משתפת בסיכום מתוך שיעור מדהים ששמעתי אתמול, של יפעת לוין, על טומאה וטהרה (שקשורה גם לטומאת עמלק, וגם לטומאת מת שקשורה לפרה אדומה), על מקווה, ועל הכח הנשי...
הטומאה הכי גדולה היא של יהודי מת. זה אבי אבות הטומאה. טומאה היא העדר חיים, וככל שההעדר גדול יותר, הטומאה גדולה יותר. לכן דווקא יהודי מת מטמא יותר מאשר גוי מת, או נבלת בע"ח.
וכל טומאה יש בה מימד של העדר חיים כלשהו.
ומה זה עושה לנו? מפגש עם מוות בעצם מזכיר לנו את המציאות בה אי אפשר לתקן יותר. וזה בעצם מפגש עם ייאוש, איבוד תקווה. זה מתחבר לטומאת עמלק - שחז"ל אומרים לנו שהוא ה'ספק'. עמלק שמוריד מאיתנו את הרצון והכח לשנות ולתקן.
האדמו"ר מאישביצא, בעל 'מי השילוח', כותב שהכהנים צריכים להימנע מטומאת מת, כי מוות נוגד את התפקיד של הכהן, לעזור לעמ"י לתקן את מעשיהם. הכהן הוא הסמל של התיקון. לכן לכהן אסור להיטמא למת, כי למת אין תיקון.
והתיקון לטומאה הוא הטבילה במקווה, החיבור למים הטהורים, שמתחברים אותנו לתקווה, לקו שמחבר אותנו למעלה, לאפשרות להתקדם ולשנות כל הזמן.
וזה הכוח המיוחד של הנשים, כי המעגל הזה של האובדן והחידלון שממנו מתקדמים שוב לתקווה ועליה כלפי מעלה, טבוע בנו בבשר, במעגל החודשי.
הגוף שלנו יודע שתוך כדי האובדן והדימום, כבר מתחילים להתקדם לקראת ההזדמנות של הביצית של החודש הבא. וגם מעגל הטהרה מפגיש אותנו כל חודש עם העליה מהטומאה, האטימות והייאוש, אל התקווה וההתקדמות.
ואפשר לראות שזה הכוח של הנשים שמתבטא בגאולות ישראל - הנשים במצרים שלא שקעו באטימות ובייאוש ופיתו את בעליהן להוליד עוד צאצאים (כמו שלומדים במדרש המהמם שרש"י מביא על 'מראות הצובאות' ששמו על הכיור), ואחר כך הן גם לא חטאו בייאוש ובפחד שהוביל לחטא העגל ולחטא המרגלים, וגם בגאולת פורים - אסתר שלא איבדה תקווה והובילה לגאולה, וגם בחנוכה - הנשים שלא היו מוכנות להשלים עם המציאות הנוראית שבה הן חיו ודחפו לפתיחת המרד.
וזה הכוח של הנשים שבזכותן עמ"י נגאלו, ובזכותינו גם עתידים להיגאל…
