ממש לא קשור לכאן אבל אין לי איפה...
מתחילה ואומרת שאני מודה לה' על כל הטוב שהוא גמלני וגומל איתי, ויש הרבה טוב. המון. ואני מודה.
אבל הקושי (שתכלס הוא גם טוב רק בהסתרה) קשה וכואב לפעמים.
יש לנו שני ילדים צמודים ומתוקים. הקטנה עוד לא בת שנה הגדול רק לא מזמן חגג שנתיים.
כלכלית אנחנו ממש סובלים. התחלתי לעבוד עכשיו בעבודה קשה ותובענית שבאה על חשבון הילדים, כי בינתיים זה מה שיש, אבל שכר בזוי. בעלי גם עובד (וממש לא רואה הצלחה 
) וגם לומד, ואנחנו לא סוגרים חודש. לא הצלחנו לשלם שכר דירה החודש, קניות בסופר מינימום שבמינימום. מי חושב על משהו מעבר. מתחשבנים על כמה ירקות לקנות כי אין מאיפה לשלם.
הגדול חוגג את גיל שנתיים הנפלא ומלמד אותנו שיעור וחצי בהורות. מוציא מאיתנו את כל הכוחות שרק יש. הקטנה מתוקה להפליא קמה כמה וכמה פעמים בלילה וזה גומר אותי מעייפות.
אנחנו כל כך זקוקים קצת לזמן שהוא רק שלנו ולא מסוגלים לדמיין בכלל משהו מעבר לסעודת ליל שבת כששהקטנים ישנים. אין מאיפה לקחת את אמצעים, אין איפה להשאיר את הנקטנים.
אחותי באה לפעמים פעם בשבוע לעזור לי, ובזה מסתכמת העזרה. לבעלי אין משפחה שיכולה לעזור ולי יש אחות אחת שמסוגלת לעזור.
אני מנסה כל כך להיות חזקה אבל אני רואה שבעלי מתחיל כבר להסדק מכל המצב. לא די בזאת, אנחנו מוקפים בחברים/משפחה שאיכשהו הכל מתקתק אצלם. אני יודעת שאין מושלם, אבל כשאלה משאירים את הילדים לכמה ימים אצל חברים והולכים לים המלח, ואלו מטיילים בחופי ים התיכון, עיני דומעות וליבי מתכווץ לו.
קשה לי. אני ממש נשברת ולא יודעת איך להתחזק.
נשמע לא פשוט בכלל
)
מה יהיה שכולם יצמחו??..
