לא חרדה ודיכאון במובן הקליני.
אחרי לידות, כל פעם שהיא היתה צריכה להגיע, הייתי מקבלת דלקת בשד עם חום גבוה.
חמותי מסכנה, כן סובלת מהתפרצות של דכאונות קליניים כתגובה למצבים קיצוניים (כמו פטירה או פיטורין מהעבודה), אבל עיקר הבעיה שהיא סובלת ממצבי רוח ושתלטנות, ובגלל שהיא נוטה לדיכאון, כולם הולכים סביבה על קצות האצבעות וסופגים ממנה הערות ויחס מבזה.
אני לא הייתי היחידה שסבלה ממנה, אבל אני קיבלתי יחס משפיל במיוחד כי אני חיה בסגנון חיים שונה מאוד ממה שלתפיסתה הוא סגנון החיים הנכון.
למשל - בעלי היה אברך שנים מס' אחרי הנישואין - והיא עשתה הרבה כדי להניא אותו מללמוד ולשלוח אותו לעבוד. למשל אני עובדת מהבית, מס' שעות מועט והתינוקות איתי עד גיל גן, ובשבילה זו היתה עילה לזלזל בי לחלוטין. אני גם יותר מכילה וזורמת עם הילדים וגם פחות מסודרת..כל זה גרר עלבונות ונסיונות לנהל אותי כמו שנראה לה לנכון.
כדי שהיא תרגיש בנוח אצלנו, הייתי צריכה לתת לה גישה חופשית לכביסה שלי ולמכונת הכביסה, ועוד ועוד.
הפתרון היה לא לנסות לשנות אותה, אלא להציב לה קווים אדומים: אין יותר גישה למכונה ולכביסה שלנו. אין יותר לבשל יחד לכבוד שבת תחת העין הפקוחה שלה (גם בנושאי תקציב), וכו' וכו'.
היום היא באה אלינו לשבת אחת במשך השנה (ולסעודות חגיגיות בימי חול כמו פורים, יום העצמאות, וחול המועד - ככה שאפשר בסיום הסעודה להקפיץ אותה חזרה הביתה.
והיא יודעת שהיא לא מתקרבת לאזור המטבח כשאני מבשלת, למרות שהיא זריזה וחרוצה, ואני נסחבת עם הבישול עד סמוך לכניסת שבת.
פעם כשהיא היתה תופסת פיקוד, אני הייתי משתתקת. רק להיזכר בזה עושה לי רע.
מה שמעניין הוא שאנחנו עברנו דירה לעיר שלה מישוב מרוחק. קודם כשגרנו בישוב ונאלצנו להתארח אצלה לשבתות וחגים, הייתי זקוקה לשבוע התאוששות כשחזרנו הביתה רק מכמות העלבונות והצעקות שהייתי חוטפת.
ודווקא כשעברנו אל אותה עיר מגורים שלה, זה עזר לי לקום על הרגליים ולתקן את המצב.
עזר גם שאנחנו לא צריכים להתארח אצלה יותר בשבתות וחגים. בעלי הולך לבקר אותה הרבה, ולפעמים הוא לוקח את הילדים.
אמא שלי היתה אומרת לי - "אבל היא אישה טובה, והיא אלמנה, תכבדי אותה".
עד שיום אחד נפל לי האסימון והבנתי שלא. היא לא אישה טובה. וההתנהגות שלה מחפירה. ושאני צריכה לקום ולעשות לזה סוף, בפרט שבעלי לא היה מוכן להתערב.
הקדשתי לזה הרבה מחשבה. שאלתי את הרב שלנו אם אני צריכה לפתוח בפניה את הדלת ולהכניס אותה לבית שלי בלי להעמיד אותה במקום כי אולי זה לא כיבוד הורים.
אמרתי לרב חצי בצחוק, חצי בבכי שאני לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה של ימות המשיח "כלה קמה בחמותה", אבל הגיעו מים עד נפש.
מאוד רציתי לכבד את חמותי, גם בשביל בעלי, והתייסרתי בשאלה הזאת המון.
אחרי שהרב שאל כמה שאלות והבין שמדובר במקרה שחורג מהנורמה, ככה הוא פסק.
ב"ה יצא לטובה. בעלי מבין שהוא לא מסוגל או לא במקום להעיר לאמא שלו, ולכן נותן לי יד חופשית להציב את הקווים האדומים שלי.
ככה אנחנו גם זוכים שהילדים רואים שאבא מכבד את סבתא ומצד שני, אמא יודעת להגן על כבודה (כלומר כבודי 
). בעבר ילדי הקטנים היו נחרדים מאיך שסבתא צועקת על אמא.
אז היא לא פתאום התנרמלה, הקווים האדומים שלי עוזרים לה לא לעבור את הגבול.
שיהיה בהצלחה.
). בעבר ילדי הקטנים היו נחרדים מאיך שסבתא צועקת על אמא.
), שיש לך הכרת הטוב, ושאת משתדלת לעשות רצון ה' ולכבד את חמותך.
.
שיכנס לך מאוזן אחת ויצא מהשניה.
.