קורה.
הכי חשוב שבינתיים, גם בלי להרגיש אהבה מתפרצת, את מטפלת בו כמו שצריך.
מניקה. כל הכבוד! לא מובן מאליו.
וגם קוראת לו הפצפון
.
הריון, לידה, תינוקות, בעיקר בכורים, מעלים אצלנו כל מיני רגשות, דוחקים אותנו לכל מיני מצבים רגשיים, מציפים אותנו נפשית.
תני לעצמך את הזמן. אולי זה סוג של הלם קל. אני זוכרת איך אני הרגשתי כשנולד בני הבכור - הייתי פשוט בהלם. זה נחת עלי כמו רעם ביום בהיר. הבכי, הגזים, התפרים, הגודש, לא הסתדרתי עם כלום וגם לא בדיוק התלהבתי מהתינוק.
הרגשתי אחריות - אולי את מלא כובד האחריות - וחרדה לו, וחמלה, כמו שאת מתארת.
לקח לי כמה חודשים טובים להיקשר אליו.
אם את מתפקדת היטב בסה"כ - כלומר פעילה במידה, שמחה במידה באופן כללי, ומטפלת בתינוק שלך כראוי, אז פשוט תני לעצמך את הזמן. תסיחי את הדעת מזה, זה יגיע באופן טבעי.
סביר להניח שבעוד שבועיים לערך הוא יתחיל לחייך אליך, ואח"כ גם לצחוק ולשוחח, ואז - בלי שתרצי תתאהבי בו
.
אם את בכל זאת חושבת שאת זקוקה לעזרה נפשית (את לא נשמעת ככה), אל תהססי לפנות.
אפשר לניצ"ה. יש להן מתנדבות מקסימות שאפשר להיות איתן בקשר טלפוני מתי שזקוקים ולקבל תמיכה והדרכה.