יום אחד, קצת זמן אחרי שחזרתי מחופשת לידה (וכן אני עדין רגישה ועדין משתוללים אצלי הרומונים ונכון אני אחרי לידה לא קלה משהוא...)
ועדין לא אמרו לי בצורה ברורה על איזה פרויקטים להתמקד והכול היה כזה מיאש בעבודה ואנשים סביבי היו מלחצים מכל מיני סיבות ...
שתפתי חברה בעבודה בהרגשותי (אפילו כמעט בכיתי
)
ומאז באמת הדברים התחילו להיות ממוקדים יותר וראיתי שינוי מההוראות של הבוסים מעלי והרבה יותר קל לשוב לעבודה אחרי הלידה וחופשת הלידה שיש דברים ברורים ועבודה קולחת!
האנשים סביב הרבה יותר נחמדים פתאום...
חשבתי שחזרתי לשגרה...
אלא...
שפתאום הבוסית שלי המליצה לי לקחת משהוא נגד מצבי רוח למרות שאני ממש כבר הייתי בהרגשה ממש טובה והכול היה בסדר ב"ה, וגם מה שהיא לא ראתה אותי איזה שבוע כלומר עוד לפני שדברתי עם אותה חברה בעבודה !
למרות שהיא דיברה איתי על תסמיני דיכאון אחרי לידה והסברתי לה שהתענינתי עם כמה אנשי מקצוע והם אמרו לי בצורה מאוד ברורה שאין לי דיכאון אחרי לידה אולי פשוט טראומה מהלידה שאני אצטרך לשחרר ושהלך למרפא בדמיון מודרך או משהוא כזה ...
בבית הכול כיף ושמח בעלי שמח המשפחה מסביב שמחה
ומאז אותה שיחה בעבודה מתיחסים אלי כאל אישה עם איזה דיכאון ומסכנות...
כולם רק רואים אותי וכבר באים אלי לשאול מה שלומי
אני רק צריכה משהוא ממשהוא וישר כולם נחלצים לעזור
בהתחלה אמרתי טוב חברתי לעבודה התכוונה לטוב ולא לפגוע (מה שהיא טעתה בגדול באבחנת המצב)
ואני התנהג רגיל ואנשים יבינו שהמצב שהם חושבים שאני בו לא נכון
הבעיה היא שגם כשאני מחיכת וב"ה אני שמחה כל הזמן עדין התגובות כל כך מרחמות שאני כבר חושבת שהם חושבים שכל חיוך אצלי שווה איזה כדור נגד דיכאון
אוופפפפ לא יודעת איך לצאת מזה ,
בעקרון אני מתעלמת אבל זה כבר מתחיל היות מגוחך!
ויש לציין שהאנשים שמתיחסים אלי ברחמנות הם רק אלו שנמצאים באותה קומה של חברתי או בקשר טוב עם חברתי הנ"ל
כל שאר האנשים שעובדים סביבי שאין להם קשר טוב הם אלו שקרובים לאותה חברה וכו'... מתחיסים רגיל הכול שורם כמו פעם בלי רחמנות ובלי דיבורים ... שגרתי!
מה עושים ?
סליחה על האורך ... הייתי חיבת לפרוק!