לא יודעת איך להתחיל לכתוב , קשה לי להגיד את זה. ואפילו מרגישה כפוית טובה כלפי בורא עולם, כי ברוך השם יש לנו ילדים בריאים , יש לי בעל מדהים, פרנסה טובה, ובאמת תודה להשם על הכל.
אבל אני מרגישה חסרת כוחות , יותר מהעומס שבאמת יש עליי , זה עומס נפשי שלי שכל דבר מלחיץ אותי וגורם לי לחשוב שהכל קשה ואיך אעשה כך וכך וכו וכו. גם בתואר זה היה לי נגיד עבודה שמקבלים הייתי פוחדת להתחיל ומחכה שמישהו יישב איתי ובסוף כשישבו איתי הובלתי אני את המהלך לפיתרון אבל לבד לא העזתי לנסות, וככה גם בעבודה - מלא פעמים מפחדת להעיז לבד ונעזרת רק ליתר ביטחון, ובחיים בכלל מחפשת אישורים על כל דבר ותמיד מצטדקת ותמיד ביקורתית כלפי עצמי מה יכלתי לעשות טוב יותר . חשוב לי להגיד שאני בטיפול של שיטת ימימה ומודעת לעצמי ומשתדלת לעבוד על הקשיים אבל מרגישה שפשוט לא מצליחה , ואני מרגישה שכל בוקר כשאני קמה יש התקף של פחד והרגשת חוסר תכלית כזו. וגם כשהילדים באים אני עייפה מאוד (גם מעסיקה אותם לוקחת לפארק משחקים יושבת משקיעה מקשיבה) אבל מבפנים לא שמחה. וכשהולכים לישון אז סיבוב של ארגון על הבית ולהתעסק בלפחד מהמחר וכמה שאהיה מחר עייפה בעבודה ובטח לא אצליח וכו, ובעלי הכי סובל מזה כי מיותר לציין שאני הרבה פחות פתוחה לקשב כלפיו אם בכלל, והוא רק מכיל ומכיל, וחשק מיני גם ברצפה . והגעתי למצב שאני מפחדת לאבד את הבית שלי, כי אני אומרת אם הייתי במקומו כמה אפשר לספוג בן זוג שכל היום חושש וחרד ולחוץ ולא נהנה מהחיים בלי סיבות מוצדקות.
תמיד הייתי בן אדם לחוץ אבל אחרי המלחמה והפינוי והמעבר למשרה מלאה ולשני ילדים זה התגבר עד כדי מצב שיש בקרים שלא באלי לקום מהמיטה . אשמח לשיתופים ולעצות אם היו לכן תקופות כאלו בחיים ואיך עזרתן לעצמכן. תודה רבה
)
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...
