שבוע אחרי הביוץ ושבוע לפני המחזור
אין שום סיכוי לדעת אם יש הריון או אין
(בדיקת דם לא רלוונטי)
ושוב הלחץ מטפס
כן-לא-כן-לא-כן-לא
לרגע אופטימית בהגזמה
ואחרי רגע הפסימיות שוב משתלטת
מתה מפחד (!!) שגם החודש יגיע המחזור
אומרת לעצמי- ואולי את בהריון? למה מהר כל כך להספיד?
ועונה לעצמי שאם לא היה הריון חצי שנה למה שיהיה עכשיו?
לא יודעת איך להרגיע את עצמי
מרגישה פשוט בלחץ!
ולא לא רוצה להכנס ללופ הבלתי נגמר הזה!
מפחדת משבוע הבא לגלות שהמחזור שוב הגיע
אני לא אעמוד בזה 
חיזוקים וחיבוקים יתקבלו ברצון 🙌
בדיוק בשבוע לפני פסח היתי בשלב שלך
וזה היה לי השבוע הכי קשוח בכל ההמתנה הזאת
הייתי גם חצי שנה אחרי הפלה...
אני מאמינה שיש השפעה ופעולה לציפיה ולהמתנה ולכאב
גם זה חלק מהמסע דל עמ''י
גם מול הקב''ה
וגם מול עצמך
תקופות כאלה תמיד נצרבו כחלק מהמהות שלי גם הלאה
ויכולה להגיד לך שהמתוק שתכף בן 3 חודשים שפה לידי -מתפעלת ממנו פי כמה ומודה עליו מעומק הלב דווקא בזכות ההמתנה שלפניו
אמן שתראי ניסים בקרוב 💓
כמה חודשים כאלו עברתי..
עם הרבה אכזבות
אין לי באמת פיתרון למצב הזה, כי הצפייה ככ חזקה שאי אפשר כמעט לשלוט במחשבות
יכולה להגיד שאוזן קשבת זה מה שהייתי צריכה באותם ימים
במקרה שלי, זה היה בעלי
היה מוכן לשמוע אותי גם 10 פעמים ביום
אבל אם זה לא מתאים אצלך, אז אולי תמצאי חברה לדבר איתה.
והרבה תפילות.
חיבוק
בעז"ה זה יגיע ❤️
זה קשה, אבל לנסות לא לחשוב על זה. ובעז"ה להאמין!
מה שלי עוזר שכרגע אני מטופלת אצל רופא ואני יכולה להמשיך לדחות את זה שהווסת לא תגיע ושלא נהיה אסורים בחג.
ולדמיין ששנה הבאה קונה לתינוק בגד לחג 
אנונימית בהו"לברוך ה' ובחסד ה' העצום! אתמול (יום האיחור( עשיתי בדיקה (יותר נכון מלא בדיקות כי לא האמנתי) ויצא חיובי!
ביום שכתבתי את זה הייתי שבורה וחסרת אמונה,
לא האמנתי שזה אי פעם יקרה בכלל
לא הצלחתי להרדם בלילה ורק בכיתי לה' שהפעם יקרה איזה נס...
וגם החודש הזה החלטתי ממש לשחרר ולתת אמון ברחם שלי, אמרתי לה מילים טובות והרגעתי אותה, אמרתי לה תודה שהיא עושה את העבודה שלה כל חודש מחדש ומכינה את עצמה כל חודש להריון ולא נשברת ומתייאשת.. אולי זה גם עזר
ועכשיו פרקטית
למתי צריך לקבוע תור לרופאת נשים?
בדיקת דם הכרחית? כי לא רוצה להכנס ללופ הזה של לבדוק הכפלה כל פעם וזה
בשעה טובה ומוצלחת
כדאי לקבוע לסביבות שבוע 7-8
בהריון הראשון שלי לא עשיתי בכלל בדיקת דם. בשני עשיתי רק בדיקת דם.. ובאחרים גם וגם.. (אבל היו שם הריונות כימיים והפלות..)
אפשר רק בדיקה ביתית בעיקרון..
שבעז"ה תזכו לישועה גדולה בקלות ובשמחה.
אחרי כ8 חודשי טיפולים... אני מבינה מאד מאד את האכזבה.....
אני מרגישה שכשנחצה גבול הסיבולת שלי
זה מוביל אותי לתחושה של חוסר אונים ומצוקה ממש גדולה
וכשזה קורה לעיתים קרובות שוב ושוב אז אני נכנסת ללופ של חרדה
עבדתי מאוד קשה לקראת פסח
ותמיד יש טריגרים ויש קונפליקטים וכו
אבל בסדר הכל בגדר הנורמל
ואת זה אני מכילה
אבל אז בערב חג אחרי שהסדר היה נחמד ונגמר
הלכנו למיטה ב 2 (אחרי טיפול בתינוק שמשתעל)
וב 4 הוא קם. והרגשתי שאני עומדת למות. פיזית
הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר
(יש לציין שגם לילה קודם הוא החזיק אותי ערה עד 2 ומשהו אחרי שעבדתי בפרך גם לנקות וגם לבשל. כי הוא משתעל וזה כל רגע להחזיר לו את המוצץ. בערך פעמיים בדקה. ככה במשך שעה וחצי)
נחזור לערב חג
הערתי את בעלי כי הרגשתי שזהו תמו כוחותיי
הוא אמר שהוא כבר מגיע הלך לשירותים נעלם
וככה אני מטיילת עם התינוק ומרגישה שאני רוצה למות
המצוקה מטפסת לי בגרון וזהו אני פשוט לא יכולה יותר
אחרי כעשרים דק בעלי הגיע להחליף אותי וחזרתי למיטה
קמתי בבוקר בסדר כי ידעתי שאשלים שעות שינה בצהריים
והכל כאילו עבר
אבל בצהריים השכנים עשו חפלה על האש עם מוזיקה פח משעה 12 ועד 17 אחהצ. חשבתי שאצליח לישון עם זה אבל נרדמתי קצת וזה העיר אותי.
וזהו. מאז אני לא בטוב יותר.
מרגישה שהגבול שלי נחצה יותר מידי פעמים
ואני כבר לא מצליחה לחזור לתחושה מאוזנת
מרגישה בחרדה כל הזמן
ניסיתי ללכת לישון מוקדם במוצאש ב 21
בעלי נשאר להשכיב את הקטנים
נרדמתי קצת וקמתי בבהלה
אני פשוט בכאוס פנימי
יש לכן תובנות?
במה שאת מרגישה.
ככה לפרטי פרטים.
מה התוכניות שלכם למחר?
אני חושבת שאחרי שהוא יבין מה עובר עליך אז יחד תחשבו על פיתרון קודם כל למחר.
אולי שהוא יצא מחר עם כולם לכמה שעות. ואת פשוט תעשי מה שהכי טוב לך. לישון. לאכול. לקרוא. או סתם לבהות בתקרה.
את חייבת לקבל בחזרה את עצמך.
לא פשוט מה שאת מתארת.
ותוך כדי שאני כותבת, נזכרת שעברתי זמנים כאלו עם הקטן שלי שהיום כבר בן 5
ובאמת בעלי לקח אותו ללילה לישון אצל חמותי. הוא היה בן חצי שנה. הכנתי לו בקבוקים שאובים.
כי באמת הייתי רגע לפני קריסה.
חיבוק, ומקווה שתצליחו למצוא איזה רעיון או פיתרון גם אם זמני. אבל שיחזיר לך את הכוחות
ואם אני זוכרת נכון בתקופה האחרונה הקטני היה חולה ובכלל הטיםול בו יותר מאתגר..
אני יכולה להעיד שרק כשחזרתי לישון נורמאלי הבנתי כמה המצב היה גרוע. רק אז הבנתי באיזה דיכאון הייתי נטו ממחסור בשינה.
אז אין לי פיתרון קסם אבל אולי יום רגוע לבד עם עצמך יעשה לך טוב. כשאין לחץ שעכשיו חייבת לישון ויש לך זמן גם לנוח סתם ככה בלי למהר להספיק ולנצל את הזמן..
בינתיים אל תילחמי בכאוב הפנימי,
תנסי לפני השינה דורמינול אני לא יודעת אם מותר בהנקה, לי הוא עוזר להירגע, הוא משרה שינה, אני לא יודעת אם הוא כשר לפסח אבל זו תרופה ללא מרשם, וכבר לא ליל הסדר
נשמע שאת יודעת בדיוק מה קרה לך
קראתי אותך ותפסה אותי מועקה בגרון ממש מרוב המועקה שאת מרגישה תיארת אותה כל כך חד ומובן, וכל כך הגיוני - למרות שזה בליל של רגשות ופחדים ולא של הגיון.
על חציית הגבול של הכוחות שלך, אולי גם על זה שאין מישהו שיתפוס מהצד השני כשאת מבקשת. על הכאוס שמתעורר ולא מוכן להיות מושתק...
מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב
נשמע לי שאת תוכלי לענות לעצמך, מה את צריכה עכשיו לדרוש למענך שירגיע את הכאב והקושי שאת מרגישה. כי נשמע שהוא מתחת לפני השטח כל הזמן כל הזמן, עד שמרים את הראש ואז קשה להוריד אותו בחזרה ולהתעלם ממנו שוב.
זמן להקשיב לעצמך ולדרוש לעצמך.
קל מאד להגיד אני יודעת. מקווה שאת מרגישה יותר טוב ❤️ ושיהיה לך איפה להניח את הראש.
שום דבר לא שווה את זה.
אולי עד היום כשהתקרבת לגבול גילית בך יכולות וכוחות לא מוסברים,
אבל זהו, הגעת לגבול האבסולוטי. מפה לא יקרה נס.
החיים שלך לא יכולים לעמוד על 20 דקות בשירותים כן או לא..
לכן מעכשיו ונשמרתם לנפשותיכם יהיה להרחיק לא קצת מהגבול, כלומר לא שעה, אלא הרבה יותר.
גם במחיר שלא תשתתפי כל ליל הסדר, גם במחיר שהבית לא יהיה מצוחצח ומאורגן, גם במחיר שאחרים לא יאהבו לראות את מה שהם רואים.
את חייבת את האפשרות להסתגר בחדר. להתרחק מטריגרים, להפסיק דיונים עם מתבגרים מלאי כוחות, לישון, לכבות רעשים.
יהיה קשה לשנות את הדינמיקה בבית ולאפשר את זה, אבל זה אפשרי ואם את לא תעשי את זה, מסתבר שאף אחד לא יעשה את זה.
את יכולה לנהל שיחה עם בעלך ולהסביר לו למה העשרים דקות האלו היו פסע מהגיהינום, אבל אני חושבת שצריך פה שינוי יותר יסודי, וזה גם לא פייר להפיל עליו את האחריות על הקצה של הקצה.
יותר הגיוני להפיל עליו את האחריות הרבה לפני ולאפשר לא מרחב תמרון ואפשרות לטעות ולתקן.
ואין לי הרבה תובנות רק להגיד לך שהכתיבה שלך חידדה אצלי והפילה לי אסימונים לגבי התקפי חרדה שהיו לי בחיים ובזכותך היה לי דיון עמוק עם בעלי בנושא.
הצלחת לדייק אצלי הרבה.
אני חושבת שעצם המודעות הגדולה שלך יכולה כבר להביא אותך קרוב לפתרונות.
בהצלחה! והרבה כוחות
רק הרגשתי ממש את המחנק והקצה שהגעת אליו וכל כך מתיש וכואב לחוות את זה.
מקווה שבינתיים חל שיפור, שהצלחת להשלים שינה
ולמצוא חזרה את האיזון.
רוצה לאחל לך שתרגישי טוב!
הצלחת לישון יותר מאז?
עברתי תקופה קשה של חוסר שינה אחרי הלידה האחרונה, וההרגשה שתיארת מוכרת לי עד כדי כאב. חוסר שינה זה עינוי אמיתי, והוא מביא אותנו למצבים קשים.
יש לי חברה שילדה כמה ימים לפניי והיינו מתכתבות בלילות הלבנים, ולילה אחד אמרתי לה אני לא יכולה יותר, אני מרגישה שאני רוצה לקפוץ מהחלון, להיעלם, שכולם יסתדרו בלעדיי, שלא אשמע יותר את הבכי הזה. היא נבהלה שאני בסיכון להתאבדות ח''ו, העבירה את זה לאמא שלי, ונוצר מצב לא נעים בכלל שאמא שלי חשבה שאני בדיכאון קשה ומסתירה ממנה את המצב, והיו דיבורים מאחורי הגב של בעלי ואמא שלי וחיפשו פסיכולוגית בשבילי, כשבפועל הדבר היחיד שסבלתי ממנו היה חוסר שינה קשה, ובימים שהצלחתי להשלים שינה הייתי בן אדם אחר (אגב בסוף כן היו לי כמה שיחות עם הפסיכולוגית כי רציתי כלים כדי להתמודד עם עצמי ועם החרדה הזו בלילות הקשים).
אני חושבת שיש כאן שני דברים:
1. שינה היא צורך חיוני הישרדותי ואת יחד עם בעלך צריכים לשבת ולמצוא פתרון איך את מקבלת מספיק שעות שינה. אצלי הפתרון היה עזרה בתשלום כדי להשלים שינה במשך היום ולהעיר את בעלי בלילה כשאני מרגישה שאני כבר חייבת לישון, לפני שאני מגיעה לרצון לקפוץ מהחלון. לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה, אבל חייבים למצוא דרך לשים את הצרכים שלך לפני כולם ולישון לישון לישון.
2. רק את יודעת אם הכאוס הפנימי, החרדה וההרגשה שאת הולכת למות הם תוצאה ישירה מהעייפות ונעלמים בימים פחות עייפים, או שזה משהו יותר עמוק ומתמשך. בבקשה תהיי קשובה לעצמך ותפני לעזרה אם את מרגישה שזה משהו שחזק ממך ושעוד כמה שעות שינה לא פותרות את העניין. בסופו של דבר אחת מכל 7 שנים סובלת מדיכאון אחרי לידה ברמה כזו או אחרת, זה כל כך נפוץ, ועוד יותר כשיש תינוק יותר מאתגר וחוסר שינה קיצוני שמתמשך.
אני קוראת כל אחת מכן
ומחכימה ממש ממש
כל אחת שולחת עוד נקודות למחשבה
וזה ממש עוזר להבין טוב יותר את המצב ואת עצמי
ואת האפשרויות שיש לפעול
מקווה להצליח להגיע לתובנות נכונות וליצור שינוי במציאות
ממש תודה ענקית לכל מי שטרחה וכתבה כל כך מפורט!!
גבולי.. שבוע 13 פלוס 3 ומותר לעשות את הבדיקה עד 13 פלוס 6
לא היה עוד תור לצערי.
הרופא אמר שאם פתאום העובר יהיה גדול בכמה ימים לא אוכל לעשות את הבדיקה.
בכל מקרה רציתי לשאול אם מישהי עשתה את הבדיקה בשבוע הזה ואמרו לה את המין?
לא מדברת על זה שמשערים ככה וככה אלא שממש ידעו וראו.
טוב
אז שאני אצל חמותי זה כאילו הייתי שם שבוע או חודש
כל כך מתיש
אני מרגישה שזה עושה לי סערת רגשות לנסוע לשם, לא טוב לנפש
מצד שני צריך לכבד אותה
אני לא הולכת לשם הרבה בכלל ובקצת פעמים שאני הולכת זה מדרכדך
אני עם קטנים ובבית אחר זה קשה לי לתמרן. גם לה.
כל הזמן שואלת את עצמי , מה חשוב לשמח אותה או לחסוך הרבה מתח
מה ה רוצה , מה הדרך
תובנות? עיצות?
כל פעם שאנחנו שם לוקח לי שבוע להשתקם והמתיחות ביני לבין בעלי בגלל זה ממשיכה מלפני שאנחנו מגיעים לשם עד השבת שאחרי..
ובחגים במיוחד כי מעצבן אותי שאני נפגשת איתם גם בחג (ולא להיות בליל הסדר עם המשפחה שלי זה קשה לי..) וגם חול המועד.. ממש מכניס אותי למתח כזה.. עוד כל מיני דברים..
מה שעוזר לי בתקופות שאני בטוב עם זה זה פשוט לזכור שזה רצון השם וזה מדוייק עבורי ובחרתי בזה ונכון שחמותי ככה, אבל בזכותה זכיתי בבעלי המושלם וכל התכונות הטובות שלו נבנו מכוח זה שהוא הבן שלה.. (חלק גם הפוך על הפוך..) אבל זה מאד קשה.
קיצר, מעניין אם השרשור הזה ימשיך..
לי קשה מלא דברים עקרוניים אז מראש כל הנושא אצלי תמיד יהיה טעון..
הי, מועדים לשמחה! המתוקית שלי בת 3 חודשים תיכף, נולדה בשבוע.36 אז יש כאלה שמחשיבים אותה לגיל חודשיים ויש כאלה שלא. בגיל חודש כבר חייכה אבל עד עכשיו היא לא עוקבת. בטיפת חלב בגיל חודש וחצי האחות אמרה שהיא עוקבת אני לא ראיתי שעקבה. שבוע שעבר היינו אצל רופאה מטיפת חלב, הסבתי את תשומת ליבה- גם שם לא עקבה אחרי כמה פעמים הרופאה אמרה הנה ראית היא עקבה. אני לא ראיתי שעקבה. בכלל לא. כמה שאני מנסה בבית להראות חפץ שתעקוב , אין פשוט לא מסתכלת אחריו. אבל איך היא כן מחייכת? אולי שהיא שומעת את הקול שלנו אז מחייכת? כי בטיפת חלב לא חייכה לא לאחות ולא לרופאה. שמחייכים אליה בלי לדבר היא לא תחייך ולא תסתכל עלינו
זה בסדר? אפשר לסמוך על הרופאה שאמרה שהיא הצליחה לעקוב? אין לנו בנשפחה הסטוריה של עיוורון או לקות ראיה לכן דואגת מאוד
כל הלילה לא ישנתי מרוב מחשבות, והרופאת ילדים שאני סומכת עליה יצאה לחופש עד חמישי הבא...
לדעתי את יכולה להיות רגועה...מתואמתמניסיוני - בטיפת חלב הם נוטים להיות לחוצים יתר על המידה, אז אם רופאה של טיפת חלב זיהתה שהיא עוקבת ולא נלחצה, הייתי לגמרי סומכת על זה.
באמת בהתחלה זה מבלבל, הקטע שהם עוקבים בעיניים. לא תמיד אפשר לזהות את זה בוודאות. מניחה שבעוד כחודש תראי את זה כבר בעצמך...
אולי כדי להיות רגועה בקשר ללקות ראייה כלשהי (אם כי לא בטוחה שזו הסיבה היחידה לתינוקות שלא עוקבים בעיניים) - תעשי ניסוי עצמי: תכבי את האור ואז תדליקי אותו אחרי כמה רגעים, ותראי אם יש תגובה כלשהי בעיניים שלה לשינוי. (לא כותבת את זה מתוך ניסיון או ידע, אלא מתוך השערה בלבד. אז אם זה לא יעבוד - לא בטוח שזה אומר משהו...)
שלפעמים היא עוקבת ולפעמים לא.
חכי עוד חודש... ❤️
שאני סומכת עליו
לא כי חלילה זה משהו חמור אלא כדי להיות רגועה יותר
את שמה את הפרצוף שלך מולה (או מחזיקה אותה כשהראש שלה מול הפנים שלך),
ומחכה שהיא תסתכל עליך,
ואז מזיזה באיטיות את הראש שלך.
כהה ראיתי שעושות בטיפת חלב. לפעמים צריך כמה פעמים עד שהיא מצליחה לעקוב.
קניתי 2 סטים של צלחות
12 צלחות חדשות
השתמשתי ב4 מהן משהו כזה.
אבל כעת כל הצלחות מעורבבות 🫠
לא בטוחה אם מה שלמטה השתמשתי או מה שלמעלה.
אין סיכוי איכשהו להכשיר הכל לפסח נכון?
ב4 האמצעיות 😏
כותבת לך מה שאני יודעת כספרדיה (לפי מרן)...
הצלחות זכוכית? אם כן, אפשר להשתמש אחרי שטיפה ואין כל בעיה
פלסטיק או מתכת? אם כן, אז צריך לערות עליהם מים חמים (כבולעו כך פולטו...)
אם הצלחות שומשו בקר, אז אין בעיה אפשר רק לשטוף
יש בעיה להגעיל כלים עכשיו. הגעלה אפשר לעשות רק לפני פסח, ליבון אפשר גם במשך החג.
אולי יש הבדל בין ספרדים לאשכנזים, אבל אני לא בטוחה
האמת גם ככה כל חול המועד אנחנו בחד פעמי
סתם רציתי את הסט ההוא כי הוא מתאים לי לכמה קערות אבל לא חשוב
ואולי גם קצת ישפיע על החלב.. לא יודעת
עדיין אני חושבת שאם היא מרגישה ככ רע
לא יקרה כלום אם תיקח
לפותחת, נראה שאין בעיה עם התרופה בהנקה
התרופות האנטי היסטמיניות יכולות לפגוע בייצור החלב.
ספציפית במקרה הזה לא יודעת מה הייתי עושה.. נשמע קשוח ממש! תרגישי טוב!
אחיין שלי חולה בזה, ויש לנו מפגש משפחתי וממש לא מתאים לי שהבת שלי תהיה חולה גם.
זה בדכ מסוג המחלות שלא הייתי נזהרת שלא ידבקו. כי זאת מחלה של פעם בחיים וזהו.
אז אם לא יחלו בזה עכשיו, אז זה יקרה פעם אחרת.
בכל מקרה, יותר נכון שהאחיין החולה ימנע מלהגיע. זה לא פייר מצידם שהוא ישתתף..
הבן שלי נדבק כבר פעמיים
וגם הרופאה שלו אמרה שזה ממש לא פעם בחיים
ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יידבקו, הפצעים בפה יכולים להיות מאוד לא נעימים..
ולפותחת, לנו הרופאה אמרה שזה מדבק כל עוד יש פצעים בפה
מנגד, היינו אצל רופא אחר 6 ימים אחרי שהתחיל והוא אמר שזה כבר לא מדבק..
ממש קלה.
לא גורמת לככ הרבה סבל כמו פעם ראשונה.
שוב, לא הייתי רוצה שהילדים ידבקו דווקא.. זה לא נכון שהילד החולה יחשף לילדים אחרים בשלב המחלה
ורוב האנשים מפתחים חיסוניות לכל החיים אחרי הדבקה אחת.
כמו עם כל מחלת ילדים יש ילדים שלא מצליחים לפתח חיסינות בכלל במיוחד אם נדבקים לפני גל שנה
מאיפה הבנת את זה.
אמרתי שלרוב נדבקים בזה באיזשהו שלב. זה נורא, היה לילדים שלי, מתמודדים ועובר.
רציתי להרגיע את הפותחת לגבי האפשרות שאולי הילד ידבק בזה.
וכתבתי שראוי שהילד החולה לא יהיה במפגש.
שההורים של הילד החולה יקחו אחריות
כמו בכל מחלה אחרת.
כמו שלא הייתי מביאה למפגש משפחתי ילד עם וירוס או שפעת, ככה לא הייתי מביאה את הבן שלי עם מחלת הפה..
דווקא בגלל שבתור אמא אני יודעת כמה זה היה קשה להן שלי.
הוא נדבק בזה בינתיים פעמיים, וכל פעם הייתה קשה ומעצבנת - הוא לא אכל טוב, לא הצליח להיות עם מוצץ ועוד)
בשני בפעמים היה איתי בבית (פעם אחת שבוע, בפעם השנייה שלושה ארבעה ימים)
ככל הידוע לי זה מדבק בשלב שהפצעים כאלה רטובים, עדיין מפרישים
ברגע שמתפוצצים הבנתי שמדובר פחות, אולי האחיין כבר עבר את השלב הזה..
יכול להיות שלושה ימים עד שבוע ובמקרים יותר חמורים גם שבועיים +
והשאלה גם אם יש חום
אני לא חושבת שאם הוא חולה פעיל היא תביא אותו כמו שהוא לא הייתה רוצה שאחרים יביאו ילדים מדבקים שלהם
שעד 10 ימים.. וכל עוד הפצעים עוד פתוחים יש אפשרות להידבק...
מן הראוי שלא יגיעו, זה ממש לא שייך.. להתנהל כרגיל כשכל רגע ילד יכול להידבק..
ד"א הבן שלי חטף את זה כ"כ קשה שהרופא ילדים אמר לי שהוא עובד 38 שנים ובחיים לא ראה ילד שמגיב כמו שהבן שלי הגיב.. הוא הפנה אותנו למיון והיו צריכים לקחת דגימה מהפצעים כדי לוודא שזה באמת זה!!
ואם זה ככה כנראה שזה כבר לא מדבק
לכן גם שאלתי אם היה חום ומתי נדבק
נראה לי הכי פשוט שפותחת השרשור תדבר ישירות עם האמא ותשאל אותה אם הוא עדיין מדבק במקום שנעלה פה השערות
כמו שכתבת כל ילד מקבל את זה אחרת
להתחבר חזרה לאנונימי...
בסוף לא הספקנו לפגוש אותם כמעט.
וגם רוב הזמן הנקתי את הבת שלי
אבל ממש תסכל אותי חוסר האחריות.
היו שם עוד איזה חמישה תינוקות.
ואנחנו איתם בשביעי.. בעיקרון הילד כבר מרגיש הרבה יותר טוב וגם 24 שעות לא היה לו חום.
לגבי פצעים חדשים לא היה לי נעים לשאול אותה..
מקווה שעד החג זה יהיה בסדר.
חבל ממש שזה הרגיש ככה
בתפילה שכולם תמיד יהיו בריאים!!
שהבת שלי בדיוק אחרי זה
ורופאת ילדים אמרה לי שאחרי שהחום יורד זה לא מדבק
אמרתי לה שתכננו לבטל נסיעה לליל הסדר
והיא ממש שכנעה אותי לא לבטל
אז בעז"ה יהיה בסדר
חג כשר ושמח אהובות ❤️
שנזכה לראות ישועות גדולות, ניסים ונחמות!
אחרי מניעה של 4 שנים. מנסים כבר 4 חודשים (אחרי נובהרינג) ומאז שהפסקתי התופעות רק הולכות וניהיות מוזרות.התחיל עם זה שלדעתי אין לי ביוץ (אני לא מזהה הפרשות בכלל) המחזורים הראשונים היו יחסית סבירים לא כבדים כמו פעם. ועכשיו בכלל חלש. רק דם בניגוב וטיפונת על הפד.
מרגישה שאני משתגעת!!
כל השנים מנעתי לא מרצון.
היה הכרח
ועגשיו שסוף סוף יכלתי להתפטר מהמניעה נראה שהרצון הולך ומתרחק.
ואני לא בת 20. מעל 35.
מפחדת מאןד שהשעון התחיל לתקתק.
מה עושים?? נותנים לזמן לעשות את שלו? הולכים לרופא כי הזמן דוחק?
ולא לתת לזמן לעשות את שלו..
זה יכול לזרז תהליכים.
מניעה ארוכה (נובה טי) היו לי כמה מחזורים רגילים ואז מחזור קצר. ממש. של איזה יומיים וחצי. לא קרה לי בחיים.. הלכתי לרופא והוא אמר שנורמלי. ואיזה מחזור או 2 אחרי נקלטתי.
זה לא אותו המצב, אבל רק להגיד שאולי זה בסדר..
המתוק שלי בן 13 חודשים, היה עם בעלי על המיטה, וברגע של חוסר שימת לב, נפל על הראש.
יצא לו גולה במצח, הוא בכה כמה דקות, ואז נרגע.
עכשיו משחק רגיל, שמח ועם מצב רוח.
התקשרתי למוקד של הקופה וחזר אלי הרופא, הוא אמר שבגלל שהוא מתנהג רגיל אין בעיה שישן.
אבל שצריך ללכת איתו למיון, כי בגיל הזה בכל נפילה על הראש חייבים בדיקה.
מה אתן אומרות?
לנסוע איתו עכשיו?
נפל לא מזמן, וקיבל גולה ענקית במצח. רופא אונליין אמר שכול עוד הוא רגוע, משחק, מתנהג כרגיל לא צריך לנסוע.
וזו היתה מכה ענקית- כבר התארגנתי ליציאה למיון
ולעקוב שהוא יוצר קשר עין, לא מקיא
אם הכל בסדר אין סיבה לנסוע למיון
לא היה לי גישה לפורום עד עכשיו.
הלכנו לדוד שלי, שהוא רופא במיון. התינוקי היה מלא במצב רוח והשוויץ בכל החוכמות שלו, צחק והשתולל. ב"ה
הוא אמר שהכל בסדר ולא צריך ללכת למיון.
הגולה לא התנפחה כמעט בכלל, רק יש מכה בשלל צבעי ירוק וסגול..
ב"ה הוא בסדר גמור.
תודה לכולכן על התגובות ועל ההתעניינות.
הבת שלי (בת שנה וחצי) הייתה בגן שעשועים בחג והגדול שלי התנדנד בנדנדה והיא עברה שם וקיבלה מכה בראש.
נפוח לה מאוד בצד של הראש מתחת לשיער, נפיחות נוזלית.
היינו בקופה ואמרו לי לקחת אותה למיון שאולי יעשו לה סיטי ראש.
והסבירו לי שהנפיחות הנוזלית היא כי כנראה התפוצץ שם איזה וריד (נים או לא יודעת איך זה נקרא).
הלכנו למיון ושם אמרו לי שעברו מספיק שעות מאז ואם היא אוכלת ושותה ומתנהגת כרגיל אז הכל בסדר ולא צריך לבדוק ושיחררו הביתה.
היום הייתה מתוקה כהרגלה.
אבל תמיד בלילות חוזרים לי הפחדים.
שאם חלילה יקרה משהו כשאנחנו ישנים ולא נשים לב.
ואין לי כח כבר לדאוג.
ומחר אקח אותה לרופא רק כדי להרגיע את עצמי לפני שבת.
אבל מה עכשיו? איך נרגעים?
אוף.
ומישהי אולי יודעת, הדם הזה יספג פשוט ואז תרד הנפיחות?
זה לא מסוכן?
נראה לי אם הילדה מרגישה טוב ואין כאבים לא סבירים או תופעות נוספות כמו הקאה, זה כנראה יעבור לבד.
איזה עוגמת נפש
מקווה שהיא תתאושש מהר בלי תופעות לוואי
טובים
ומה שהם אמרו זה מה שבהשגחה פרטית הייתי אמורה לשמוע,
ונותנת צדקה לתוספת זכות על הילד.
אותי זה מרגיע מהדאגות 😏
אז יצא פס יחסית חלש כבר כמה ימים אבל בדיקות של איביי והיום אמורה לקבל מחזור. מהבוקר כאבי מחזור ומרגישה שכל רגע הולכת לקבל.. כל שתי דקות רצה לשירותים לבדוק אם האדון הגיע בסוף
קרה לי פעמיים שהיה כימי ככה שאני לא מפתחת עדיין ציפיות
אבל אוף איך מרגיעים את הלחץ??
מבואסת מזה שאיבדתי את התמימות
גם אני עם פד עליי
אקמול עוזר לכאבים האלה? רוצה לקחת רק כי זה מכניס אותי ללחץ
ולי עוזר איבופן בדר"כ
לא יודעת אם מותר בתחילת הריון
הייתי מנסה אקמול אם את סובלת
סוף שמיני
יש לי בצקות ברגליים
ורידים מטורפים כואבים ועכשיו גם כאבים באגן ובמפשעות מבפנים ברמה שלא יכולה לעשות צעד. כמו צירים בגב תחתון, שום תנוחה לא נוחה ושום נעל לא נכנסת לרגל
אני לא יודעת מה לעשות
בא לי כבר ללדת
מה אני יכולה לעשות כדי שיקל עליי?
כואב לי על הילדים שלי שרואים את אמא שלהם ככה לא מתפקדת, זה משגע אותי החוסר אונים הזה
הצילו
והרופאה הנחמדה שלי אמרה זה מה שיש, אם קשה לך את יכולה לבקש שיילדו אותך בתחילת תשיעי.
באמת? תודה לך על התשובה המכילה והלא עוזרת הזאת
סתם ככה בשביל הפתיח, כדי שתדעי שאת בסדר ותוכלי לנשום שניה.
ואיזו תגובה מבאסת ולא רגישה!
נעלי ספורט מעולות ונוחות זה לא מותרות, ממש ממליצה.
הכאבים במפשעות ובאגן מתיאורים פה בפורום נשמע כמו סימפוליוזיס 
תכף יבואו המנוסות,
בנתיים חיבוק גדול🩵🩵🩵
מה זה אומר סימפיו?
זה עובר אחרי הלידה?
ובקשר לילדים- לדעתי ילדים יכולים להבין שאמא כרגע לא מרגישה טוב. להסביר את המשמעות ולהאדיר את התפקיד שלך בתור זאת שנושאת בתוכך את התינוק.
לא להראות להם דווקא את האומללות והחוסר אונים, אלא לשדר את המעלה הגדולה שלך ואת המסירות האדירה!
ולכם להסביר להם שהם צריכים להיות שותפים ולעזור יותר. לעורר אותם לרגישות והערכה כלפייך
ותרגישי טוב!! מזכיר לי קצת את החוויות שלי מההריון הקודם, לא פשוט בכלל בכלל
ויש את הכניסה חינם מבנק הפועלים
לא מצה
לא שרויה
ולא קטניות
אוכל כמעט רגיל בסה"כ אצלינו🤭 רק בלי האורז והפריכיות😅
פיצה לפסח
חומרים
אם רוצים תוספות בצל ופטריות, לטגן אותם קודם כדי שיהיו עשויים.
כשאני עושה רק מחבת אחד אז עושה חצי כמות.
3 ביצים
1 כפית מלח
קצת פחות מ3/4 כוס שמן
2 כפיות סוכר
בין 3/4 ל1 כוסות קמח תפו"א
1 א.אפיה
לערבב הכל
הכנה
לשמן קצת 2 מחבתות,
לחלק את הבלילה ל2, לשפוך את הבלילה ואחרי 4 דקות להפוך צד, להנמיך את האש
לשים רוטב פיצה, גבינה צהובה מגורדת, מוצרלה ותוספות כרצונכם
לכסות בנייר כסף ולהשאיר על אש נמוכה עד שהגבינה נמסה
אני10אחרונהמתכון ממש טוב לפנקייק.
בלי שרויה ואת השמן אפשר להחליף בקלוץ
להתבאסותי בבוקר ערב החג בלי ידיעתי היה לבעלי עומס רגשי על משהו.. וישבתי עליו לאכול, מרוב הפחד שיהיו רעבים, והוא התפרץ בעצבים בצעקה בסלון מול הילדים (אתה נורמלי?) והיה לי סופר עצוב. פשוט עצוב.
חיפשתי חומר על כך, ומצאתי משהו ממש מדויק שלדעתי יכול לעזור לכל אחת שחווה דבר כזה:
סיכמתי לעצמי:
איבוד שליטה במזג הרוח והתפרצויות זעם-
זה כאשר יש כאב עמוק ומבטא חוסר אונים.
אבל לא צריך לאבד שליטה. וצריך לפתור את זה.
"אני רואה שגרמתי לך כאב בכך שהצעתי לך לאכול כשאתה עסוק בדברים אחרים.."
לא לנסות להרגיע- זה מעלה את העצבים יותר
לא לתת ביקורת
לא להתגונן
לא להתקיף.
להבין שיש כאב. וחוסר אונים.
להיות עם אמפטיה לכאב.
אחרי שהוא נרגע, ומנסה לפייס בעזרת התנהגות אדיבה מאוד- ואז רוצים "לשכוח" כאילו הצעקה וההתפרצות לא היו- לא! לא לשכוח! צריך לפתור את עצם ההתפרצות לפני שפותרים בכלל את *סיבת* ההתפרצות.
לפני שפותרים את הסיבה, לא להתעסק בה! עד שמדברים על *צורת ההתבטאות של הצעקה* והזעם בבית שלא צריך להיות. איבדת שליטה- זה לא צריך להיות. זה גורם לי להרגיש פחד. וגם לילדים.
כל שיחה, אם הוא מתחיל להתעצבן- להפסיק אותה. (כמו שמכבים את האש לפני שהשוקו זולג)
נמשיך לדבר רק בזמן של נחת. עד שבן הזוג יבין שאין שיחה בצעקות. לחזור על התהליך.
לא להתכחש לדרך ההתבטאות של התפרצות זעם בגלל התוכן שלה. התפרצות זעם לא צריכה להיות.
'בפעם הבאה שתרגיש ככה (כאב על דברים מסוימים- הסיבה שהוא הרים את הטון) תעשה מאמץ להגיד לי את מה שכואב לך בלי להרים את הטון ולאבד עשתונות- ואני יעשה מאמץ להיות יותר קשובה ולא ללחוץ.'
משתפת אולי יוכל לעזור לעוד נשים💜
בתפילה לשלום בית בכל בתי ישראל
חיבוק על החוויה.
ותודה על השיתוף...
כזאת משפחה מהממת יש לנו
כזה שפע ברכה
למה אתה חייב להרוס
🙁
אח"כ כמובן הוא ניגש לבקש סליחה.. כשיצא לבית הכנסת..
וניסה להיות נחמד..
😒
נעבור את זה גם..
אחרי תקופה שאני נמנעת מלכתוב כאן ולשתף,
מנסה להסתדר כמו גדולה, לגדול באמת
וגם לחפש עזרה במקומות כאלו ואחרים שיכולים לתמוך בי,
הגיע היום הזה והימים האלה. עם מדי הרבה מתח ועול ורגעים פוצעים ששברו את גב הגמל שלי.
אז הנה אני פה, שמה את הכאב שלי בגלוי, כי מה כבר יש לי להפסיד.
החלטתי שאין טעם לפתוח ניק אחר, או להתחבר לאנונימי. גם אם יש מי שתזהה או תבין (-מוזמנת להגיד).
אז הפסח הזה אחגוג לראשונה בסטטוס החדש. אולי יצאתי לחירות במובן מסוים, אולי לא.
מה שכן, הילדים לא יהיו איתי בליל הסדר.
לא רוצה רחמים.
וכאילו יכולה לבחור לא היות בודדה.
רק כאילו. כי האפשרויות שהיו לי כביכול, יעשו יותר רע מטוב. אז הודעתי שאני לא באה.
נשארה לי אופציה אחת במקום שבקושי מכירה, עם חמולה משפחתית זרה, לא דתיים, שמצד אחד יכול להיות שם מאד שמח, אבל גם להרגיש לא קשור ומאתגר
ואצטרך לארגן לי שם חדר ולא לישון בבית, בגלל המרחק.
חשבתי על זה עוד הרבה לפני החג, לא שנזכרתי עכשיו. יכול להיות שהייתי מוצאת עוד אלטרנטיבות אם הייתי יושבת על זה יותר ומנסה ליצור יש מאין. פשוט היה לי קשה אז דחיתי ודחיתי.
ואין לי כח להחליט ולחשוב מה יותר נכון וטוב לי כרגע.
להתארח במקום ציבורי פה באזור, מרגיש לי כמו נקודת שפל.
אלא אם כן הייתי נוסעת לגואה ואז זה יכל להיות ממש נפלא.
אז יש מצב שאשאר לבד בבית עם עצמי.
אקנה לי קצת שוקולד וממתקים.
אנסה להרגיש שיצאתי מהמיצרים שלי, ולא להיות אומללה.
אבל בעצם זה שאני בוחרת בהימנעות ומפחדת מלנסות דברים חדשים, אני מבינה בעומק שלא שברתי עדיין חלק מהחומות שמקיפות את הלב שלי, למרות כל המאמצים.
וזה עצוב לי.
זהו.
פרקתי
תודה למי שקראה בתוך כל העומס.
חג שמח
קראתי אותך... שולחת לך חיבוק עצום וחזק!!!!
אני לא יודעת מה לייעץ רק מחזקת אותך שפרקת פה כי הפריקה עושה המון...
אז שוב חיבוק וממליצה מכל הלב להתפלל לה' שישלח לך כוחות למצוא את המקום המתאים ביותר להיות...
אני חדשה פה בפורום ולא מכירה אותך...
אבל הכאב שלך נגע לליבי!
גיבורה ויקרה.
כל הכבוד לך ש''יצאת מהארון'' כמו שכתבת
והלוואי שכמו שכתבת פה ושיתפת
תשתפי גם חברה בחיים האמיתיים
כי אנחנו ככ צריכות את העיטוף והחיבוק הזה..
מתפללת עלייך ושולחת לך הרבה כוח.
מבינה את התחושה שלך שאולי מה שנכון זה להשאר בבית, על אף הלבד,
אולי תקני לך את ההגדה של הרבנית ימימה או ספר אחר שיהיה לך משמעותי ללמוד בלילה הזה?
וואי לא פשוט בכלל.......!!
וכמובן תקני לך בגד חדש!! ותכשיט!!
חיבוק גדול
לעשות צעד אמיץ וקשה
בטח שכואב הלבד בחג או אנשים שמכבידים יותר מהבדידות.
התחלות הם קשות תמיד ובמיוחד התחלות מורכבות.
בוודאי שיצאת לחירות, כל בחירה שבאה לשנות, היא צעד בדרך לחירות.
קראתי (בשבת אולי?) איפשהו שהרבי מליואבביטש עשה סדר לעצמו אחרי פטירת אשתו.
אבל זה בטח לא מה שאת רוצה לשמוע...
אז שולחת לך חיבוק גדול,
ומרק עוף לנפש.
שתזכי להרבה טוב🙏יעל מהדרוםדבר שני מציעה אם את רוצה מקום מדהים לעשות ליל הסדר עם משפחה מדהימה ומכילה שמארחת בלב אוהב תרשמי לי בפרטי ואדאג לך❤️
מעריכה ממש! המילים האלו נותנות כח ועושות קצת הקלה.
אתמול עבדתי לסיים לנקות את הבית עד 2 בלילה
ואני עייפה וכואבים לי המפרקים כמו זקנה
רוצה רק שקט מוחלט ושינה ארוכה..
וכמובן שלא היה לי רגע לחשוב או לקבל החלטות.
אני יודעת שאני לא יכולה לחכות לנס שיקרה אם לא אעשה צעד קטן במציאות. מקווה למצוא טיפת אנרגיה בשביל זה.
נראה מה יהיה.
דווקא מתחברת לרעיון של התנדבות
רק אין לי מושג איפה.. ואחרי הדקה ה 99 זה כבר קצת לחוץ לחפש. יש לך כיוון כלשהו?
מעתיקה לך לפה.
יעל משאלי
בין הדברים שלא היו עולים על דעתי עד שהגעתי למקומי, לצאת מהבית לחג. איך שאלוהים נותן לי את השיעורים שלו. אחד אחד. לאט לאט. אבל ככה שדברים שלא הבנתי 'אבל אז מה אם הוא רווק\גרושה, הם יתומים? אין להם אחים? ילדים? משפחההההה? אין להם קרייבינג לקניידלך של אמא? לחרוסת? ל'אחד מי יודע' של סבא משה? לכל אחד יש סבא משה. ואם לא, אז יש לו סבתא שרה.
בקיצור, לא הבנתי את העניין הזה של... ובכן, בדידות. ודווקא במקום הכי של בית. ובזמן של חג.
.
ותראו אותי.
ילדה בת 63 (וחצי) ברחה למדבר.
לא לדאוג לי. לא תנאים של התכלבות.
ולא לבד. אלא עם שלושה ילדים בוגרים שהם כיף חיים.
ולא חסכתי לעצמי את שבת חוה"מ שכולם נהיה בבית, כולם כולל כולם בעז"ה, חוץ ממי שיהיה במילואים ואני נוטרת להם על זה מראש. לא מתאים. שבת אחרונה בבית של כולם, אחרי עשרים שנה. מה מילואים עכשיו.
.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא שהרגע שבו החלטתי על הבריחה הזאת למדבר היה רגע שראיתי בדמיוני והרגשתי בכל הגוף שאם אני נשארת בבית זאת תהיה בדידות בכל חריפותה. ולהכין את ליל הסדר יהיה בדידות. ולערוך שולחן יהיה בדידות. ואז, אגב, מייד אחרי שנכנסתי בחמש בבוקר לאתר האינטרנטי והזמנתי לנו חדרים לשלושה לילות, גם ירדה עלי שלווה וגם התחלתי את הבכי הזה שנמשך כמה שבועות עד... עד אתמול. או שלשום.
.
ובדידות זה רע.
בדידות זה נורא.
בדידות זה אפילו לא רגש. זה גוף שורף. זה לב מרוסק. זה אירוע מוחי.
וזה ממש לא קשור לכמה אנשים אתנו. זה דבר אחר.
.
והגענו לפה. ברגע מסויים בנסיעה דרומה הלב נפתח. מתרחב. אוויר נכנס לריאות. ואני לא מוכנה בשום אופן ליפול לבדידות. שהיא לא מצב. היא לא דבר. היא תהום. ואם צריך בשביל להימנע ממנה לעשות דבר שלא היה עולה על דעתי לעשות בחיים. ולא עשיתי אותו כמעט אף פעם, ואולי באמת אף פעם בארבעים שנים. אולי פעם אחת. אז אני עושה אותו.
.
והגענו.
בקבלה הסתכלו עלי ואמרו 'וואו, זאת הפעם ה13 שלך פה'
וחן אמרה 'הגענו הביתה. פה גדלנו'
ואחי-יותם יהונדב ואני התגלגלנו מצחוק.
ושדרגו אותנו לחדרים עם נוף למכתש.
ובוקר ערב חג עכשיו, אני שותה קפה ונושמת מדבר, הילדים יתעוררו ויצטרפו אלי בזמנם החופשי. אני לא מכירה אף אחד פה
הנחתי ספרים שלי בכלמיני מקומות במרחב וכתבתי עליהם
פסח תשפ"ד
למוצא\ת את הספר
שהספר מצא אותו\ה
פסח של בשורות טובות ישועות ונחמות
יעל
ואפשר להעביר את הספר הלאה באותה הדרך'.
.
ושככה יהיה לכולנו.
ניסים ותשועות גדולות
ומי שיכול להימנע מבדידות – בכל דרך, יש עוד זמן.
היא הצליחה לתאר חלק מהחוויה שלי וזה כבר פחות בודד.
הלוואי שאמצא בתוכי יותר אומץ
ללכת אחרי הלב ולא להקשיב לפחדים.
כנראה שזה לא היה צריך לקרות...
ותודה על ההתעניינות.
נשארתי לבד בסוף. הייתי כל כך עייפה שלא היה לי חשק להתארגן ליציאה.
כן דאגתי לעצמי להיראות ולהרגיש נעים והבית נקי ומסודר, אז זה עשה לי טוב.
קרסתי מוקדם ממש ככה שלא היה לי הרבה זמן להרגיש...
יכול להיות שזו הדחקה וניתוק או זה שישנתי הרבה יחסית,
בסהכ לא נפלתי לעצב והיה בסדר.
לא הכי שמחה עם איך שזה עבר. רציתי אחרת, גם בתוך הלבד שלי. אבל גם לא מלקה את עצמי.
מקווה שההצפה לא תגיע פתאום בהמשך.
באורותמקווה שעד ליל הסדר הבא כבר לא אצטרך לחפש מקומות להיות בהם... ואזכה לבית שלם משלי ואמן שאוכל גם לארח,
אבל אשמור את הרעיון.
ורוצה לשתף.
היה לי ליל סדר עצוב.
היינו אצל הורי.
הגענו, עם הילדים, חלקם היו ערניים ונהנו, וחלקם היו עייפים וסבלו
הסדר היה ארוך, איטי מדי, הרגשתי לא טוב, ובאיזשהו שלב האותיות התחילו לרקוד לי מול העיניים מהעייפות,
ולא הצלחתי לשיר
והדמעות זלגו
ואז כבר הריצו את הסדר אבל זה הסתיים קרוב לשלוש בלילה
ואני כבר לא הצלחתי להירדם
שטפתי כלים כי גם אצלינו פסח ופעם בשנה מותר שלא יהיו כלים בכיור
ואז לקחתי הגדה שאני אוהבת
וקראתי קצת
ונרדמתי
ביום כבר אכלנו בבית
אמא שלי העליבה אותי לפני כולם
זאת למרות שהבאתי לה מתנה לחג
לא היה לי בגד או תכשיט חדש מסיבה כלכלית
והיא גם הייתה מגעילה אלי בערב החג, רק שהטלפון היה סגור ולא ראיתי,
וגם במוצאי החג, כי העזתי לקלקל את ההצגה שהכול מקסים ונהדר ומושלם אצלם
אחותי קיבלה ממנה מחמאות על הסדר שעשתה אצלה בבית - את אחותי היא לא תעליב
אני התכתבתי עם הדודה שהסבירה לי שאמא מוציאה עלי את התסכול שלה
ושם
החלטתי
שעד כאן.
תדעי לך שבסדר הזה רציתי רק לשבת לבדי עם הגדה ועם ענבים שחורים ולקרוא אותה בשקט ופעם אחת לספר ביציאת מצריים לעצמי, שאבין את ההגדה, כי מרוב פירושים תפלים שנאמרו ההגדה עצמה הלכה לאיבוד.
בעקבות כל זה החלטנו אני ובעלי
שבשבתות של הקיץ אנחנו לא הולכים להורים.
זה קשה מדי בחום הכבד והמרירות שבמערכת היחסים רק מתגברת אז עדיף, כרגע, להתרחק ככל האפשר
מחבקת אותך על מה שעברת, איזה מצער וכואב לשמוע.
תודה ששיתפת. את עוזרת לי באיזשהו מקום לשמוח בבחירה שלי להשאר לבדי, שקצת הרגישה לי חסרת ברירה.
עצוב שימים כאלו מיוחדים לפעמים הופכים להיות כל כך קשים במחיצת אנשים קרובים.
אישית, אני מרגישה שיש לי היום מה לאזן במקום שנמנע ומעדיף רק את עצמי על פני להיות עם אחרים ובעיקר המשפחה.
עוד לא הגעתי לנוסחה וזה לא קל בכלל.
נשמע שאת קיבלת החלטה טובה להתרחק.
התינוקת המתוקה בת חודשיים וחצי. למדה לאחרונה לתפוס משחקים באוניברסיטה. אבל היא עושה את זה ממש מוזר. נניח שהפעמון שהיא אוהבת מימינה. היא מסתכלת למרכז ומנופפת בידיים עד שפוגעת בפעמון. אחר כך היא מסתכלת שמאלה, בזמן שביד ימין היא מגששת ומנדנדת את הפעמון שוב ושוב.
יכול להיות שיש לה בעיה בראיה/שמיעה? זה נראה שהיא ממקמת אותו רק בעזרת הצליל. נתקלתן בזה בעבר?
אבל עד גיל חודשיים לא הייתי בטוחה שהבת שלי רואה ושומעת כמעט בכלל.
היום אין לנו שום ספק בזה. יש ילדים שלוקח להם טיפה זמן להתאפס על איך משתמשים בכל חוש.. תני לה שבועיים שלושה
קיבלנו תור לנוירולוג ולרופא עיניים, עד שהתור הגיע הבעיה חלפה ולא הלכנו.
שלי הן 3 ורק עכשיו למד
וגם כשאני קוראת לו הוא ישר מגיב ומחייך אבל מסתכל למקום אחר🫢מחפש אותי.עד שבסוף הוא מוצא
והוא שומע ורואה מצוין ב''ה כי יש פעמים שלגמרי עוקב ומזהה מרחוק
נשמע ממש תואם גיל
הם לומדים לאט לאט לסנכרן בין החושים
אז בכלל זו תינוקת אלופה אולימפית.
אצלי בגיל כזה בקושי העיפו עין 😄
ליום הזה עוד לפני שהוא התחיל
לחג הזה עוד לפני שהוא התחיל
לנקיונות שרחוקים מלהסתיים
למשפחה, כל אחד מסיבות אחרות
למילואים, כי הם שם
לעבודה, כי היא דורשת כוחות שאין לי
למצב הכלכלי שלנו
למצב הזוגי שלנו
לזמן הפנוי שאין לנו
אני שם,
אמנם לא מכל הסיבות אבלל לגמרי איתך בסירה הזאת
בתקווה ותפילה להמון כוחות!!!
חגים באמת מציפים את כל הדברים שאיכשהו מסתדרים איתם בשגרה, ומילואים זה עולם ומלואו, רק זה לבד מספיק כדי לגרום להרגשה כזו.
איך עבר עלייך החג?
ברוך ה׳ עובר עם דופק, תקין ומתאים לשלב
אבל מה זה העיגול הזה לידו?😂😂
מץמונות סתם שגאיתי בגוגל זה נראה כמו שק חלמון אבל זה לא יכול להיות שק חלמון…
זה אולטראסאונד שני בהריון הזה. בראשון הרופאה רק אמרה עובר עם דופק. לא היה כלום מעבר. אבל יש לה מכשיר ישן.
עכשיו זה היה אצל טכנאית היא לא אמרה שום דבר לגביי העיגול רק אמרה שלעובר יש דופק ב״ה
כוונתי, לא מכל שק חלמון נהיה עובר?
אז שק נוסף משמעו עובר נוסף?
זה לא ממצא מיוחד
כשיש עובר בהכרח יש גם שק חלמון
ככה נראה א''ס בשלבים האלה עד שמתפתחת שילייה
אני גם חשבתי כמו @חמדמדה ששק חלמון זה התחלה של עובר
תודה על ההסבר!
