור אליהם. חוזרים לכמה שעות, והפעם ברור לי שזהו זה, הצירים מספיק ארוכים וכואבים לתחילת לידה. שוב נפרדים מההורים בהתרגשות ונוסעים חזרה לביה"ח.
בודקים אותי שוב, ]תיחה 4. נכנסים לחדר לידה ואני מודיעה מיד למיילדת שתכין אותי כבר לקבלת אפידורל.
המיילדת מחברת אותי למוניטור, לוקחת ממני ספירת דם ומחברת אותי לעירוי נוזלים.
הצירים מתקדמים ואני עושה תנועות אגן כדי להקל מהכאב.
לאחר כמה זמן, המיילדת מודיעה לי- "מספר הטסיות שלך נמוך, את לא יכולה לקבל אפידורל". אני בהלם!!! לא כך תכננתי. היה לי ברור שהפעם אלד רק עם אפידורל!!!
לא יודעת איך לעכל זאת.
אני נלחצת מאד והמיילדת אומרת שתשלח את בדיקת הדם שלי לבדיקה ידנית, אולי מספר הטסיות יהיה גבוה יותר.
אני מתמלאת בפחד גדול. מבינה היטב את המשמעות.
בעלי המקסים תומך ומרגיע, אבל מה כבר הוא יכול לעשות??? אפילו לא לגעת בי. והדולה שלי לא איתי, כי חשבתי שאקבל אפידורל, ולכן גם לא התקשרנו אליה (מראש סיכמתי איתה שייתכן שנקרא לה וייתכן שלא).
אני מבינה שאין ברירה אלא להתמודד, ולכן אני חייבת, פשוט חייבת, למצוא דרך להירגע בתוך הלחץ והכאב.
בינתיים שוב מחברים אותי למוניטור, ותוך כדי אני מנסה להיזכר ולומר לעצמי משפטים חיוביים בנוגע לצירים, ללידה.
כשמגיע ציר אני אומרת לעצמי: "יופי. הוא מקדם את הלידה, התינוקת יורדת בתעלת הלידה, זה כאב טוב. בריא. מקדם". עובדת על המחשבה, שתהיה חיובית.
ובאמת, מרגישה שזה עוזר. התחושה רגועה וחיובית יותר. בינתיים, שוב תשובה: "מספר הטסיות עדיין נמוך מדי".
ושוב אכזבה ופחד גדול, וכני בוכה.
המיילדת מציעה לי בדיקה אחרונה של איזה מרכיב נוסף בדם.
היא מבצעת את הבדיקה, ובינתיים, עד קבלת התשובה, אני נכנסת למקלחת.
יושבת על כסא והמים החמים זורמים עליי בלי הפסקה. כשמגיע ציר, מכוונת את המים ישירות למקום הכאב.
זה עוזר מאד. אבל הצירים מתקדמים- ארוכים וכואבים יותר. והפחד מקשה כ"כ!!
לאחר כארבעים דקות, המיילדת שופקת לי בדלת ואומרת "אני רוצה לדבר איתך". המילים שלה כבר מבשרות לי שכנראה לא אוכל לקבל אפידורל.
מתלבשת ויוצאת מהמקלחת, פוחדת ובוכה, אכן, אין אפשרות לקבל אפידורל.
בעלי חסר אונים.
המיילדת קוראת למרדים שידבר איתי.
הוא מגיע ומתחיל להסביר לי שבמצב שלי הוא יכול לתת לי אפידורל אבל יש סיכוי גבוה לכאבי ראש לא נורמליים לאחר הלידה, ועד כמה זה לא מומלץ.
ואני מקשיבה לו תוך כדי צירים ותנועה להקלת הכאב.
ואני בפחד גדול, וצריכה לקבל החלטה עכשיו לבד.
אני בוכה ולא יודעת מה לומר, ובסוף מבינה שלאור דברי המרדים לא כדאי שאקח אפידורל.
ההחלטה מתקבלת ואני לא יודעת איך אני הולכת לעשות זאת.
בעלי מתקשר לדולה שלי וקורא לה להגיע.
בינתיים אני נכנסת שוב למקלחת.
הפתיחה כבר 6 או יותר.
ואני יושבת במקלחת עם המים החמים שזורמים עליי, ומקלים על הכאב.
אבל הכאב מתגבר, מתארך, נעשה תכוף יותר ויותר.
ואני - לא חושבת על כלום- רק איך לשרוד את הציר הבא.
בין ציר לציר כבר אין הרבה זמן, ובכל זאת, מרוב עייפות, אני עוצמת עיניים ומנמנמת מעט.
מנוחה קטנה בין כאב לכאב. רק לעבור את הציר הבא.
הזמן עובר ואני כאובה כ"כ, עייפה, ודבקה במטרה שלי- לעבור את הציר הבא. ועוד אחד. ועוד...
סוף סוף הדולה שלי מגיעה. היא נכנסת ישר אליי.
עוטפת אותי בנוכחותה, בחום, בביטחון, ואני- פרוצת בבכי.
היא מדברת איית על הזכות ללדת בתקופה לא פשוטה לעמ"י (פיגוע כמעט כל יום),
ומזכירה לי להתפלל על העם היקר שלנו.
ואני בוכה ואומרת לה שאני מתפללת כמובן.
לאחר כרבע שעה, המיילדת דופקת ואומרת "תתכוננו לצאת עוד כעשר דקות לבדיקה".
אבל הדולה שלי קולטת כמה רגעים לפני שהגיע זמן הלידה.
שאני ממש כמעט לוחצת כבר.
היא צועקת למיילדת שאין זמן ושאני צריכה עכשיו לצאת.
היא עוזרת לי לשים חלוק ולצאת מהמקלחת.
אני בקושי הולכת.
כל צעד מפחיד אותי יותר.
עולה על המיטה, המיילדת בודקת, ואכן- פתיחה מלאה.
עכשיו אני צועקת.
לוחצת וצועקת. הכל כ"כ כואב. לוחצת פעם, פעמיים,
ואז המיילדת צועקת עליי "אל תלחצי" ודואגת שלא יהיו לי קרעים.
אין לי מושג מה פירוש לא ללחוץ. זה כמעט לא בשליטתי.
עוד כמה רגעים והתינוקת בחוץ.
מניחים אותה עליי. וכל מה שאני עסוקה בו זו רק המחשבה שזה נגמר. זהו.
לוקחים את התינוקת לחימום, ואושר גדול מציץ אותי שזהו0זה.
נגמרו הכאבים.
אמנם הכל עוד כואב לי אבל אין יותר צירים.
עוטפים את התינוקת ומביאים לנו אותה. בעלי ואני מאושרים.
ואני לומדת שיעור חשוב - לקב"ה דרכים משלו. כמה שנתכנן, ונתכונן,
הקב"ה קובע לנו את הדרך,
ובאחריותנו להחליט איך להתנהל בדרך הזו,
ואיך למצוא בעצמנו את הכוחות.
תודה רבה לה' יתברך!
ותודה למי שקראה עד כאן : )
) שזה ילד ראשון ואנחנו לומדים להיות הורים ובכל זאת....
.