בספר קב וישר כותב-

"יום זה הוא מסוגל מאד שיקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר, וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית ויאמר תחילה מזמור כ"ב בתהילים 'אילת השחר', ואח"כ ישפוך שיחו לפני ה', ויבקש בקשתו ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם ייעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון".

קראתי שיעור של הרבנית עידית על הפרק הזה.

מביאה בקיצור כמה תובנות שלמדתי-

*קלי קלי למה עזבתני- עפ"י דברי הרשר הירש-

למה הוא למה ( לא הצלחתי לנקד בשווא) לשם איזו תכלית?

המזמור הוא מזמור של חיפוש, אסתר בודקת כמה כיוונים לתשובה לשאלה הזו וכשהיא מגיעה לנקודה המבוקשת דואגת לתקן אותה-חוזרת אליה רוח הקודש.

"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי,

הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני".

בהתחלה אסתר התפללה שה' יציל אותה מהכלב- המן הרשע.

אבל כשלא חזרה רוח הקודש ,היא הגיעה להבנה שהתפילה לא שלמה- צריך לבקש להינצל מהאריה- אחשוורוש.

אחשוורוש עשה משתה כדי להראות שמלכות ישראל חרבה, וח"ו בית המקדש לא יבנה.

והוא הזמין לשם את היהודים - רצה ליצור להם תרבות אחרת.

וכשאסתר התפללה שה' יציל אותה מהגזירה של אחשורוש, מהרוח שחדרה לעם ישראל חזרה אליה רוח הקודש.

על הסיבה שבגללה עלה המן לגדולה.

וכמו שכותב השפת אמת- "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית דני, כי היה צריך להיות כח ועוד לבני ישראל. ועל ידי הנס גבה ליבם ויכלו לחזור לבית המקדש".

בעז"ה נתפלל שנזכה במהרה  שתהיה לנו תרבות נכונה, טהורה , ונזכה במהרה לבנין בית המקדש השלישי

שעולה מאיתנו לקראת פורים..

אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב לאן היא מכוונת אותו. ומה היא עושה איתו.

השנה יצא לי לחשוב על זה אחרי שיחות עם חברות ש- למה נגיד רוצים לתת גם לשומר נגיד/ לכל אדם בערך שיש לו קשר קלוש לחיינו, ולא לילדים/ בעל/ אנשים יותר קרובים..?

ולמה הרבה פעמים הנדיבות הזו, שהיא 'חינמית' מה שנקרא (בהשוואה לרגשות הכרת הטוב שאמורים להיות לנו כלפי אנשים קרובים יותר אך יומיומיים), לא מופיעה בשאר ימות השנה בכזו עוצמה? הרצון הזה לשמח אני מתכוונת.

אני על עצמי לפחות גיליתי, שיש לי אפשרות להיות נדיבה יותר בבית. כל השנה. לרצות יותר לשמח ולהתאמץ על זה

אין סיבה שאעבוד קשה כמה ימים ואכלה את כוחותיי לקראת יום פורים בהענקה לאחרים, ולא אשקיע מאמץ ביומיום מול בני ביתי. שזה מה שחשוב תכלס

הנקודה שאני באה להגיד היא, שפורים השנה מבחינתי הוא סימן לשינוי בהקשר הזה. הנתינה קיימת אצלנו בפנים והיא מתפרצת דווקא עכשיו, אבל במהלך השנה היא קצת נעלמת לנו. לי לפחות. במסווה של דאגה לעצמי (ולפעמים זה בסדר ואפילו מחייב המציאות ) או הורדת סטנדרטים. או אפילו סתם כי ככה רגילים.. נזהרים שלא נישבר חלילה ויכלה הכח

אבל הנה, פורים מוכיח שכשיש לב שרוצה לתת בנדיבות, אפשר לעשות גם הרבה מעל הכח ויכולת שנראה שיש לנו. ואני ממש מתכוונת להיות 'על זה' השנה

מעניין שאני ראיתי אחרת את עניין משלוחי המנות,אני רואה את זה כך שבפורים כל האנשים שפרטת בתור "אחר" הם לא בגדר אחר, אלא יש לנו כזו אהבה ואחווה גדולה שכולנו כמשפחה אחת גדולה,ולכן מתאים שולחים מנות כי מתאים שכולנו נאכל זה מזה, גדולה לגימה שמקרבת, והמן הוכיח לנו שבעצם רוצה להרוג את כולנו בלי הבדלים ביננו ,( כמו האחדות הגדולה שהיתה בעם מיד אחרי שמחת תורה) לכן בפורים כולנו משפחה אחת גדולה,אז הנתינה הזו היא כן נתינה בתוך המשפחה.

אבל אני כאמור מקורית 😅

אז חשבתי על זה שאומרים שבאחרית הימים בעז"ה פורים הוא החג היחיד שיישאר, ואני חושבת מה זה אומר עבורי

אז עבורי המשמעות היא להיות בפורים כל השנה אבל בעיקר לביתי

השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת זכור, שמזכירה לנו כל שנה מחדש את החובה למחות את זכר עמלק.

במבט שטחי, נראה שהמצווה הזו לא כל כך מתאימה לעולם ה'נאור' שאנחנו חיים בו. למה אנחנו צריכים למחות את שמו של עמלק, ולא להשאיר לו כל זכר? ולמה אנחנו צריכים להמשיך להזכיר את המצווה הזו גם היום, כשהאומות כבר התבלבלו ולא ניתן לדעת מי באמת שייך לצאצאי עמלק?

חז"ל מלמדים אותנו את עומק המצווה הזו. ומלמדים אותנו שלמעשה עמלק הוא לא רק עם, אלא הוא שורש הרע מולו עם ישראל נלחם - "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק", לעומת ישראל, שגם הם נקראו ראשית - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". המטרה של עמ"י היא להאיר את העולם כולו בטוב, להיות 'אור לגויים', ועמלק הוא השורש של הרוע שמתנגד אלינו (ועל ידי ההתנגדות שלו הטוב גדל, ויש עוד הרבה מה להעמיק בזה).

הרוע של עמלק יכול להתבטא דרך אנשים, כמו העם העמלקי שהיה בתקופת המדבר, במלחמה של שאול נגד עמלק, וגם במגילת אסתר - 'המן האגגי'.

אנחנו ממשיכים לפגוש את הרוע הזה גם בדורנו, אצל הנאצים ימ"ש שרצו להשמיד את כולנו, ממש כמו המן, וגם באויבים שלנו ממש עכשיו, שפוגעים בנו באכזריות נוראה מתוך מטרה להשמיד ולכלות אותנו.

וחז"ל מלמדים אותנו שגם בתוכנו יש מקומות של 'עמלק', של ספק ושל יצר הרע, שאנחנו צריכים להילחם גם בהם, ולא רק בעמלק החיצוני.

כשעמלק בא עלינו מבחוץ, אנחנו מבינים שיש פה משהו כללי שאנחנו צריכים להתמודד מולו כעם. ואפשר לראות שבמהלך ההיסטוריה עמלק תמיד בא "בדרך", במעבר בין תקופה לתקופה. בפעם הראשונה ברפידים - במעבר מגלות מצריים אל החירות, קבלת התורה ובניין המשכן (ולקראת מה שהיה צריך להיות הכניסה לארץ ישראל, לולא חטא המרגלים שעיכב את הכניסה לארץ), בהמשך במלחמת שאול - לקראת תקופת המלוכה ובניין בית ראשון, במגילת אסתר - לקראת בניין הבית השני, ובדורנו - הנאצים שהיו ההמשך הרעיוני של עמלק - לקראת הקמת מדינת ישראל.

וגם עכשיו שהרוע קם ומנסה להילחם בנו, אנחנו מתפללים שנזכה לראות את הטוב הגדול שעוד יגדל מזה, ושנזכה לראות איך אנחנו מתקדמים בדרך, לקראת השלב הבא בגאולה השלמה בעז"ה.

"אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא"

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל"

(חלק מהדברים מבוססים על שיעור של הרב שרקי)

תודה על הדברים המעוררים!

אני הסברתי לבן שלי (הקטן, בן שבע) שעמלק זה גם יצר הרע שבלב. דווקא אצל ילדים יותר חשוב להדגיש את זה, נראה לי, במיוחד אצל הבנים - שנהנים מהרעיון להילחם בעמלק הפיזי...

אז למעשה כל אחד מאיתנו יכול להילחם בעמלק, גם אם איננו לוחמים וגם אם לא בטוח ממש מיהו עמלק היום...

מעתיקה מהמייל של ליאון קנדיל (ממליצה להצטרך לרשימת תפוצה שלה, יש שם תוכן מהמם על עבודת ה' של נשים. מי שמעניין אותה מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לה קישור...).

הדברים שהיא כתבה במייל מבוססים על דיונים שערכנו בנושא בקבוצת הבוגרות של הקורסים שלה. והיא סיכמה את הדברים כל כך טוב שאני פשוט מעתיקה במקום לכתוב בעצמי... (קצת ארוך, אבל בהחלט שווה קריאה בעיני).

פורים ונשים

גילוי אור ה' בעולם ההסתר החומרי

פורים הוא אחד החגים הכי עמוסים מבחינת ההתעסקות החומרית, והרבה ממנה מוטל במיוחד עלינו, הנשים: הכנת תחפושות, משלוחי מנות (כמה? לקנות? להכין? למי נותנים?...) הסעודה, הדאגה לכולם במשך היום ומרוב העיסוק הטכני כמעט לא נשאר לנו זמן לעיסוק הרוחני...

אבל..

אולי זו לא באמת "תקלה" בתכנון של החג?

אולי ככה זה בעצם צריך להיות??

אנחנו יודעות שפורים הוא יום עם מעלה רוחנית גבוהה מאוד, עד שאומרים על יום הכיפורים ש"כפורים"= "כ" פורים - שהוא כמו פורים.

מה הדומה ומה השונה בין שני החגים?

גם בפורים וגם ביום-הכיפורים יש הארה רוחנית גבוהה מאוד שמתבטאת בחיבור ואיחוד בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים ובכך מופיעה אחדות א-לקית גבוהה בעולם.

אלא שביום-הכיפורים - העולם החומרי מתעלה ומתרומם אל העולם הרוחני. (בפנימיות מנסחים את זה בניסוח "מלכות עולה לבינה" - המלכות, הספירה התחתונה שמאירה בעולם הזה, החומרי, עולה ומתכללת בספירת הבינה, ספורה עליונה שמעל המידות, שהיא השורש למידות שמתפרטות ממנה)

לעומת זאת בפורים - העולם הרוחני יורד ומתגלה בתוך העולם החומרי (בפנימיות זה מכונה "בינה יורדת למלכות" - ההארה הרוחנית העליונה של ספירת הבינה הגבוהה, יורדת ומתכללת עם ספירת המלכות התחתונה שמאירה בעולם הזה).

לכן ביום-הכיפורים אנחנו מתנהגים כמו מלאכים - לא אוכלים, לא שותים, ונמנעים משאר תענוגות הגוף, לובשים לבן, ומתפללים ועוסקים ברוחניות כל היום, ואילו בפורים אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך - מצווה עלינו לאכול, לשתות (ואפילו להשתכר) ולהרבות במתנות חומריות האחד לשני.

במובן הזה - אלו שני החגים הכי יוצאי-דופן בחגי ישראל. בכל שאר החגים - אנו מחלקים את הזמן והעיסוק שלנו בין הצד החומרי והצד הרוחני ("חציו לה' וחציו לכם") - גם עסוקים ברוח: בתפילה ובלימוד תורה, וגם עוסקים בחומר: בסעודות החג, בשמחה בבשר וביין, בבגדים ובתכשיטים, במגדנות ובממתקים.. ואילו בשני החגים האלה אנחנו מתמקדים רק בהיבט אחד: ביום הכיפורים מתעסקים רק בהיבט הרוחני, ואילו פורים מוקדש כולו להיבט הגשמי החומרי.

אם נתבונן לרגע על שני האופנים האלה של הגילוי הא-לקי - ההארה הא-לקית הרוחנית-השמיימית לעומת גילוי ה' כאן, בעולם הזה, החומרי, השפל. איזה מהם משקף את המהות שלנו? את התפקיד שלנו בעולם?

בצורה די מפתיעה - זה לא העולם הרוחני! התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא בשבילם נברא העולם. העולם הזה נברא כי "רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" - ועיקר העבודה היא לגלות את הופעת ה' דווקא בעולם החומרי והגשמי, דוקא ע"י בני-אדם קרוצי חומר, דוקא ע"י קיום מצוות מעשיות בפועל באמצעות כלים גשמיים! זה המקום בו הקב"ה רוצה להתגלות, ובמובן הזה - פורים הוא החג בו גילוי ה' דרך העולם החומרי יכול לההיעשות בצורה המלאה ביותר.

ואיך כל זה קשור במיוחד אלינו, כנשים?

נתבונן לרגע על ההתרחשות במגילת אסתר, מגילת ה"הסתר" - המגילה שהכי עוסקת בעולם חומרי, גשמי, ששם ה' נעדר ממנו וכל ההתרחשות בו היא ארצית בלבד (ישנו סיפור על גוי שהגיע לבית-הכנסת בזמן קריאת המגילה ושאל מה קוראים, תירגמו והסבירו לו את כל סיפור המגילה - בסיום הוא שאל: זה באמת סיפור יפה ומרתק, עלילה מעניינת ומסעירה, מתח וסוף טוב - אבל למה אתם קוראים אותה בבית-הכנסת? איזה קשר יש לה בכלל לעולם דתי ורוחני? כולה התרחשות עלילתית של חול?) - היא מגילה שכל הסיפור בה מתרחש בגלות, בזמן שיש ריחוק בין הקב"ה לעם ישראל.

אנחנו יודעות שהקשר בין עם-ישראל לכנסת-ישראל משול לקשר שבין איש ואשה. במובן הזה עלילת המגילה מתרחשת כאשר ישנו פירוד וריחוק בין האיש והאשה - בפנימיות מגדירים את המציאות הזאת של הגלות כ"דורמיתא" - האיש, הזכר, "ישן" כביכול, והאשה, הנקבה, כנסת-ישראל - נשארת לפעול לבד במציאות.

מציאות זו בה האיש ישן והאשה לבדה - מוכרת לנו כבר משלב הרבה הרבה יותר מוקדם בהסטוריה - מסיפור בריאת האשה.

התורה מספרת לנו כיצד ה' הפיל תרדמה על האדם, ובזמן שהוא ישן הוא לוקח את אחת מצלעותיו ובונה ממנה את האשה. רק לאחר סיום בנית האישה, כשהיא כבר שלימה ובמלוא הדרה - הוא מעיר את האדם ומביא אליו את האשה.

בפנימיות מסבירים שבנין הנוקבא, הנקבה, האשה (שמקביל גם לבריאת העולם הזה, הגשמי, וגם ליצירת עם-ישראל) הוא בנין הדרגתי. כשהאשה נבראת מהצלע, היא נבראת כמו תינוקת, קטנה וללא שיעור קומה משל עצמה. היא צריכה לעבור תהליך של התפתחות, גדילה ובנין - עד שתבשיל ותוכל להיפגש עם האיש מתוך שיעור קומה שווה וכך יוכלו לבחור זה בזו ולדבוק האחד בשני מחדש מתוך בחירה ולהופיע שוב בעולם את האחדות הא-לקית השלימה.

בשביל שתהליך בנין הנוקבא יתבצע בשלימות, יש צורך "להרדים" את הזכר - כדי שעם-ישראל יברר ויגלה את הכוחות והרצונות הפנימיים שלו ויופיע אותם בעולם, צריך שההארה הא-לקית תקטן, כי דוקא מתוך ההסתר והריחוק מתגלים הכוחות הפנימיים האמיתיים וכנסת-ישראל מתפתחת, גדלה ומופיעה במלוא הדרה לקראת הגאולה והחיבור המחודש.

זה מה שקורה במגילת אסתר, כשהקב"ה כביכול עוזב את המציאות ו"ישן", וכנסת-ישראל נשארת לבדה "א-לי א-לי למה עזבתני".. - שם מופיעה הבחירה שלה - והיא בוחרת מחדש לדבוק בקב"ה ובתורתו - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - לקבל מחדש את התורה.

הגמרא מספרת לנו כיצד במעמד הר-סיני, כשהקב"ה התגלה על עם-ישראל במלוא אורו - הם "הסתנוורו" מהאור הא-לקי, פרחה נשמתן, והם לא יכלו לבחור מתוך עצמם לקבל את התורה "כפה עליהם הר כגיגית" - האור היה כל-כך חזק והם היו כביכול מוכרחים לקבל את התורה, כמו בחורה שכל כך מסנוורת ומאוהבת בחתן שלה ומבטלת לחלוטין את דעתה מפני דעתו. היא מתחתנת איתו מתוך הסינוור הגדול, ולא מתוך מסקנה של בירור עצמי פנימי שלה.

בימי המגילה, דוקא כשהאור הא-לקי נסתר, בהסתר, בגלות ובחושך, כשהקב"ה כביכול "ישן", עם-ישראל יכול לברר את השייכות שלו לתורה מתוך עצמו, מפנימיותו - "קיימו וקיבלו" - לבחור מחדש בתורה ולקבל אותה עליהם מתוך ברצון והבחירה החופשית שלהם - זהו תהליך "בנין הנוקבא" של כנסת-ישראל - היכולת של העם לברר את כוחות ולבחור מעצמו לפעול ולדבוק מחדש בתורה ובקב"ה.

לא סתם סיפור המגילה פותח את ראשית ימי שיבת ציון ובנין בית-שני. התורה "משה קיבל מסיני" מתגלגלת ומתגלה עכשיו ב"אנשי כנסת הגדולה", חכמי הבית-השני. תקופת בית שני היא תקופה המאופיינת בשקיעת הנבואה ובעליית חכמת התורה שבע"פ שמתפתחת ומתבררת לאורך ימי בית-שני מתוך השילוב של הארת התורה שמופיעה "מלמעלה" ביחד עם העמל והבירור השכלי של התורה "מלמטה" ע"י חכמי-ישראל.

אז מה זה אומר לנו, כנשים בימינו?

הכח הרוחני של גילוי דבר ה' הא-לקי המופיע עלינו בהארה רוחנית שמיימית ע"י התורה - הוא כח לימוד התורה בו הגברים מצווים - לברר ולגלות את ההארה הרוחנית העליונה שמתגלה מעל המציאות וכיצד היא יורדת ומופיעה בתוך המציאות הגשמית.

נשים, לעומת זאת, לא מצוות במצוות לימוד תורה, הגילוי הא-לקי אצלן נובע מתוכן, מתוך ההארה הא-לקית הגנוזה בעמקי העולם-הזה, הגשמי. הן אלה "שעשני כרצונו" שהרצון הא-לקי מתגלה דרך מציאות החיים שלהם, שמוצאות את הקול הא-לקי המסתתר בכל פרט במציאות הגשמית - ושמתוך החיבור לעולם הזה, הגשמי - מתבררת עבודת ה' המיוחדת להן.

ולא סתם השכינה שורה במפגש ובחיבור בין האיש והאשה - בין ההארה הרוחנית העליונה לבין גילוי הא-לקות בתוך העולם הזה - בחיבור העמוק והשלם שבין רוח וחומר, זכר ונקבה, עליונים ותחתונים.

פורים הוא החג של החיבור הזה, של גילוי אור ה' דווקא בתוך ההסתר, במציאות החומרים הנמוכה והטבעית ביותר.

היכולת הזאת לזהות ולראות את "שם ה'" שמסתתר ונעלם במגילה - היא היכולת הנשית. לפעול מתוך ההסתר ולגלות כיצד גם בתוך כל העיסוק החומרי בתחפושות, בבישולים, במשלוחי המנות, בבגדים מלוכלכים בשוקולד וביין שנשפך על הרצפה - דוקא שם ה' מופיע ושם מתחברים עליונים ותחתונים. בשביל זה ה' ברא את העולם - "לעשות לו דירה בתחתונים" ולראות את האור שלו בתוך כל החומריות, הרעש, הבלאגן והליכלוך. זאת עבודתנו כנשים.

אז יהי רצון שנזכה לפורים משמעותי ומאיר - דוקא מתוך היכולת שלנו לגלות שם שמים במקום בו אנחנו נמצאות.

פורים שמח, בשורות טובות וישועות לכל עם-ישראל

כשמתחילים לעסוק בקרבנות מתאים לקרא מה שכתב הרב קוק בשמונה קבצים (קובץ ג, רו)

אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלוקית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלקית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בה’, הרי הוא מתעלה…

זה מתאים גם לנו בהרבה תחומים בחיים,

השקעה בבני הבית אינה איבוד כי אם מציאה רוממות!

קשה לי לצערי לקרוא על הקורבנות... בתור צמחונית, עוד יותר קשה לי לקרוא על כל חלקי הקורבנות וכו' (שלא לדבר על תקופות שאני בהיריון ואז זה מעורר בי בחילה של ממש...)

וזה עצוב לי כי זה חלק מהתורה! והרי אנחנו מתפללים לחידוש עבודת הקורבנות!

אז לפעמים "בורחת" לנמשלים של הקורבנות, להקרבה ולקרבת ה' וכל המילים שיוצאות מהשורש הזה, אבל זה חבל...

מה גם שכל פרטי ההלכות האלו מסובכים, אז קשה עוד יותר להתרכז כשקוראים אותם... ואם אתרכז ואתעמק - אז רק אגעל יותר...

אולי למישהי יש איזשהו חיזוק בשבילי בנושא? בכל זאת, חומש כמעט שלם עוד לפנינו, וחבל ששוב אעביר אותו ככה...

בפרשה, כחלק מהלימוד עם הילדים

וחשבתי לעצמי, איזה עבודה קשה יש לכהן! מדובר בסהכ בכל עם ישראל שבאחם להקריב קורבנות, וזה הרבה

והאם מזבח הנחושת כל הזמן מלוכלך מדם הקורבנות?

ועניין אותי גם מה עומד מאחורי של החלוקה של האיברים בהקרבה?

דווקא לא התייחסתי לצער בעלי חיים, אלא איך הכהן. היה מצליח להתעסק בזה ככ הרבה זמן ולהרגיש קדושה? זה ככ גשמי

איך זה שעבודת הקורבנות הגשמית הזו היא בעצם כל כך רוחנית...

על זה דווקא שמעתי הסבר - שבהקרבת הקורבנות בעצם מקריבים את הנפש הבהמית.

עדיין הייתי מעדיפה לא להתעסק ככה בחלקי איברים...

ביום הכיפורים.

כל הקטע של ערבוב הדם וההתזה שלו... קצת קשה לי להבין 

האמת שכשאני לומדת את הפסוקים אני משתדלת לא לדמיין את האיברים עצמם, כי גם לי זה קשה.

אבל פעם חשבתי לעצמי שהקב"ה ברא אותנו כך שזה גורם לנו רתיעה וקושי, זו נטיה טבעית ולא משהו שבחרנו בו, ואולי כשזה יקרה באמת הטבע שלנו ישתנה וזה יהיה לנו יותר קל לשאת את זה...

וקצת על העומק של הקרבנות (לא נמשלים ומשחקי מילים, אלא קרבנות ממש), מצרפת משהו שכתבתי פעם, סיכום מדברים שכתב הרב ראובן ששון בספר על בית המקדש, שעזר לי להתחבר יותר לרעיון הקרבנות -

עיקר העבודה במקדש היא עבודת הקרבנות. מה המשמעות של זה? איך זה קשור בכלל לעבודת ה' בדור שלנו?

להשתוקק לאור הגאולה, ולכל הטוב והשלמות שהוא יביא לעולם, זה טבעי יותר. אבל כשחושבים על עבודת הקרבנות שתהיה במקדש, זה מרגיש רחוק יותר, מנותק מעבודת ה' שאנחנו מכירים, אולי אפילו מרתיע.

הרב ראובן ששון מסביר שעל ידי הקרבנות, המנחות, והנסכים, כל הבריאה כולה מתאחדת בדבקות בקב"ה.

היהדות אינה שואפת להתבודדות וניתוק מהעולם, להתעלות רוחנית שלנו כאשר שאר העולם נשאר נמוך ומנותק מהקב"ה.

כאשר אור הגאולה מאיר, והעולם מגיע למעלה עליונה, זה מתבטא לא רק במעלה הרוחנית של עם ישראל. "הלא אור ה' הוא נשמת כל המציאות, וכל העולמות כולם הם כמו גוף שלם שמגלם בקרבו את הנשמה האדירה, את השכינה הקדושה… ואת הכל ממש צריך להעלות".

לכן, כשתגיע הגאולה השלמה, זה יכלול את תיקון העולמות כולם, "לא רק תיקון ישראל וחזרתם בתשובה, ולא רק תיקון האנושות כולה, אלא אפילו תיקון הבהמה. הכל יתעלה, הכל יתוקן, הכל יתאחד".

והעילוי של עולמות החי, הצומח והדומם הוא על ידי הקרבתם לקב"ה במקום הקדוש בעולם, בבית המקדש. החי - בקרבנות, הצומח - במנחות ובנסכים, והדומם - במלח שמקריבים על כל קרבן, ובניסוך המים.

צריכה עוד להתעמק בזה...

תודה גם על ההזדהות!

אולי יעזור לך...

עבודה ה' בימי מקדש היא רובד שונה ואחר ממה שיש ביכולתנו לתפוס כרגע.

היא המשילה את זה (פחות או יותר.. הרעיון) לכלה לפני חתונה שאומרת לחתן שלה: ווי, מבחינתי כל החיים לשבת לצדך ככה על חוף הים ולהביט לעבר השקיעה. בשביל מה להתחתן?!

אולי אפילו קצת מגעיל ומביך אותה לחשוב על חיי אישות כי זה כרוך בגוף, בחשיפה של איברים מוצנעים ויותר מזה, איזורים בגוף שקשורים לצרכים מאד נמוכים.

אז אני לא שם, ועדיין קשה לי להבין איך מתקרבים לה' דרך הקרבת בהמות, אבל אני יודעת שכל עבודת ה' שאני מכירה היא רק פרומו לדבר האמיתי.

זה באמת רובד אחר לגמרי של עבודת ה' מכל מה שאנחנו מכירים.

בעולם שלנו קרבנות נשמעים מאוד פרימיטיביים ולא רלוונטיים לעבודה רוחנית.

אבל אם ה' ציווה אותנו ויש לנו חומש שלם על עבודת הקרבנות, אז יש פה משהו אחר ועמוק יותר, שאנחנו עוד נצטרך ללמוד ולחוות כדי להבין.

יש הרבה מקורות שמדברים על זה שבעצם לפני שביטלו את היצר הרע של ע"ז, הנוכחות האלוקית היתה הרבה יותר מוחשית בעולם (אני שמעתי שיעור של הרב ראובן ששון שהסביר את הנקודה הזו לעומק, לא זוכרת בדיוק את המקורות שלו)..

ביטול היצר הרע של ע"ז היה עם הפסקת הנבואה, כי גם הנבואה קשורה להופעה גלויה יותר של נוכחות אלוקית.

ולכן כבר הרבה מאוד שנים אנחנו לא מבינים את המציאות הזו, שמרגישים את הנוכחות האלוקית כמו שהיא היתה אז. כי היצר הזה, או הנוכחות האלוקית הזו, כבר לא מופיעה כמו אז.

אז היתה לי מחשבה, שאולי באותה תקופה אנשים הרגישו ממש מעצמם שצריך לעבוד עבודה רוחנית דווקא על ידי קורבנות.

אמנם הם הרגישו ברמה שזה גם משך אותם לעבודה זרה, וזה לא היה טוב, ולכן היה צריך להפסיק ולעצור את זה. אבל עצם ההרגשה שהיתה להם, נבעה מתוך מציאות של נוכחות אלוקית גבוהה יותר, שאנחנו לא חווים ולכן אין לנו יכולת להבין.

ואולי כדי לחזור למצב המתוקן היה צריך את כל השנים האלו של הגלות והריחוק, שיעזרו לנו להתנתק מהעבודה זרה ולהתרחק לגמרי מהרעיון של קרבנות, כדי שלא נטעה וניפול שוב בע"ז או גם באיסור הבמות שעמ"י נפל בו גם בימי המלכים הצדיקים.

ואז כשבעז"ה נחזור שוב למציאות בה נרגיש את הנוכחות האלוקית בעוצמה גדולה יותר בעולם הזה, אז גם הרצון לעבוד את הקב"ה על ידי הקרבנות יהיה לנו טבעי וברור, כמו שהיה פעם, רק באופן מתוקן ובלי שניפול לעשות את זה בצורה לא נכונה.

כשקראנו בפרשת תרומה על נדיבות הלב של בני ישראל לתת מהרכוש שלהם לבנות משכן לה', ואי אפשר שלא להבחין כמה זה מזכיר את הלהיטות לתרום זהב ליצירת העגל מעט קודם לכן.

בסופו של דבר המעשים הטובים והרעים נמשכים משורש אחד. זה לא יצר טוב או רע, אלא יצר. מי 'אין לו יצר, אין לו דחף לעשיה. ומי שיש לו יצר, הוא דוחף אותו לעשות מעשים שיקרבו או ירחיקו אותו מהקב"ה.

וכשחז"ל ביטלו את היצר של ע"ז הם בעצם סירסו אותנו גם מהיצר של עבודת ה'...

ממש עוזר לי, תודה! אולי לא ממש יעזור לי בפועל כרגע, אבל לפחות במחשבה...

וגם מה ש @בארץ אהבתי הוסיפה עוזר ומחזק ממש, ומעורר את הציפייה לסיומה של הגלות כבר...

שממש מחברת לי הרבה דברים שלמדתי על פורים.

בעצם, הנקודה של פורים שמאחדת הכל היא שפורים הוא החג בו אנחנו מתחברים לנקודה הכי פנימית שלנו, הנשמה שטמונה כל השנה במעמקים, מסתתרת בלבושים של הגוף והמעשים שלנו.

בפורים בעצם מתברר שלא משנה מה המעשים שלנו, לא משנה מה יש או אין לנו על הראש, לא משנה כמה תורה למדנו - כולנו חלק מהעם שהקב"ה בחר להיות לו לעם סגולה, לעם הנצח שבסוף יאיר את העולם כולו באור ה'.

מרדכי ידע שעמ"י יינצל עוד לפני שעמ"י התכנס והתאחד בתפילה ובצום. הוא ידע שלעולם לא תהיה כליה לעם שלנו, גם כשהיינו בתחתית של התחתית. כי המהות הפנימית של עמ"י היא מעבר למעשים שלנו ולבחירות שלנו, יש בנו סגולה שטמונה עמוק בתוכנו והיום היא מאירה ואנחנו חוגגים את זה.

ולכן בפורים אנחנו מתחברים אחד לשני על ידי המשלוחי מנות, כי כולנו אחד, ומחוברים אחד לשני מעצם היותנו.

ולכן עם ישראל גם קיבלו את התורה עליהם בפורים, כי הנשמה שלנו קשורה לתורה בקשר מהותי, רק כשהיא מסתתרת אנחנו לא תמיד רוצים ומקבלים עלינו את התורה, אבל כשהנשמה הפנימית מתגלה ומאירה (והפעם לא מאתערותא דלעילא אלא אעתערותא דלתתא - דווקא דרך ההסתר של פורים, ולא בהתגלות שלא משאירה בחירה), אז עם ישראל רוצה בתורה ומקבל אותה עליו מרצון.

ועל כך גם השמחה בפורים - שזכינו להיוולד יהודים, להיות חלק מעם הנצח שאף אחד לא יכול להשמיד אותו גם כשהוא במצב הכי ירוד, להיות שייכים במהות שלנו לתורה, ומתוך כך גם לבחור בתורה ולשמוח בה ובמצוותיה.

אבל השמחה של פורים היא לא מתוך לימוד, היא לא דרך השכל והדעת, והיא אפילו לא שמחה עם התורה, כמו שאנחנו מכירים בשבועות או בשמחת תורה. השמחה בפורים מתבטאת דרך החיבור בינינו, דרך השמחה בעשייה עצמה, דרך התחפושות שמסתירות את הלבושים החיצוניים שלנו ומאפשרות לגלות שיש משהו עמוק יותר שטמון בנו, וגם דרך השכרות - שמבטלת את הדעת נותנת מקום לנקודה הפנימית הזו להתגלות.

אבל האישה לא זקוקה לשכרות כדי לגלות את הנקודה הפנימית הזו. לאישה יש חיבור גדול יותר לצד הסגולה (לכן היהדות גם עוברת דרכה - היא מעבירה את סגולת ישראל הלאה לדור הבא).

החיבור שלנו לנקודה הפנימית של הנשמה שלנו עוברת דרך העשייה של פורים, בחיבור לפנימיות שלנו, ובחיבור לכל עם ישראל באהבה דרך מצוות החג.

ואולי על פי זה אפשר להבין את 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כי ההבדל בין מרדכי לא תלוי במעשים שלהם, שבזכותם אנחנו יכולים לכנות אותם 'ארור' או 'ברוך', אלא יש הבדל עמוק ומהותי ביניהם, מרדכי הוא יהודי והמן הוא עמלקי, וזה העומק שצריך לגלות בפורים, את הנקודה הפנימית שלנו כיהודים, שנמצאת מתחת לכל מה שמתגלה בחוץ.

זאת תקופה וזה יעבור ( ממש רואה שככה זה עם הילדים, תקופות טובות תקופות מאתגרות.. גלים.. )

הוא לא נגדי, הוא בעדו (עוזר לי לעצור ולהסתכל שוב על הסיטואציה מנקודת המבט של הילד.. עוזר לגלות יותר הבנה)

תודה רבה, עזרת לי

1- נושמת עמוק ויודעת שזה יעבור

2- מתאמנת בלילה/זמן שקט על התגובות הרצויות מבחינתי (לא תמיד יצא הרצוי, אבל זה מצמצם נפילות)

3- מתכננת עיקופים לזמנים המועדים

קטן בפני עצמו

זה שיש לו אח קטן

לא עושה אותו גדול

לא לצפות ממנו להיות מה שהוא לא אמור להיות

זה אגב כל האישו עם ילדים

לא לצפות מהם למה שהם לא

להסתכל דרך המבט שלהם

להקדיש זמן שאת רק איתו והקטן לא מפריע ואתם משחקים ביחד או שאת מספרת לו סיפור או משהו אחר שהוא יהנה ממנו

זה בכלל לא גיל התבגרות מוקדם.

זה ילד בהסתגלות - הסתגלות לגן, הסתגלות ללידת אח.

שני השינויים המשמחים האלה טומנים בחובם הרבה פרידות, והאדמה ממש רועדת לו מתחת לרגליים.

הטנטרומים וההצקות הם הדרך של המח לפרוק את התסכול והבהלה שכרוכים בכל השינויים והחוויות החדשות.

מאד עוזר להחזיק את זה בראש. שקשה לו, זה לא נגדי.

ואת - את צריכה רשת תמיכה. כל מי ומה שאפשר, שיחזיק אותך בתקופה הזו, כדי שתוכלי להעניק לו ויסות ולא תישאבי לעוררות יתר יחד איתו.

פרקטית, ממליצה מאד על כמה שיותר משחק חופשי - בפרט משחקים אגרסיביים לפורקן ומשחקי דמיון לעיבוד רגשי, ולאפשר מרחב לבכי.

את יכולה לתת דוגמאות למשחקים כאלו?

פעילויות עם אנרגיה גבוהה כמו:

מלחמת כריות

משיכת חבל

טרמפולינה

תיפוף

פעילויות מווסתות כמו:

אמבטיה ארוכה

עיסוי

משחקים שכוללים נשיפות למשל לגרום לפיסת צמר גפן לנוע לאורך מסלול באמצעות נשיפה בקשית,

בועות סבון.

הוצאת קולות (עדיף מצחיקים)

משחקי דמיון:

בובות, פליימוביל, תני לו להוביל את המשחק ותראי לאן זה לוקח אותו.

נשמט לי החלק החשוב ביותר בהודעה הקודמת -

הטנטרומים וההצקות ירגעו ככל שהילד ירגיש יותר בטוח במסגרת ובהרכב המשפחתי החדש. התפקיד שלך לאורך התקופה הזו הוא להישאר אמא שלו - להוביל אותו, לתת לו מענה אמיתי, ולא להיפך להיות תגובתית.

זה קשה מאד ויהיו רגעים כאלה וכאלה, וככל שתשימי לב למצבי הויסות שלך, תשקיעי בעצמך שתהיי בטוב שלך, וכשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד - ככה תהיה לו אמא יציבה יותר להשען עליה וזה מתנה עצומה לשניכם.

ככל שאת בטוב להציע קשר ותלות בנדיבות, לתת לו להיות תינוק קטן, לעשות בשבילו גם דברים שהוא יודע לעשות לבד..

עוד חיבוק

ואם אין לך מנשא רוצי לקנות

כשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד.

נגיד הוא בוכה בהיסטריה, אז ללכת הצידה ולווסת את עצמי ולתת לו לבכות (אגב איך מצליחים לווסת את עצמינו כשיש רעש מונוטוני ומעצבן ברקע?) ולחזור אליו אחרי שאני נרגעת כמה זמן שלוקח לי?

כמובן לא שעות אבל זה יכול לקחת לי כמה דקות טובות, איך הוא לא ירגיש שנוטשים אותו ונותנים לו להתמודד לבד?

ואם יש לך טיפים לויסות הורי ברגעים כאלה זה יהיה נפלא.

אין קיצורי דרך או טיפים...

אבל כן יכולה לתת כיוון מאיפה מתחילים ומשם זה התבוננות, תרגול וסלילה של הדרך האישית שלך.

הא"ב של ויסות זה תשומת לב למצב העוררות שלי. לשים לב שמשהו בי השתנה - בהתחלה אני אזהה רק בדיעבד (וואו למה צעקתי ככה? אהה זה היה יותר מידי בשבילי) או ביציאה חמורה מויסות, כלומר רק כשאגיע להצפה (הילחם) או לשקיעה משמעותית (ברח) או לקיפאון (מצב שחיצונית נראה כמו עוררות נמוכה אבל מבפנים מאד אינטנסיבי).

ככל שתקדישי לזה תשומת לב ככה תוכלי להבחין בשינוי דק יותר ומוקדם יותר. ולאט לאט תתחילי לשאול את עצמך -

מה היה שם? מה בסיטואציה הזו נחווה כמסוכן וגרם למערכת העצבים שלי להתגייס באופן הזה?

תנסי לתת שם לרגש: כעס, עצב, בלבול, דאגה, בדידות... ולשהות בו קצת. להבין למה הוא פה? מה הזמין אותו?

יש רגשות ששומרים עלייך. לדוגמא - כעס הוא רגש שעוזר לנו לשמור על הגבולות. איזה גבול שלך נחצה?

אני רוצה להגיד משהו חשוב.

הרבה אנשים, כולל אותי עד לא מזמן, חושבים שויסות זה איפוק. זה לא לתת לרגש לנהל אותך, ואולי אפילו לא לבטא אותו בכלל.

אבל זה לא נכון. ויסות זו היכולת לעבור בקלות בין מצבי העוררות השונים ולא להתקע במצב עוררות לא מותאם.

אם מערכת העצבים שלי העלתה הילוך בזמן שאני נמצאת לבד עם כמה ילדים סוערים - זה תקין ונורמלי. אם אני נשארת בעוררות גבוהה כמה שעות אחר כך זו תקיעות.

אם הילד שלי בטנטרום, וזה מעצבן אותי והרעש באוזניים וכו', אני יכולה לקחת כמה נשימות טובות ולהזכיר לעצמי שאני לא בסכנה, ושאני האמא ואני פה בשבילו, קצת להרגיש את הקרקע עם הרגליים, לשתות מים (עדיף בקשית), אפשר מנטרות (מכירה את הסיפור על מוניקה ותמי?)

אם אני מרגישה חוסר אונים ושקיעה אני יכולה לעשות משהו מעורר - טפיחות על עצמי להרגיש את הגוף, אולי לאכול משהו, לשטוף פנים.

יש כל מיני טכניקות לויסות. העניין הוא שאני לא צריכה לחדול את הבכי כדי להרגע. אוטומטית זה הופך אותי להרבה פחות תגובתית והרבה יותר מובילה.

מעניין שדווקא בסיפור של מוניקה ותמי כן מרגיש שויסות זה איפוק. יודעת שזה בא להעביר מסר אחר אבל זה עדיין קפץ לי.

נתת לי המון נקודות למחשבה וגם כמה מעשיות, מעריכה מאוד!

של האמא. היא לא מתנתקת, כמו שחלק מאיתנו עושות כשהילדים שלנו מעצבנים אותנו, אלא נשארת בנוכחות, בקשר עם עצמה ומרגיעה את עצמה.

הילדים מרגישים את ההורה.

אם ההורה נמצא פיסית אבל בריחוק רגשי ואף בהתנגדות, לא בטוחה שזה עדיף על כמה דקות הירגעות בצד וחזרה במצב שקול ומחובר יותר.

בנוסף, לגבי עצמי אני יודעת שאני במצב חזק של חוויה חזקה (כעס, בהלה וכו')

אני לא ממש שמה לב מי נמצא סביבי. הגיוני שגם ילד בטנטרום כ"כ בתוך החוויה שלו,שיש עוצמות שהוא לא מחפש את הקרבה או המבוגר האחראי. אלא רק אחרי ירידה מסויימת יש קשב כלשהו למסביב ואז הוא יחפש את ההורה קשוב לו.

כתבת ממש במקום

ואני גרה בתוך מנשא😅

כבר עשה לי טוב לקרוא..

אני משתדלת מאד להיות פנויה בשבילו אחהצ, יש ימים כמו היום שהקטן לא רגוע ואז זה הרבה יותר קשה. מודה שבכללי זה קשה לי כי אני מאד משימתית ובא לי שהיום יתקתק כמו שאני אוהבת.. ואני מנסה לזכור שהוא מחפש קצב אחר.

להתכונן מראש- איך מתכוננים? מה אני רףאמורה להגיד לו כשהוא מרביץ לי/ נדבק אלי/ מציק בכוונה?

נניח אם הוא מרביץ אני כן לפעמים אגיד- לא מרביצים לאמא אבל בעיקר להתכונן איך אני מעבירה אותו לפעילות אחרת

או אומרת לו, אתה רוצה עכשיו איקס, אבל אני עסוקה וקשה לחכות נכון? בוא נספור עד 10 (למשל, תלוי מה מה אני באמצע) ואז אני אביא לך איקס ונוכל לשחק יחד

ומתחילה לספור

אין לי עכשיו סיטואציה ספציפית, אז כתבתי קצת מעורפל מקווה שזה היה מובן

זה לפרוק את האגרסיביות בדרך לגיטימית, למשוך אותו למשחק אגרסיבי לפני שהוא מרביץ לך או מציק בכוונה.

אם הוא כבר בהתקף זעם את יכולה לנסות לכוון אותו להרביץ לכרית או לנשוך מגבת, לא בטוח שהוא יזרום.

כשהוא נדבק אלייך - להבין שהוא במרדף. הוא חייב לוודא שאת כאן איתו ולא נעלמת... לתת לו את ההיצמדות שהוא צריך עד שהבהלה תרד. הכי טוב ליזום מרדף הפוך - אתה עכשיו איתי ולא הולך לשום מקום! אני רוצה חיבוק, אני צריכה לנשק פה מישהו, בוא נשחק ביחד, תביא ספר שאקריא לך, אני צריכה לעשות איקס בוא תעזור לי.

זו המשימה שלך עכשיו..

ובשולי הדברים היכולת לנכוח בלי לרוץ לעשיה היא מתנה נוספת שתישאר לך בע"ה מהתקופה הזאת.

לא מובן מאליו שאת יודעת לומר שהוא לא אשם...

אז מלבד המנטרה של הגיל (הוא קטן וזה הגיוני), לי עוזר (לפעמים...) להזכיר לעצמי שהוא מתנהג ככה כי קשה לו. קשה לו עם מה שאמרתי עכשיו, קשה לו לווסת את עצמו, קשה לו להרגיע את עצמו, קשה לו ולכן הוא מתנהג ככה. לא כי הוא רע או כי הוא לא אוהב אותי (אף שלפעמים הוא מצהיר ככה...) אלא כי פשוט קשה לו.

(אני מתמודדת עם טנטרומים בגיל גדול, אז עניין הגיל לא יעזור לי פה...)

וברמה הפרקטית - עוזר לפעמים להסיח את הדעת, הכי טוב במשהו שנותן לו אחריות כגדול. בגיל של הבן שלך זה יכול להיות: "בוא נראה אם תצליח להביא טיטול חדש לתינוק" או "בוא נראה אם תצליח לאסןף פה את המשחק לפני שהתינוק יגמור לינוק", וכדומה.

ולפעמים האסטרטגיה האפשרית היא להתעלם... להגן על התינוק, ולתת לילדון למצות את העצבים עד שייגמרו... (אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון בגיל של הבן שלך. בכל אופן, לפעמים מגיעים למצב ייאוש כזה שאין ברירה...)

כשהוא בטנטרום אני מזכירה לעצמי שאין מה לדבר איצו עכשיו כי עכשיו הוא לא מווסת, הוא לא פנוי לשמוע, זה לא הזמן לחנך כי זה רק יגביר את חוסר הויסות שלו.

ועוזר לי ללמד אותו דרכים להירגע, וגם לזכור שילד צריך מבוגר בשביל זה והמבוגר תריך להיות רגוע, אז משתדלת כמה שאפשר להרגיע את עצמי, את הכעס שהוא מעורר בי, את החוסר אונים שלי וכו' וכשאני רגועה הרבה יותר קל לי להרגיע אותו.

כאילו אני הילד- אמא אני אוהב אותך, אמא אני שרוף עלייך, אמא איך אני רוצה להיות קרוב אלייך..

פשוט אומרת לעצמי

עוזר לי

החוגים הם פחות שיקול בעיניי והייתי מוותרת עליהם לטובת טיפול כזה או אחר בלי להתלבט בכלל

חוץ מזה אין לי עצה אבל חיבוק♥️

תתחילו לשחק יחד, לצבוע, שירגיש בטוח איתכם, לאט לאט תנסו לשאול שאלות בנושא, למה קשה לו להיכנס לכיתה, ספרו לו על חוויות ילדות דומות שלכם, שירגיש שאתם חלק מהעולם שלו.

רעיון של אפרת לקט שנקראחוג עם אמא, פעם בשבוע קבוע בלוז שהילד יודע שזה זמן שלו איתך, שעושים בו משום כיף ילד, בלי משימות ובלי ביקורות, רק להיות שם איתו ולבנות קשר.

מעבר לזה, חושבת שאם הסל מוגבל טיפולים רגשיים/חברתיים/הדרכת הורים קודמים לחוגים פנאי, במיוחד בגיל הזה..

היא כבר תדע להפנות אתכם לדברים נוספים אם יהיה צורך, ובעיקר תדע למקד אתכם מה כל ילד צריך (לא בהכרח טיפול, אלא דרך לעבוד איתו בבית).

וכן, גידול ילדים מאתגרים זה דבר יקר...❤️

בכל אופן, החוגים נמצאים בתחתית הצרכים, אלא אם כן הם עוזרים גם רגשית. וגם אז אפשר לבדוק אם באמת דווקא החוג הזה נצרך, או שעדיף משהו אחר, מועיל יותר או זול יותר או שניהם. אבל אם הם נטו בשביל ההעשרה - אז עדיף לוותר עליהם ולהשקיע את הכסף בטיפול הרגשי בילדים.

יסודי ושורשי

ובאמת ללכת על יחסית בטוח..

אפשר פסיכולוגית ואפשר מישהי תותחית בתחום . ממש.

יש את יעל זקש שפה היא בניק נגמרו לי השמות,

שעושה גם הדרכת הורים

אני ממליצה ממש!!!!

כל הכבוד לך שאת מטפלת ועושה!!!

ובע"ה שתראו ברכה

תשתפי..

תעבדי איתם בשיתוף פעולה..

תציפי את הקשיים, תבקשי עזרה בחשיבה איך לקדם ובמענה מותאם וכמובן תתני כלים ודברים שעוזרים לך בבית.

מערכת החינוך אמורה לעבוד בשיתוף עם ההורים. כדאי להתייחס לזה שמזמינים הורים לא כאל עונש לילדים/לכם/ביקורת על ההתנהלות ההורית שלכם, אלא פשוט שותפים שעובדים יחד ויושבים לפגישת עבודה וחשיבה..🙂

אם לך יהיו הכלים לעבוד איתם נכון תוכלי לעזור להם במגוון התמודדויות במקום לטפל בכל התמודדות בנפרד ולא רק "להרוג את הבעיות כשהן קטנות"

אלא אפילו למנוע אותן.

את יודעת להסביר מה מלחיץ אותך בפניה להדרכת הורים? אולי אפשר לפרק את התחושה שזה מעלה בך על מנת לאפשר את הצעד הזה.

בלי קשר להודעה הזאת ספציפית, רציתי להמליץ לך על התכנים של לריסה גינת. (בעקבות בקשה קודמת שלך להמלצות)

אני עוקבת אחריה ברשתות החברתיות די הרבה זמן והיא נהדרת. זה כמובן לא מחליף הדרכה. אבל זה כן נותן הצצה ושפה חדשה, עובד על שינוי חשיבה לגבי התנהגויות של ילדים.

ליועצת בית הספר, התפתחות הילד לקבל כיוון מהם לפי התיאור למה שאתם צריכים

כי בהבנה שלי גם הדרכת הורים כללית היא לא פותרת את הבעיה כי אולי יש משהו יותר ספציפי כמו קשב ודברים בסגנון והדרכת הורים לא ממוקדת לא מאוד עוזרת

ואני רוצה להגיד לך משהו בכלל לא בכובע מקצועי.

יש לי חמישה ילדים. מדהימים באמת. חכמים, מצחיקים, מוכשרים בצורה יוצאת דופן בתחומים שונים.

ויש להם גם קשיים משמעותיים. לא אפרט כאן כי אני לא אנונימית, אבל בואי נגיד שאני מכירה היטב את מסדרונות בית הספר ואת יכולה לתאר לעצמך שלא הלכנו להדרכת הורים מעודף כסף...

הובכתי, ואני עדיין מובכת פעמים רבות מההתנהגות שלהם. הם מאתגרים אותי ברמות שקשה לדמיין.

מה שהכי עזר ועוזר לי זה הדברים הבאים:

1. הבנה עמוקה של הילד. להתמודד עם ילד בטנטרומים זה בלתי נסבל, אבל להתמודד עם ילד מתוסכל ומבוהל שמתקשה להסתגל זה משהו שמגייס אותי כאמא לעזור לו. המופע ההתנהגותי הוא אותו מופע, אבל אני חווה את זה עם פשר ותכלית.

2. הבנה עמוקה של עצמי. לשים לב אלי, להיות בחמלה ובמודעות לגבולות היכולת שלי, לקבל עזרה ותמיכה בחלקים שאני לא מצליחה.

3. כלים. איך לעבור מהורות פסיבית שעסוקה בלצפות מהילד (ולהתאכזב) להורות פרו-אקטיבית שנותנת לילד את הצרכים שלו כדי שיוכל לגדול, להבשיל, להתבגר ולהשתלב במשפחה ובחברה.

לגבי החוגים הייתי מוותרת עליהם בלי קשר לכסף.. אבל בכל מקרה הדרכת הורים היא הדבר הכי חסכוני שאת יכולה לעשות. זה ישפר את איכות החיים שלכם, יפחית מתח, ויפנה לך אנרגיה לעשיה בתחומים אחרים, יחסוך לך שלל טיפולים רגשיים ופיזיים בעתיד בע"ה וככל שהילדים צעירים יותר ככה טוב.

1. אני הלכתי לקורס שהתחיל כשהייתי בשבוע 32/33 בערך. גם כן ידעתי הכל, ועדיין הרגשתי שתרם לי להקדיש לזה זמן ופניות.

2. טבלתי אחרי 4+0, 3+6, ו5+0 בהתאמה לידה ראשונה עד שלישית.

3. לא היו לי תפרים בכלל, חזרתי לקיים יחסים במקווה אחרי 4 שבועות בדיוק ולא היו כאבים בכלל בכלל

בשעה טובה בהצלחה!

לגבי קורס - השאלה לדעתי מה את רוצה לדעת, יש כאלה שרוצות לחוות את הלידה בצורה מסוימת ובשביל זה לא מספיק רק הידע הפיזיולוגי וכו'. וגם בקורס נותנים לך קצת שיטות לגבי התמודדות עם הכאב והצירים אז בכל מקרה יש מה להוסיף על השלבים הטכניים של הלידה

טבילה - ממש משתנה, אצלי בסביבות החודש וחצי אם אני זוכרת נכון

ולגבי יחסים - שוב, משתנה ממש. רוני_רון כתבה לך את הקיצון האחד אז אני אהיה לקראת הקיצון השני - עד היום (שנתיים בערך) אחרי הלידה אני מרגישה לפעמים את הצלקות ביחסים. זה ממש תלוי במה שהיה לך בלידה וכמה נקרעת

שיהיה לך בקלות ובשעה טובה ובלי תפריםם 🌸

ללידה, כדאי ללכת למשהו זוגי, המתייחס לפן הזוגי, רגשי.. זה לא פחות חשוב מהפן הפיזיולוגי. שבעלך ואת כמובן תבינו את הרכבת הרים ההורמונאלית, הרגשית שאחרי לידה. שישמע כמה חשוב שאת תנוחי אחרי הלידה...

לגבי דימום- לרוב עשיתי הפסק אחרי שישה שבועות מהלידה, זה אומר לטבול 7 שבועות אחרי הלידה. הדימום החזק רק כמה ימים אחר כך זה רק טיפטופים , עוצר וממשיך אחרי כמה ימים שוב .. אז לא לנסות לעשות הפסק אם יש רק יום אחד נקי...

יחסי אישות - ב"ה ממש לא חייב לכאוב .. ההמלצה הרפואית 6 שבועות אחרי לידה.

טבילה בין חודש לחודש וחצי

יחסים ללא כאבים, לא זוכר מתי אבל לקח זמן לגוף להתרגל.. לא מיד

בשאר הלידות ב"ה לא כאב אבל לידה ראשונה זה קצת טראומתי, לי לפחות.

לי לקח 7 שבועות בלילה הראשונה ו8 וחצי שבועות בלידה השניה 😒

לגבי 3.

לידה ראשונה 12 שבועות, שניה 8, שלישית 7 שבועות, רביעית 9 שבועות חמישית, 7

1 חושבת שכדאי, זה חשוב גם עבור הבעל

2 אצלי חמישה שבועות (לידה ראשונה והקפדתי ממש לנוח)

3 שבעה שבועות ורק בחודש- חודשיים האחרונים יכולה לומר שזה לגמרי לא כואב

לוקח לי חודשיים וחצי בערך

זה תלוי בכ"כ הרבה דברים (הנקה/מניעה/חוזק גוף וכו')

נטהרתי בין 4 ל5 שבועות

2 לידות עם תפרים

עבר בשלום

לא עשיתי אף פעם קורס אז לא יודעת לענות.

בין חודש לחודש וחצי. בגדול- ככל שתנוחי יותר ככה תחלימי מהר יותר. 6 שבועות כמה שפחות להסתובב. בטח שלא לצאת לקניות וסידורים. לא להרים סלי כביסה, לא לעמוד לשטוף כלים. הרבה נשים מספרות שכשהן מסתובבות הכתמים או הדימום חוזר גם אם היו כבר כמה ימים בלי כלום. הפסק עושים רק אחרי כמה ימים שנראה לך שאפשר, כי יכול להפסיק לכמה ימים ואז לחזור בגדול. ולשאול רב על כל ספק!! יש הרבה הקלות אחרי לידה.

כל אחת מרגישה אחרת. וגם אצל אותה אישה יכול להיות שונה מלידה ללידה. יש רופאים שממליצים לחכות 6 שבועות. יש נשים שמקפידות על זה ויש שלא. יש שחוזרות להכל אבל המקום קצת רגיש, ויש כאלה שצריכות זמן. יש כאלה שההנקה גורמת ליובש שם.

והזכירו כאן, ואוסיף גם, יש רכבת רגשית אחרי לידה. פתאום נשים מוצאות את עצמן רבות עם הבעל על כל דבר. או בוכות בגללו או בגלל אנשים אחרים שרוצים לעזור בדרך טובה או פחות.. והכל לפעמים נראה כמו הר גדול... לאט לאט הדברים מתאזנים. גם ההורמונים. וכדאי להכיר את זה. זה נורמלי. זה טבעי. וזה יעבור.

בעז"ה בבריאות, בידיים מלאות

ועם הרבה תפילות על הכל.

כי את הקורס התחלתי ממש מאוחר אבל הוא היה קצר ולא מוצלח אז לא ממליצה.

2. מאוד משתנה. בגדול הכי מוקדם ששמעתי זה סביבות 3.5-4 שבועות אבל יש כאלו שלוקח להן אפילו קרוב לחודשיים ויותר אז תתאזרי בסבלנות. אצלי ספציפית בשתי הלידות 7 שבועות בדיוק אחרי. לידה ראשונה ניסיתי קצת קודם ולא הצלחתי והיה הרבה עוגמת נפש והרבה רבנים ובודקות מעורבים.... לידה שניה מלכתחילה ניסיתי 6 שבועות אחרי והלך מושלם בלי שום בעיות.

3. מאוד תלוי בתפרים ובמי שתפר. לי היה תפר רציני וארוך וגם תפירה לא מוצלחת במיוחד ואני שנתיים וחצי אחרי ועדיין כואב מפעם לפעם (מאז כבר עברתי עוד לידה אבל לא היו בה תפרים)

הרבה רשמו פה שכואב אחכ זמן ולפעמים זה לא עובר..

זה מביא אותי לשאול- לא עדיף אם ככה כבר קיסרי? התאוששות יותר ארוכה אבל לפחות לא פוגע בקשר הזוגי וההנאה...

אבל סתם ככה הנקה ושינוי הורמונלי יכולים לגרום לשינוי באזור ליובש או כאב

וקיסרי עצמו לא פיקניק בכלל מחברות שלי שעברו.

אה ואני דיממתי הרבה פחות וטבלתי יותר מוקדם מחברה שעברה קיסרי ככה שזה לא מדד בכלל.

בתור אחת שסבלה מצלקת מתפרים בלידה, עדיין הייתי בוחרת קיסרי בגלל זה

כידוע, רפואה היא לא מדע מדוייק. מאוד לא מדוייק, ותופעות לוואי והשלכות בריאותיות לטווח הרחוק יש בכל אחת מהאפשרויות.

לכל אחת משתי האפשרויות יש יתרונות, חסרונות וסיכונים.

אחת מתופעות הלוואי של ניתוח קיסרי היא הדבקויות ברחם וסיכון ממשי להריונות הבאים. ובפרט מגבלה על מספר ההריונות הנוספים.

גם לידה קיסרית לא מבטיחה שלא יהיו שום קשיים ביחסים לאחר סיום תקופת משכב הלידה - כיוון ששינויים הורמונליים בתקופת הנקה משפיעים על התפקוד התקין (יובש ואי נוחות… כאבים בבטן באזור הצלקת לאורך חודשים רבים)

כדאי לך לבדוק ולקרוא - יש הרבה מידע באינטרנט בנושא.

גם מומלץ להתייעץ עם כלי AI. ל AI יש מקורות מידע חזקים מאוד בנושאים רפואיים.

או עוברת למשחק, נגיד אצלי בגיל דומה אוהב מרוצים, אז אני אומרת לו שהוא מכונית מרוץ ונראה כמה מהר היא יכול.

או שמציעה לעזור בעצמי.

מודה שכשלחוץ לקראת יציאה קשה לשנות ראש ולשחק משחקים, מצד שני אם לא, זה הופך למשחקי כוח בלי מנצחים.

תודה!

אם קשה לו להתארגן באיזשהו אופן

אני עוזרת לו

אני לא רואה בזה הפגנה

אלא קושי

בזמן של לחץ

אני לא חשה צורך לברר למה קשה לו

אלא עוזרת וזהו

אם משהו חוזר שוב ושוב

אני אנסה לפתור אותו בזמן לא לחוץ

לדבר עליו/ לנסות להבין מה קשה/ מפריע

זה אפילו לא שאני כזה בלחץ לצאת,

נראלי אני בלחץ מעצם הכאילו הפגנה שלו, שעצם הסיטואציה כבר מלחיצה אותי..

אז תודה. חשבתי על זה אחרי, שפשוט לעזור לו כי הוא ילד...

בע"ה שישתמש בחוכמה שלו לטובה

ובקשר להתנגדויות - מכיוון שהוא עוד יחסית קטן, אני חושבת שאפשר פשוט לעשות בשבילו. במקרה הזה לנעול לו את הסנדלים, לתת לו יד ולצאת מהבית.

הוא יסכים לדבר כזה? או שיגביר התנגדות?

אני לא אחזתי היום בסיטואציה הזו

שבעצם זה מה שנצרך פה.

פשוט לעזור כי קשה לו,

ישר המח שלי הלך למאבקי כח ומה הוא מנסה אותי.

אבל צריכה לשים לב לזה באמת.

טוב ששאלת פה, ככה בפעם הבאה העניין כבר יהיה לך במודעות❤️

אני עוברת לקטע משחקי

לפעמים מסיחה דעת (שמתי לך פה ביסקוויט, תנעל נעליים מהר ובוא לאכול)

ולפעמים ממשיכה בשגרת הבוקר שלי ומתארגנת ליציאה איתו או בלעדיו. בד"כ זה מאפס אותם עד מקסימום דקה לפני שיוצאים והם מהר עושים מה שצריך.

(ברור שלא אצא בלעדיהם, אבל אין לי את כל הזמן שבעולם והם מבינים את זה כשאני כמעט בדלת)

כי הוא לא ירוץ אלי כשאני בדלת, ישאר לבדוק אם אני באמת ישאיר אותו בבית...

שקלתי לעשות את זה, אבל לא נשמע לי דבר נכון. לא ידעת. לכן גם שאלתי פה...

הבת שלי הייתה עושה את זה הרבה

אולי זה גם משהו שאני צריכה לעשות.

לעצור שניה ולשאול אותו מה מפריע לו בסיטואציה הזו.

איך הכל אחר כשמסתכלים מהצד ולא בתוך הסצנה על הבוקר.

שמחה שכתבתי פה

לוויכוחים, אז לפעמים הופכת את זה למשחק, ולפעמים אם אני מרגישה שזה לא יעבוד המשחק, עוזרת להם מעשית לעשות מה שצריך.

משחקים בסגנון-

תחרות עם מישהו או השעון

אני מהמרת על מספר שעד אז הוא יעשה מה שצריך ואז עוצמת עיניים וסופרת בשקט. כשהוא מסיים בודקים אם היימור היה נכון

הופכת אותו להיות טרקטור/משאית זבל שאוספת משחקים/אופנוע שטס לעשות מה שצריך/גלשן במקלחת וכו'

משחק צבעים

כלומר, לפי קרבה סבירה, כמובן, אבל קודם כול לפי התאמה.

אצלנו הילדים לא צריכים לנסוע למוסדות הלימוד שלהם (עד התיכון). הת"ת של הבנים ממש צמוד לבית, רק כביש קטנטן מפריד, אז מכיתה ב' הם הולכים לבד. בית הספר של הבנות במרחק של כעשרים דקות הליכה מהבית, עם הרבה כבישים. אז מכיתה ה' בערך הן הולכות לבד.

גם לא בכיתה ב

אלא אם יש המון ילדים אוחי וי גם ילדים גדולים שעושים ממש את אותה דרך והוא יכול ללכת איתם

אם אים שום הסעה או אפשרות לארגן, עם כל הצער הייתי שולחת אותו לראשונה

אצלינו הבת הגדולה בדיוק התחילה השנה לחזור לבד. בית הספר שלה מרחק כחצי שעה הליכה, והיא חוזרת עם אופניים (=כעשרים דקות). לפעמים אם היא מעדיפה לא לקחת אופניים - ברגל. יש לה גם יום אחד רחוק יותר של מרחק שעה הליכה שאת זה היא תעשה באוטובוס בע"ה (כחצי שעה). ונצייד אותה בימים האלה בטלפון פשוט.

אני חושבת שכתה א' זה צעיר בשביל לחזור לבד בכל מקרה (גם באוטובוס וגם ברגל). באוטובוס צריך לחשוב גם מה קורה אם הוא מפספס תחנה? זה יכול להיות מלחיץ.

אולי יש דרך לתאם עם הורים אחרים או ילדים בוגרים שהוא יצטרף? אפילו לקבוע עם ילד בוגר בתשלום (עשינו משהו כזה ליום אחד בשבוע שלא היה לנו פתרון אחר בשנה שעברה)

עדיף לחפש ילד אחראי בתשלום שילווה אותו עד מקום מוסכם בשכונה.

בבית יהיה מי שיחכה לו?

אצלי כולם בשלב כזה או אחר חזרו באוטובוס בכיתה א' לבד, אבל לא מתחילת השנה והם בוגרים ועצמאיים מאוד.

אנחנו רק בתחילת השנה, יש שנה שלמה לסלול את הכביש.

בכל מקרה תחשבו גם על אמצעי תקשורת ומעקב מיקום אחריו.

ובכל מקרה הייתי שולחת לבי"ס טוב, גם אם זה יצריך מאחד ההורים לצאת מוקדם. ביה"ס טוב זה ממש ממש חשוב, מסגרת לא טובה זה המון התמודדויות שיגזלו זמן יותר מלדאוג לתחבורה בטוחה.

וגם זה רק בימים שלא יכולתי להוציא או נתקעתי. בבקרים הייתי לוקחת..

אבל אני חרדתית

מדובר על אוטובוס, כי ברגל רחוק

ךמרות ששלי בכיתה א כבר היה חוזר מדי פעם לבד.

אבל בית הספר במרחק של דקה הליכה. אני רואה אותו מהבניין

זה מבחינתי גיל 9+ ולא מתאים לגיל 7.

אוטובוס צריך גם קצת להתאמן איתו יחד או עם ילד גדול יותר מהבית ספר.

אגב גם להיות בבית לבד לא מתאים בגיל 7 אולי לממש מעט זמן.

לא פחות מגיל 12

לעניות דעתי

אבל אני היסטרית.

רגלית לבד- מגיל קטן יותר, אבל השאלה אם אפשרי.

(בדיוק היום נסעתי באוטובוס לעבודה, והזדעזעתי ממה שהולך בשעות של תחילת וסוף הלימודים באוטובוסים. צפוף ורועש, ילדים ונערים דוחפים, מקללים וכד'. לא הייתי נותנת לילדים שלי לעלות ככה לבד, גם לא לבן בכיתה ד').

אבל אולי תהיו זכאים להסעה?

נראה לי שאצלנו ממרחק מסוים זכאים להסעה.

(ואגב, אני לדעתי הייתי בוחרת בכל מקרה במסגרת השניה, ובפועל מוצאת פתרונות. זה ממש חשוב בעיני. שווה לי להפחית משרה או לג'נגל בהסעות בשביל מסגרת יותר טובה. אבל העבודה שלי יחסית גמישה ב"ה)

שהיא לא עד הבית, לא בהלוך ולא בחזור

מצאתי ילדון חמוד ואחראי בכיתה ה' שמוכן לשמור עליו בהסעה, לוודא שעולה/יורד וכו', ואני משלמת לו 2 שקל ליום (בתיאום עם ההורים כמובן)

כילדה הלכתי הרבה פעמים הרגל לביהס אבל רק עם אחיי הגדולים/ חברות (נניח אבא שלי היה מוריד אותי אצל חברה שגרה קרוב בבוקר והולכת איתה יחד)

זה נשמע לי גיל ממש צעיר

אגב הילדים שלי לומדים מרחק 15 דק נסיעה בבוקר ( בלי פקקים. וכמעט תמיד יש😵‍💫) עכשיו עוד מסיימים בשנות שונות וזה קשוח אבל שום סיכוי לנסיעה בתחבצ בקרוב מבחינתנו, כיתות ב וג

וכשאני חושבת על זה,גם אם נניח היו לומדים בביהסשהכי קרוב לפה מרחק 10 דקות גג ברגל לא הייתי נותנת להם ללכת לבד, גם לא כשהם ביחד

אני התחלתי לנסוע באוטובוסים בכיתה ח וגם אז לא לבד. וגם ז העדפתי ברגל חצי דרך עם חברה ולא באוטובוס כי העומס וכו

אי אפשר לסמוך על אוטובוסים. לפעמים לא מגיעים, מפוצצים, מפספסים תחנות...

7-8 רק ילדים שגרים בבניינים הסמוכים לביה"ס ללא חציית כביש

9 ילדים שצריכים לחצות כביש אחד עם משמרת הזה"ב

10 ומעלה חוזרים לבד ברגל/ אוטובוס

ואז להצמיד למיטה. פעם מישהו נתן טיפ איך אפשר לעשות את זה

לנו יש מתחברת של תאומים, והורדנו לה את הגלגלים כדי שתיכנס מתחת למיטה.

זה מה שהיה לנו עם הגדולות ואז נשארו בזה עד מיטת מעבר פשוט חיברנו להם את הדופן חזרה

אבל עכשיו זה נשבר וגם הציטה שלי עם מסגרת (שכאמור, נמוכה מהמזרון)

המזרון של המטחברת יושב גם על המסגרת עצמה.

שמנו חתיכת בד, לא זוכרת בדיוק מה, גלגלנו וששמנו שיהיה צמוד המיטת הורה למזרון של התינוק.

מבחינת הרגל, אצלנו המטחברת לא הייתה צריכה להיכנס מתחת למיטה שלי,

העיגון הוא במסגרת, לא מלמטה.

אפשר לקנות חלק לעיגון שנצמד בכל עובי דפנה.

אצלנו ספציפית הצמדנו את המטחברת לקיר אז בכלל לא הייתה בעיה, אבל העיגון היה בכל מקרה חזק.

הזמנתי מתחברת גדולה עד גיל גדול אבל עוד לא קיבלתי אז לא יכולה להמליץ.

מה שכן רואים אצלהם בתמונות חיבורים של מיטות עם רוחב מסגרת כמו שאת מתארת אז נראה לי שאין בעיה עם זה.

בעיקרון כמה ימים אחרי הזמנה הם שולחים לך קישור בו את ממלא את המידות המדוייקות של המיטה שלך + תמונות של המיטה והם עושים את ההתאמה.

את יכול לוודא איתם לפני כדי להיות בטוחה שאין בעיה עם המידות של המיטה שלך.

אני עם מיטה עם ארגז במסגרת, הצמדתי את העריסה לקיר המיטות כבדות ולא היה צורך ברצועה. הסתדר לי גם עם מטחברת המקורי וגם עם עריסה מבד (דוקא השני פחות אהבתי).

קניתי מתחברת בד של ספורט ליין דגם נועה

הגלגלים היו צריכים לכנס מתחת למיטה שלי ויש ממש רווח קטן בין המיטה שלי לרצפה ולכן לא נצמדה.

בחודש הראשון הייתי אצל אמא שלי עם המתחברת, ישנתי שם בהיירייזר אז כן יש מקום להצמיד את המיטה, אבל עדין זה לא היה מחבר לחלוטין כי שם רוכסן שאפשר לפתוח את הדופן של המתחברת והיה מן מחיצת בד שאי אפשר לפתוח שהפרידה בין המיטות.

זה היה לי מאוד לא נוח ולכן אני מתכוונת למכור או למסור אותה ולקנות בפעם הבאה מתחברת עץ שמורידים דופן והרגלים שלה ישרות ומתחברת בקו ישר לגובה המזרון שלי ואז יהיה לי יותר נוח להניק בשכיבה ולהחזיר למיטת תינוק.

היתרונות שכן היו לי

יש גלגלים ואפשרות לסגור את הדופן עם רוכסן אז אפשר להוציא לסלון וכזה וזה בטיחותי...

מעץ

מורידים דופן.

הרגלים עומדות ישר על הרצפה בלי חלק מאוזן שנכנס מתחת למיטת ההורים.

ולגבי המסגרת, אני לא יודעת מה אמור להיות בתכנון המקורי, כי היא אצלי בהשאלה. מה שאני עושה, דוחפת את המזרון שיהיה צמוד למזרון שלי, ואת הפער שנוצר בצד השני שרחוק מהמיטה שלי מגלגלת שם לאורך המזרון שמיכה דקה של תינוקות ושמה שם שהמזרון לא יחזור לרווח שנוצר, ושהתינוק לא יתגלגל לשם.

לתינוק

שזה האיזור של המסגרת, שקרוב אלייך ואליו דחפת את המזרון

אני מבינה נכון?

אולי למסגרת רחבה צריך למצוא פתרון טוב יותר.

עריסה מתחברת חשמלית מיניגו

קצת תהיי עייפה אבל תצליחי לאכול וזה הכי חשוב

החיסרון שזה די יקר

וגם אומרים שזה גורם לעייפות, תכלס לא יודעת אם העייפות שיש לי זה מההריון או מהבונגסטה אבל עייפות זה לא נורא ביחס לבחילות.

ניתן לקנות כמות מועטה של כדורים ולנסןת. לוקחים בערב לפני השינה.

לא לכולם זה מאה אחוז אפקטיבי, אבל להרבה כן

מה שכן זה גורם לעייפות ויש הנחיה למי שזה מעייף אותה שלא תנהג

כבר אין את התחושה המגעילה הזאת של בחילות כל היום?? כל ריח קטן מגביר בחילה?

או שזה רק טכני עוזר להקאות?

אפשר גם לקחת רק אחד לפני השינה נגיד

אבל לא תוך יום, זה לקח כמה ימים

ומוסיפה שבאזור חודש רביעי כן היה לי קצת בחילות אבל עד אז ממש לא היה לי

אם הייתי בתפקוד של 40 אחוז, ומקיאה 3 פעמים ביום, ובגדול מחכה שרק היום יגמר..

אז עם הבונג'סטה אני בתפקוד נגיד 70 אחוז, מקיאה פעם אחת ויחסית לא סופרת את הדקות שהיום יגמר .. שווה את זה לגמרי.

גם b קומפלקס מפחית את הבחילות משמעותית, אבל לא גורם לעייפות מטורפת כמו הבונגסטה

הרופאה שלי אמרה שזה בסדר להחליף זמנית במקום פרנטל על סוף השליש הראשון

לא יודעת איך אפשר לקחת אותו עם בחילות..

אבל לי זה לא עזר בכלל,

סתם עשה אותי עייפה מאד ומסטולה כזו,

אבל גם זופרן לא עזר לי, אז אולי זה קשור לעוצמה של הבחילות

את יכולה לקנות רק 10 כדורים ולנסות ואם עוזר אז לקנות את כל החבילה.

כדאי לנסות בכל מקרה, מקסימום פשוט מפסיקים.

לי יש הקאות חמורות ממש (ירדתי בינתיים 6 קילו מתחילת ההריון, אני בתחילת שליש שני עכשיו וזה כרגע עדיין ממשיך)

ניסיתי בונג'סטה ולא עזר בכלל

המליצו לי זופרן אבל פחדתי כי הבנתי שזה לא ממש כדאי....

אני קצת בעודף משקל אז אני בהתלבטות אם כזה נורא הירידה במשקל בשביל לקחת כדור שלא מומלץ בהריון.... זה לא שאני בתת תזונה....

לא נחשב ללא בטוח. אף אחד לא משקיע משאבים לבדוק את זה במאה אחוז וממליצים להתנהל לפי הערכת סיכונים של הרופא

ההקאות גרועות לא בגלל הירידה במשקל- בעיקר איבוד נוזלים וריקון ויטמינים, ברזל, חלבונים וכו'

אפשר להיות בעודף משקל אבל תת- תזונה...

יש עדיין בחילות אבל משמעותית פחות

הכדור גרם לי לעייפות מטורפת בהתחלה

כמו כדור שינה.

אחרי כמה ימים העייפות די עברה

לגמרי שווה בעיניי

איזה חמודות

אני חוששת לנסות כי אני נוהגת לעבודה כמעט שעה לכל צד

בכל זאת שווה לנסות?

אולי תקחי אחד לפני השינה ואחד כשאת מגיעה לעבודה

פעם ראשונה, הריון שישי שאני לוקחת. נמאס לי מהבחילות התמידיות וההרגשה של הגועל כל הזמן.. ממש הציל וחוויית ההריון שונה לגמרי מהקודמים. יש כמה ימים של עייפות ואז זה מתייצב...

אצלי הוא עזר שאני לא יקיא בגדול

אבל בחילות עדיין היו לי

והכדור עצמו גרם לי לעייפות חזקה תחושת זומבי כזה

לקחתי הריון אחד הריונות הבאים לא לקחתי העדפתי בלי בגלל שזה גרם לי ליותר עייפות...