אמנם נכון שיש תינוקות שמסתדרים בחיים עם לשון קשורה, אבל לא כולם, ואני לא מדברת על איך אמא מסתדרת עם הנקה.
יש לי חברה שרק בגיל 60, כן, שישים, עברה ניתוק לשון.
היא כבר לא יונקת, ואפילו כבר מזמן הפסיקה להניק את הילדים שלה

ובכל זאת החליטה לשפר את איכות החיים שלה ולבצע את הניתוק.
היא ציינה שמפני שהיא כבר "גדולה" הכאב היה לא נעים למשך כמה ימים, והיא נטלה משככי כאבים.
אבל, ואבל גדול, היא אומרת שגם לאחר מעשה, כשהיא יודעת כמה יכאב לה לבצע ניתוק, היא היתה חוזרת ומבצעת את הניתוח, למרות הכאב.
למה?
שיפור אדיר באיכות החיים.
היא הפסיקה לנחור.
היא יכולה לדבר בקלות רבה יותר (והיא עבדה כמנחת קבוצות, זאת אומרת שהיא עבדה בלדבר, ובכל זאת, עכשיו קל לה יותר לדבר).
היא יכולה ללעוס את האוכל שלה בקלות רבה יותר ובנוחות גדולה יותר.
"פתאום" הלשון שלה חופשי ומאושר בפה, ויכול לנוע בחופשיות.
בקיצור - החיים שלה השתפרו פלאים, והיא מעודדת את כל ילדיה הבוגרים שסובלים מבעיה דומה (יש ללשון קשורה רכיב גנטי) ללכת ולנתק את לשונם. למה לא לנתק בגיל 30, אם אפשר, למה לחכות ולסבול עד גיל 60???
אז נכון, היא יכלה להמשיך בשגרת יומה, בלי לנתק, עד 120. היא החליטה אחרת והיא מאושרת בהחלטתה - מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
בהחלט כדאי לשקול לנתק את הלשון על ידי מומחה בתחום.
להן רשימה של רופאים מומלצים, רופאים הבקיאים בתחום, מאיזור המרכז.
לגבי שחרור לשון קשורה - באיכילוב אפשר לקבל השתתפות של הקופה דרך טופס 17, במרפאת פה ולסת.
מי שמעוניינת פרטי - בתל אביב יש את ד"ר אייל בוצר, פרופ' פרנסיס מימוני.
ברמת גן - פרופ' דולברג.
באיזור השרון - ד"ר ג'ינה ויסמן.
ברחובות - ד"ר רבקה רפאלינו.
באיכילוב מקבלים - ד"ר רבקה רפאלינו, ד"ר אייל בוצר, ד"ר שגית ניסן.