פורום הריון ולידה (עמוד 656)

בדקת שאין שאריות?

ועדיין הייתה שארית

כדאי ללכת לאולטרסאונד לבדוק.. 

עברתי גרידה בשבוע 13. כאב לב שאי אפשר להסביר😔

לא סתם צריך לעשות ביקורת אחרי כמה שבועות. לי היו שאריות ובגלל זה לא יכולתי להיכנס להריון.

ב"ה אחרי שהוציאו את השאריות והרחם חזרה למצב תקין נכנסתי ישר להריון.

ממש ממליצה ללכת להיבדק (גם להוציא את השאריות לפעמים לוקח קצת זמן ופרוצדורה🥴)

ממש לא ידעתי! ולא הרגשת כלום,??

בעז"ה אעשה תור

תודה על ההודעה המפורטת.

באמת אני תוהה אם יש איזהשהוא סימנים שיכולים להראות שנשאר שאריות ברחם...

לא מוסברים.. לכן הלכתי להיבדק. (דחיתי את הבדיקה שאמרו לי לעשות אחרי כמה שבועות כי הרגשתי שהכל בסדר ואין מה לבדוק)

רק "בזכות" הכתמים התחלתי בירור.

אבל לקח זמן עד שהתחילו הכתמים וגם היה מחזור רגיל, אז לא חשדתי שיש משהו.

מקווה בשבילך שהכל בסדר. אבל בוודאות כדי להיבדק, לראות גם מה מצב הרחם, בכ"ז היא עברה "טראומה" לא שיגרתית💔

ואצלי היה יותר מוקדם ההפלה

אם לא היתי נבדקת לא היתי יודעת 

ובאמת לפני זה היתי נקלטת ממש מהר ב''ה

וההפלה -ואצלי היה ציטוטק רק..אבל עם שארית ובטא שלא ירדה איזה חודשיים.. וזה עשה בלאגן הורמונלי ממש

דימומים לא סדירים..

ובגלל שהיה רזרבה שחלתית נמוכה גם

אז עשיתי מעקב זקיקים..ועקבתיצאחרי הביוץ

ב''ה אחרי 8 חודשים נקלטתי טבעי והנס בדיוק התעורר לינוק עכשיו💖

מברכת אותך ממש שתראי את הנס שלך ה

בקלות ובמהרה

זה כל כך מרוקן התקופה הזאת שאחרי הפלה

באמת

מבינה לליבך ממש וחיבוק

שום קשר אלייך

לאו דווקא שרצה אותך כמו שרצה את הפחד והבהלה והרצון שלו לשלוט בך

תדברי על זה עם בעלך ברגע פנוי נפשית לא עכשיו..

הוא יכל למצוא נשים הרבה יותר חשופות בכל רחוב , וגם בטלפון.  זה לא העניין...

את צריכה להרגיש מכובדת בבגדים שלך ולהיות שלמה איתם אבל לא בשביל גבר ערבי דוחה שאולי יבהה בך

הוא עשוי לבהות בך גם עם של

זה סטיה עצובה ומעצבנת שלו, לא בעיה שלך

וברור שתיפגעי מזה...

את יותר מנורמלית.

תרגעו שניכם ותנסי להסביר לבעלך מה כל כך הפריע לך. ברור לי שהוא תפס את כל הסיטואציה אחרת אבל חשוב שיבין איך זה מתורגם אצלך וכמה זה פוגע...

ערבים בוהים בכולם, גם באישה הכי מכוערת!!!

זו לא את!!!

וחיבוק

תחושה מזעזעת

כמו שכבר אמרו לך ערבים מסתכלים על כל אחת שהיא אישה-

גם זקנות שלובשות שאל.

"י' קבים זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא"

הם פשוט מגעילים ואין מה לעשות רק להתרחק...

נשמעת חוויה זוועתית!

ברור שאין קשר לבגדים. גם לאישה שהולכת בבגדים חשופים מגיע שיכבדו אותה. וגם נשים הכי צנועות עוברות הטרדות.

לגמרי מזדהה עם מה שאמרת- מה חטאתי שאני אישה? מותר להתלבש יפה ולהרגיש טוב עם עצמך. מקווה שבעלך יוכל להבין את זה בזמן יותר רגוע... ואם לא, אולי יש חבר/רב שיוכל לדבר איתו על זה?

חיבוק גדול על החוויה!💕

וזה שהערבי בהה בך זה באמת ממש תחושה מטרידה.

רק לגבי בעלך, אני חושבת שאפשר לסכם את הדיון במשהו בסגנון של 

"אני שמחה שאתה אוהב איך שאני נראית וחושב שאני מושכת" או משהו כזה

צודקת אולי לא הייתי מספיק רגישה ומובנת.

זה לא אשמתה בכלל

לאיך שהתלבשת.

לצערי יש להם מנהג לגרום לנשים להרגיש לא נעים !!!!!

אפילו כשאני נוהגת באוטו ועוצרת באדום והם לידי מסתכלים אני ממש ממש נגעלת מתקדמת מטר שניים עם האוטו רק כדי שלא יסתכלו עליי הם גועליים

זה ממש ממש לא את !!! את פשוט היית שם!

האמת בעלך שגה בדבריו.

ואת נשארת עם התחושה החמוצה גם מהסיטואציה וגם ממנו.

שיפוטיות בזוגיות זה נורא

שולחת חיבוק❤️

עושים גמילה או שלא עושים בכלל.

אין אמצע.. זה רק מבלבל את הילדים ועלול לגרום לתהליך להיות ארוך וקשה יותר.

מה זה נמאס לה?

את אמא שלה ואת מחליטה.

את רואה שהיא מצליחה להוריד תחתונים ולהגיע לאסלה/סיר?

אולי משהו בדרך קשה לה..?

בהתחלה היא נורא התלהבה והלכה כל רגע ואחרי יום כבר לא כל כך רוצה ללכת ונראה שזה קצת משחק בשבילה..

כל פעם שיש לה היא אומרת ולפעמים מספיקה להגיע לאסלה לפעמים לו. אין משהו שמפריע לה היא די עצמאית ..מתלבטת אם לתת לה עוד כמה ימים כאלו או שזה אומר שהיא לא בשלה מספיק עכשיו..

בגיל הזה והתחלתי אותה מחדש לקראת גיל שלוש ועבר מעולה

עם הבן שלי ההדרגה הייתה נצרכת ומעולה. קטנים באסלה, גדולים בטיטול בהתחלה ואזעברנו לטיטול מודבק על ישבנון ואז נייר טואלט על האסלה ואז כמו גדול

זה מאוד אינדיבידואלי לכל ילד. 

יש פספוסים, אבל מתקדמת יפה.

היום בבוקר היא ביקשה לשים טיטול.

מבחינתי לא היה אופציה.

בסוף הסכמנו שהיא תלבש תחתונים ותביא את הטיטול בשקית.

כל עוד התהליך הולך לכיוון אחד.

קשה לה להיות כל היום בשליטה. זה לשנות הרגל מאוד משמעותי, וכנראה בגלל שהיא מבינה שולטת זה מעייף אותה.

לכן אם נגיד היום היא היתה בלי טיטול שעתיים, ומחר שעתיים וחצי, ואח"כ שלוש שעות והטווח זמן הולך וגדל, זה בכיוון חיובי ובסדר. ככה אני אישית עשיתי עם הבן שלי וב"ה הלך ללא תקלות.

הנקודה זה לא לשים טיטול בגלל שהיא מרטיבה שוב, אלא בגלל שהיא מקסימה ומחר היא תוכל להיות בלי אפילו ליותר זמן.

לתת לה את התחושה של השליטה על הזמן (עד כמה שניתן) ולאט לאט למשוך יותר. זה יכול להיות גם לא כזה ארוך, תלוי בה ובכם. (לצורך העניין, אצלי לקח כל התהליך שבוע, כולל לילה).

אלכוהול מתנדף בבישול ואפיה.

לגבי חרוסת - תלוי במתכון שלכם. אם זה כמות קטנה כנראה לא בעיה, במיוחד באופן חד פעמי.

וסתם מתישהו משרד הבריאות אימץ אותה (בעבר לא)

בארופה שותים חופשי כוס יין ביום, אין שם יותר מומים או בעיות באופן סטטיסטי מאשר בארה"ב הלחוצים.

בכל מקרה ברגע שהיין מבושל או אפוי האלכוהול מתנדף, גם בחרוסת הרוב מתנדף כי זה עומד הרבה זמן אבל גם אם לא אז כפית שתיים זה לגמרי זניח

ירד גשם כזה מלוכלך

שאם היית פשוט נותנת מקום למה שהוא אמר ולא מפנה כלפיו בחזרה האשמות, זה היה נראה אחרת.

זו בעצם אמנות ההקשבה

וזה קשה כשמאשימים אותך.

אבל בעלך בעצם מגלה לך מה קשה לו על 'מגש של זהב'  אפילו שזה אולי בצורה לא נעימה כי ייתכן שזה לא בטון הכי נעים לאוזן, ומדבריו עולה שהוא מרגיש שהנוכחות שלו בבית הולכת וקטנה עם השנים ולא נשאר לו מקום

והוא מביא דוגמה קטנה שהחא טריגר, את מנשנשת לו מהצלחת. מהצד זה יכול להישמע קטנוני, בעומק - את מכניסה את עצמך למקומות לא לך. ולא רק באוכל

אצל נשים זה יכול לבוא לידי ביטוי ב'השתלטות' על תחומים גבריים בבית, בקבלת החלטות לבד, בזה שאת נותנת מקום לתחושות שלך בלבד והצד השני מרגיש שלא מתחשבים בו או בדעתו

ומהצד שלך - אמרת דכאון אמרת הכל❤️❤️

כשקשה לנו אנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו וקשה לנו לראות את הסביבה. ובשגרה עם ילדים המציאות יכולה להםוך למאוד משימתית ותכליתית והרבה פחות זורמת. גם בלי דכאון

ועם, אז בכלל. גם כל דבר יותר קשה ולוקח המון אנרגיה.

אני חושבת ששניכם צריכים הקשבה. קודם כל.

שכל אחד יגיד מהמקום שלו איפה הקושי. ולא לנסות לפתור את זה באותו רגע כי לא האמת אפשר בשיחה אחת

לתת לדברים לשקוע, לחשוב עליהם. לבחון את ההתנהגות שלנו ביומיום כמה ימים, לראות אם מה שמשתקף לבן הזוג מאיתנו זה באמת ההתנהלות שלנו או שזה נובע מהסתכלות שנגועה בקושי אישי.

ומשם, שוב מדברים. שוב על המקום שלנו. ומה חשבנו על השיחה הקודמת. ומה אפשר לעשות עם זה, והרבה אמפטיה והרבה חמלה למצב שלכם והרבה רצון להדליק שוב את האור בבית. ועין טובה.

זוגיות זו עבודה

ואיכות חיים זו עבודה

אבל זו דרך ארוכה שהיא קצרה

ואני כן חושבת שאת צריכה לטפל בעצמך. לא כהטפה. אלא  כי יש לך אפשרות להעלות את רמת חייך ולזכות לחיים טובים ושמחים יותר.

ממש מסכימה עם כל מילה.

האוטומט הוא להגיד "אני?! אתה מאשים אותי?! יש לי הר של טענות אליך...."

ואז מתחיל פינג פונג של האשמות.

אלו שיחות שלא מובילות לשום מקים מלבד לכאב.

ברור שהן קורות, כי אנחנו אנושיים והכל,

אבל טם את אוצה שזה ייראה אחרת

ממש שווה להגיד לו "אוקיי, אני מבינה".

מבינה לא אומר מסכימה.

מבינה לא אומר אשמה.

מבינה לא אומר שאת חסרת עמוד שדרה.

תנסי את זה, מחולל פלאים!!!

ואז, אם יש לך טענות כלפיו (וכמובן שיש, הוא הרי גבר...)

להגיד לו

"אני מבינה. אני רוצה להציג לך את הצד שלי. מוכן לשמוע?"

ואז ב2-3 משפטים להגיד איפה את מרגישה שהוא לא רואה אותך. במה זה מתבטא.

חיפשתם (ובעיקר הוא, כי זה משהו שהוא רוצה וצריך לראות בעצמו מה יש כעת במבחר האפשרויות) מכנסיים באתרי האינטרנט של הרשתות הגדולות?

גולף, רנואר, זארה, זיפ, משביר, קסטרו, H&O.

ולעניין הראשון - כתבת, בין בשאר, שאת עם דיכאון אחרי לידה, והבנתי מדבריך שאת לא רוצה לטפל בעצמך בדרך תרופתית.

החוסר איזון רגשי/נפשי משפיע ומשליך על כל ההתנהלות שלנו.  

טפלי בעצמך.  חבל על כל יום. 

מריבות זה אף פעם לא קל...

חייבת לציין שהתפעלתי ממך ממש איך גם כשאת בריב איתו את חושבת על איך לקנות לו מכנסיים...

בגדול אחד הדברים החשובים לדעתי זה להקשיב ולהזדהות.

כשהוא אומר לך כאלה דברים עלייך, דבר ראשון לשמוע

ולענות משהו כמו: "עצוב לי לשמוע שככה אתה מרגיש... אני אוהבת אותך וממש לא מתכוונת לשדר לך ככה

אם אתה מרגיש שאני לא רואה אותך אני אשתדל לשים לב... לא רוצה לגרום לך להרגיש ככה רע..."

מניסיון בדרך כלל זה גורם לו להסתייג קצת ולהגיד ש"טוב לא עד כדי כך אבל..."

ורק אחר כך להגיד "גם אני מרגישה לפעמים שאתה לא רואה את הקושי שלי..."

כמובן שזה קשההה ובאמצע ריב רק הכעס עולה ומי בכלל מסוגל להיות כזה נחמד כשתוקפים אותו,

אבל זאת השאיפה... לנסות כמה שיותר שהשיח לא יגיע להתקפות דו צדדיות כי ככה זה בחיים לא נגמר טוב.

בגדול אני רואה איך כשצד אחד מרגיש ששומעים אותו- אוטומטית קל לו גם להקשיב.

גם אם את חושבת שהוא לא צודק בכלל- להגיד לו שזה קשה לך לשמוע שככה הוא חושב ושככה הוא מרגיש...

לריב נכון זה כשיש בקשה או עניין ספציפים שמפריעים ואז איך נכון להעלות ולדבר את זה

אגב לא חייב לריב..אבל גם אם זה מתבטא בכעס או בריב- אז נכון יש כללים שעוזרים לשמור על השיח מכבד ולא תוקפני או פוגע מאוד..

כשזה בעצם תחושה כללית כמו שתיארת

תחושה כללית שלו שאת לא רואה אותו ,לא קשובה וכו.ואת מרגישה גם מולו תחושות דומות

אז צריך להבין

שכדי לשנות את החוויה שלכם

אתם צריכים עבודה מהשורש

לדבר את זה

בכלללל לא כתגובה למשהו ספציפי שקרה והכעיס

כי הז רק יוסיף שמן למדורה

מויכוח אף פעם לא משתכנעים

לשבת לדבר על מה כל אחד מרגיש

לא להטיח האמשות כלליות

אתה בכלל לא רואה אותי

את בכלל לא בצד שלי

זה לא מקדם

תסבירי לו מה את מרגישה מה את זקוקה מה היית רוצה אחרת.רצוי לדייק את זה באופן יותר ממוקד וספציפי כדי שיבין למה הכוונה

להבין מה גורם לשינוי בזוגיות ממה שהיה לעכשיו

הדכאון הזמן המצב הכלכלי..

להבין שכדי לזוז שם צריך להתמקד שם ולהשקיע בזוגיות ובקשר

אבל נשמע שזה ממש לא משהו נקודתי שצריך לדון עליו ופשוט להגיע להסכמה

זה משהו עמוק יותר

אפרת צור קוראת לזה גריד-לוק , כאילו מבוי סתום כזה. שאת כבר נתת והשקעת ועכשיו את פגועה ומתוסכלת אבל גם הוא בדיוק אותו דבר,אז קשה לצאת משם כי לשניכם כבר אין כח ואמון לעשות את הצעד הראשון...

אבל אפשר לצאת מזה!

אתם ממש לא הזוג הראשון שנקלע לשם,זה ממש טבעי...

הכי טוב אם אתם יכולים להצליח לפנות תקציב לטיפול זוגי,זה באמת הכי נכון והכי חשוב

אבל אם ממש בלתי אפשרי כרגע אז לנסות להתפתח ולרכוש כלים חדשים בדרכים אחרות בינתיים - יש תכנים חינמיים או בזול שניתן ללמוד לבד ולנסות ליישם

והכי חשוב לזכור שזה מצב זמני, זה לא אומר שאתם לא מתאימים או שאין סיכוי, אלא שאתם צריכים שניכם קצת לגדול ולהתפתח וזה לא תמיד בא בקלות לפעמים לוקח זמן וצריך לצאת מאזור הנוחות

בהצלחה!

אז כל אישה ואיש שחוו מקרים דומים של ריב יכולים מאוד להזדהות ולהבין אותך.

ההרגשה הזו, 

של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יותר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יותר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן...

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳)

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!

לאחר מכן ממשיכים להעמיק בדבר ולומר לעצמינו שכאשר נקלעים למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות

קודם כל זוכרים שזה קיים בכל מערכת יחסים שהיא,
ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,
תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.

אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.
למה?
כי ככה עובד העולם.
אנחנו אנשים שונים.
"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה".
וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,
אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני - ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.

אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?
ממש ממש לא.

זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,
כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.
כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,
כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה רגילה.

ויותר מזה,
כך גם מגלים על עצמנו יותר.
כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,
מה מרגיע אותנו, 
מה מעצבן אותנו,
מה נעים לנו ומה לא,
על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,
מה יותר חשוב לנו ומה פחות,
מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.
והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,
להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.

אז לריב?
כן! 
מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!
צריך רק לזכור שני דברים חשובים:

1. לדעת *איך* לריב -
ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.
כמובן בלי אלימות מכל סוג, 
בלי קללות, 
בלי הטחות מילים פוגעניות,
בלי להזכיר את העבר
בלי להעיף חפצים/לשבור דברים
וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.

2. לדעת גם איך להשלים.
כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.
אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,
לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.
לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,
אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות, שלאחריהן אנו מגיעים לשיח מברר ולפיוס עמוק.

רובד נוסף בפרקטיקה הוא ליצור *עבור עצמינו* מרחב וזמן הירגעות.

זה יכול להיות שנלך רגע לחדר להירגע, נתשתה כוס מים, נשמע שיר מרגיע, נאמר פרק תהילים מחזק, ניקח דף ועט ונכתוב את כל הכעס שלנו, נברר מול *עצמינו* מה קרה לנו כאן בעצם, נאכל אם אנחנו רעבים, ננוח אם אנחנו עייפים, ננשום קצת אוויר וכן הלאה

ולאחר זמן ההירגעות ונתינת המרחב האישי הזה לעצמינו

נוכל גם לתת ניראות לעצמינו ולמה כאב לנו כאן.

הניראות היא אחד הדברים הכי חשובים בעת ריב. גם עבור עצמינו וגם עבור בן/בת הזוג.

אז אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו

קובעים לדבר על זה

עם כל האגו הגדול

ועם כל הפגיעות

נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ קשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן - מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

ולא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף.

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו", למשל:

1.כשאני נפגעת אני צריכה שקט

2. כשבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי

3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף

4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה

5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ אחד בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר! לקבוע, לדבר, עד הסוף!)

 לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

 בשיח עצמו חשוב גם לדעת שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשות לגיטימיים.

וכמובן נתינת הניראות גם לבעלי/לאשתי היא קריטית.

ליצור אצלם את ההרגשה הברורה ש"רואים אותי! אני לא שקוף/ה"!

לכן לשמוע באמת ועד לעומק ולסוף – מה אתה חווית בעלי? איך אתה הרגשת שם?

ומה עוד קרה לך שם? ולמה?

ואני רואה אותך.

וממש כמו שמלמדים אותנו לשקף לילדים את הרגשות ולאשרר אותם: "זה באמת מעליב לשמוע מילה כזו" / "אני מבינה שהרגשת שאני לא רואה אותך או לא נותנת לך מקום. זה באמת קשה להרגיש ככה. אני מבינה"

אז לסיכום נזכור שמריבות / חילוקי דעות / קצר בתקשורת הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

קורה לכולם.

לא להיבהל. זה אנושי וטבעי שזה קורה.

זה לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות, קונפליקטים ופערים

ודווקא מהם אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

הרי בתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת אנו מצליחים לראות כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשנינו - שלולא אותו קונפליקט לא היינו יכולים ללמוד על עצמינו ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!

בזכותם אנו יכולים להתבונן פנימה

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן בעצם?

מה כאב לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!

 המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

תודה על התגובות שלכן! קראתי כמה פעמים, וניגשתי לדבר איתו בנית, רק על הצד שלו ועל הרגשות שלו.

זו לא היתה השיחה המושלמת אבל כן הרגשתי שעשה לו קצת טוב, ואופטימיות זהירה.

באמת יש לנו הרבה עבודה ואני עם אופי מתגונן כזה וזה מה שגורם לי להאשים חזרה וממש הארתן לי את הנקודה הזו והצלחתי לשים את תחושת האשמה וההסתכלות שלי בצד, להזדמנות אחרת.

לגבי הדיכאון אני בטיפול פשוט בלי כדורים וזה כנראה לא מספיק.. ובגלל הענין הכלכלי יש מצב שאפסיק גם את זה.. נראה.

מתייגת אתכן כדי לומר תודה לכל אחת שכתבה-

@המקורית

@שוקולד פרה.

@אחת מכאן

@רק אני

@בן בא לנו

@מיקי מאוס

@נגמרו לי השמות

ולגבי המכנסיים, @אחת מכאן - חיפשתי באתרים של כל אלה וגם של בגיר ולא מצאתי בורדו.. אולי זה לא צבע שמייצרים בעונה הזו כל כך, אז מחפשת אולי חנות מקומית או רשת יותר קטנה שתמכור

וכמובן גם בשביל המשפחה שלך שתלויה בך.

אולי אפשר לקבל משהו דרך קופת החולים?

אולי לדבר עם ארגון ניצה אם יש להם פתרונות מימון?

אולי מישהי מכירה ארגון שתומך בזה?

דיכאון אסור להזניח.

הוא עשוי רק להתנפח ולהתדרדר חס ושלום. מכירה נשים שגם עם טיפול הגיעו לאשפוז. זה בור בלי תחתית...

בעז"ה תתחזקי ותצאי משם!

אבל אל תעצרי בגלל כסף אלא רק כשתהיי במקום טוב יותר

ב"ה תמשיכו לצעוד בה לעוד ועוד שיח מקרב, עמוק, מאפשר ומצמיח לשניכם ❤

וחיבוק גדול לך יקרה על הדיכאון ,

חשוב כ"כ שקודם כל תשמרי על עצמך ותרגישי שאת במקום טוב, נכון, מלא ושמח. אין משהו יותר חשוב ויקר מזה, עבור כולם 🙏

תודה♥️

גם לך @שושנושי

אני ילדתי בדיוק ב37+3. אמנם ספונטני אבל ב"ה היה בסדר

אני חושבת שעם סכרת לא מאוזנת הייתי הולכת על השבוע המוקדם יותר. כי זרוז בכל מקרה יהיה הרי.. והעובר גדל עם כל שבוע שעובר

אבל לא מבינה יותר מדי מעבר

על זה שככל שהלידה מתרחשת בשבוע יותר מוקדם יכולות להיות בעיות נשימה שזה אני בטוח לא רוצה תינוקת מונשמת אבל עם גודל קצת יותר גדול יודעים להסתדר.

ואז הרופא מנהל מחלקה אמר הפוך. שאין לו בעיה להנשים ילד העיקר שיהיה בחיים, אבל כשהעובר בבטן אין לו שליטה על מה יהיה.

יואווו. ככ מלחיץ.

והם ב2 בתי חולים שונים, אחד בגישה יותר טבעית מהשניה.

למרות שהגיוני שלא משנה מה אני אצטרך זירוז כמו שאת אומרת...

וגם אם כן, לא אז יכולים פשוט לתת לך זריקה להבשלת ריאות קודם.

מציעה להתייעץ עם הרופאים שם.

גם אני ילדתי בשבוע 37 וב"ה הכל היה בסדר גמור.

מאוחרת יותר, וצריך את האיזון העדין של הגודל ואיזון הסוכר מול הבשלת הריאות.

לכן כנראה הרופאים התייחסו לנשימה.

דווקא אני אשמח לשמוע מה את חושבת

ובאמת היו בעיות בנשימה.

היא ממש לא היתה מונשמת.

רק הייתה כמה ימים בהשגחה.

מהרופא היה נשמע שבעיות נשימה זה אומר הנשמה חובה.

תודה שכתבת!

האישי שלך?

כי זאת החלטה גדולה וחשבנו שיותר נכון שעוד מישהו יחשוב על זה.

והאמת שאני יותר סומכת על הראש מחלקה מאשר על הרופא האישי שלי. חבל שהראש מחלקה לא טיפל בי כל ההריון ואז הדילמה היתה נפתרת😅

התינוקים היו בריאים לחלוטין ואפילו לא היה חששות לצוות מבעיות נשימה או משהו והתינוקים שלי לא גדולים (למרות שזה לא אומר, גם תינוק גדול מידי יכול להיות עם בעיות נשימה)

אני חושבת שאם הלכת לייעוץ נוסף עם מישהו שאת יותר סומכת עליו הייתי מקשיבה לו, אבל את יכולה להתקשר אליו ולבקש ממנו לבוא לבדיקה פיזית ושיעשה גם אולטראסונד  ותעלי את החששות שלך שתהיי רגועה.

מלאות שמחה.

תינוק בריא ושלם ב''ה

עברו כמה שנים מאז

ממליצה

לקבוע תור בשרפ של עין כרם למשל?

יש תורים זמינים

לרוב הביטוח מכסה את רוב העלות

וככה את יכולה להיות רגועה

שזה חשוב משני כיוונים

גם כדי לעשות את הדבר הנכון רפואית,.שזה מאוד חשוב

וגם כדי שתגיעי רגועה ושלימה עם ההחלטה

רוגע  בלידה זה דבר קריטי כדי שהלידה תתקדם בצורה טובה ונעימה,

גם פיזית וגם נפשית

הא בהא תליא...

ותפילות! הכי חשוב..

חיבוק ובהצלחה גדולה יקרה!!!!

הלוואי עלי ללדת ב37 את כולם בריאים ושלמים בע''ה כמו הגדול שנולד בשבוע הזה בזירוז

אגב אחיין נולד ב36 ולא היה צריך אפילו פגיה ב''ה, כבר בן 17 בערך.

וגם אחותי נולדה בזירוז בשבוע 37 והיא כבר עם שני ילדים בעצמה ב''ה כן ירבו

זה שבוע שנחשב ללידה במועד לחלוטין

אבל הילדה הורידה את המים, אז נאלצתי גם ללדת אותה ב"ה בלי עין הרע נולדה ילדה מהממת

ינקה מצויין!! (יותר טוב מאחותה הגדולה שנולדה ב-39+3)

לא היו בעיות, שוחררנו יום וחצי אחרי הלידה ועד היום היא זריזה כמו שהזדרזה להיוולד (עד היום, מי ישמע היא בת 20 כבר.. כולה 10 יודשים😅)

היופי בלידה זה כמה זה דבר שאי אפשר לתכנן

אצלי נולד קטן, בקושי יכל לינוק, ישן נון סטופ ולא התעורר גם כשניסינו בכל דרך, צהבת עקשנית מאוד ואשפוז..

לא ממליצה מלכתחילה בכלל בכלל

לידה טבעית

התינוק נולד מעל 3 קילו

ינק מצוין והיה עירני ומתוק מהרגע הראשון.

אחרי השרשור הזה נראה לי מזעזע לדבר ככה

אבל מה לעשות - מגרה אותי ממש ללדת בתחילת תשיעי

אם יש שערה כלואה זה יכול ליצור מוגלה

וגם סתם חצ'קונים יכולים לגדול שם.

הייתי גוזרת שם מידי פעם מספריים אבל כל ההריון לא עשיתי את זה

אם את זקוקה למנוחה האזת

אז בכיף

אם חשוב לך יותר לנקות- אז תקצרי אותה..

מגניב שיש לך את האופציה האמת.תהני ממנה😉 אבל אם את צריכה להתחיל לנקות- אז זה כנראה הדרך..לפנות בבוקר זמן..

ארוחת צהרים פשוטה לא אמורה לקחת יותר מחצי שעה גג ואפשר גם 10 דקות- להכניס מגש עוף או תפו''א לתנור ותוספת פשוטה כמו אטריות פתיתים קוסקוס ואורז

מתעוררת בסביבות 7-7וחצי.. כרגע בעלי מארגן את הילדים(פינוק לש אחרי כמה חודשי מילואים..בקרוב כבר יחזור אלי התפקיד😉)

אבל בערך בין 7וחצי ל8 וחצי הוא קם לינוק..ונקץרדם

אז מתארגנת..קפה..ומתחילה לתקתק לפסח מה שמספיקה עד שהוא קם

מחליפה טיטול מלבישה מניקה- ואז בזמן הזה אוכלת משהו

אם שוב נרדם- ממשיכה לנקות

אם לא- שמה במנשא או בטרמפולינה ומנסה לנקות

לא עובד- משחררת ופשוט פנויה אליו

מכינה צהרים- גג חצי שעה .לרוב רבע שעה- עשרים דק' גג.

קיצר -מנצלת כל רגע שהוא לא על הידיים

זה צריך להיות במודעות

אה ואני מזמן לא מצליחה לנוח בבקרים..גם כי לרוב הוא קם מהר..וגם לפעמים אני לא מצליחה

נחה חצי שעה גג בצהרים בהמשך..

וכן אני עייפה כי לרוב בלילה הוא נרדם מינימום ב1 בלילה..

במחשבות ובפחד מה יהיה אם הפעם הבאה...

אבל כן נשארת במיטה ומשתדלת לא להיות בטלפון.

רק שאלת איך מכניסים עוד משהו ללוז

אז ממה שכתבת קאיתי רק 2 מקומות שאפשר 'לקצץ' טיפה בזמן 'הם לוקחים- הארוחת צהרים

או המנוחה

ומממש מממש בעד שתבחרי לא לקצץ במנוחה..זה ממש חשןב לגוף ולנפש

גם לא לישון רק לנוח

פשוט לא נראה לי שיש קסם שמפנה זמן בלי שזה יהיה על חשבון משהו אחר

הכל סדרי עדיפויות

אני כרגע מעדיפה לא לנוח ולהתקדם לפסח כי יש לי בית גדול וב''ה חבורה גדולה של זאטוטים..ולא מסוגלת להגיע בלחץ לחג

אז נח לי להחיל מוקדם למיין ולסדר ארונות בנחת ךפי מה שהקטן מאפשר

והסלון ומטבח משאירה לשבועיים האחרונים

זה ממש ממש חשוב

את תוותרי על זה לדעתי❤️

את מכינה צהריים כל יום?מפזרת ואוספת? זה המון.

חופשת לידה נועדה להחלמה ומנוחה....

אולי אפשר לבשל צהריים כפול ואז פעם ביומיים מתפנה לך זמן למשימה קטנה אחת?

אולי לנסות לערב יותר את הילדים כדי לסדר יחד איתם?

אלא אם יש לך סידורים בחוץ.

לצאת ולחזור הביתה הורג את הבוקר.

עדיף לארגן אותם (ואז נגיד גם לא צריך להתלבש תוך כדי ולצאת עם תינוק)

ואז בשניה שהם יוצאים היא הקובעת.

לארגן לו"ז הספקים לבוקר.

בצהריים לאכול קליל ממה שיש, לא להתארגן במיוחד.

ללכת לנוח בצהריים, לקום לצאת לאסוף ואז לבשל ארוחה ולאכול מזין בסביבות -17:00

ואז קצת כביסות וארגונים וילדים ונגמר היום.

הזמן האפקטיבי הוא בבוקר אבל בלי לצאת מהבית.

שחמט/דמקה/שש בש

שעת שיא

משחקי קלפים למינהם- ספיד, שקר, וכו

תפוס ת'כוס- יותר מתאים לגיל 6

טריוויה

מנקלה

ספלנדור

רמיקוב

מונופול

בול פגיעה

מילים בעיגולים (סוג של ארץ עיר)

זה מה שעלה לי כרגע

יש את המשחק מונופול דיל שיכול להתאים לכל הגילאים שציינת. 

דאבל

חלומות

תדעי לך שממש מעריכה אותך

פשוט על מי שאת.

כשלי זה קרה דיברתי עם מישהו

וקיבלתי הצעה לעשות כל יום דבר או שניים

שמשמחים ולא לוקחים אנרגיה אלא ממלאים (ספר, לישון מוקדם, פינוק כלשהו, שיחה עם מישהי)

שילבתי את זה עם טיפול שהתיחסתי אליו כמו טיפוח, שזה ההשקעה שלי בעצמי...

לאט לאט זה עזר לי
 

אולי כדאי לך לשמוע קצת את הרבנית רחל בזק?

היא מדברת על החיים בצורה שאולי תתחברי או אפילו לפגוש אותה 

ואז תוכלי לקבל עיצות או רעיונות מה יועיל לך.

וחוץ מזה....

את טובה

כמו שאת🌸

כשהיה לי דיכאון אחרי לידה (שלקח לי זמן לעלות עליו).

בעצם הדמיון היחיד ביני אז לבינך הוא רק מספר הילדים. אבל אני לא עבדתי (טריגר בפני עצמו) ולא חוויתי אז מלחמה ופינוי מהבית ולחץ מכל מיני כיוונים...

בקיצור, נשמע שיש לך מספיק טריגרים להרגיש ככה.

זה מצוין שאת בטיפול של ימימה, אבל אולי כדאי ללכת לאבחון וטיפול ממוקדים לעניין דיכאון אחרי לידה.

זה אולי ייקח זמן (בעיקר בגלל הטריגרים שקשה לשנותם), אבל בע"ה תצליחי לצאת מזה ולהרגיש טוב עם עצמך ❤️

(כמובן, יכול להיות שאני טועה באבחון שלי... אני הרי לא מקצועית בזה וכתבתי רק על סמך מה שכתבת פה. אבל כדאי לבדוק את הכיוון... ❤️)

(יש מצבים אקוטיים יותר שעלולים להשפיע)

אהבתי מאוד את התינוק שלי וגם את אחותו הגדולה, והם היו ילדים ממש נוחים ומתוקים. רק שהרבה פעמים הרגשתי שהם לא ראויים לאמא נוראית כמוני...

זיהיתי את הדיכאון בזכות כתבה שקראתי על ספר שיצא על דיכאון אחרי לידה (אחר כך גם קנינו את הספר). עד אז פשוט לא הבנתי מה קורה לי ומה דפוק בי... אפשר לומר שאני חייבת לכתבה הזו את חיי.

ומאז אני מרגישה חובה וזכות לדבר על הנושא ולהציף אותו, כדי שאולי עוד מישהי תינצל...

בכל אופן, בתור התחלה - יש שאלונים באינטרנט לזיהוי דיכאון ודיכאון אחרי לידה. אולי את יכולה להתחיל בהם כדי לראות אם זה בכלל הכיוון.

וגם אם לא - זה באמת מאוד הגיוני שתרגישי מרוקנת, עם כל הקשיים שאת עוברת... ואולי במקביל לניסיון להורדת העומס, גם טיפול מקצועי יוכל לעזור בהתמודדות... ❤️

שאב לי את על השמחת חיים ..

ובכללי את נשמעת בעומס די פסיכי אז זה קצת הגיוני להגיע למצב כזה

אבל גם ממש לא משהו להשלים איתו..

בסוף בשביל מה חיים אם החיים עוברים בבאסה שכזו ואפילו לתקופה קצרה?

זה קשור שמצטבר בנפש ובסוף יתפרץ..

זה לא ייעלם פשוט..

צריך איכשהו להקל עלייך שתנשמי קצת

תוכלי לחזור להיות טובה לעצמך

טובה לבעלך

ובסוף טובה לילדים..

סליחה אם כתבתי חד..

זה פשוט באמת נשמע קשה כ"כ הכל ביחד

וחשוב שקלים על עצמך איכשהו!!!

בהצלחה גדולה גדולה יקרה!!

גרמו לי להתפרץ

בבכי , כולן פה מדהימות באמת 

העומס הנפשי היה קשור לעומס פיזי, לתפיסה שאני חייבת לעשות הכל ומתחושה שאין לי בחירה במהלך היום יום.

אצלי זה התבטא בדכדוך, חוסר כוח וריקנות. ממש דומה למה שאת מתארת.

היה אצלי פחד להתחיל משימות בלימודים (למדתי כנראה תואר דומה לשלך), לא כי לא יכולתי, אלא כי פחדתי להצליח ופחדתי לעשות שינוי. לזה גם התלווה כנראה איזשהו דיכאון / דכדוך של הריון (שלא אובחן וטופל אז, היום אחרי טיפול אני יודעת להגיד שזה גם היה שם כנראה).

איך עזרתי לעצמי?

קודם כל הדבר שבסוף עזר לי לצאת מי זה סופית זה טיפול. טיפול פסיכולוגי מקצועי שבו טיפלתי לעומק בקושי שלי.

אבל לפני כן, מאוד עזר לי:

1. לפנות מידי פעם זמן לעצמך, להסתכל עליו כזמן שמוקדש למילוי מצברים בלי נקיפות מצפון.

2. ספורט, ספורט, ספורט. ממלא ומרים את מצב רוח מאוד

3. עוזר לי בתקופות של ריקנות גדולה, להרים את עצמי לעשות משהו בשביל מישהו אחר. זה לא תמיד מתאים בתקופה של עומס, כי זה מוסיף עוד משימות. אבל בתקופות שלא בהכרח היה לי עומס גדול, אבל כן היה קושי נפשי, לפעמים דווקא הצלחתי לעשות בשביל אחרים, מה שלא הצלחתי בשביל עצמי

קראתי אותך כמה פעמים פה. עוברת עליך תקופה הזויה, כמה עומס, ואת עוד מצליחה להשקיע בילדים. אין לי מושג איך הייתי מסתדרת במקומך.

אין לי עצות אבל הייתי חייבת להגיד לך את זה👑

הקושי הוא ממש גדול ומובן, והוא גם לופ שמזין את עצמו ומביא עוד ועוד תסכולים, ייאוש מזה שאת לא מצליחה, וכו'.

קודם כל תדעי, שממש לגיטימי להרגיש ככה בתקופה הזאת ומה שעובר עליכם.

את נורמלית לגמרי!

ודבר שני,

מה זה טיפול של שיטת ימימה?

זאת מטפלת מקצועית שמטפלת עם שילוב של ימימה? או סוג של מאמנת/מישהי שלמדה רק ימימה ומטפלת דרך השיטה?

אני לומדת ימימה, זה מדהים!! ואני מרגישה שאני מצליחה ליישם רק בזכות הטיפול המקצועי.

כותבת רק מהניסיון שלי, אני לא אשת מקצוע,אבל טיפול נפשי מקצועי (אצל מטפלת עם הכשרה של תואר שני קליני ומעלה בלבד) זה לא משימות שאת מקבלת לעבוד על עצמך, כלומר, גם. יוצאים מהטיפול עם תובנות ודברים ליישם, אבל טיפול נפשי הוא לא רק זה,

בטיפול, בהנחיית המטפלת דרך הדיבור והשיח על מה שמפריע, מגיעים לתובנות מה השורש של הקושי, וממילא מקבלים כלים להתמודד איתו..

זה תהליך, לפעמים ארוך, אבל בסוף בסוף משתלם וממלא.

כמובן שתקחי מתוך מה שכתבתי רק מה שמתאים לך, בהצלחה!

מאחלת לך שתרגישי טוב ושמחה ושלווה מבפנים♥️

בטיפול, (או בכל דרך אחרת שתבחרי לפרוק) עצם הפריקה של הפחד והחרדה הפנימית עוזרת להתמודד איתו, לאט לאט הגוף והנפש מתרגלים שיש את הפינה הזאת לפריקה ומתחילים להרגיש הקלה.. (שוב, מהניסיון שלי בלבד)

אצלי השילוב הכי מדהים היה טיפול ולימוד ימימה באותה תקופה (לא ביחד מאותה אחת)

בסוף ימימה נותנת כלים מדהימים, אבל בעיניי מי שנמצאת בתוך קושי והתמודדות, זה ממש לא מספיק, צריך גם את העומק שבטיפול והשילוב ביניהם וואו.

לגבי מה שאת אומרת על טיפול מקצועי.

הייתי בעבר באימון nlp, זה נחמד, זה קידם אותי, אבל זה היה ממוקד מאוד ועזר לי למשהו מאוד מסויים.

ואז המשכתי להתקדם לאט לאט בצעדים קטנים, וזה מעולה. אבל הרגשתי שלצד ההתקדמות עדיין יש דברים שאני לא מצליחה לצאת מהם בעצמי. נגיד דפוסים של מחשבות או פעולות שכבר כל כך מושרשים בתוכי שקשה לי לשים לב אליהם, ולהבין איך הקושי שלי קשור אליהם.

וטיפול פסיכולוגי הקפיץ את כל העבודה שאני עושה עם עצמי, ושיחרר אותי מהרבה דברים שהיו תקועים. אם הולכים לבעל מקצוע טוב, זה מאוד מאוד יכול לעזור. אי אפשר להשוות בין טיפול מקצועי לבין אימון או סדנא כזו או אחרת, טובים ככל שיהיו.

זה לא קסם, זה כן מצריך עבודה. אבל זה מוכוון לך, מעמיק, מטפל בדברים מהשורש ולא מלמעלה.

אני חושבת שזאת הייתה תקופה אצלי של דיכאון סמוי שנמשך כמה שנים. הייתי מתפקדת ביום יום אבל הרגשתי אחד לאחד מה שאת מתארת.

אני חושבת שזה דרך של הנפש לזעוק שלא טוב לה מכל מיני סיבות. כשהנפש מרגישה שלא נותנים לה להשמיע את קולה.

מה שעזר לי בסוף זה טיפול פסיכולוגי. (והחלפתי כמה מטפלות עד שהגעתי בסוף למי שבאמת עזרה לי ונתנה לי להרגיש אני עושה דרך ...אבל לא ויתרתי כי ידעתי שאני רוצה לחיות יותר טוב.)

דרך אגב הזכרת לי שיש ספר ילדים מקסים שנקרא דמעות ורודות. מדבר על מישהי(יותר נכון מין יצור בצבע ורוד)שהייתה עצובה מכל מיני סיבות אבל לא שיתפה אף אחד ולא הוציאה את זה החוצה ומיום ליום היא נהפכה בגוף ליותר ויותר שחורה. עד שיום אחד היא נהפכה לשחורה לגמרי ואז היא הסתכלה על עצמה במראה והיא התחילה לבכות, פרקה את כל הכאב החוצה והדמעות הפכו אותה חזרה לורודה. ואז פתאום היא הרגישה שטיפה של שמחה(ותקווה) נכנסת אליה ללב. ספר ילדים מקסים, אני חושבת שהוא כל כך נכון.

אני מרגישה שממה שאת כותבת(ואני קוראת אותך תקופה) יש לך עומס ולחצים עצומים, ואת רוצה לעמוד ברף ולא לוותר לעצמך. אבל הנפש שלך רוצה לומר לך כל מיני דברים. תקשיבי להם.

ולא יקרה כלום אם תקשיבי להם.

ה' מנהל את העולם

אם הוא דואג אפילו לביצי כינים, הוא ידאג גם לך. 

ובחרתי לחיות בקצב שלי גם אם זה לא מתאים לאנשים לראות ולהתחבר.

לסביבה הקרובה שלי זה השתלם לקבל את השינוי שאני שמה את עצמי קודם כל בסדר העדיפויות, אני הרבה יותר חיונית ושמחה ועם ביטחון כלפי פנים כלפיי חוץ.

זה ממש כתבתי על קצה המזלג אבל בגדול זה הרצון לראות את עצמי ולנסות להגשים את מי שאני רוצה להיות בלי שישימו לי ברקסים, שזה אגב בא מתוך עצמי וברגע שפתרתי עם עצמי את הסוגיות האלו אנשים חיצוניים ראו אותי באור אחר והשינוי לטובה הגיע בלי מאמץ.

השאלה הגדולה היא לא איך את נלחמת בחוסר הביטחון,

אלא כמו שכתבת בהתחלה- מה ימלא אותך.

מה יתן לך תשוקה ושמחה לקום בבוקר.

מה יגרום לך להרגיש שאת מצפה למחר, למחרתיים, לשבוע הבא.

בשבילי זה יצירה.

לפני שיצרתי הרגשתי שאני מסתכלת על החיים מתוך שעמום מצד אחד וריקנות מצד שני.

חייתי כי צריך. עבדתי כי צריך. ודאגתי לילדים גם כי צריך וגם כי אני אוהבת אותם.

אבל מה שהכי הדהד לי את ה"בעיה" שלי,

זה היה ביום ההולדת של אחותי הקטנה.

היא צעירה ממני בשמונה שנים.

וביום ההולדת שלה חלפה לי המחשבה- מסכנה, כמה שנים עוד חסרות לה עד הגיל שלי.

כלומר, התבוננתי רגע על החיים וראיתי שהמסקנה שלי היא שהחיים זה לא משהו כיף.

זה משהו שוחק ולא כיף.

שהתייאשתי מלהאמין בחלומות שלי.

ואז הבנתי שאני צריכה לחלום מחדש.

מה יחזיר לי את התשוקה לחיים.

את התחושה שאני אישה קלילה וצבעונית (כמו שזכרתי את עצמי מימי התיכון, כשהכל היה פתוח לפניי).

ומזה התקדמתי.

מאחלת לך להחזיר לעצמך את עצמך ולהינות מהליים שלך, כמו שרק את יודעת שאפשר

האם את מרגישה צורך להוכיח את עצמך? מול ההורים? מול החברה?

כי הצורך להוכיח את עצמך כל הזמן זה באמת מתיש וקשה.

כאילו חסר לנפש משפט מאוד בסיסי שאומר "אני בסדר וזה מספיק."

כי במצב של צורך להוכיח את עצמי המשפט ששולט בפנים  הוא "אני חייבת להוכיח את עצמי ולהיות הכי טובה" או "אין מקום לטעויות!"

ואז את כל הזמן במרדף פנימי.

משתןקקת להרגיש שאת בסדר ברמה הכי פשווה ובסיסית

ולא נותנת לעצמך להרגיש שאת בסדר ולנוח לתוך עצמך

כי את חייבת להיות יותר מבסדר!

בקיצור, מציעה לך בחום לתרגל מבט מבחוץ על עצמך. מבט חומל שמבקש ממך רק פשטות.

ואם עמוס לך וקשה לך ליות המפרנסת- אולי שווה לדבר עם בעלך שייקח ממך אץ המושכות.

ספורט! משהו קבוע בלו"ז. אפשר גם בלי לצאת מהבית, אני ממש אוהבת להתלבש ולצאת, נותן לי אוויר אבל זה לא חובה.

להתנדב איפה שהוא, אפילו משהו קטן.

לעשות כל יום משהו אחד בשבילך! יש ימים שאצלי זה מקלחת רותחת בסוף היום או לשבת עם כוס שוקו ולהרים רגליים, יכולהיות ממש משהו פצפון.

לדבר עם בעלי על הדברים, לשתף, לא לשמור את זה לעצמי.

לנסות להוריד מהעומס, גם הפיזי וגם המנטלי אבל יודעת שזה לא תמיד אפשרי והרבה פעמים לא...

חיבוק💜💜

ומיד לתלות על קולב שלא יאבד את הצורה.

יצא לי לכבס כמה פעמים ויצא סבבה.

סחיטה מינימלית, השאלה אם ברגע שזה על קולב ונוטפים מים הבגד לא מאבד צורה ומקבל בכתפיים צורת קולב

אני מעט חוששת על הביטנה.

לגבי התוכנית, יש סימון של יד וצמר, זה מתאים?

או עדיף silk 

שאני בצד השואל, כי בדרך כלל שואלים אותי.

לא מזמן רכשנו מכונה חדשה ואני עדיין לומדת אותה.

המכונות החדשות מבלבלות, יש פחות אפשרויות סחיטה והזמן ארוך יותר

בקודמת היתה תוכנית של עדינה קר, חצי שעה וחאלס, עכשיו זה יותר זמן

גם אפשרויות הסחיט, היו מלא אופציות עכשיו ממש מצומצם.

לטפטף מלא מים אם סוחטים סחיטה עדינה. אצלי יצא סבבה בדרך הזו בלי צורה של קולב.

לא יודעת לגבי התכניות, הייתי עושה מה שהכי קצר.

מתי התחלת לקחת את הגלולות המשולבות האלו?

(מבחינת היום במחזור החודשי)

ביום הדימום הראשון, לפי ההנחיות בעלון?

צפוי שתראי דימום במהלך השבוע של ההפסקה או בשבוע לאחר מכן, עם החידוש של נטילת הגלולות.

זה כמו בכל הפסקה של נטילת גלולות, גם אם את מפסיקה באמצע החפיסה הראשונה.  

סיכוי רב שיתחיל שוב דימום, אך אין אפשרות לחזות ב 100%. 

במיוחד שכבר ראו שיש לך פצעים. כשהיו לי פצעים הרב פסק רק לפי ההרגשה שלי ומיקום הכתם, בלי צורך בבודקת. כאב לך כשבדקת (או אחרי)?

בהצלחה!

ומניסיוני, הוא ישלח לבודקת.

יגיד שלא יכול לדעת אם זה מפצעים או מהגלולות

הלוואי שאני טועה ושיתלה בפצעים

אבל יש לי עצות לגבי הפצעים... אולי יעזור להבא

לשתות מלאאאא בזמן המחזור וה7נקיים

לעשות נשימות הרפיה קצת לפני ובזמן הבדיקה

להיות בתנוחה של כריעה, המקום הכי פתוח

להכניס לאט בקצב צב את העד

בשניה שאת מרגישה את ההתנגדות הקלה ביותר, להפסיק ולצאת....

הלכתית - כשיש תחושת התנגדות לא אמורים להמשיך כדי למנוע פציעה...

בהצלחה! 

הבודקת אמרה שאם כל פעם אני מגיעה למצב שצריכה בודקת אז כנראה שהצוואר שלי רגיש ואין יותר מידי מה לעשות (אמרה שאפשר לעשות צריבה אם זה מאוד מפריע לי אבל אני לא בעניין)

ולא נראה לי שבמהלך הבדיקה אני מרגישה התנגדות

פשוט כנראה שבאמת רגיש שם וכל נגיעה מעירה את האזור

ואז כל נגיעה קטנה גורמת לדם

אבל אנסה בפעם הבאה לשתות יותר, תודה!

שהבודקת שלי נתנה לי...

ממש ישבה איתי וכתבנו כמה וכמה טיפים להימנע מפציעות... המקום רגיש כשהוא מגורה. כשמגיעים לבודקת כשכבר יש דימום זה אחרי שגירינו את המקום... היא מדברת על להימנע מהרגישות כמה שניתן...

מבחינת המיקום של המראה, הצבע לפעמים קצת שונה וכו'

אם הרב שולח כל פעם לבודקת, *בעיני* זה סימן שהוא לא מספיק בקיא ואולי שווה להחליף רב.

ובפעם הקודמת הייתי אצל רב אחר אבל חברות שלי אמרו שהרב הנוכחי פחות שולח לבודקת אז האמנתי להם וניסיתי אותו אבל מסתבר שגם הוא ככה.

גם הבודקת אמרה לי שהיום על כל פיפס שולחים לבודקת כי יש את האופציה ופעם היו יותר מתאמצים לטהר בעצמם כי לא הייתה בודקת.

היא אמרה את זה בחוסר שביעות רצון בולט.

וזהו. יש פה רק שני רבנים שבודקים בקהילה אז זה מה יש ואם היה בא בחשבון אז פשוט הייתי מפסיקה גלולות ונכנסת להריון וחוסכת לעצמי את כל זה.

היה לי עכשיו סיפור עם דימום מפצע. הרב אמר לי מראש שהוא מתיר לי מראש גם אם זה קצת דם. וגם בפעם הראשונה הוא ישר אמר זה צבע של דם פצע. 

כן הלכתי לבודקת לוודא וזה אכן פצע.

הוא אמר לי הפוך, אל תלכי לבודקת כי זה קצת לא נעים. תביאי אלי ואני אתיר גם אם זה עם דם.

הכל תלוי בכתפיים של הרב ובאחריות שהוא לוקח.

אז אני מקווה בשבילך. כי יש הרבה סיכוי שזה מפצע, ואם אפשר לתלות בפצע תולים. (גם אם זה יכול להיות מעוד סיבות כמו אצלך)

שהוא מבין את האי נעימות

ושהוא מנצל את כל הכלים ההלכתיים שיש לו לפני ששולח לבדיקה.

מבינה שלא תמיד זה אפשרי ולא כל רב יודע אבל הלוואי ירבו כמותו 

שבמהלך השבעה נקיים אשים תחתונית וכל דם שרואה לתלות בפצע.

ועכשיו התקשרתי אליו ואמר שלכאורה אפשר לתלות בפצע אבל ביקש שאשלח לו תמונה.

שלחתי ומחכה לתשובה.

אז שמחה לגלות שטעיתי ולא אוטומטית שלח לבודקת.

אם כבר ראו שיש פצע הוא לא ישלח שוב לבודקת

בדרך כלל (ככה הרב שלנו והוא נחשב מחמיר יחסית)

אם ידוע כבר שיש פצע אז אפשר לתלות את זה בזה

רוב הפעמים בתוקף לימים הבאים

אלא אם השתנה משהו בדימום ובכמות וכו

תשאלו רב כמובן

אבל בעקרון הרעיון של בודקת זה שיש במה לתלות

ואז הרב אמר לי לעשות את הבדיקה של היום השביעי מוקדם כדי שאם ייצא עם דם שאוכל ללכת לבודקת 🤷‍♀️

ואז הייתי בלי גלולות

אז הפעם כשזה יכול להיות מהגלולות בטוח הוא יחזיר אותי אליה

ואם היא תגיד שזה מהרחם אני לא יודעת מה אעשה.

(והוא מעולם לא שלח אותי לבודקת וכל הפעמים התיר לפי המראה ואם היה משהו חריג בבדיקה..)

אבל מה עשו לפני שהיו בודקות?

רב אמור לקבל נתונים ולקחת אחריות על החלטות.

מה השלב הבא? ללכת לגניקולוגית כל פעם? אולטרסאונד?

מי שמפחד לפסוק שלא יעסוק בזה, יש לאישה מספיק על הראש, ואם כבר בדקת אני לא רואה למה ללכת שוב כ"כ בסמיכות

אבל בלי קשר באמת מעצבן שכל פיפס שולחים לבודקת.

גם הבודקת בעצמה אמרה לי שזה הכי קל לרבנים ושזה לא בסדר.

יש הרבה רבנים ששולחים לבודקת רק במקרים שממש אין ברירה

'מקור מוסמך' תכתבי את זה באינטרנט יתן לל את הגליונות.

לפי דעתי זה בשכונה 'גני איילון' שנקראת בטעות אחיסמך

תפני אלי בפרטי אתן לך פרטים

חשבתי מכירת בקבוקים ומוצצים שיש שם ממש בזול, אצל בית של מישהי...

לק"י

בהריון האחרון הנקתי עד חודש שמיני בערך.

החלב באמת עלול להתמעט עוד ועוד אז טוב שאתם מרגילים לעוד דברים ליתר ביטחון.

אני הנקתי שניים תוך כדי הריון, בפעם האחרונה הפסקתי בשבוע 20 כי זה הרגיש לי שהבייבי לא צריך את זה ושזה נשאר רק בשבילי, אבל הגיל היה גדול יותר (שנה)

ההנקה הייתה פעם פעמיים ביממה וזה היה תענוג!

התלבטתי על טנדם אבל אני חושבת שזה מתיש מידי כי להניק ניו בורן זה תיק

ורציתי שתהיה לי סבלנות להנקה של הניו בורן בע''ה בלי להשוות בין ההנקות של שני הילדים וכדי שאגיע ללידה עם יותר כוחות.

אני חושבת שזה היה מהלך חכם

אם יש לך שאלות אפשר בשמחה,קצת הלכתי לאיבוד עם הניסוח

אבל הגדול היה הרבה יותר גדול משלך (היה בערך בן שנתיים בתחילת ההריון...).

בדרך כלל החלב נוצר על פי דרישה (וזה נכון גם אחרי שהחלב מתבסס. אם מפסיקים להניק חלק מהיום - החלב יתמעט).

אבל בהריון זה שונה - הגוף שלך מתוכנת לדאוג קודם כל לעובר, כי הוא הכי תלוי בך, אין לו שום יכולת להתפתח בלי מה שאת נותנת לו. ולכן החלב מתמעט כחלק מהתהליך של ההריון, כדי לדאוג קודם כל לעובר.

אין לי ניסיון עם דברים שמגבירים חלב, ואם הם יכולים לעזור גם בהריון. בכל מקרה ברור שהתזןנה שלך צריכה להיות טובה ועשירה כי הגוף שלך צריך לדאוג פה לשלוש נפשות - העובר, התינוק היונק, וגם לך...

וחשוב לוודא שהתינוק היונק מקבל כל מה שהוא צריך, כי בהחלט הגיוני שהחלב לא יספיק לו. אז ברור שאפשר (וכל עוד את יכולה - אז בהחלט כדאי ורצוי) להמשיך להניק, אבל גם לתת תוספת לפי הצורך (מוצקים ותמ"ל, כמו שכתבת שאת כבר נותנת).

בהצלחה רבה!

הינקתי כמה פעמים במהלך היריון. פעמיים הפסקתי את ההנקה בעצמי כי הרגשתי מותשת מדי, ופעמיים הינקתי עד שהיונק הפסיק בעצמו (פעם אחת בחודש שישי ופעם אחת בחודש רביעי). אני לא יודעת אם הם הפסיקו כי נגמר החלב או כי הוא לא היה טעים להם או כי פשוט היו גדולים (שנה וחצי ושנתיים ושמונה).

אצלך אמנם מדובר בתינוק קטן וכן יש עניין לשמר בשבילו את ההנקה ככל האפשר, אבל לא חושבת שכדאי "להתאבד" על זה - כדי שלא תגיעי לאפיסת כוחות חלילה. תמשיכי בזה בצורה שהכי נוחה לך, ותשלימי בתמ"ל בשאר הזמן, ופשוט תזרמי עם המציאות... אם ימשיך החלב עד סוף ההיריון - מה טוב, אם לא - אז כנראה שזה מה שטוב...

בשעה טובה!