פורום הריון ולידה (עמוד 4303)

לי אמרו שזה כי הרחם גדל ומזיז הצידה איברים אחרים בבטן.

אל תהיי בלחץ . תעקבי, אם יש משהו ממש חריג בעוצמה שלו, תגשי להיבדק.

בין שבוע ל6 שבועות

על מה שכתבת - להתחיל לספור כשנגמר הדימום-

דיוק קטן אך חשוב:

אחרי הפלה של בת אפשר להיטהר רק אחרי 14 יום (ולא 12 כמו במחזור רגיל)

ואם לא יודעים אם זה בן או בת מחכים 14 יום, למקרה שהעובר שנפל היה בת.

תכל'ס זה אומר שגם אם הדימום נגמר אחרי יומיים, צריך לחכות 7 ימים מההפלה ורק אז לעשות הפסק.

(ואז הטבילה היא אחרי 14 יום)

בעלי מתעקש שאטבול רק אחרי המחזור,

כי ככה הרב אמר לו שעדיף לעשות כי זה יותר בריא..

הוא מפחד שאם לא נעשה ככה, אז אם אכנס שוב להריון אז משהו לא יהיה תקין..

בעלי מרובע ממש,אז אין עם מי לדבר...

איזה יאוש!!!

אין לי כח לזה!!!

איך אפשר בגלל להיות ביחד אחרי כ"כ הרבה זמן של ריחוק,

ולא לעשות את המעשה?

אני באמת שואלת,כי זה נראה לי לא הגיוני.. איך הצלחתם?

מכל ההודעות פה אני מבינה שרוב הרופאים אומרים לחכות למחזור הבא.

ומה אני יעשה שיש לי שחלה פוליציסטית.. ואין לי מושג מתי המחזור יגיע כי אין לו סדר...

מה אני צריכה לעשות?

למה לרפואה אין תשובות על זה?

כי אולי באמת את יכולה לטבול ולמנוע בינתיים..?

מתי להתחיל - יש שתי גישות:

אפשר להתחיל לפני ולחבר את הדימום הסתגלות עם הסוף של הדימום מהלידה.

אפשרות אחרת היא לטבול ולמנוע עם נרות שבועיים ורק אז להתחיל עם הגלולות, גם כי יש כאלה שיש להן רק כתמים ואם הן כבר טבלו לפעמים זה לא אוסר, וגם כי יש פעמים שהדימום הסתגלות הוא ארוך וכשהוא ברצף עם כל הזמן שאסורים מאז הלידה זה מקשה. ככה לפחות היו שבועיים שמותרים. שיקול שלך מתי להתחיל.

אז כנראה שנשאל את הרב שלנו מתי להתחיל

אני התחלתי לקחת רק שישה חודשים אחרי הלידה כי הנקתי מלא והעדפתי לחסוך את ההורמונים והכסף. (לא הרגשתי סיכון בזכות ההנקה וגם כי אחרי הילד הראשון לקח 9 חודשים עד שקיבלתי מחזור)

לא היה דימום ניכר וגם לא חיפשתי בכח. מה שכן, כנראה שלחלב שלי היה טעם מוזר בהתחלה אבל אחרי יומיים-שלושה התינוק חזר לינוק נורמלי.

אבל יש גם הרבה שלא נכנסות להריון בהנקה מלאה. אני הייתי בסדר עם ה"סיכון" לעוד ילד ולפני שהתחלתי את הגלולות באמת עשיתי בדיקת הריון (שיצאה שלילית ואפילו טיפה טיפה התאכזבתי).

למה לא לעבור את זה מיד אחרי הלידה וזהו? (אם היית אומרת שאת רק רוצה למנוע חצי שנה ואז לא לוקחת בכלל גלולות זה היה יותר ברור)

ובאמת בשבילי היא לא. כמו שכתבתי, לא שמתי לב להשפעות מיוחדות (דימומים, מצבי רוח וכו') חוץ מזה שהתינוק פחות התלהב לינוק מבד"כ במשך יום-יומיים.

אילו הייתי אחרי קיסרי בטוח שהייתי מונעת בהתאם להמלצות הרופא.

לא היה לי מאוד חשוב למנוע.

ד"א, תודה על המתכון התלהבתי על ה 'ללא מרגרינה'!

אפשר לשאול מה נקרא נתונים גדולים של העובר? האם יש לך סכרת הריון? מה המשקל הכי גבוה שילדת בעבר?

גם בעניין של הגבלת גודל שבו רופאים מתחילים להליחץ שי פערים בין בתי חולים

יש בתי חולים שמעל 4 קילו ידחפו לניתוח ויש שמעל 4.5 קילו ידחפו לניתוח.

יש גם אי דיוקים בהערכת משקל. 

מכירה מישהי שליוותה יולדת שהיתה לה הערכת משקל של 4.5 ולכן הלכה לניתוח. בניתוח נולד תינוק במשקל 3.600 - טעות של 900 גרם בהערכה שגרמה לניתוח מיותר לחלוטין! 

כמובן שמאד משנה אם הגודל הוא בגלל סכרת הריון או לא. בסכרת הריון יש חשש גדול יותר מכליאת כתפיים כי עיקר המשקל מתרכז שם ולא מפוזר פרופורציונית בכל הגוף.

לשאלתך - אם יתחילו צירים לפני מועד הניתוח זה עדיין לא הופך את זה לניתוח חירום. אם את מגיעה לבית חולים מיד כשמתחילים צירים יש זמן להיכנס לניתוח רגיל. יש זמן להרגמה אפידורלית, יש זמן לחתף מבוקר. 

ניתוח חירום הוא במצב של סכנה מיידית שאז מפאת קוצר הזמן ההרדמה עשויה להיות כללית והחתך הרבה יותר גדול.

את בטוחה בתל"מ?

אצלי בלידה ראשונה, היתה טעות בתל"מ 

ויש פער בין הערכה  של התכנאית/רופאה, לבין המציאות בפועל כמו שכתבה הודי'ה וזה לא מקרה יחיד!!

לגבי הניתוח עצמו מאד נדיר שיהיו צירים לפני מועד הניתוח. ולא לחינם מקדימים זאת לשבועיים/שלושה לפני מועד התל"מ כדי שלא יווצר צירים

וגם אם כן אם בכל זאת נוצר ויש צירים, לא בבום אחד יש לידה??! ולכן אומרים מיד לבא לבית הרפואה כי כל עוד זה מוקדם הם יכולים לשלוט וגם את יכולה לשלוט ולהיות רגועה יחסית לקראת לידה.

לגבי ניתוח חירום זה באמת משנה את המצב לגמרי זהו ניתוח מהיר לא מתוכנן, והגוף לא מעכל כ"כ מה קורה לו לעומת ניתוח מתוכנן שהגוף שלך מתוכנן לו ורגשית את רגועה מאד לעומת ניתוח חירום ששמו כן הוא חירום מהיר לא מחושב לא מעודכן מה קורה בגוף לא יודעים?(אפילו הרופאים לא כ"כ יודעים לקראת מה הם הולכים!!)

וגם צורת הניתוח שונה ניתוח מתוכנן את ערנית כולך (חוץ מהרדמת הרגליים). וניתוח חירום כמו שכתבו למעלה זה ניתוח בהרדמה כללית או שמסממים כללית את הגוף ולא מודעים כלל לקורה איתנו!!!

בכל מקרה למה שתחליטי, שיהיה בהצלחה רבה, רבה, רבה והתאוששות מהירה, מהירה!!והעיקר שתצאי עם ידיים מלאות!!

מצד הרופא/ים. תדרשי הסבר חד משמעי לכאן או לכאן: מה פירוש הזדמנות ללדת לידה רגילה אם היקף הראש גדול במידה שמצריכה ניתוח?

יש רופאים ובתי חולים שנותנים פחות צ'אנס ללידה רגילה במקרים כאלו,  ויש מקומות שפחות. אני לא יודעת היכן את, אבל כדאי ללכת למקומות שיתנו יותר צ'אנס אבל בלי סיכונים כמובן. 

בהצלחה!

ובאמת אחרי תקופה יצאו לה שיניים.

גם אני הבאתי אקמול וראיתי שזה ממש הרגיע והרדים אותה.

תחשבי שהם ממש סובלים המסכנים.

אני הייתי נותנת אקמול יום, יומיים בשביל ההרגשה הטובה.

בדר"כ אח"כ הם נרגעים וזה עובר

את יכולה להיעזר ברפואה האלטרנטיבית כדי לפוגג את הלחץ,

להרגיש טוב יותר בעז"ה ולהיטיב את הסיכויים להרות.

תרגישי טוב.

ככה הרופאה אמרה לי, כי ההתחלה היה נמוך מידי, וגם היו קצת חששות על ההריון הזה...

למה שלא תשאלי את הרופאה?

ב"ה נמצא עובר קטנטנן קטנטן ועם דופק. מקווה שהכל יהיה בסדר בע"ה.

אמורה להיות בשבוע 8, העובר בגודל של שבוע 5.5

תודה לכולן

שיהיו מרק בשורות טובות!

ילדתי שם ארבע לידות, ואני עוד שוקלת לחזור לשם, למרות שהתרחקנו.

אני ילדתי לידה שניה באיכילוב, ליס , 

והיה מפוצץ אפריקאיות מסתננות לא חוקיות

והבני זוג שלהן ששרצו שם כל היום וחצי לילה .

מזלי שלא הייתה איתי אחת בחדר אחרת הייתי מעדיפה תכל'ס להיות במסדרון

מאשר לישון באותו חדר עם מישהי שיש סיכוי סביר שיש לה שחפת 

ושהבן זוג שלה מתנחל בחדר עד 3 בלילה ומפחיד להתלונן על זה ולבקש שיעיפו אותו שלא יתנקמו בי כי יש לי עוד 48 שעות או 24 שעות עד השחרור.

יש בכל בית יולדות , יולדות מהכל.. 

היו שם גם ערביות, חלקן היו ממש נחמדות, צנועות ושקטות בחדר אוכל ובמרחב הציבורי,

לא הייתה הרגשה של חפלה בחווארה , אני מעדיפה גם להיות ליד ערביות צנועות ונחמדות מאשר ליד נשים יהודיות שכל היום עושות רעש ובפלאפון ולבושות בצורה שאפילו שאני אישה כבר לא נעים לי ומביך אותי לראות את זה . לא כל הערביות עושות רעש ובלגן של חמולה במחלקה, ולא כל היהודיות סמל ומופת לעדינות, התחשבות ושקט (הייתה איתי בחדר בלידה השניה מישהי שהיה סיוט להיות לידה , תחנת רכבת לילה לקהיר עם כל המבקרים והרעש שהיה שם, יהודיה לגמרי ... ) 

ואני לא גזענית ואין לזה שום קשר לצבע עור. יצאתי לפני החתונה עם עולה ותיק מאתיופיה 

לזה שזה לא הסתדר אין שום קשר לצבע או לעדה . הוא היה הרבה יותר תורני ממני וזה לא התאים לשנינו. 

גם אם עשרות אלפי שוודים כחולי עיניים עם שיער בלונדיני 

היו מחליטים להיכנס שלא כחוק למדינה שלי ,

לקחת מהמשאבים שלנו בלי לתרום שום דבר בתמורה , לנשום את האוויר ששייך לנו 

ולתפוס מקומות בפגיות שלנו ועל ידי כך לפגוע בפגים שלנו,

להתעלל בזקנים שלנו שגרים לידם 

לגנוב מאיתנו, לפגוע קשות בנשים של העם שלנו, לפגוע קשות בעובדות זרות מסכנות שנכנסו לכאן לעבוד בסעוד כחוק ובאישור. 

לתקוף תלמידה באולפנה בת של שכנים של בת דודה שלי ,שישבה לתומה על הדשא באולפנה 

והשוודי כחול העיניים החליט לפלוש לבית ספר ולקפוץ עליה בדשא ולעשות לה טראומה ,

ושוודי כחול עיניים אחר היה רואה אותי בדרום ת"א ליד המרכזית , עם בטן של חודש שמיני 

חצאית צנועה שרוול  ומטפחת על הראש, ועדיין מצא לנכון ללכת אחרי במרחק יריקה 20 מטר 

להגיד לי "היי מותק מה שלומך ? " לראות שאני מתעלמת ולא מסתכלת עליו אפילו, להמשיך עוד 20 מטר אחרי בלי ששמתי לב ושוב פתאום לצוץ לי ולהגיד לי "מותק למה את לא מדברת ? " המזל שלי זה שבדיוק הגעתי לרכב .השוודים כחולי העיניים גם שדדו יותר מ10 נשים שאני מכירה אישית  באלימות ואני לא מהאיזור שלהם 

השוודים כחולי העיניים היו הורסים שכונות שלמות וממררים את חייהם של יושביהם  

הייתי שונאת את השוודים האלה שנאה עמוקה. 

ממליצה, אם יש לך אפשרות על מעני הישועה בב"ב.

אני מת"א וחשבתי ללדת בליס-איכילוב או בתל השומר.

בסוף ילדתי במעיני הישועה 4 לידות והייתי ממש מרוצה!

הערביות היחדיות שיש שם הם המנקות ביום והכתבניות הערביות בשבת.

וילדתי 2 ילדים שלי בשבת!
 

כולם לבושות בצניעות!
שומרים על שעות הביקור ויש שקט בשעות שאין שעות ביקור...

לא מסתובבים לך גברים כל היום ליד המיטה שלך!

דווקא שמעתי ממישהי שילדה בסורוקה ובאה ללדת אח"כ במעייני הישועה-

שהיא פחדה להיכנס לשירותים בלי שיהיה מישו לידה מרוב הערבים ששרצו שם...

ופחדה על התינוקי שלה...

החלטה נעימה

ובהצלחה!!

(ד"א: יש מיילדת מאוד חמודה במעייני הישועה שגרה בב"ש!!
באה כל משמרת מב"ש עד לב"ב.... סתם ככה... לא כזה קשור)

משום מה יש עליהם סטיגמה לא טובה

אם את רוצה פירוט,אשמח באישי

ואת צודקת- על כל בית חולים תוכלי לשמוע סיפורי זוועה וסיפורים מהממים.

זה גם תלוי על מי נופלים ולפעמים גם בתקשורת שאת יוצרת סביבך עם הצוות.

כשאני מכינה זוג ללידה אני אבדוק איתם במהלך הקורס איזה דברים חשובים להם.

יש נשים שאני אעודד אותן לסוע לירושלים ויש נשים שאעודד אותן להישאר פה וללדת בסורוקה או ברזילי.

זה מאד תלוי בדברים שחשובים לאישה ובסיפור שלה. (לא דומה לידת ויב"ק או תאומים ללידה רגילה, לא דומה לידה שניה לראשונה, לא דומה אישה שהמשפחה שלה בדרום למשפחה בירושלים וכן הלאה) 

אז הייתי מתחילה בלהבין מה חשוב לך בלידה, בחינת המצב בבתי החולים השונים ואחר כך בבחירת בית החולים על פי הנתונים האלה. 

מקווה שזה עוזר לך ולא מבלבל אותך יותר  

עשית קורס הכנה ללידה?

למה אני שואלת? כי אני רוצה לדעת האם את יודעת מה חשוב לגבי סוג הטיפול שתקבלי-

האם תרצי מקום עם גישה שיותר מאפשרת ליולדת להיות פעילה בלידה ומעודדת לידה טבעית

או תרצי מקום שבו הגישה היא יותר שהצוות "מנהל" את הלידה?

האם תרצי אחרי הלידה להיות כמה שיותר עם התינוק או שתרצי דווקא שיהיה בתינוקיה ורק תגיעי אליו להאכלות? (כשיש מנעד בחירות באמצע) 

ולגבי אמא בלידה- לה יש רכב? לך יש רכב? 

אבל מענין אותי מה את חושבת על ההבדל בבתי החולים בירושלים - בדגש על עין כרם , ושערי צדק.

באמת יש הבדל משמעותי?

מה שחשוב לי זה יחס, לידה טבעית ומקצוענות

אם אגיד את זה בצורה מכלילה-

בעין כרם הרבה יותר מעודדים אמא פעילה גם בלידה וגם אחרי הלידה והם משרתים אותה לפי הצורך שלה.

בשערי צדק הגישה היא יותר פטרונית- באת אלינו, אנחנו ניילד אותך, אנחנו נדאג לתינוק שלך וכו'.

לכל אחת מתאים משהו אחר, בשני בתי החולים יש אנשי צוות נפלאים וכאלה שקמים לפעמים על צד שמאל, בשני בתי החולים חשוב להם מאד שתצאי מרוצה בגלל התחרות הגדולה שיש בירושלים. 

אני מניחה ש @יפעת1 תוכל לתת דוגמאות יותר ספציפיות על נהלים שונים בין בתי החולים כי היא מלווה שם באופן קבוע  

זה ממש חשוב לי וילדתי רק באחד מהם.

אני ראיתי הבדל ביחס. בעין כרם היה הרבה יותר טוב.

מעניין אותי אם זה רק אני או שממש באמת יש הבדל?

רק נולדתי שם ומאז לא באתי לבקר  

גם בהר הצופים יש יחס מקסים, ובדרך כלל גם פחות עמוס שם ,

שמעתי על הבדל בתנאים בשהות אחרי הלידה.

אם יש לך אפשרות אז תעשי סיור באלו שהם אופציה מבחינתך

לדעתי זה אפילו עדיף מאחד טוב ויקר שתתקעי איתו למלא שנים.

יכולה להיות עגלה ספציפית שזולה יותר בחנות אחת, ועגלה אחרת שזולה יותר באחרת.

אנחנו בחרנו את העגלה לפי הפורום של קובי סופר לעגלות, ואחר כך קנינו בנסיכונת כי בעצם הוא היה היחיד ששיווק אותה כשהגיעה, ובאמת היה מחיר טוב (3000 במקום 3300-3400 כנראה).

אבל קשה לי להאמין שיש בעיה הלכתית בשתי השאלות ששאלת. כלומר, אין בעיה.

לא מבטלים טבילה בגלל חומרה של לבן בשבעה נקיים. זו אפילו לא שאלה של כתם.

הרבה הצלחה.

מה שכתבת הוא נכון. (למעט העובדה שיש פוסלים 7 נקיים אם יש יותר מ-5 ימים רצופים בלי בדיקה)

רק הניסוח בעייתי- כל שאר ההלכות וההנהגות של 7 נקיים הן חובה לכתחילה. זה מה שצריך לעשות.

בדיעבד, אם לא נעשה, לא פוסל את הספירה. (מדברייך אפשר לטעות ולהבין שזו חומרה או הידור)

דוגמה כדי להבין טוב יותר את המושגים לכתחילה/דיעבד:

אישה מבשלת סיר גדול של בשר. לכתחילה, אסור לה להוסיף לסיר אפילו טיפה אחת של חלב. בדיעבד, אם הוסיפה כמות קטנה מאוד (פחות מ1/60 ממה שיש בסיר) התבשיל מותר באכילה.

הרב עובדיה יוסף למשל מקל בזה.

אבל זה לא משנה את העובדה שמרגע שהולכים לפי פסיקה מחמירה שבה נדרשים לבנים ב 7 נקיים, צריכים למלא אחר זה.

מה שכן, נשים שנוטות לכתמים בלי הרגשה, רב יוכל להקל להן להימנע מ החומרה הזאת וללבוש צבעוני.

כדי שאם ח"ו שוכחים לבדוק ביום השביעי, הטבילה תידחה ביום אחד בלבד....

חשוב להבין שיש לכתחילה, ויש דיעבד.

לכתחילה, בגדים לבנים, שתי בדיקות ביום.

דיעבד- מה שכתבת.

אנחנו לא מורים הלכה "דיעבדית" מראש, אלו הלכות שנועדו ל"לאחר מעשה" (זו הכוונה דיעבד).

את צודקת שבמקרה של כלות חילוניות או מסורתיות יש רבנים שמורים להדריך מראש את הדיעבד. אבל לא נלמד כך כל אישה ששואלת.

במקרה של השאלה כאן, היא אכן מדברת על מצב של דיעבד- היא כבר עשתה את זה ושואלת אם עכשיו, לאחר מעשה זה מעכב טבילה. במקרה כזה התשובה היא לא, ואפשר לטבול, בלי ספק. אבל לגבי האם היא תוכל להמשיך לנהוג כך זו כבר שאלה על הלכתחילה, ונפנה אותה לרב שלה.

אני מקווה שהסברתי את עצמי ברור...

כדאי להתייעץ עם רב ולשאול אם להדריך בכלל נשים מסורתיות - שמן הסתם ברובן ספרדיות  - ללבוש תחתון לבן כמו שאת מדריכה.

זו חומרה שספרדיות לא נובגות בה, ואם אין להן נגישות לשאלת רב אם יראו כתם על לבן, עדיף אולי מראש להדריך ללבוש צבעוני.

אפילו מי שבכוונה לא בודקת פעמיים ביום, לא מתבטלת הספירה חלילה.

שאת זוכרת.

ולגבי הטבילה, הדברים האלו לא דוחים טבילה.

אני ככה משבוע 24 ובבית!בשמירה

פשוט הלחיץ אותי העניין שלידה יכולה להתפתח בלי שום סימפטומים..זה לא נשמע לי הגיוני

כן זה מאוד מאוד קצר , אבל לא באלי ללכת להתאשפז במיוחד שהסיבה היחידה לאישפוז זה מה שכתבתי 

אין להם מה לעשות חוץ מלהשגיח עד הלידה. ו קיבלתי את כל הטיפול שצריך-כולל זריקות.

אם קיימת מציאות כזו,,אם כן ודאי שאלך להתאשפז..

הייתי מאושפזת שבוע. ושוחררתי לשמירה בבית . אני במעקב כל שבוע לבדיקה אם התקצר

כל פעם רופא אחר בודק אותי-לצערי

אני גרה באחד הישובים אז אין פה רופא כל שבוע, ולכן ונוסעת למרכז בריאות האשה , לרופא מיון . אז זה כל פעם רופא אחר..

היום הרופאה שבדקה  אמרה שלדעתה אני צריכה להתאשפז בגלל שאולי תהיה לידה מהירה בלי סימפטומים ואני לא אספיק להגיע לביתחולים בזמן, וזה פג אז זה מסוכן

אז אני שואלת אם מישהיא יודעת אם לידה יכולה להתפתח בצורה כזו בשבוע כזה  שבוע 33

כי זו הסיבה שהיא רוצה שאתאשפז.

ניראה מה יהיה.. מלחיץץ

היו לי צירים מוקדמים בשבוע 33.

הגעתי לבי"ח עם פתיחה של 3 ס"מ.

בסייעתא דשמיא גדולה הצליחו לעצור את הצירים ואחרי 10 ימי אישפוז ראו שהצוואר נסגר (אמנם קצר אבל סגור..) ושוחררתי הביתה לשמירה עד שבוע 36.

בסוף שבוע 36 הגעתי לרופא לבדיקה שגרתית והוא היה בהלם שאני לא מרגישה כלום. היתה לי פתיחה של 5 ס"מ.

הוא נתן לי הפנייה דחופה לחדר לידה, ועד שהגענו לשם הפתיחה כבר היתה 6. ועדין לא הרגשתי כלום.

(לכל המקנאות - אל דאגה, השלמתי את כל פתקה של חווה עם ריבית והצמדה בשעה וחצי של צירי לחץ מזעזעים פלוס תפרים)

אמרתי לה שזה לא הגיוני

כי אח"כ כבר אין סכנה. מקסימום תגיעי אח"כ לבית חולים..

אז אם זה רק שבוע זה באמת לא נורא, או שזה מדיניות שונה בין מקומות לא יודעת..

י

שילדה במטבח בזמן הבישולים לשבת, אפילו לא הספיקה להגיע עד למיטה.

תינוק מתוק עטוף בחום ואהבה

עזרה כלשהי את חייבת - אם לא הוא אז מישהי בתשלום, מה שהוא מעדיף.

תגידי את זה בנחת, ובאופן ענייני לגמרי - לא מתוך כעס וטינה, ותתכווני לזה.

מן הסתם הוא אדם טוב סה"כ שיהיה מוכן לעזור, רק שהעול הטכני המעשי של טיפול בילדים גדול עליו, בפרט אם הוא כבר תרם את חלקו למדע..., מן הסתם הוא יהיה מוכן לעזור מבחינה כלכלית.

בעלי כזה - סטודנט נצחי אני קוראת לו - מוכן לתת את כל מה שיש לו בשבילנו מבחינה כספית, אבל לא מסוגל לעזור בפועל יותר מדי. ואחרי לידות זה מתגבר - סוג של דיכאון אחרי לידה בגלל תחושות עול ועומס גדולים.

חבל לריב, אם תיגשי לזה באופן ענייני, הוא יהיה חייב לספק פתרון ולא יוכל להיתפס לדרמה כי פשוט לא תהיה... 

הבדיחה העצובה הזאת שהגבר אומר לאישה גיהצתי לך את החולצות שלי....

משום מה יש הרבה גברים שבטוחים שהאישה אחראית על הבית והילדים כולל הכל והם אמורים רק להביא את הפרנסה.

אז זהו, שלא.

הם חיים בבית, הילדים הם גם שלהם- אז הם גם מחויבים.

אין שום סיבה שאני אכבס לו את הבגדים ואבשל לו וכו' אם הוא לא יודע לתת לי את מה שאני צריכה כשאני באמת צריכה את זה.

כשבעלי לא הצליח לקלוט את זה- הפסקתי להרים לו את הגרביים שהיו ליד המיטה ולזרוק לכביסה, הפסקתי לקחת את החולצות שלו שהוא משאיר על הכסא בסלון ולכבס, הפסקתי גם לבשל (כי הילדים אוכלים בצהרון ואני ממילא בעבודהץ אז היחיד שצורך ארוחת צהרים זה הוא.

טוב. מהר מאד הוא קלט שאני לא על תקן אשת תחזוקה של הבית.

מבינה ומכבדת את הגישה שלך, רוצה בכל זאת לחדד קצת יותר את הגישה שלי (מניחה שבכל אופן תחלקי, אבל לפחות שאצא מובנת).

ראשית - חשוב - אני לא מדברת דווקא על "צץ מידי פעם". זה יכול להיות לגמרי קבוע: תשמע, יקירי, עד היום הייתי אחראית בלעדית על הקימות בלילה, כרגע אני כבר רואה שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר ואני מתמוטטת. אני זקוקה לך נואשות. בוא נקבע בינינו איזו חלוקה מעכשיו.

שנית - לגבי "מרגיש כאילו הציל אותי". ובכן, בעיניי זו הרגשה מעולה, ולא רק לגברים. גם עליי מלאכות הבית קלות הרבה יותר כשאני בתחושה של משימת הצלה, ולא עול מַשמים. גם לילדים אני משתדלת לתת תחושה כזאת, שכשהם מניחים את הנעל בפינה הקבועה שלה אחרי שהם חולצים, ולא משאירים אותה זרוקה במרכז הסלון, היא מאושרת ומודה להם. לא "יאללה אתכם, אתם ילדים גדולים, למה אני צריכה להזכיר לכם כל פעם" - זה לא עושה ממש חשק להושיט יד. ההתמדה תבוא עם ההרגל, ועם ההפנמה שהשותפות שלהם ממש חשובה ומוערכת! ולא נלקחת כמובנת מאליה.

"צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"

כל מעשה הוא משמעותי. כל מעשה הוא מוערך. בעיניי זו לא התחנחנות, זו אמת.

שתחושת הצלה וגבורה משמעה שאין מחויבות ואין אחריות.

לכן ציטטתי את המשנה, ראית? אנחנו מחויבים במצוות לגמרי, ועדיין ראוי שנרגיש שבכל מצווה שעשינו הצלנו את העולם. אין סתירה בין הדברים.

וכן, גם לה, וגם לילדים, וגם לכל אדם אחר, אני מציעה כשעומדים מול משימה אפרורית ומייגעת, לשנות נקודת מבט, ולהסתכל עליה כמשימת קודש, כמשהו שבו אנחנו מצילים את העולם כולו. זה נותן כל כך הרבה מוטיבציה!!

שתחושת החובה תצמח מתוך תחושת השליחות ולא להפך?

אני אמנם לא באמת מכירה את הזוג המדובר ולא יכולה לדבר עליהם, אבל אתן דוגמה לסיפור שיכול להיות - אם לא אצלם אז אצל אחרים:

מתחתנים, ובהתחלה בני הזוג מתחלקים כך שהוא נושא בעול הפרנסה והיא בעול הבית. ובשנים הראשונות שניהם מרוצים מהסידור. היא אוהבת שהכול בבית מסודר לטעמה, שהאוכל הוא זה שהיא מכירה מבית הוריה, ובקיצור שהבית הוא הממלכה שלה - זה מה שנוח ומתאים לה, זה מה שנוח ומתאים לו, וככה הם חיים. בברכת ה' עם הזמן נולד ילד ועוד ילד והמשימות גדלות. ויום אחד היא קולטת, מגלה, מפנימה --- שזה כבר לגמרי גדול עליה. שמה שהיה קודם לא יוכל להיות עוד. היא לא עומדת בקצב. היא קורסת. אז היא אומרת לו - אבירי, הושיעני! אני טובעת! אני זקוקה לך, אני צריכה שתעמיס על עצמך כמה משימות שעד כה היו נחלתי הבלעדית.

והוא - וואללה, נפקחו עיניו לראות. כמה זמן ראה שהיא חמוצה כזאת, שהכביסה פחות מקופלת, שכשהוא מגיע הביתה מהעבודה היא שרועה על הספה ולא קמה לקדם פניו בחיוך, אבל האמירה הפשוטה והברורה שלו חיברה את כל אלה לתמונה שיש בה היגיון, ועוד היגיון מסוג שמדבר במיוחד על הגבר המצוי: אשתי זקוקה לי! לא מאשימה (בררר.... לברוח) לא מחנכת ומטיפה מוסר (בררר... לברוח) - היא פשוט זקוקה לי נואשות! אז כמובן, אני לשירותך נסיכתי, אני אשא איתך בעול!

זה ה"דיבר הכתוב בהווה" שלי, מה דעתך?

<הולכת לישון>

סוג של 'אוף איתך, הגיע הזמן שגם אתה תעשה פה משהו'?

או סוג של 'אני טובעת, אתה היחיד שיכול להציל אותי, הושיעני הושיעני אבירי?'

לא שהראשון לא נכון, הכי מובן בעולם אם ככה את מרגישה ומשדרת לו - אבל על רוב הגברים השני יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. הם נולדו להציל נסיכות משיניים של דרקון.

בהצלחה נשמה. מבצע לא פשוט לגייס אותם, זה ידוע.

אני מכירה כמה עצמאים (או עצמאים באופי) שזה בדיוק הטיפוס...

אולי תציעי לו שבמקום עזרה שלו תקחי עזרה בתשלום על בסיס יום יומי.

ואם לא, אז תשבי איתו לשיחה:

אני עייפה, אתה עייף/ עסוק,

בוא נחשוב על פתרון...

בלי לזלזל אחד בסדר יום של השני.

והערה אם אפשר:

די נשמע ממך שאת לוקחת על עצמך יותר מדי ובסוף קורסת ומלאת טענות,

אולי ניסית כבר לשנות, אני לא יודעת, אבל אם לא אז כדאי להציף דברים לפני שממש קורסים.

כשקשה צריך לטפל, לא כשכבר קשה מאוד עד בלתי אפשרי.

בהצלחה

ובמשפחה, כמו במשרד, כמו בצבא, כמו בכל מקום - יש חלוקת תפקידים.

אם אין - זה מקשה למקום לתפקד.

את- עקרת הבית. את ולא הוא

את זוכרת, כשהיינו במצריים, עבדנו עבודת פרך.

והמדרש מסביר, מה זה עבודת פרך: כשגבר עושה עבודת אישה (כמו לשל, לכבס וכו') והאישה עוה עבודת גבר (שזה עבודה בחוץ...).

אז בעלך הוא גבר, ב"ה, והוא לא שמח לעבודות פרך....

ועוד משהו חשוב: נים יודעות להשתקם ולנוח הרבה-הרבה יותר מהר מגברים.

גבר חר מהעבודה - זהו, נגמר היום. באמת שאין לו יותר כוח. הלוואי שישתקם עד מחר.

אישה חוזרת מהעבודה הרבה יותר עייפה,  כי יש לה הרבה פחות כוחות פיזיות והיא מתעייפת הרבה יותר. אבל היא נחה 5 דקות, שותה כוס מים - והנה, ברוך ה', היא כבר מוכנה ומזומנת לבשל, לכבס, לטפל בילדים....

שום גבר לא מסוגל לזה.

לא סתם גברים לא יולדים.

כל הכבוד לבעלך שהסתדר לבד עם הילדים. לא כל גבר יכול.

ברור שאת מאד עייפה ותשושה, זה טבעי.

אבל חבל שאת כועסת על בעלך. זה טוב מאד שבעלך מודה ליכולות שלו ושלך. הוא בטוח ביכולות שלך להסתדר, הוא מאמין בך.

והוא לא רוצה לקרוס סתם, כי הוא יודע שיהיה לו קשה מאד להשתקם. זה לא משתלם, לא לטובת המשפחה.

כל אדם והיכולות שלו, יש אחד שישן 4 שעות - ומספיק לו, ויש אחד שישן 9 שעות - וצריך עוד. יש אחד שיש לו יותר כוח לעזור לאשתו בעבודות שלה, ויש אחר - שאין לו בכלל.

פשוט תשמחי על מה שיש ואל תצפי למה שאין. הרי את כבר מכירה את בעלך.

האם כעסך עוזר? הוא רק מתיש אותך עוד יותר, מקלקל לך מצב רוח ופוגם בשלום בית.

תחשבי על זה.

בעלך  אוהב אותך. הוא אוהב את המשפחה שלכם. הוא עושה את המקסימום במסגרת היכולות שלו.

תני לו את מלוא ההערכה על מה שהוא עושה - זה יעודד אותו לעזור לך עוד יותר. עד כמה שהוא יכול.

כאשר הוא משתדל לעזור (אפילו שלך זה לא נראה מספיק, כי יש לך ציפיות לא תואמות את המציאות) - ואת לא מעריכה את מה שהוא כן עושה, זה ממש לא מעודד אותו לעשות עוד. זה מעודד אותו לברוח מהבית כדי לא לראות אותך כועסת ולא מרוצה....

ולגבי לעזור את התינוק - אל תשאירי אותו על המיטה שלך אם את חשה שזה מסוכן. לאותם דקות שאת הולכת לשירותים שימי אותו למיטה או לעגלה, זה הכול.

יש באמת גברים כאלה שקשה להם להתעורר בלילה ולתפקד אח"כ ביום.

גם בעלי ככה.

והוא באמת ניסה לעזור בילד הגדול וקם איתי בלילות והחליף אותי כשלא הייתי מסוגלת כבר.

אבל אח"כ ראיתי שזה לא זה.

היה לו מאוד קשה לתפקד ביום והנחתי לו.

יש לי ב"ה כמה ילדים קטנים ובד"כ אני קמה להאכיל אותם בלילה.

עכשיו אני מניקה- אז הרבה יותר קל להניק מאשר לקום להכין בקבוק חלב...

אבל בשאר עבודות הבית- אין סיבה שלא תעבדו יחד.

גברים נוטים לומר שהם עשו "לנו" כל מיני דברים.

אני הפכתי את זה לבדיחה.

פעם בעלי היה אומר בשיא הרצינות: קניתי לך את מה שביקשת- קרי: ירקות בשוק! למשל...
היום הוא צוחק כשהוא אומר: קניתי "לך"...

קנית לי או לכולנו?

ואם את קורסת- את לא חייבת לתקתק בית..

וכשהוא יתלונן ע"ז שאין אוכל מבושל/ בית נקי/ כביסה נקייה ומגוהצת-

תסבירי לו בצורה מכובדת וראויה ובשיחה פתוחה שאת לא "סופר וומן" ועם כל הכבוד את אחרי לידה וחייבים עוד זוג ידים עובדות בבית.

נכון, בעלי לא בשביל לקום להאכיל תינוק ולהרגיע אבל הוא למד עם הזמן לשטוף בית, לגהץ, לקלח את הקטנים, לתלות, להוריד ולקפל כביסה - והכל מתוך הבנה וכבוד ולא בטרוניות.

הוא מבין שאני לא מסוגלת לעשות הכל ובמיוחד אחרי לידה שלא ישנים נורמלי בכלל.

ואני גם אומרת לו שזה לא דומה שינה של 6-7 שעות רצוף לשינה מקוטעת שכל פעם שעתיים- גם אם אישן 12 שעות במצטבר! זה לא אותו דבר.

והוא מבין ועוזר בשמחה. ב"ה

תנסי ללכת בכיוון הזה ובעז"ה תעשי ותצליחי!

גם לבעלי קשה לקום בלילה, הוא גם קם לפני (ישן פחות שעות בד"כ..) וגם קשה לו לחזור לישון אח"כ.

כשהבנתי את זה, אני באמת לא מצפה שיקום. אני נרדמת חזרה די מהר וישנה קצת יותר.

הוא עוזר בדברים אחרים, רצפה, כביסה, כלים.. מה שמסתדר עם הלו"ז שלו ולפי הצורך.

וגם אני פעם חשבתי שזו העבודה שלי והוא רק "עוזר"

עד שראיתי שאני קורסת, ואמרתי לו שהאידיאולוגיה הזו, לא עובדת, לא מתאימה לי, וגם אם תיאורטית זה נכון, זה לא מעניין אותי. אני צריכה עזרה וזהו.

בהתחלה היה לו קשה להיכנס לעסק (מבחינה מנטלית, ממש לא מעשית) לכן הוא היה עוזר בעצלתיים.

אז הודעתי לו ש: זה זה וזה - מהיום תפקידים שלך!

ומאז, מצידי שיהיו ערימות של כלים או כביסה לא מקופלת, זה לא תפקיד שלי אלא שלו ואני מוכנה לעזור לו בזה ולא יותר.

לפעמים הוא משאיר חודש כביסה לא מקופלת, או כיור מלא כלים במשך שבוע, אבל אותי זה לא מעניין. אני אחראית על התפקידים שלי ומתרכזת במה שאני צריכה לעשות בבית.  

העניין הוא שבסוף הוא עושה! ואני כבר לא מרגישה שאני קורסת תחת העול.

בתאומים - אשמח לייעץ ולספר מניסיוני.

(ואתן מתארות כאן התרגשות רבה מגילוי התאומים - מה שהגיוני מאוד. אצלנו - אולי מרוב הלם - קיבלנו את הבשורה יחסית באדישות... בעלי אפילו לא היה איתי...)

אבל מכיוון שאני האם לתאומים שכותבת כאן הכי הרבה, נראה לי, אז אולי כן.

(בכל אופן, יש לי הכרת הטוב לפורום הזה בהקשר של היריון התאומים שלי - כאן שאלתי את השאלות הראשונות שלי בנושא הזה, וקיבלתי תשובות ועידודים. אז מגיע לכן שאחזיר לכן טובה).

ממש מסקרן אם אכן יש לך בן ובת ומי התינוק המוביל  

יש לדעתי איזה קצבה מיוחדת למי שיש 3 ילדים מתחת גיל שנתיים או משהו כזה, תבדקי מה יגיע לכם אחרי הלידה. 

באמת זה הריון שהוא מעייף הרבה יותר,

אם פעילות הלב בהריון רגיל היא ב20% יותר בהריון תאומים היא ב40% יותר (אולי לא דייקתי אבל טעיתי זה כלפי מטה ולא הגזמתי)

למעשה בהריון תאומים הלב עובד כמו בריצת מרתון,

את צודקת שאת מרגישה עייפה יותר, זה לגמרי אובייקטיבי. 

תשמרו על עצמכן  

אז אצלי זה היה ככה: איחור במחזור, ספקנית לגבי הריון כי כבר קרה בעבר שהיה איחור ולא היה הריון, אחרי שבוע וחצי של איחור מבינה שכנראה הפעם זה הריון, קונה ערכה ביתית ותוך שניות יש שני פסים מתרגשת בטירוף, הריון ראשון,טבעי אחרי שלוש שנים של נישואין מלאים בצפיות ואכזבות. קובעת תור לשבוע 7+5. הרופאה מראה לי שני שקים עם דופק,ואומרת שהיא רואה עוד משהו,מסתבר שיש שק שלישי, אבל לא רואים דופק. היא נותנת לי הפניה לאולטרסאונד לשבועיים אחר כך כדי לברר מה עם השק השלישי. ראו אותו גם אז בלי דופק.. אחר כך הוא כבר נספג ולא היה לו זכר. שמרנו בסוד עד שבוע 13 ואז ספרנו רק להורים, אמרנו להם שזל תאומים. לאחים ספרנו בשבוע 18.

ההיריון ברוך ה' היה תקין ומשעמם. לא סבלתי משום תסמיני הריון ולא היה זכר לסיפורים על הקושי הכפול שבהריון תאומים. כמובן מעקב יותר אנטנסיבי, הריון בסיכון עם הרופאה המקורית שבדקה אותי כי היא גם רופאה של הריון בסיכון. בנחמדותה אפשרה לי להגיע לקופה בישוב שלי ולא למרכז לאישה ששם אמור להיות מעקב הריון בסיכון וחסכה לי נסיעות. במסגרת המעקב בודקים אורך צוואר,ברוך ה' בכל הבדיקות צוואר ארוך וסגור. כמו שכבר כתבתי בעבר ילדתי בשבועות בשבוע 28+3. שום דבר לא הכין אותי ללידה מוקדמת או לשהות בפגייה. אפילו לא הספקתי להתחיל קורס הכנה ללידה. למזלי קראתי לפני את הספר לידה פעילה והמון מידע על הריון תיאומים ועל גידול תאומים, כך שהיה לי בראש בצורה מודחקת שתרחיש כזה יכול להתרחש. למי ששאלה על טיפים ללידה לי הידע עזר מאוד במהלך הפינוי הבהול באמבולנס לבית החולים, ואחר כך להתמודד עם ההחלטה על קיסרי חירום כשהבינו שהעובר השני מתחיל לאבד דופק ושהניסיונות להפוך אותו נכשלים. ממליצה לכן,במיוחד על נשימות. עזר לי מאוד להתרכז בהן כדי להתמודד עם הכאב(גם אם רציתי לא היה זמן לחשוב על אפידורל או אחרים..) בכלל ידע עוזר לי להתמודד עם מצבים חדשים. ברוך ה', היום כבר אמא חודש ויום לשני בנים מתוקים שבחסדי  ה'מתפתחים לאט לאט. מבלה את יומי בפגיה, מחלקת את הזמן בין שאיבות לקנגורו ושירה לבנים. אחד מהם כבר עבר לעריסה פתוחה מחוממת ואינו נזקק לעזרה בנשימה והשני עדין באינקובטור, אבל על אוויר חדר עם בגדים ומקבל את העזרה הכי קלה שיש לנשימה, הצפי הוא שבקרוב גם הוא יוכל להיגמל. ברוך ה', הרבה ניסים מתרחשים לנגד עיננו, מיום ליום אני מעריכה יותר את העובדה שיש לי ילדים, שהקב"ה מנע מאיתנו התמודדות מורכבת הרבה יותר, יכלו להתרחש הרבה יותר סיבוכים ובחסד עצום הם גדלים ומתפתחים. עדין סופרת את שבועות ההיריון שעכשיו מצביעים על התאריך הצפוי לשחרור הביתה מהפגייה. מאחלת לכן המשך הריון תקין ומשעמם ושתזכו לסחוב עד הסוף! בהצלחה! 

משמח שהיה לך שביבי מיע בכל זאת,

(באמת כשפונים אלי זוגות עם תאומים אני מתחילה איתם קורס מוקדם מהרגיל בדיוק בגלל הסיכון ללידה מוקדמת.

וזה חשוב שאת כותבת את זה כאן עבור שאר הנשים.)

לא קל פגייה בשבוע כזה, בטח לא עם שניים.

משמח שרואים התקדמות ומקווה איתך שהם ימשיכו ויגדלו, שתזכו להכניסם בבריתו של אברהם אבינו בקרוב ולתורה לחופה ולמעשים טובים 

את אחרי קיסרי וכל הזמן מתרוצצת אני מקווה שיש לך תמיכה ודואגים לך גם לאוכל ושתשני טוב מידי פעם

ברוך ה', יש לי תמיכה ודואגים לי מאוד. לארוחות,להקפצות ותכלס' לכל מה שאני צריכה. תודה על הברכות ועל האיחולים ותודה על הפורום שגם לו היה חלק ביכולת שלי לתפקד ברוגע בלידה הכל כך מפתיעה! 

בסך הכל מרוצה. רוב הצוות מאוד נעים ורגיש. כמו בכל מקום יש אחיות בודדות שפחות נעימות 

אמן! תודה!

את לא סובלת בדרך כלל מכאבי ראש?

היית באולטראסאנד?

סליחה אם אני מלחיצה,פשוט היה לי משהו דומה,וזה היה דורש בדיקה.

אז אל תזלזלי,ותיגשי מחר על הבוקר..

ובבקשה תעדכני..

תרגישי טוב!!

מים וגם - תה מתוק (הכי טוב - רגיל, אך אפשר ירוק אם את אוהבת יותר).

נסי גם צימוקים, מיץ ענבים.

לישון יותר, לנוח יותר.

לעשות עיסוי מצח: מאף מעל הגבות לכוון האזניים.

אם זה לא עובר - תפני לנוירוגול.

אישה שאין לה איזו שריטה בנושא של הדימוי העצמי זה מחזה פחות ופחות נפוץ בימינו... מצוקה ביחס למראה החיצוני היא-היא (הרבה יותר מהמראה החיצוני עצמו) גורם מכשיל בזוגיות ובחיים בכלל.

מי שמרגישה יפָה מקרינה יופי...

אם היא מרגישה טוב עם עצמה זו הצלחה חינוכית אדירה שלכם! כל הכבוד!

חלילה חלילה לא להרוס לה את זה.

וגם לא לכעוס על עממך שאת מרגישה מוטרדת. זה בסדר, מותר לאימהות לדאוג... את לא פושעת שאת תוהה בזה ככה בשקט, לעצמך, בלי לטפטף לה מזה. את אנושית. תראי מה יכול לעזור לך שתרגישי יותר בנוח ולא תהיי דאוגה. יש כל מיני טכניקות להרפיות דאגה. יש גם תהילים, זה תמיד טוב...

אל תדאגי. את אמא טובה, היא ילדה טובה, הכול הכול בסיידר.

משום מה, אהבתי מאוד את התגובה הזו. שכוייח לאנונימית...

והכל בגלל שדר של אמא (שהיא רזה, אך קיבלתי את הגנים של אבא...) היא אמרה לי, את חייבת לעשות דיאטה לפני שאת יוצאת, ומספיק שאמרה את זה רק פעם אחת... זה הספיק כדי לערער לי את הבטחון (ברור שהשדר כל הזמן היה קיים, אבל כשהיא אמרה, זה היה יותר מברור, שזה קריטי לחתונה)

לקח לי הרבה שנים להבין שאני באמת יפה (ומלאה ועם חזה קטן, נכון, אבל זה לא סותר). גם כשבעלי (הרזה ממש) אמר לי, לא האמנתי לא ולקח לי ממש הרבה שנים, והכל בגלל שדר מאמא (והתחתנתי לפני גיל 20..). ממש רק בתקופה האחרונה פתחתי את זה איתו (אחרי יותר מעשר שנות נישואין) ומתברר שזה ממש אבל ממש לא מפריע לו. ולי עדיין קשה עם הגוף שלי. (וקבלתי במשך השנים מחמאות מכל מני נשים שאני יפה, זאת אומרת מנשים שאין להם סיבה להגיד לי את זה סתם אלא אמרו לי מה שהן חושבות. אבל בראש היה לי - את מלאה=אין סיכוי שאת יפה, מקסימום לא ממש מכוערת) 

האם את רוצה שדבר כזה יקרה גם לבת שלך? 

תגידי לבת שלך שהיא מתוקה, לבבית, חברותית, ויפה (כן יפה!) ושמי שיזכה בה, יזכה! זה צריך להיות השדר.

(ולבת שלי אני אומרת שהיא יפה והמונמון פעמים!)

אם תראו שקשה לה בשידוכים, ושעובר הגיל, והיא תתחיל לחשוב שאולי זה בגלל האף, ותרצה מעצמה לעשות ניתוח (שדרך אגב, הוא גם קצת סוג של שקר, כי כמו שנכתב, זה עובר בגנים, וניתוח לא יעלים את זה מהילדים...) אז את יכולה לעודד אותה לא לפחד מזה. אבל לעורר בה את זה? למה??

אבל כל הילדים שלה נולדו עם האף המזעזע שהיה לה....

בשביל מה? לאיזו מטרה? לתסבך אותה?

להפך. טוב שהיא לא מושלמת חיצונית: מי שירצה אותה - ירצה את הבת שלך ולא את חתיכת גוף זו או אחרת מגופה.

מי שידע להעריך את ביתך לא ישים לב על השטויות האלה.

יש לך בת איכותית - מגיע לה חתן איכותי. והקב"ה בטח הכין לה משהו טוב במיוחד.

תתפללי, שהטוב הזה יגיע אליה ואל תחששי משום דבר.

בעז"ה היא תתחתן בשעה טובה ומוצלחת ותביא לך המון נכדים צדיקים בעלי מידות טובות כמו אמא שלהם ובעז"ה בעלה.

שנשמע בשורות טובות בקרוב ממש!

סובייקטיבי. כל אחד והטעם שלו. והרבה יותר חשוב האופי והחיבור בין האנשים.

במיוחד שניתוח יכול להשפיע גם על הבריאות, ההנקה וכל זה.

זה אומר שזה ענין של טעם, ולא איזה משהו חריג בטירוף.

בחיים לא הייתי אומרת מילה!

זה יכול להרוס לי את הדימוי העצמי נורא.

חשוב הרבה יותר מהמראה...

זה נכס לכל החיים 

וכמו שכתבו לך - אני גם בדיעה של לנסות להתמקד בעלות שלה, ולהיות שלמה עם מי שהיא.

ככה המטפלת לא חייבת לבזבז הרבה חלב כשהיא מפשירה.