עזרה כלשהי את חייבת - אם לא הוא אז מישהי בתשלום, מה שהוא מעדיף.

תגידי את זה בנחת, ובאופן ענייני לגמרי - לא מתוך כעס וטינה, ותתכווני לזה.

מן הסתם הוא אדם טוב סה"כ שיהיה מוכן לעזור, רק שהעול הטכני המעשי של טיפול בילדים גדול עליו, בפרט אם הוא כבר תרם את חלקו למדע..., מן הסתם הוא יהיה מוכן לעזור מבחינה כלכלית.

בעלי כזה - סטודנט נצחי אני קוראת לו - מוכן לתת את כל מה שיש לו בשבילנו מבחינה כספית, אבל לא מסוגל לעזור בפועל יותר מדי. ואחרי לידות זה מתגבר - סוג של דיכאון אחרי לידה בגלל תחושות עול ועומס גדולים.

חבל לריב, אם תיגשי לזה באופן ענייני, הוא יהיה חייב לספק פתרון ולא יוכל להיתפס לדרמה כי פשוט לא תהיה... 

הבדיחה העצובה הזאת שהגבר אומר לאישה גיהצתי לך את החולצות שלי....

משום מה יש הרבה גברים שבטוחים שהאישה אחראית על הבית והילדים כולל הכל והם אמורים רק להביא את הפרנסה.

אז זהו, שלא.

הם חיים בבית, הילדים הם גם שלהם- אז הם גם מחויבים.

אין שום סיבה שאני אכבס לו את הבגדים ואבשל לו וכו' אם הוא לא יודע לתת לי את מה שאני צריכה כשאני באמת צריכה את זה.

כשבעלי לא הצליח לקלוט את זה- הפסקתי להרים לו את הגרביים שהיו ליד המיטה ולזרוק לכביסה, הפסקתי לקחת את החולצות שלו שהוא משאיר על הכסא בסלון ולכבס, הפסקתי גם לבשל (כי הילדים אוכלים בצהרון ואני ממילא בעבודהץ אז היחיד שצורך ארוחת צהרים זה הוא.

טוב. מהר מאד הוא קלט שאני לא על תקן אשת תחזוקה של הבית.

מבינה ומכבדת את הגישה שלך, רוצה בכל זאת לחדד קצת יותר את הגישה שלי (מניחה שבכל אופן תחלקי, אבל לפחות שאצא מובנת).

ראשית - חשוב - אני לא מדברת דווקא על "צץ מידי פעם". זה יכול להיות לגמרי קבוע: תשמע, יקירי, עד היום הייתי אחראית בלעדית על הקימות בלילה, כרגע אני כבר רואה שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר ואני מתמוטטת. אני זקוקה לך נואשות. בוא נקבע בינינו איזו חלוקה מעכשיו.

שנית - לגבי "מרגיש כאילו הציל אותי". ובכן, בעיניי זו הרגשה מעולה, ולא רק לגברים. גם עליי מלאכות הבית קלות הרבה יותר כשאני בתחושה של משימת הצלה, ולא עול מַשמים. גם לילדים אני משתדלת לתת תחושה כזאת, שכשהם מניחים את הנעל בפינה הקבועה שלה אחרי שהם חולצים, ולא משאירים אותה זרוקה במרכז הסלון, היא מאושרת ומודה להם. לא "יאללה אתכם, אתם ילדים גדולים, למה אני צריכה להזכיר לכם כל פעם" - זה לא עושה ממש חשק להושיט יד. ההתמדה תבוא עם ההרגל, ועם ההפנמה שהשותפות שלהם ממש חשובה ומוערכת! ולא נלקחת כמובנת מאליה.

"צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"

כל מעשה הוא משמעותי. כל מעשה הוא מוערך. בעיניי זו לא התחנחנות, זו אמת.

שתחושת הצלה וגבורה משמעה שאין מחויבות ואין אחריות.

לכן ציטטתי את המשנה, ראית? אנחנו מחויבים במצוות לגמרי, ועדיין ראוי שנרגיש שבכל מצווה שעשינו הצלנו את העולם. אין סתירה בין הדברים.

וכן, גם לה, וגם לילדים, וגם לכל אדם אחר, אני מציעה כשעומדים מול משימה אפרורית ומייגעת, לשנות נקודת מבט, ולהסתכל עליה כמשימת קודש, כמשהו שבו אנחנו מצילים את העולם כולו. זה נותן כל כך הרבה מוטיבציה!!

שתחושת החובה תצמח מתוך תחושת השליחות ולא להפך?

אני אמנם לא באמת מכירה את הזוג המדובר ולא יכולה לדבר עליהם, אבל אתן דוגמה לסיפור שיכול להיות - אם לא אצלם אז אצל אחרים:

מתחתנים, ובהתחלה בני הזוג מתחלקים כך שהוא נושא בעול הפרנסה והיא בעול הבית. ובשנים הראשונות שניהם מרוצים מהסידור. היא אוהבת שהכול בבית מסודר לטעמה, שהאוכל הוא זה שהיא מכירה מבית הוריה, ובקיצור שהבית הוא הממלכה שלה - זה מה שנוח ומתאים לה, זה מה שנוח ומתאים לו, וככה הם חיים. בברכת ה' עם הזמן נולד ילד ועוד ילד והמשימות גדלות. ויום אחד היא קולטת, מגלה, מפנימה --- שזה כבר לגמרי גדול עליה. שמה שהיה קודם לא יוכל להיות עוד. היא לא עומדת בקצב. היא קורסת. אז היא אומרת לו - אבירי, הושיעני! אני טובעת! אני זקוקה לך, אני צריכה שתעמיס על עצמך כמה משימות שעד כה היו נחלתי הבלעדית.

והוא - וואללה, נפקחו עיניו לראות. כמה זמן ראה שהיא חמוצה כזאת, שהכביסה פחות מקופלת, שכשהוא מגיע הביתה מהעבודה היא שרועה על הספה ולא קמה לקדם פניו בחיוך, אבל האמירה הפשוטה והברורה שלו חיברה את כל אלה לתמונה שיש בה היגיון, ועוד היגיון מסוג שמדבר במיוחד על הגבר המצוי: אשתי זקוקה לי! לא מאשימה (בררר.... לברוח) לא מחנכת ומטיפה מוסר (בררר... לברוח) - היא פשוט זקוקה לי נואשות! אז כמובן, אני לשירותך נסיכתי, אני אשא איתך בעול!

זה ה"דיבר הכתוב בהווה" שלי, מה דעתך?

<הולכת לישון>

סוג של 'אוף איתך, הגיע הזמן שגם אתה תעשה פה משהו'?

או סוג של 'אני טובעת, אתה היחיד שיכול להציל אותי, הושיעני הושיעני אבירי?'

לא שהראשון לא נכון, הכי מובן בעולם אם ככה את מרגישה ומשדרת לו - אבל על רוב הגברים השני יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. הם נולדו להציל נסיכות משיניים של דרקון.

בהצלחה נשמה. מבצע לא פשוט לגייס אותם, זה ידוע.

אני מכירה כמה עצמאים (או עצמאים באופי) שזה בדיוק הטיפוס...

אולי תציעי לו שבמקום עזרה שלו תקחי עזרה בתשלום על בסיס יום יומי.

ואם לא, אז תשבי איתו לשיחה:

אני עייפה, אתה עייף/ עסוק,

בוא נחשוב על פתרון...

בלי לזלזל אחד בסדר יום של השני.

והערה אם אפשר:

די נשמע ממך שאת לוקחת על עצמך יותר מדי ובסוף קורסת ומלאת טענות,

אולי ניסית כבר לשנות, אני לא יודעת, אבל אם לא אז כדאי להציף דברים לפני שממש קורסים.

כשקשה צריך לטפל, לא כשכבר קשה מאוד עד בלתי אפשרי.

בהצלחה

ובמשפחה, כמו במשרד, כמו בצבא, כמו בכל מקום - יש חלוקת תפקידים.

אם אין - זה מקשה למקום לתפקד.

את- עקרת הבית. את ולא הוא

את זוכרת, כשהיינו במצריים, עבדנו עבודת פרך.

והמדרש מסביר, מה זה עבודת פרך: כשגבר עושה עבודת אישה (כמו לשל, לכבס וכו') והאישה עוה עבודת גבר (שזה עבודה בחוץ...).

אז בעלך הוא גבר, ב"ה, והוא לא שמח לעבודות פרך....

ועוד משהו חשוב: נים יודעות להשתקם ולנוח הרבה-הרבה יותר מהר מגברים.

גבר חר מהעבודה - זהו, נגמר היום. באמת שאין לו יותר כוח. הלוואי שישתקם עד מחר.

אישה חוזרת מהעבודה הרבה יותר עייפה,  כי יש לה הרבה פחות כוחות פיזיות והיא מתעייפת הרבה יותר. אבל היא נחה 5 דקות, שותה כוס מים - והנה, ברוך ה', היא כבר מוכנה ומזומנת לבשל, לכבס, לטפל בילדים....

שום גבר לא מסוגל לזה.

לא סתם גברים לא יולדים.

כל הכבוד לבעלך שהסתדר לבד עם הילדים. לא כל גבר יכול.

ברור שאת מאד עייפה ותשושה, זה טבעי.

אבל חבל שאת כועסת על בעלך. זה טוב מאד שבעלך מודה ליכולות שלו ושלך. הוא בטוח ביכולות שלך להסתדר, הוא מאמין בך.

והוא לא רוצה לקרוס סתם, כי הוא יודע שיהיה לו קשה מאד להשתקם. זה לא משתלם, לא לטובת המשפחה.

כל אדם והיכולות שלו, יש אחד שישן 4 שעות - ומספיק לו, ויש אחד שישן 9 שעות - וצריך עוד. יש אחד שיש לו יותר כוח לעזור לאשתו בעבודות שלה, ויש אחר - שאין לו בכלל.

פשוט תשמחי על מה שיש ואל תצפי למה שאין. הרי את כבר מכירה את בעלך.

האם כעסך עוזר? הוא רק מתיש אותך עוד יותר, מקלקל לך מצב רוח ופוגם בשלום בית.

תחשבי על זה.

בעלך  אוהב אותך. הוא אוהב את המשפחה שלכם. הוא עושה את המקסימום במסגרת היכולות שלו.

תני לו את מלוא ההערכה על מה שהוא עושה - זה יעודד אותו לעזור לך עוד יותר. עד כמה שהוא יכול.

כאשר הוא משתדל לעזור (אפילו שלך זה לא נראה מספיק, כי יש לך ציפיות לא תואמות את המציאות) - ואת לא מעריכה את מה שהוא כן עושה, זה ממש לא מעודד אותו לעשות עוד. זה מעודד אותו לברוח מהבית כדי לא לראות אותך כועסת ולא מרוצה....

ולגבי לעזור את התינוק - אל תשאירי אותו על המיטה שלך אם את חשה שזה מסוכן. לאותם דקות שאת הולכת לשירותים שימי אותו למיטה או לעגלה, זה הכול.

יש באמת גברים כאלה שקשה להם להתעורר בלילה ולתפקד אח"כ ביום.

גם בעלי ככה.

והוא באמת ניסה לעזור בילד הגדול וקם איתי בלילות והחליף אותי כשלא הייתי מסוגלת כבר.

אבל אח"כ ראיתי שזה לא זה.

היה לו מאוד קשה לתפקד ביום והנחתי לו.

יש לי ב"ה כמה ילדים קטנים ובד"כ אני קמה להאכיל אותם בלילה.

עכשיו אני מניקה- אז הרבה יותר קל להניק מאשר לקום להכין בקבוק חלב...

אבל בשאר עבודות הבית- אין סיבה שלא תעבדו יחד.

גברים נוטים לומר שהם עשו "לנו" כל מיני דברים.

אני הפכתי את זה לבדיחה.

פעם בעלי היה אומר בשיא הרצינות: קניתי לך את מה שביקשת- קרי: ירקות בשוק! למשל...
היום הוא צוחק כשהוא אומר: קניתי "לך"...

קנית לי או לכולנו?

ואם את קורסת- את לא חייבת לתקתק בית..

וכשהוא יתלונן ע"ז שאין אוכל מבושל/ בית נקי/ כביסה נקייה ומגוהצת-

תסבירי לו בצורה מכובדת וראויה ובשיחה פתוחה שאת לא "סופר וומן" ועם כל הכבוד את אחרי לידה וחייבים עוד זוג ידים עובדות בבית.

נכון, בעלי לא בשביל לקום להאכיל תינוק ולהרגיע אבל הוא למד עם הזמן לשטוף בית, לגהץ, לקלח את הקטנים, לתלות, להוריד ולקפל כביסה - והכל מתוך הבנה וכבוד ולא בטרוניות.

הוא מבין שאני לא מסוגלת לעשות הכל ובמיוחד אחרי לידה שלא ישנים נורמלי בכלל.

ואני גם אומרת לו שזה לא דומה שינה של 6-7 שעות רצוף לשינה מקוטעת שכל פעם שעתיים- גם אם אישן 12 שעות במצטבר! זה לא אותו דבר.

והוא מבין ועוזר בשמחה. ב"ה

תנסי ללכת בכיוון הזה ובעז"ה תעשי ותצליחי!

גם לבעלי קשה לקום בלילה, הוא גם קם לפני (ישן פחות שעות בד"כ..) וגם קשה לו לחזור לישון אח"כ.

כשהבנתי את זה, אני באמת לא מצפה שיקום. אני נרדמת חזרה די מהר וישנה קצת יותר.

הוא עוזר בדברים אחרים, רצפה, כביסה, כלים.. מה שמסתדר עם הלו"ז שלו ולפי הצורך.

וגם אני פעם חשבתי שזו העבודה שלי והוא רק "עוזר"

עד שראיתי שאני קורסת, ואמרתי לו שהאידיאולוגיה הזו, לא עובדת, לא מתאימה לי, וגם אם תיאורטית זה נכון, זה לא מעניין אותי. אני צריכה עזרה וזהו.

בהתחלה היה לו קשה להיכנס לעסק (מבחינה מנטלית, ממש לא מעשית) לכן הוא היה עוזר בעצלתיים.

אז הודעתי לו ש: זה זה וזה - מהיום תפקידים שלך!

ומאז, מצידי שיהיו ערימות של כלים או כביסה לא מקופלת, זה לא תפקיד שלי אלא שלו ואני מוכנה לעזור לו בזה ולא יותר.

לפעמים הוא משאיר חודש כביסה לא מקופלת, או כיור מלא כלים במשך שבוע, אבל אותי זה לא מעניין. אני אחראית על התפקידים שלי ומתרכזת במה שאני צריכה לעשות בבית.  

העניין הוא שבסוף הוא עושה! ואני כבר לא מרגישה שאני קורסת תחת העול.

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

משני התחומים פלוס מהגננת לגמרי יש סיכוי לקבל.

בוועדה- להדגיש את כל הקשיים התפקודיים שלו בדגש על חוסר היכולת להסתדר במסגרת החינוכית הרגילה.

להדגיש שהקשיים עדיין קיימים למרות טיפול בקהילה. כלומר שהטיפול לא מספיק. להדגיש שטופל. הם אוהבים מיצוי נסיונות לפני אישור מסגרת קטנה.

לא להדגיש חוזקות בוועדה. להדגיש חולשות ותפקוד לקוי.

לנשום עמוק. ולהתפלל. 

טוב מאוד שלעצמך את חושבת 'ילד חכם שצריך עזרה לממש את היכולות שלו'. איזה חשיבה חכמה! ההתנסחות מלמדת שזה מה שאת מרגישה, וזה כל כך טוב ובריא!

אבל בועדה, תתנסחי הפוך,

כי מה לעשות כדי לקבל תוצאה צריך להדגיש את מה שיגרום להם להבין את מה שהם לא מוכנים להבין אחרת,

בועדה תדגישי שמדובר בילד בעל קשיים רגשיים חברתיים ותחושתיים, הוא לא מצליח לווסת את עצמו, וקשה לו במעברים. תפרטי דוגמאות לקשיים שלו, עדיף גם כאלו שמקשים על כל הגן ועל הגננת. ודרך אגב, איך הוא מבחינה קוגניטיבית? אה מבחינה קוגניטיבית הוא בסדר גמור ואפילו מעל הממוצע.

נכון, זה נשמע רע. אבל לצערנו זה מה שעובד.

זה יכול להוציא מהדעת הטרפת הביוקרטית בזו!

ומנסיון שלי- יש לי ילדה מהממת (בת 8 עכשיו)

כשהיתה צריכה לעלות לגן חובה הגננת המליצה על גן שפה, אבל לא היה מקום והפנו אותנו לגן שילוב.

זאת היתה שנה מזעזעת (מאמינה שכמה פה בפורום זוכרות את התסכולים שלי...) גם הילדה וגם אנחנו לא הבנו מה רותים מאיתנו...

הצוות היו מקסימות, אבל זה לא נתן מענה לבת שלי.

מבחינת ועדות לשנה אחרי אמרתי לגננת שהילדה הזו לא מתאימה לכיתה א, היא גם קטנה וגם מבחינה רגשית פשוט לא!

אבל מבחינה שכלית- הרמה היתה גבוהה וזה היה לה לרועץ.

אני בעיקר פחדתי על הפערים האלה- מצד אחד הילדה בקושי מדברת בגן, יש לה הצטאות וועד. מצד שני- ממלאת דפי עבודה, לימדה את עצמה לקרוא... ובבית היא פרחה, במשפחה המורחבת פחות.

כשהגעתי לוועדה הגננת הנחתה אותי מה לומר, אבל ברגע האמת ששאלו אותי מה אני רוצה בשבילה פשוט התחלתי לבכות, מול כל הצוות של הוועדה- אמרתי להם שאני בסה"כ רוצה שיהיה לה טוב. והטוב הזה לא יכול להיות במסגרת של גן רגיל! היא צריכה עטיפה שונה, ההסתגלות שלה שונה, זה שהיא פותרת תרגילים ויודעת לקרוא לא אומר שהיא מווסתת ושהרגשות שלה יד ביד עם השכל. (אני כותבת לך וזה עושה לי רע להזכר בזה. באמת. התסכול הזה הוא נוראי!)

אז נתנו לי אישור לגן שפה, וגם עם זה היה בעיות, כי אף גן שפה לא רצה לקבל אותה בגלל ההצטאות.

בסוף, שבוע אחרי תחילת הלימודים, הפנו אותנו לגן סולם. את האמת שקצת (הרבה) חששתי בגלל השם שלו, אבל כשהגעתי לגן פתאום רווח לי (וגם פה בפורום המליצו לי עליו בלב שלם). המנהלת שם היתה מקסימה! ההצטאות לא הפחידה אותה. שמו את הבת שלי בגן הריגשי. והיא ממש פרחה שם!

אולי פעם אחת היא עשתה צואה בגן! תביני איזה הישג! ומשם היא המשיכה חכיתה א רגילה!!! לא מקדמת!

היא פשוט קיבלה שם פוש רציני. ידעו איך לעבוד איתה! היא קיבלה רב"ע וקל"ת וטיפול ריגשי ופסיכולוגית- הכל במסגרת הגן ובלי שנצטרך להטרטר אחה"צ...

בקיצור אני ממש מבינה אותך. המון תפילות ואל תפחדי לבכות בוועדה... את אמא לביאה ונלחמת על השפיות של הבן שלך!!

לכי עם הלב שלך והלוואי שתצליחו בקלות ובלי עוגמת נפש!!!

אם כן - יפה שקיבלתם ככה בקלות. בעירייה הצליחו להכניס אותי לחרדה.

אם מתאים לך ואת רוצה, מוזמנת לפרטי(ותכלס יהיה לי הכי נח בווצאפ, אם יש לך ואם מתאים לך)

הכל בזוף ההורים מחליטים

אם תילחמו היטב תקבלו

נכון זה מייאש שצריך להילחם אבל תבואי בגישה של יש רק תשובה אחת

אני באה מהתחום וראיתי לא פעם ולא פעמיים ילדים שקיבלו זכאות ואפיון למרות שהיו חכמים מעל הממוצע.

אבל היו קשיי התנהגות, קשיי תקשורת, קשיים בוויסות חושי, אימפולסיביות וכד' . 

הקושי שלך כאמא שאובדת עצות הוא עצום!!

חיבוק יקרה ❤️

אבל כן רוצה להעלות את האופציה של מסגרת חינוך פרטית.

עיקר הקושי הוא שסביב הגיל של הבן שלך, הפער בין היכולת השכלית לשאר היכולות הוא כ"כ גדול, שהכל נראה ללא מוצא ושכל החיים תתמודדו עם הפער הזה.

אבל האמת היא שככל שהוא גדל גם שאר היכולות מתפתחות, החברים בני גילו גם מתפתחים,

תחומי העניין מתרחבים והעצמאות גדלה.

השילוב של כל זה מאפשר להתמודד באופן מיטבי עם הפער.

(לצורך הדוגמה יש כיתות מחוננים שמורכבות רק ממחוננים ומספר התלמידים מוגבל בכל כיתה בדיוק כדי לאפשר את המענה שאת מדברת עליו)

ולכן כרגע לא הייתי מנסה בהכרח שהוא ימצה את היכולות הקוגניטנביות שלו, כמו שהייתי מחפשת מסגרת שתדע להכיל אותו כמו שהוא, ולא תחפש שהוא יתאים את עצמו למסגרת.

צהרון זו נקודת תורפה אצל כולם, על אחת כמה וכמה אצל ילדים שמתמודדים עם אתגר מסויים.

לכן צהרון ממש כדאי פרטי עם מעט ילדים.

הכסף והאנרגיה שאת משקיעה בלטפל בנזקים לא פחות יקר מאשר מראש לשלוח למסגרת שתהיה לו מתאימה יותר עבורו.

וחיבוק לך!!!

זה משתפר בהמשך בע"ה 🤗

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

ממתישהו בין 2021 ו2024 (לשלישית שלי יש, לקודמים לא). זה פשוט תהליך שלוקח זמן.

גם מי שיש לו ממוחשב, עדיין עובדים גם עם הפיזי

הגדול שלי כבר בן 11.

את הכל.

חידשת לי!

לק"י

חושבת שאמרו לי שמתישהו יפסיקו עם הפיזי.

בינתיים יש גם וגם.

לחלק מהילדים שלי הפנקסים תקועים איפושהו. וזה לא מפריע לחסן וכו'.

בתחילת שנות העשרים. יש באיזור האישי ממשלתי

לק"י

ביקשו ממני בטיפת חלב את הפנקס שלי שתקוע איפושהו.

אין לי מושג מה כל כך חשוב איזה חיסונים עשיתי.... (אני לא בהריון. אם זה קשור לזה בדרך כלל).

כי אין לי מושג אם הפנקס הפיזי שלי בכלל נמצא איפשהוא..

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

אנחנו קנינו ביד2 מיטת יחיד פשוטה מעץ ושמנו אותה בין המיטה הזוגית לקיר. אפשר לקנות מעקה לצד השני אם אין אפשרות להצמיד לקיר. אצלנו לא היה צורך לחבר את המיטות עם איזשהו חיבור כי היה ממש צמוד אבל אולי אפשר עם אזיקונים לחבר בין הרגליים של המיטות כדי שיהיה יותר בטיחותי.

היה מאד נוח לשכב לידו, להניק ואז לחזור למיטה שלי. 

אם זה קצת נמוך יותר זה רק יותר טוב.

ככה יש לו אזור תחום שלו בין המיטה שלך לקיר.

והחלק של הרגליים, יכול להשאר פתוח. לא יודעת בן כמה הילד אבל אם הוא כבר זוחל ועומד אפשר ללמד אותו לרדת בביטחה ממיטה לא מאד גבוהה.

ואם זה לא אותו גובה זה לא אפשרי.

ולכן זה צריך להיות בגובה של המיטה הורים וסגור כי זה גיל קטנציק חצי שנה 

ואחכ מגלגלת למטה למיזרון שלו.

ובקשר לסגירה, הוא יגדל מהר מאד,

אפשר בינתיים לשים משהו שיחסום טיפה או לשים על הריצפה משהו רך.

רוב הלילה את לידו ורואה מה הוא עושה ואם הוא פתאום הולך לסוף המיטה. 

ואז נרדמת יחד איתו אצלי במיטה

אז רוצה משהו שאני יהיה צמודה אליו מהמיטה שלי וכל אחד ישאר במיטה שלו

במיטה שלנו יש מגני מיטה מסביב 

לא יודעת אם בטיחותי או לא, אבל עשינו את זה תקופה.

זה תלוי גם בגודל של הילד.

יש כאלו שאפשר לפרק דופן בצורה מובנית, כי נועדו להפוך למיטת מעבר,

ויש כאלו שאפשר לפרק דופן לאחסון או להובלה. (ואז הן לא מספיק חזקות ויציבות, אבל תמיד אפשר להוסיף הברגות ולחבר עם זויות מתכת מתחת למיטה)

ואפשר לחבר למיטת ההורים, או בלחץ בין המיטה לקיר, או בצורה מאולתרת עם הברגות או עם ראצ'טים (ככה מחוברות העריסות מתחברות ה"רשמיות").

מבחינת הגובה, יש למיטות תינוק הרגילות כמה מצבי גובה.

אחד הגברים כתב על זה פעם בפורומים. אולי זה היה @נפשי תערוג 

עריכה, הצלחתי למצוא:

צילמתי לך את החלק שמצמיד - הריון ולידה

הוא חיבר עם קליבות.

אבל ראיתי איך מחוברת עריסה מתחברת רגילה, זה עם ראצ'טים, אפשר לעשות אותו דבר בלי הברגות.

עריסה מתחברת לתינוק | מיטה מתחברת ב-4 גדלים | SLEEPBABY

כמובן שיש את כל הפתרונות המאולתרים אבל אם אין לך כבר מיטת תינוק הייתי הולכת על פתרון מובנה כי אז אין לך את הבעיה של רווח של המזרון והחיבור למיטת הורים יותר בטיחותי (לעומת סתם להצמיד).

אז אולי אין כינים?

הבת שלי הייתה מעל 3 שנים עם כינים...כן כן....

מה לא ניסינו?

כל מקלחת טיפול, עם ובלי חומרים, אספנו לצמה, שלחנו עם תרסיסים . מציינת שיש לה שער ביסלי מסולס  שזה עוד יותר מקשה על ההוצאה של הכינים והביצים. 

עד שעשיתי קצת בירור והגענו למסרק ,שיבורך מי שהמציא אותו.

זה כלל לא קשור לאיזה חומר את שמה.

את פשוט צריכה להשתמש במסרק הזה ובגלל צפיפותו, הוא גורם לסילוק כל ביצי הכינים (שזה למעשה הגורם המכריע להמשכיות שלהם!)

קניתי את המסרק הזה ,בתוספת חומר ששלחתי אותו לפני לבית ספר ללא שטיפה.

תקשיבי, אחרי שבוע של שימוש, אין כינים ברוך השם כבר שנה וחצי !!!!!!!!

קוראים למסרק ASSY 2000

אני חפפתי לה עם שמפו רגיל, אחר כך מרחתי את החומר וסירקת עם מברשת רגילה כדי להתיר קשרים ולמנוע כאב לילדה, אחרי כך מסרקת עם המסרק כינים וזה וואווו.

טיפול שמרני אחר כך פעם פעמיים בשבוע עם המסרק לא חייב עם חומר אפשר מרכך שיער ואז לעבור עם המסרק ולוודא שאין ביצים... 

בהצלחה !

אבל עדיין לא מוצאת כינים, אולי אני לא בודקת טוב

כי כשאחות שלי בדקה לה בעבר היא כן מצאה כינים.

יש חומר שגורם לשיער להיות יותר קל לסירוק?

לק"י

את מסרקת מכל הכיוונים?

צריך גם הפוך, גם מאחורי האוזניים.

לא שוטפת שיער

ומסרקת עם המסרק ככה

ואחר כך שוטפת

מוציאה על גבי מגבון את כל מה שיצא מהשיעור במשיכה 

לסרק רגיל ואז עם מסרק כינים יחד עם המרכך. גם מאד עוזר...

ו... לצבוע את השיער הורג אותם בטוח חחחח

פעם היו לי גירודים כי נדבקתי מהבנות שלי. ברגע שצבעתי את השיער הם הפסיקו. 

היה אצל אחד הילדים שלי. השתמשתי בשמן אמבטיה של לה רוש פוזה, עזר מאוד.

אצלי רגישים במיוחד בעונות מעבר

באמת יכול להיות שזה משהו אחר..

אצלי נגיד בקיץ פשוט מגרד לי מהזיעה.. שיער עבה, מתולתל.. ופשוט כשחם לי זה מגרד לי בקרקפת..

וזה גם יכול להיות קשקשים/ יובש/ גירוי לעור מסבונים מסויימים

שעליו מקפידים באדיקות.

הכי טוב שזה יהיה חדר השינה שלכם - להקפיד שהוא יהיה תמיד סגור, בצורה כזו שהילדון לא יוכל להיכנס.

(אצלנו אם אנחנו שוכחים לסגור - אנחנו מגלים אחר כך מזכרות בכל הבית, שהקטנה פילחה מהחדר... אבל היא עוד יחסית סבירה - כשהתאומים היו בסביבות גיל שנתיים הם היו משאירים חורבן בחדר... היו חודרים אליו עם הבימבות שלהם, מקשקשים, הופכים דברים, ואז כשהייתי נכנסת ומגלה אותם - הם היו מיד עולים על הבימבות ובורחים משם כמו אופנוברים🤭)

זה מבאס ששאר הבית לא יהיה נקי ומסודר, אבל לפחות יהיה לך מקום לנוח בו...

שתחילת הריון זה זמן להרגלים חדשים... אולי זמן להביא עוזרת או משהו שתסדר, או שבעלך יעשה את זה.

ולגבי הילד- יש לו משחקים שמותאמים לגיל שלו, בסוג ובכמות?

אצלי כשהיה עודף משחקים, או כשהם היו מבולגנים מדי ולא כל אחד בקופסה משלו או לא מתאימים לגיל הילדה בילגנה הרבה יותר, וכשהמשחקים מותאמים משחקים הרבה יותר זמן ובכיף.

ואפשר גם לתת לו דברים להפוך שיתאימו לך- קופסה מלאה בחפצים גדולים, ארון של פסטות וכאלה נניח לי לא אכפת שהילדים יהפכו כי זה קל לסדר. כאלו דברים.

רק הופך

וכדורים בימבה קורקינט כיאה לזכר 

ובכמות קטנה, ואז גם אם הוא הופך זה לא נורא כל כך

לבן שנתיים חוץ מכדורים ובימבה הייתי מוסיפה נגיד כלי מטבח, מגנטים וכמה ספרים וזהו... 

מגנטים זה קסם

אין ילד שלא אוהב

לעבור ליד השידה, לגרוף עם היד הכל לרצפה וללכת.

זה שמאז פסח עשיתי סדר בארונות 

ולכל דבר יש מקום ממש מוגדר לו

ואז הרבה יותר קל לי לסדר

ושמתי גבוה דברים שאני לא רוצה שיהיו בהישג יד 

אבל נשמע שהבן שלך הרבה יותר שובב מהבת שלי...

ואז את הולכת לטכנאית שזה מה שהיא עושה ואין לה מושג למה א צריכה את זה,

היא עושה בדיקה ומביאה לך תוצאות להביא לרופא,

ואז אין את הפדיחה..

אבל באמת שלא חושבת שיש מה להתפדח. הגיוני ונראלי שהם רגילים לקבל בקשות כאלה.

גם אם קורה משהו התסמינים לא אמורים להפסיק בגלל זה

כי התסמינים הם מההורמונים ולא מהדופק של העובר

וההורמונים לא נעלמים גם אם חלילה אין דופק

אבל מותר לך לא להיות רגועה ולרצות לבדוק

זה נורמלי

זה ממש נורמאלי, הם צריכים לעבור מתישהו

בשביל הרוגע שלך- תלכי.

מכירה את החשש הזה