משתפת בדברים שכתבתי בשרשור אחר לפני כמה ימים, ומתחברים גם לפרשה שלנו (התוכן כמעט זהה, טיפה ערכתי ושיניתי ניסוחים בכמה מקומות. אז מי שכבר קראה, אין פה חידוש יותר ממה שכבר נכתב).
תמיד כשלמדתי את חומשים שמות ובמדבר, לא באמת הצלחתי להבין את החטאים של עמ"י.
אחרי שעמ"י ראו בעיניהם את עשרת המכות, אחרי שהם יצאו ממצרים כנגד כל הסיכויים, הם מגיעים לים ומפחדים.
אחרי שהם רואים בעיניהם את קריעת ים סוף, נגמר להם המים והם מתלוננים.
אחרי שהם רואים את המים יוצאים מהסלע, הם שואלים 'היש ה' בקרבנו אם אין' (ואז עמלק תוקף).
וזה ממשיך עוד - לחטא העגל, ובפרשה שלנו - חטא המתאוננים וקברות התאווה, ובהמשך גם חטא המרגלים, וכו'.
וכל פעם מחדש זה יושב על אותה נקודה - למרות כל הניסים שנעשו להם עד עכשיו, כשהם נתקלים שוב בקושי או באיום, הם פונים לקב"ה בפחד, בתלונה, בחוסר אמון שהקב"ה באמת איתם ובאמת רוצה בטובתם…
ופעם באמת לא הצלחתי להבין את זה. איך כל פעם מחדש הם שוכחים שהקב"ה איתם? איך כל פעם הם לא בטוחים לאן כל זה מוביל ואיך זה יסתיים?
אבל כשאני רואה את המציאות שלנו היום, אני מבינה.
כי גם אנחנו חוזרים על אותו דבר.
הקב"ה הבטיח לנו שתהיה גאולה. הנבואות עליה ניתנו לנו כבר לפני כשלושת אלפים שנה. ובמשך עשרות דורות זה היה נראה מנותק מהמציאות, חלום הזוי ומשיחי שמי בכלל יכול להאמין בו. אבל נגד כל הסיכויים עמ"י המשיך להאמין ולאחוז בתקווה אמיתית שזה יקרה ובאמת נשוב לארץ שלנו, והשכינה תחזור לציון, וביהמ"ק יבנה.
ובדורות האחרונים הנס הזה קורה מול העיניים שלנו.
עמ"י חוזר לארץ, השליטה בארץ חזרה לידיים יהודיות, יש ברכה מדהימה בתבואת הארץ אחרי שכל שנות הגלות הארץ היתה שוממה ולא הצליחו לגדל פה כמעט כלום (גם זה חלק מהנבואות שנכתבו כבר בתורה).
ועם כל כמה שאנחנו מוקפים בשונאים ובאויבים, הקב"ה מציל אותנו פעם אחר פעם בכל מלחמה.
במלחמת השחרור נלחמנו עם צבא שהוקם תוך כדי המלחמה, עם יחס לא ריאלי של ציוד צבאי מול האויבים שלנו, ותחת אמברגו מדיני (לא היו מוכנים למכור לנו נשק), מול כמה מדינות אויב בו זמנית. ולא רק שניצחנו אלא גם הגדלנו את השטח של המדינה מעבר למה שניתן לנו בחלוקה הראשונית.
במלחמת ששת הימים היינו מאוימים בו זמנית מכמה כיוונים, והיה פחד עצום שהולכים לגמור אותנו בבית אחת. הכינו בתי קברות לאלפים כולם היו בטוחים שזה ממש הסוף שלנו. אבל הקב"ה נתן לנו את האומץ לתקוף ראשונים, ויחד עם עוד הרבה ניסים נסתרים שעזרו למתקפה שלנו להצליח, המערכה התהפכה, ותוך שישה ימים ניצחנו ניצחון מדהים ושילשנו את שטח המדינה.
במלחמת יום כיפור חטפנו קשה כשהפתיעו אותנו (גם אז אחרי קונספציה שחצנית של 'כוחי ועוצם ידי' שלא לקחה ברצינות את כל הסימנים המודיעיניים), אבל גם לא הצליחו לכבוש שום חלק מהארץ, הקב"ה עזר לנו, והצלחנו לעצור את ההתקפה ולנצח.
ואפשר להרחיב עוד המון על הניסים. יש גם גויים שמכירים ומודים בזה שהקב"ה היה איתנו במלחמות שלנו כי מבחינה לוגית הן פשוט לא הגיוניות, ויש על זה כל מיני סיפורים.
אז נכון שאם מסתכלים מבחינה מציאותית, אף פעם לא מובטח לנו שום דבר על העתיד.
אבל אחרי כל מה שכבר ראינו, מי שמתבונן באמת אמור להבין שהקב"ה הוא חלק מהסיפור פה, ושהוא רוצה בגאולתם של ישראל ומוביל אותה.
ואם רואים את זה בעיניים של מהלך אלוקי, אז ברור שמובטח לנו שנמשיך לנצח פה.
הסוף של הסיפור כבר כתוב. ניתנה לנו 'הצצה' לסצנת הסיום - הגאולה השלמה, "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגוים..." (עם כל כמה שאנחנו לא מבינים עד הסוף איך ומה יהיה בה, אנחנו יודעים שזה הכי טוב לנו וגם לעולם).
והעבודה שלנו היא להתחזק באמונה כשהניסיונות מגיעים.
כי עכשיו אני באמת מבינה איך גם בדור המדבר, גם כשבשכל היה ברור שהקב"ה איתנו - כשהסכנה ניצבה מולנו, היא הפחידה בכל פעם מחדש.
וגם אנחנו עומדים מול סכנות שבאמת מפחידות.
אבל עמ"י בסופו של דבר ינצח. וככל שהוא יהיה יותר מחובר לאמת הפנימית שלו ויפעל מתוך ביטחון אמיתי וחיבור לייעוד שלנו ולקשר שלנו לארץ (ולתורה, ולקב"ה), שם ה' ייקרא עלינו וכל הגויים יכנעו בפנינו (וזה כבר קרה. במלחמת השחרור כשערבים ברחו בהמוניהם ממקומות שונים בארץ, בששת הימים כשחברון קיבלה את פנינו עם דגלים לבנים של כניעה בלי שום מלחמה, ועוד).
בעז"ה שנגיע בקרוב לניצחון אמיתי, ולגאולה שלמה…
(גם ברזל אני לוקחת)
אז בעצם לא יודעת אם בכלל יהיה מותר לי לקחת אנטיביויטיקה.. (מה באמת עושים במצב כזה?)
