בספר קב וישר כותב-

"יום זה הוא מסוגל מאד שיקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר, וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית ויאמר תחילה מזמור כ"ב בתהילים 'אילת השחר', ואח"כ ישפוך שיחו לפני ה', ויבקש בקשתו ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם ייעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון".

קראתי שיעור של הרבנית עידית על הפרק הזה.

מביאה בקיצור כמה תובנות שלמדתי-

*קלי קלי למה עזבתני- עפ"י דברי הרשר הירש-

למה הוא למה ( לא הצלחתי לנקד בשווא) לשם איזו תכלית?

המזמור הוא מזמור של חיפוש, אסתר בודקת כמה כיוונים לתשובה לשאלה הזו וכשהיא מגיעה לנקודה המבוקשת דואגת לתקן אותה-חוזרת אליה רוח הקודש.

"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי,

הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני".

בהתחלה אסתר התפללה שה' יציל אותה מהכלב- המן הרשע.

אבל כשלא חזרה רוח הקודש ,היא הגיעה להבנה שהתפילה לא שלמה- צריך לבקש להינצל מהאריה- אחשוורוש.

אחשוורוש עשה משתה כדי להראות שמלכות ישראל חרבה, וח"ו בית המקדש לא יבנה.

והוא הזמין לשם את היהודים - רצה ליצור להם תרבות אחרת.

וכשאסתר התפללה שה' יציל אותה מהגזירה של אחשורוש, מהרוח שחדרה לעם ישראל חזרה אליה רוח הקודש.

על הסיבה שבגללה עלה המן לגדולה.

וכמו שכותב השפת אמת- "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית דני, כי היה צריך להיות כח ועוד לבני ישראל. ועל ידי הנס גבה ליבם ויכלו לחזור לבית המקדש".

בעז"ה נתפלל שנזכה במהרה  שתהיה לנו תרבות נכונה, טהורה , ונזכה במהרה לבנין בית המקדש השלישי

שעולה מאיתנו לקראת פורים..

אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב לאן היא מכוונת אותו. ומה היא עושה איתו.

השנה יצא לי לחשוב על זה אחרי שיחות עם חברות ש- למה נגיד רוצים לתת גם לשומר נגיד/ לכל אדם בערך שיש לו קשר קלוש לחיינו, ולא לילדים/ בעל/ אנשים יותר קרובים..?

ולמה הרבה פעמים הנדיבות הזו, שהיא 'חינמית' מה שנקרא (בהשוואה לרגשות הכרת הטוב שאמורים להיות לנו כלפי אנשים קרובים יותר אך יומיומיים), לא מופיעה בשאר ימות השנה בכזו עוצמה? הרצון הזה לשמח אני מתכוונת.

אני על עצמי לפחות גיליתי, שיש לי אפשרות להיות נדיבה יותר בבית. כל השנה. לרצות יותר לשמח ולהתאמץ על זה

אין סיבה שאעבוד קשה כמה ימים ואכלה את כוחותיי לקראת יום פורים בהענקה לאחרים, ולא אשקיע מאמץ ביומיום מול בני ביתי. שזה מה שחשוב תכלס

הנקודה שאני באה להגיד היא, שפורים השנה מבחינתי הוא סימן לשינוי בהקשר הזה. הנתינה קיימת אצלנו בפנים והיא מתפרצת דווקא עכשיו, אבל במהלך השנה היא קצת נעלמת לנו. לי לפחות. במסווה של דאגה לעצמי (ולפעמים זה בסדר ואפילו מחייב המציאות ) או הורדת סטנדרטים. או אפילו סתם כי ככה רגילים.. נזהרים שלא נישבר חלילה ויכלה הכח

אבל הנה, פורים מוכיח שכשיש לב שרוצה לתת בנדיבות, אפשר לעשות גם הרבה מעל הכח ויכולת שנראה שיש לנו. ואני ממש מתכוונת להיות 'על זה' השנה

מעניין שאני ראיתי אחרת את עניין משלוחי המנות,אני רואה את זה כך שבפורים כל האנשים שפרטת בתור "אחר" הם לא בגדר אחר, אלא יש לנו כזו אהבה ואחווה גדולה שכולנו כמשפחה אחת גדולה,ולכן מתאים שולחים מנות כי מתאים שכולנו נאכל זה מזה, גדולה לגימה שמקרבת, והמן הוכיח לנו שבעצם רוצה להרוג את כולנו בלי הבדלים ביננו ,( כמו האחדות הגדולה שהיתה בעם מיד אחרי שמחת תורה) לכן בפורים כולנו משפחה אחת גדולה,אז הנתינה הזו היא כן נתינה בתוך המשפחה.

אבל אני כאמור מקורית 😅

אז חשבתי על זה שאומרים שבאחרית הימים בעז"ה פורים הוא החג היחיד שיישאר, ואני חושבת מה זה אומר עבורי

אז עבורי המשמעות היא להיות בפורים כל השנה אבל בעיקר לביתי

השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת זכור, שמזכירה לנו כל שנה מחדש את החובה למחות את זכר עמלק.

במבט שטחי, נראה שהמצווה הזו לא כל כך מתאימה לעולם ה'נאור' שאנחנו חיים בו. למה אנחנו צריכים למחות את שמו של עמלק, ולא להשאיר לו כל זכר? ולמה אנחנו צריכים להמשיך להזכיר את המצווה הזו גם היום, כשהאומות כבר התבלבלו ולא ניתן לדעת מי באמת שייך לצאצאי עמלק?

חז"ל מלמדים אותנו את עומק המצווה הזו. ומלמדים אותנו שלמעשה עמלק הוא לא רק עם, אלא הוא שורש הרע מולו עם ישראל נלחם - "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק", לעומת ישראל, שגם הם נקראו ראשית - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". המטרה של עמ"י היא להאיר את העולם כולו בטוב, להיות 'אור לגויים', ועמלק הוא השורש של הרוע שמתנגד אלינו (ועל ידי ההתנגדות שלו הטוב גדל, ויש עוד הרבה מה להעמיק בזה).

הרוע של עמלק יכול להתבטא דרך אנשים, כמו העם העמלקי שהיה בתקופת המדבר, במלחמה של שאול נגד עמלק, וגם במגילת אסתר - 'המן האגגי'.

אנחנו ממשיכים לפגוש את הרוע הזה גם בדורנו, אצל הנאצים ימ"ש שרצו להשמיד את כולנו, ממש כמו המן, וגם באויבים שלנו ממש עכשיו, שפוגעים בנו באכזריות נוראה מתוך מטרה להשמיד ולכלות אותנו.

וחז"ל מלמדים אותנו שגם בתוכנו יש מקומות של 'עמלק', של ספק ושל יצר הרע, שאנחנו צריכים להילחם גם בהם, ולא רק בעמלק החיצוני.

כשעמלק בא עלינו מבחוץ, אנחנו מבינים שיש פה משהו כללי שאנחנו צריכים להתמודד מולו כעם. ואפשר לראות שבמהלך ההיסטוריה עמלק תמיד בא "בדרך", במעבר בין תקופה לתקופה. בפעם הראשונה ברפידים - במעבר מגלות מצריים אל החירות, קבלת התורה ובניין המשכן (ולקראת מה שהיה צריך להיות הכניסה לארץ ישראל, לולא חטא המרגלים שעיכב את הכניסה לארץ), בהמשך במלחמת שאול - לקראת תקופת המלוכה ובניין בית ראשון, במגילת אסתר - לקראת בניין הבית השני, ובדורנו - הנאצים שהיו ההמשך הרעיוני של עמלק - לקראת הקמת מדינת ישראל.

וגם עכשיו שהרוע קם ומנסה להילחם בנו, אנחנו מתפללים שנזכה לראות את הטוב הגדול שעוד יגדל מזה, ושנזכה לראות איך אנחנו מתקדמים בדרך, לקראת השלב הבא בגאולה השלמה בעז"ה.

"אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא"

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל"

(חלק מהדברים מבוססים על שיעור של הרב שרקי)

תודה על הדברים המעוררים!

אני הסברתי לבן שלי (הקטן, בן שבע) שעמלק זה גם יצר הרע שבלב. דווקא אצל ילדים יותר חשוב להדגיש את זה, נראה לי, במיוחד אצל הבנים - שנהנים מהרעיון להילחם בעמלק הפיזי...

אז למעשה כל אחד מאיתנו יכול להילחם בעמלק, גם אם איננו לוחמים וגם אם לא בטוח ממש מיהו עמלק היום...

מעתיקה מהמייל של ליאון קנדיל (ממליצה להצטרך לרשימת תפוצה שלה, יש שם תוכן מהמם על עבודת ה' של נשים. מי שמעניין אותה מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לה קישור...).

הדברים שהיא כתבה במייל מבוססים על דיונים שערכנו בנושא בקבוצת הבוגרות של הקורסים שלה. והיא סיכמה את הדברים כל כך טוב שאני פשוט מעתיקה במקום לכתוב בעצמי... (קצת ארוך, אבל בהחלט שווה קריאה בעיני).

פורים ונשים

גילוי אור ה' בעולם ההסתר החומרי

פורים הוא אחד החגים הכי עמוסים מבחינת ההתעסקות החומרית, והרבה ממנה מוטל במיוחד עלינו, הנשים: הכנת תחפושות, משלוחי מנות (כמה? לקנות? להכין? למי נותנים?...) הסעודה, הדאגה לכולם במשך היום ומרוב העיסוק הטכני כמעט לא נשאר לנו זמן לעיסוק הרוחני...

אבל..

אולי זו לא באמת "תקלה" בתכנון של החג?

אולי ככה זה בעצם צריך להיות??

אנחנו יודעות שפורים הוא יום עם מעלה רוחנית גבוהה מאוד, עד שאומרים על יום הכיפורים ש"כפורים"= "כ" פורים - שהוא כמו פורים.

מה הדומה ומה השונה בין שני החגים?

גם בפורים וגם ביום-הכיפורים יש הארה רוחנית גבוהה מאוד שמתבטאת בחיבור ואיחוד בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים ובכך מופיעה אחדות א-לקית גבוהה בעולם.

אלא שביום-הכיפורים - העולם החומרי מתעלה ומתרומם אל העולם הרוחני. (בפנימיות מנסחים את זה בניסוח "מלכות עולה לבינה" - המלכות, הספירה התחתונה שמאירה בעולם הזה, החומרי, עולה ומתכללת בספירת הבינה, ספורה עליונה שמעל המידות, שהיא השורש למידות שמתפרטות ממנה)

לעומת זאת בפורים - העולם הרוחני יורד ומתגלה בתוך העולם החומרי (בפנימיות זה מכונה "בינה יורדת למלכות" - ההארה הרוחנית העליונה של ספירת הבינה הגבוהה, יורדת ומתכללת עם ספירת המלכות התחתונה שמאירה בעולם הזה).

לכן ביום-הכיפורים אנחנו מתנהגים כמו מלאכים - לא אוכלים, לא שותים, ונמנעים משאר תענוגות הגוף, לובשים לבן, ומתפללים ועוסקים ברוחניות כל היום, ואילו בפורים אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך - מצווה עלינו לאכול, לשתות (ואפילו להשתכר) ולהרבות במתנות חומריות האחד לשני.

במובן הזה - אלו שני החגים הכי יוצאי-דופן בחגי ישראל. בכל שאר החגים - אנו מחלקים את הזמן והעיסוק שלנו בין הצד החומרי והצד הרוחני ("חציו לה' וחציו לכם") - גם עסוקים ברוח: בתפילה ובלימוד תורה, וגם עוסקים בחומר: בסעודות החג, בשמחה בבשר וביין, בבגדים ובתכשיטים, במגדנות ובממתקים.. ואילו בשני החגים האלה אנחנו מתמקדים רק בהיבט אחד: ביום הכיפורים מתעסקים רק בהיבט הרוחני, ואילו פורים מוקדש כולו להיבט הגשמי החומרי.

אם נתבונן לרגע על שני האופנים האלה של הגילוי הא-לקי - ההארה הא-לקית הרוחנית-השמיימית לעומת גילוי ה' כאן, בעולם הזה, החומרי, השפל. איזה מהם משקף את המהות שלנו? את התפקיד שלנו בעולם?

בצורה די מפתיעה - זה לא העולם הרוחני! התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא בשבילם נברא העולם. העולם הזה נברא כי "רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" - ועיקר העבודה היא לגלות את הופעת ה' דווקא בעולם החומרי והגשמי, דוקא ע"י בני-אדם קרוצי חומר, דוקא ע"י קיום מצוות מעשיות בפועל באמצעות כלים גשמיים! זה המקום בו הקב"ה רוצה להתגלות, ובמובן הזה - פורים הוא החג בו גילוי ה' דרך העולם החומרי יכול לההיעשות בצורה המלאה ביותר.

ואיך כל זה קשור במיוחד אלינו, כנשים?

נתבונן לרגע על ההתרחשות במגילת אסתר, מגילת ה"הסתר" - המגילה שהכי עוסקת בעולם חומרי, גשמי, ששם ה' נעדר ממנו וכל ההתרחשות בו היא ארצית בלבד (ישנו סיפור על גוי שהגיע לבית-הכנסת בזמן קריאת המגילה ושאל מה קוראים, תירגמו והסבירו לו את כל סיפור המגילה - בסיום הוא שאל: זה באמת סיפור יפה ומרתק, עלילה מעניינת ומסעירה, מתח וסוף טוב - אבל למה אתם קוראים אותה בבית-הכנסת? איזה קשר יש לה בכלל לעולם דתי ורוחני? כולה התרחשות עלילתית של חול?) - היא מגילה שכל הסיפור בה מתרחש בגלות, בזמן שיש ריחוק בין הקב"ה לעם ישראל.

אנחנו יודעות שהקשר בין עם-ישראל לכנסת-ישראל משול לקשר שבין איש ואשה. במובן הזה עלילת המגילה מתרחשת כאשר ישנו פירוד וריחוק בין האיש והאשה - בפנימיות מגדירים את המציאות הזאת של הגלות כ"דורמיתא" - האיש, הזכר, "ישן" כביכול, והאשה, הנקבה, כנסת-ישראל - נשארת לפעול לבד במציאות.

מציאות זו בה האיש ישן והאשה לבדה - מוכרת לנו כבר משלב הרבה הרבה יותר מוקדם בהסטוריה - מסיפור בריאת האשה.

התורה מספרת לנו כיצד ה' הפיל תרדמה על האדם, ובזמן שהוא ישן הוא לוקח את אחת מצלעותיו ובונה ממנה את האשה. רק לאחר סיום בנית האישה, כשהיא כבר שלימה ובמלוא הדרה - הוא מעיר את האדם ומביא אליו את האשה.

בפנימיות מסבירים שבנין הנוקבא, הנקבה, האשה (שמקביל גם לבריאת העולם הזה, הגשמי, וגם ליצירת עם-ישראל) הוא בנין הדרגתי. כשהאשה נבראת מהצלע, היא נבראת כמו תינוקת, קטנה וללא שיעור קומה משל עצמה. היא צריכה לעבור תהליך של התפתחות, גדילה ובנין - עד שתבשיל ותוכל להיפגש עם האיש מתוך שיעור קומה שווה וכך יוכלו לבחור זה בזו ולדבוק האחד בשני מחדש מתוך בחירה ולהופיע שוב בעולם את האחדות הא-לקית השלימה.

בשביל שתהליך בנין הנוקבא יתבצע בשלימות, יש צורך "להרדים" את הזכר - כדי שעם-ישראל יברר ויגלה את הכוחות והרצונות הפנימיים שלו ויופיע אותם בעולם, צריך שההארה הא-לקית תקטן, כי דוקא מתוך ההסתר והריחוק מתגלים הכוחות הפנימיים האמיתיים וכנסת-ישראל מתפתחת, גדלה ומופיעה במלוא הדרה לקראת הגאולה והחיבור המחודש.

זה מה שקורה במגילת אסתר, כשהקב"ה כביכול עוזב את המציאות ו"ישן", וכנסת-ישראל נשארת לבדה "א-לי א-לי למה עזבתני".. - שם מופיעה הבחירה שלה - והיא בוחרת מחדש לדבוק בקב"ה ובתורתו - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - לקבל מחדש את התורה.

הגמרא מספרת לנו כיצד במעמד הר-סיני, כשהקב"ה התגלה על עם-ישראל במלוא אורו - הם "הסתנוורו" מהאור הא-לקי, פרחה נשמתן, והם לא יכלו לבחור מתוך עצמם לקבל את התורה "כפה עליהם הר כגיגית" - האור היה כל-כך חזק והם היו כביכול מוכרחים לקבל את התורה, כמו בחורה שכל כך מסנוורת ומאוהבת בחתן שלה ומבטלת לחלוטין את דעתה מפני דעתו. היא מתחתנת איתו מתוך הסינוור הגדול, ולא מתוך מסקנה של בירור עצמי פנימי שלה.

בימי המגילה, דוקא כשהאור הא-לקי נסתר, בהסתר, בגלות ובחושך, כשהקב"ה כביכול "ישן", עם-ישראל יכול לברר את השייכות שלו לתורה מתוך עצמו, מפנימיותו - "קיימו וקיבלו" - לבחור מחדש בתורה ולקבל אותה עליהם מתוך ברצון והבחירה החופשית שלהם - זהו תהליך "בנין הנוקבא" של כנסת-ישראל - היכולת של העם לברר את כוחות ולבחור מעצמו לפעול ולדבוק מחדש בתורה ובקב"ה.

לא סתם סיפור המגילה פותח את ראשית ימי שיבת ציון ובנין בית-שני. התורה "משה קיבל מסיני" מתגלגלת ומתגלה עכשיו ב"אנשי כנסת הגדולה", חכמי הבית-השני. תקופת בית שני היא תקופה המאופיינת בשקיעת הנבואה ובעליית חכמת התורה שבע"פ שמתפתחת ומתבררת לאורך ימי בית-שני מתוך השילוב של הארת התורה שמופיעה "מלמעלה" ביחד עם העמל והבירור השכלי של התורה "מלמטה" ע"י חכמי-ישראל.

אז מה זה אומר לנו, כנשים בימינו?

הכח הרוחני של גילוי דבר ה' הא-לקי המופיע עלינו בהארה רוחנית שמיימית ע"י התורה - הוא כח לימוד התורה בו הגברים מצווים - לברר ולגלות את ההארה הרוחנית העליונה שמתגלה מעל המציאות וכיצד היא יורדת ומופיעה בתוך המציאות הגשמית.

נשים, לעומת זאת, לא מצוות במצוות לימוד תורה, הגילוי הא-לקי אצלן נובע מתוכן, מתוך ההארה הא-לקית הגנוזה בעמקי העולם-הזה, הגשמי. הן אלה "שעשני כרצונו" שהרצון הא-לקי מתגלה דרך מציאות החיים שלהם, שמוצאות את הקול הא-לקי המסתתר בכל פרט במציאות הגשמית - ושמתוך החיבור לעולם הזה, הגשמי - מתבררת עבודת ה' המיוחדת להן.

ולא סתם השכינה שורה במפגש ובחיבור בין האיש והאשה - בין ההארה הרוחנית העליונה לבין גילוי הא-לקות בתוך העולם הזה - בחיבור העמוק והשלם שבין רוח וחומר, זכר ונקבה, עליונים ותחתונים.

פורים הוא החג של החיבור הזה, של גילוי אור ה' דווקא בתוך ההסתר, במציאות החומרים הנמוכה והטבעית ביותר.

היכולת הזאת לזהות ולראות את "שם ה'" שמסתתר ונעלם במגילה - היא היכולת הנשית. לפעול מתוך ההסתר ולגלות כיצד גם בתוך כל העיסוק החומרי בתחפושות, בבישולים, במשלוחי המנות, בבגדים מלוכלכים בשוקולד וביין שנשפך על הרצפה - דוקא שם ה' מופיע ושם מתחברים עליונים ותחתונים. בשביל זה ה' ברא את העולם - "לעשות לו דירה בתחתונים" ולראות את האור שלו בתוך כל החומריות, הרעש, הבלאגן והליכלוך. זאת עבודתנו כנשים.

אז יהי רצון שנזכה לפורים משמעותי ומאיר - דוקא מתוך היכולת שלנו לגלות שם שמים במקום בו אנחנו נמצאות.

פורים שמח, בשורות טובות וישועות לכל עם-ישראל

כשמתחילים לעסוק בקרבנות מתאים לקרא מה שכתב הרב קוק בשמונה קבצים (קובץ ג, רו)

אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלוקית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלקית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בה’, הרי הוא מתעלה…

זה מתאים גם לנו בהרבה תחומים בחיים,

השקעה בבני הבית אינה איבוד כי אם מציאה רוממות!

קשה לי לצערי לקרוא על הקורבנות... בתור צמחונית, עוד יותר קשה לי לקרוא על כל חלקי הקורבנות וכו' (שלא לדבר על תקופות שאני בהיריון ואז זה מעורר בי בחילה של ממש...)

וזה עצוב לי כי זה חלק מהתורה! והרי אנחנו מתפללים לחידוש עבודת הקורבנות!

אז לפעמים "בורחת" לנמשלים של הקורבנות, להקרבה ולקרבת ה' וכל המילים שיוצאות מהשורש הזה, אבל זה חבל...

מה גם שכל פרטי ההלכות האלו מסובכים, אז קשה עוד יותר להתרכז כשקוראים אותם... ואם אתרכז ואתעמק - אז רק אגעל יותר...

אולי למישהי יש איזשהו חיזוק בשבילי בנושא? בכל זאת, חומש כמעט שלם עוד לפנינו, וחבל ששוב אעביר אותו ככה...

בפרשה, כחלק מהלימוד עם הילדים

וחשבתי לעצמי, איזה עבודה קשה יש לכהן! מדובר בסהכ בכל עם ישראל שבאחם להקריב קורבנות, וזה הרבה

והאם מזבח הנחושת כל הזמן מלוכלך מדם הקורבנות?

ועניין אותי גם מה עומד מאחורי של החלוקה של האיברים בהקרבה?

דווקא לא התייחסתי לצער בעלי חיים, אלא איך הכהן. היה מצליח להתעסק בזה ככ הרבה זמן ולהרגיש קדושה? זה ככ גשמי

איך זה שעבודת הקורבנות הגשמית הזו היא בעצם כל כך רוחנית...

על זה דווקא שמעתי הסבר - שבהקרבת הקורבנות בעצם מקריבים את הנפש הבהמית.

עדיין הייתי מעדיפה לא להתעסק ככה בחלקי איברים...

ביום הכיפורים.

כל הקטע של ערבוב הדם וההתזה שלו... קצת קשה לי להבין 

האמת שכשאני לומדת את הפסוקים אני משתדלת לא לדמיין את האיברים עצמם, כי גם לי זה קשה.

אבל פעם חשבתי לעצמי שהקב"ה ברא אותנו כך שזה גורם לנו רתיעה וקושי, זו נטיה טבעית ולא משהו שבחרנו בו, ואולי כשזה יקרה באמת הטבע שלנו ישתנה וזה יהיה לנו יותר קל לשאת את זה...

וקצת על העומק של הקרבנות (לא נמשלים ומשחקי מילים, אלא קרבנות ממש), מצרפת משהו שכתבתי פעם, סיכום מדברים שכתב הרב ראובן ששון בספר על בית המקדש, שעזר לי להתחבר יותר לרעיון הקרבנות -

עיקר העבודה במקדש היא עבודת הקרבנות. מה המשמעות של זה? איך זה קשור בכלל לעבודת ה' בדור שלנו?

להשתוקק לאור הגאולה, ולכל הטוב והשלמות שהוא יביא לעולם, זה טבעי יותר. אבל כשחושבים על עבודת הקרבנות שתהיה במקדש, זה מרגיש רחוק יותר, מנותק מעבודת ה' שאנחנו מכירים, אולי אפילו מרתיע.

הרב ראובן ששון מסביר שעל ידי הקרבנות, המנחות, והנסכים, כל הבריאה כולה מתאחדת בדבקות בקב"ה.

היהדות אינה שואפת להתבודדות וניתוק מהעולם, להתעלות רוחנית שלנו כאשר שאר העולם נשאר נמוך ומנותק מהקב"ה.

כאשר אור הגאולה מאיר, והעולם מגיע למעלה עליונה, זה מתבטא לא רק במעלה הרוחנית של עם ישראל. "הלא אור ה' הוא נשמת כל המציאות, וכל העולמות כולם הם כמו גוף שלם שמגלם בקרבו את הנשמה האדירה, את השכינה הקדושה… ואת הכל ממש צריך להעלות".

לכן, כשתגיע הגאולה השלמה, זה יכלול את תיקון העולמות כולם, "לא רק תיקון ישראל וחזרתם בתשובה, ולא רק תיקון האנושות כולה, אלא אפילו תיקון הבהמה. הכל יתעלה, הכל יתוקן, הכל יתאחד".

והעילוי של עולמות החי, הצומח והדומם הוא על ידי הקרבתם לקב"ה במקום הקדוש בעולם, בבית המקדש. החי - בקרבנות, הצומח - במנחות ובנסכים, והדומם - במלח שמקריבים על כל קרבן, ובניסוך המים.

צריכה עוד להתעמק בזה...

תודה גם על ההזדהות!

אולי יעזור לך...

עבודה ה' בימי מקדש היא רובד שונה ואחר ממה שיש ביכולתנו לתפוס כרגע.

היא המשילה את זה (פחות או יותר.. הרעיון) לכלה לפני חתונה שאומרת לחתן שלה: ווי, מבחינתי כל החיים לשבת לצדך ככה על חוף הים ולהביט לעבר השקיעה. בשביל מה להתחתן?!

אולי אפילו קצת מגעיל ומביך אותה לחשוב על חיי אישות כי זה כרוך בגוף, בחשיפה של איברים מוצנעים ויותר מזה, איזורים בגוף שקשורים לצרכים מאד נמוכים.

אז אני לא שם, ועדיין קשה לי להבין איך מתקרבים לה' דרך הקרבת בהמות, אבל אני יודעת שכל עבודת ה' שאני מכירה היא רק פרומו לדבר האמיתי.

זה באמת רובד אחר לגמרי של עבודת ה' מכל מה שאנחנו מכירים.

בעולם שלנו קרבנות נשמעים מאוד פרימיטיביים ולא רלוונטיים לעבודה רוחנית.

אבל אם ה' ציווה אותנו ויש לנו חומש שלם על עבודת הקרבנות, אז יש פה משהו אחר ועמוק יותר, שאנחנו עוד נצטרך ללמוד ולחוות כדי להבין.

יש הרבה מקורות שמדברים על זה שבעצם לפני שביטלו את היצר הרע של ע"ז, הנוכחות האלוקית היתה הרבה יותר מוחשית בעולם (אני שמעתי שיעור של הרב ראובן ששון שהסביר את הנקודה הזו לעומק, לא זוכרת בדיוק את המקורות שלו)..

ביטול היצר הרע של ע"ז היה עם הפסקת הנבואה, כי גם הנבואה קשורה להופעה גלויה יותר של נוכחות אלוקית.

ולכן כבר הרבה מאוד שנים אנחנו לא מבינים את המציאות הזו, שמרגישים את הנוכחות האלוקית כמו שהיא היתה אז. כי היצר הזה, או הנוכחות האלוקית הזו, כבר לא מופיעה כמו אז.

אז היתה לי מחשבה, שאולי באותה תקופה אנשים הרגישו ממש מעצמם שצריך לעבוד עבודה רוחנית דווקא על ידי קורבנות.

אמנם הם הרגישו ברמה שזה גם משך אותם לעבודה זרה, וזה לא היה טוב, ולכן היה צריך להפסיק ולעצור את זה. אבל עצם ההרגשה שהיתה להם, נבעה מתוך מציאות של נוכחות אלוקית גבוהה יותר, שאנחנו לא חווים ולכן אין לנו יכולת להבין.

ואולי כדי לחזור למצב המתוקן היה צריך את כל השנים האלו של הגלות והריחוק, שיעזרו לנו להתנתק מהעבודה זרה ולהתרחק לגמרי מהרעיון של קרבנות, כדי שלא נטעה וניפול שוב בע"ז או גם באיסור הבמות שעמ"י נפל בו גם בימי המלכים הצדיקים.

ואז כשבעז"ה נחזור שוב למציאות בה נרגיש את הנוכחות האלוקית בעוצמה גדולה יותר בעולם הזה, אז גם הרצון לעבוד את הקב"ה על ידי הקרבנות יהיה לנו טבעי וברור, כמו שהיה פעם, רק באופן מתוקן ובלי שניפול לעשות את זה בצורה לא נכונה.

כשקראנו בפרשת תרומה על נדיבות הלב של בני ישראל לתת מהרכוש שלהם לבנות משכן לה', ואי אפשר שלא להבחין כמה זה מזכיר את הלהיטות לתרום זהב ליצירת העגל מעט קודם לכן.

בסופו של דבר המעשים הטובים והרעים נמשכים משורש אחד. זה לא יצר טוב או רע, אלא יצר. מי 'אין לו יצר, אין לו דחף לעשיה. ומי שיש לו יצר, הוא דוחף אותו לעשות מעשים שיקרבו או ירחיקו אותו מהקב"ה.

וכשחז"ל ביטלו את היצר של ע"ז הם בעצם סירסו אותנו גם מהיצר של עבודת ה'...

ממש עוזר לי, תודה! אולי לא ממש יעזור לי בפועל כרגע, אבל לפחות במחשבה...

וגם מה ש @בארץ אהבתי הוסיפה עוזר ומחזק ממש, ומעורר את הציפייה לסיומה של הגלות כבר...

שממש מחברת לי הרבה דברים שלמדתי על פורים.

בעצם, הנקודה של פורים שמאחדת הכל היא שפורים הוא החג בו אנחנו מתחברים לנקודה הכי פנימית שלנו, הנשמה שטמונה כל השנה במעמקים, מסתתרת בלבושים של הגוף והמעשים שלנו.

בפורים בעצם מתברר שלא משנה מה המעשים שלנו, לא משנה מה יש או אין לנו על הראש, לא משנה כמה תורה למדנו - כולנו חלק מהעם שהקב"ה בחר להיות לו לעם סגולה, לעם הנצח שבסוף יאיר את העולם כולו באור ה'.

מרדכי ידע שעמ"י יינצל עוד לפני שעמ"י התכנס והתאחד בתפילה ובצום. הוא ידע שלעולם לא תהיה כליה לעם שלנו, גם כשהיינו בתחתית של התחתית. כי המהות הפנימית של עמ"י היא מעבר למעשים שלנו ולבחירות שלנו, יש בנו סגולה שטמונה עמוק בתוכנו והיום היא מאירה ואנחנו חוגגים את זה.

ולכן בפורים אנחנו מתחברים אחד לשני על ידי המשלוחי מנות, כי כולנו אחד, ומחוברים אחד לשני מעצם היותנו.

ולכן עם ישראל גם קיבלו את התורה עליהם בפורים, כי הנשמה שלנו קשורה לתורה בקשר מהותי, רק כשהיא מסתתרת אנחנו לא תמיד רוצים ומקבלים עלינו את התורה, אבל כשהנשמה הפנימית מתגלה ומאירה (והפעם לא מאתערותא דלעילא אלא אעתערותא דלתתא - דווקא דרך ההסתר של פורים, ולא בהתגלות שלא משאירה בחירה), אז עם ישראל רוצה בתורה ומקבל אותה עליו מרצון.

ועל כך גם השמחה בפורים - שזכינו להיוולד יהודים, להיות חלק מעם הנצח שאף אחד לא יכול להשמיד אותו גם כשהוא במצב הכי ירוד, להיות שייכים במהות שלנו לתורה, ומתוך כך גם לבחור בתורה ולשמוח בה ובמצוותיה.

אבל השמחה של פורים היא לא מתוך לימוד, היא לא דרך השכל והדעת, והיא אפילו לא שמחה עם התורה, כמו שאנחנו מכירים בשבועות או בשמחת תורה. השמחה בפורים מתבטאת דרך החיבור בינינו, דרך השמחה בעשייה עצמה, דרך התחפושות שמסתירות את הלבושים החיצוניים שלנו ומאפשרות לגלות שיש משהו עמוק יותר שטמון בנו, וגם דרך השכרות - שמבטלת את הדעת נותנת מקום לנקודה הפנימית הזו להתגלות.

אבל האישה לא זקוקה לשכרות כדי לגלות את הנקודה הפנימית הזו. לאישה יש חיבור גדול יותר לצד הסגולה (לכן היהדות גם עוברת דרכה - היא מעבירה את סגולת ישראל הלאה לדור הבא).

החיבור שלנו לנקודה הפנימית של הנשמה שלנו עוברת דרך העשייה של פורים, בחיבור לפנימיות שלנו, ובחיבור לכל עם ישראל באהבה דרך מצוות החג.

ואולי על פי זה אפשר להבין את 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כי ההבדל בין מרדכי לא תלוי במעשים שלהם, שבזכותם אנחנו יכולים לכנות אותם 'ארור' או 'ברוך', אלא יש הבדל עמוק ומהותי ביניהם, מרדכי הוא יהודי והמן הוא עמלקי, וזה העומק שצריך לגלות בפורים, את הנקודה הפנימית שלנו כיהודים, שנמצאת מתחת לכל מה שמתגלה בחוץ.

בשביל ללמוד שיש מי שמנהל את העניינים

זה לא טראמפ

לא ביבי

ולא שום בן תמותה אחר...

והוא עושה את זה כמו שהוא רואה לנכון

ואנחנו יכולים להוריד את הרגל מהגז,

לעזוב פרשנים וכתבות ואפילו מדרשים

להפסיק לצפות שזה יהיה כמו שאנחנו חושבים שזה אמור להיראות -

ופשוט להיות, בדרך אל הגאולה.

לק"י

אבל לי אין כח לזה.

אבל אצלינו מתחילים מחר בתשע, ואין צהרונים (וגם אם היו, יכולתי לאסוף לפני. למזלי אני בבית).

ובעבודה שלי שזה חנ"מ, כן מסיימים מוקדם.

אם היו חוזרים בלי הפסקת אש, כנראה שהייתי משאירה בבית.

בס"ד
 

חושבת שלהרבה (לרוב?) האנשים פשוט ממש אקוטי לעבוד ולכן יש צורך במסגרות. בסוף צריך להביא לחם הביתה בסוף היום.

לגבי האכזבה המטורפת של היום, אכן. אני מראש הייתי עם ציפיות מדודות מאד כי אני לא רוצה לקוות ולהתרסק. אבל עם כל הציפיה הנמוכה שלי, עדיין התאכזבתי מאד. עדיין מודה על כל הניסים שהיו ועדיין מאוכזבת ממה שהיה בסוף. או ההיפך.

ובעיקר מרגישה את הנפש שלי שזקוקה לכל-כך הרבה עיטוף וחיבוק...

חיבוק לך.

בלי קשר למלחמה

כמו יום העצמאות

אפילו שאני אשכנזיה זה נורא הגיוני שאחרי יום שחצי מעם ישראל בחגיגות אז יהיה יום שבתון

ותגידו, איך עושים הסתגלות לקטני שלא היה יותר מחודש אצל המטפלת והתפתח מאוד בזמן הזה?

מלחיץ אותי לשלוח ליום שלם אבל אין לי כ''כ ברירה

בהסכם החדש של ההסתדרות יש חופש בין יום כיפור לסוכות ותמורת זה לומדים באיסרו חג. מסכימה שחסר הגיון....

לק"י

לא רק למסגרות חינוכיות.

(גם אני בהתחלה רציתי להגיב כמוך).

וגם חג הסיגד

וממש במקום בעיניי. 

לק"י

האמת שבגלל שבתור מורה קיבלנו 2 ימי בחירה, אני שומרת 1 לאיסרו חג פסח. שיהיה לי זמן להתאפס ולכבס וכו'. וככה לא בלחץ גם עם הילדים.

(כרגע אני בחל"ד עדיין).

וכרגע נראה שלא מחזירים את הלימודים פה. בטח לא השבוע.

וזה ממש מבאס

גם אני וגם בעלי ג'ינגלנו בטירוף קודם בין עבודה, בית, ילדים וניקיונות לפסח.

כ"כ שמחתי ששמעתי שיש הפסקת אש וחוזרים לשגרה.

ואז הבנתי שאנחנו מוחרגים אוףףף

ומניחה שכבר תהיה הרבה פחות הבנה בעבודה להיעדרויות ועבודה מהבית.

הבנתי כבר די מזמן שאי אפשר פשוט "לגמור את המלאכה" ושיהיו עוד סבבים בהמשך.

אני חושבת שחזרה לשגרה דוקא חשובה לבריאות הנפש של הילדים וההורים והשהיה הבלתי נגמרת בבית דוקא מזיקה.

בתור מורה את כמובן לא חייבת ללמד ממש את החומר, אפשר לדבר על מה שהיה ואיך מרגישים ולעבד את מה שעבר עלינו או סתם לשחק משחקים ולהתאוורר בהתאם לגיל. ההורים שעובדים בכל מקום אחר חוץ ממערכת החינוך חייבים להיות בעבודה כדי להרוויח את לחמנו…

רוגע מוחלט!

צריכה ללדת באלול ובניתי על רוגע נפשי....

יש את הדמיון ואת הרצון שלנו, אבל הקב"ה מנהל פה את הכל באופן הכי מדויק.

הגאולה כבר בפתח, את זה רואים בעיניים. להחזיק חזק, לא להתייאש... בקרוב ממש!!

ובגלל שאני מורה אני לא יכולה לא להגיע מצפונית

חייבת להגיע ליום מלא

איפה ההתחשבות???? איפה הרגישות? איך אפשר להגיע ליום מלא אחרי כל מה שקרה בפתח תקווה?

קודם כל - יש כמה אנשים ששומעים אותם יותר מידי שמנסים להוריד את הרוח מהמפרשים של כולנו.

אבל הם עושים את זה כבר שנתיים וחצי (ולמעשה הרבה יותר) - ותמיד יש להם ביקורת על כל דבר שהממשלה עושה, גם אם הם סותרים את עצמם מפעם לפעם.

כי בסופו של דבר המטרה שלהם זה להוכיח כמה נתניהו והממשלה גרועים, והם יבואו ויצילו את כולם אם נבחר בהם בבחירות הבאות.

אז גם אם כולם מהדהדים את הדברים שהם אומרים בתקשורת ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי, זה לא הופך את הדיבורים שלהם לפרשנות הנכונה על המציאות. ושווה לשמוע עוד פרשנויות יותר משמחות ואופטימיות על המציאות.

לגבי ההסכם עם איראן -

למה את כותבת שאיראן לא מקבלת אותו?

ממה שאני קראתי, איראן התחננה להסכם, ולמעשה ירדה מכל הדרישות שהיו לה עד עכשיו.

זה נראה לי הרבה יותר כמו הסכם כניעה של האיראנים מאשר כמו הסכם מהסוג שאנחנו רגילים אליו עד עכשיו. עד כמה שאני מבינה, אנחנו לא ויתרנו על כלום חוץ מזה שכרגע מפסיקים לתקוף אותם (לשבועיים. לא יודעת מה יהיה אחר כך. ובלבנון אנחנו יכולים להמשיך לעשות את העבודה, למרות שהם מראש אמרו שלא יסכימו לשום הסכם שלא כולל הפסקת אש גם בלבנון). הם פותחים את מצרי הורמוז, התחייבו למסור את האורניום המועשר, ונשארו עם פגיעות קשות מאוד מכל מה שתקפנו עד עכשיו.

אז נכון - עוד לא קרס המשטר לגמרי. נתניהו אמר מראש שזה לא בידיים שלנו. אולי זה עוד יקרה. ובינתיים שינינו משמעותית את המציאות שהיתה. אנחנו ללא ספק במקום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן.

ולגבי הזוית האמונית והאכזבה ממה שציפית שיקרה ולא קרה -

אני חושבת שכל ה'מקורות' שמפרסמים בכל מלחמה כזאת, שגורמים לציפיות של קפיצות דרך בגאולה שלנו, הם לרוב מזיקים יותר מאשר מוסיפים.

אנחנו ללא ספק בתהליך משמעותי של גאולה. תהליך שנמשך כבר מעל 100 שנה, וממשיך ומתקדם בקצב מואץ בשנים האחרונות.

אף אחד לא יכול להבטיח כמה זמן זה יקח, ואיך השלב הסופי ייראה. ולפעמים כשמסתכלים רק על הנקודה הנוכחית הרבה יותר קל לראות את הקשיים מאשר להבין שזו גאולה. אבל בפרספקטיבה של זמן - המצב שלנו היום הוא באמת הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בעבר. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. (ככה אני רואה את הדברים. אני יכולה גם להסביר יותר).

לפעמים הציפייה למשיח שמגיע בבת אחת גורמת לזה שלא רואים את כל הצעדים שכבר התקדמנו. אבל גם המלחמה הזו מקדמת אותנו המון. גם אם עוד לא הגענו כבר לסוף.

ועוד מחשבה שהיתה לי -

אולי כל הדיבורים הממורמרים ששומעים על המציאות, זה גם איזושהי הכנה לגאולה.

כמו שבמצרים, השלב הראשון לגאולה היה 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה' - עצם זה שהם נאנחו מהעבודה, והבינו שזו לא מציאות שהם רוצים, זה היה השלב הראשון שהוביל אל הגאולה. הרב ראובן ששון מסביר שזה העניין של המרור - שההרגשה של המרירות היא כבר צד של גאולה, כי זה כבר הבנה שהמציאות הנוכחית היא לא מציאות שאנחנו רוצים, ומתוך כך מתפללים למציאות אחרת ופותחים את הפתח שהיא תוכל להגיע.

אז גם היום - יש הרבה התמרמרות על זה ש'אין ניצחון מוחלט'. אנשים מצפים שכל אויב שיש לנו ואנחנו נלחמים נגדו - נגיע מולו למצב של 'ניצחון מוחלט', שהוא לא יוכל יותר לאיים עלינו או לפגוע בנו בכלל. אבל למעשה מציאות כזו שאין לנו שום אויבים שיכולים לאיים עלינו או לפגוע בנו זו מציאות של גאולה שלמה.

עד עכשיו עמ"י אפילו לא יכל לחלום על מציאות כזו. אבל עכשיו אנחנו כן חולמים על זה.

אז זה מתבטא כרגע במרמור, וגם בכעס על הממשלה, שלא באמת מוצדק לדעתי. ואני הייתי רוצה שזה יבוא יחד עם הודיה על כל מה שכן הצלחנו ועל כל הניסים שהקב"ה עשה איתנו עד עכשיו (ומשתדלת להיות במקום כזה בעצמי).

אבל בכל אופן מנסה לראות את הצד החיובי של מה שאנחנו רואים סביבנו...

ולא ככ ישים להביא מאוחר או לאסוף מוקדם כי אז מרגישים שהפסידו התרחשויות..

ואין צהרונים.

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

אני יודעת שבשלב הזה זה בדר"כ תקין, אבל המשקל שלט ממש נמוך וצריך לעלות מהר מכל מיני סיבות, אז אני רוצה שהוא ינק כמה שיותר

זה באמת סיוט... (התנסיתי בזה גם עם הילדה האחרונה)

תתייעצי עם יועצת הנקה טובה איך להחזיק ולסחוט את השד תוך כדי הנקה כדי להזרים לו יותר חלב וגם איך להעיר אותו כשנרדם.

מקווה שתעברו את זה מהר...

ומזל טוב!

זה היה מעגל כזה של לא יונק טוב ומשקל לא עולה וכו

השתדלתי כמה שיותר להעיר אותו ולשבת אותו שיינק

וכשההנקות נהיו טיפה יותר מסודרות

הקפדתי לשאוב את מה שנותר אחרי כל הנקה, זה מה שהיא לא הצליח לסיים עד הסוף וזה עזר לי ממש גם לחלב וגם לתינוק שהתחיל לעלות במשקל

לק"י

את יכולה לנסות לסחוט/ לשאוב חלב למזרק סטרילי, ולתת לו אחרי ההנקה.

אני יכולה לשבת איתו גם יותר משעה שבפועל הוא ינק פחות מחצי

לק"י

ככל שהוא יגדל ויתחזק, ההנקה עשויה להיות יעילה יותר.

פשוט במזרק צריך להתאמץ פחות.

ואולי הכי טוב להתייעץ עם אשת מקצוע.

נרדמים, מתנתקים, פעולת המציצה קשה להם מאד.

מומלץ מאד להחזיק אותו כמה שיותר בתנוחת קנגרו

וגם להניק כשהוא ללא בגדים, מכוסים בשמיכה ביחד כמובן.

וכמה שיותר להניק. בהפרשים קצרים, מתי שהוא רק רוצה בלי להסתכל בשעון

מנסיון עם פגות, זה אפשרי

הרבה נחת

שפע חלב, גידול קל בבריאות ובשמחה

לק"י

יותר בטוב..

אם את רוצה לדחות, תבדקי עד מתי אפשר.

אני נתתי לכל הילדים את החיסונים בזמן.

חוץ מילד אחד, שלא קיבל רוטה, ההמלצה ספציפית של הרופאה.

ככה אחות של טיפת חלב המליצה לי פעם באופן לא רשמי

זה וירוס של שלשולים

הוא חא מסוכן

מלבד חשש להתייבשות שכן מסוכן

לכן, אם את אמא מספיק ערנית ולילד שלך יהיה וירוס חריף של שלשולים, ואז תקחי אותו למיון לקבל נוזלים, זה אמור להספיק

כמובן לא נותנת הנחיות רפואיוצ לאף אחד, זה מה שא י עושה

אגב, לכולם אצחי נדבקו ברוטב מתישהוא, כמה ימים של שלשול וגמרנו.  

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

יש לי דיאפרגמה קאיה

ואני לא מרגישה בטוחה איתה.. הייתי אצל מתאמת  אבל תמיד יש לי נערווים שאולי אני לא שמה נכון ושכחתי איך... פשוט מכניסה משתדלת עד הסוף עמוק+ג'ל

זה מה שאמורים לעשות נכון? לא צריך איזהשהו כיוון מסויים

ואני מרגישה עצם כשאני מכניסה

האמת שלא יודעת

הדיאפרגמה זולגת לי החוצה

היא צריכה לשבת מעל העצם ולא לזוז, ולא לזלוג

מציעה לך לתרגל שלא בזמן אמת הכנסה, וגם - בזמן אמת, בנחת עד שנכנס טוב

האמת נלחצתי מהגודל שלה והיא גם ממש קשיחה…

זה לא מפריע ביחסים? אתן מוציאות?

ועוד דבר שחשבתי עליו, שמעתי פעם שדברים מהסוג הזה פוגעים ברצפת האגן/דפנות הנרתיק כי הם מוחזקים עם השרירים. מישהי שמעה על זה?

מרגישה שזה ממש ענק לי כאילו עלול להרחיב…

לא מרגישים את זה.

ולא שמעתי או חוויתי שזה פוגע ברצפת האגן

שמה שמפריע (או לפחות אמור להפריע)

זה לא אם זה יפה או לא אלא עניין בריאותי

הרבה פעמים עודף משקל מעיד על חוסר בבריאות

אם זה אכילה לא מאוזנת או אי עשיית ספורט וכו

גם מי שרזה באופן מוגזם

לא משנה אם זה יפה או לא

זה יכול לפעמים להעיד על משהו לא בריא

ולכן ב2 המקרים צריך לוודא שהכל תקין

ולא הבנתי למה מישהי צריכה להיות מוטרדת מזה שהבת שלה רזה באופן רגיל.

אני חושבת שללא ספק הכי חשוב זה לאהוב ולקבל את הילדים שלנו בכל מראה שהוא (וזה לא קשור אם אני אוהבת יותר מראה שמן או מראה רזה. את הילדים שלי אני אוהב כמו שהם, גם אם הם רזים וגם אם הם שמנים, בלי קשר למראה המועדף עלי).

אבל כשרואים השמנה שלא היתה קודם, אז הגיוני שזה מעורר מחשבות אצל ההורים לגבי המקום שלהם להגיד משהו/להשפיע בנושא.

אני חושבת שהסיבה הבריאותיות היא הגורם המרכזי פה, הרבה מעבר למראה.

אבל מן הסתם גם למראה יש פה איזשהו תפקיד - לא מצד איך שההורים רואים את הילדה, אלא מצד המחשבה על איך שזה יהיה בשבילה להיות עם עודף משקל (ולא חסרים שרשורים בפורום שמראים את הקושי של נשים עם המראה שלהן בגלל עודף משקל. למה זה ככה? יכול להיות שזה לא צריך להיות ככה אבל זו המציאות).

דווקא בגלל הסיבה השניה חשוב להיות פי אלף יותר זהירים עם כל אמירה שהיא, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי של הילדה ובאיך שהיא רואה את עצמה. אבל גם אם ההורים לא יגידו כלום, זה לא בהכרח ימנע את הקושי שלה, כי זה העולם שאנחנו חיים בו.

1. הבן שלי היה רזה במיוחד וזה הטריד אותי לא פחות. היינו איתו אצל דיאטנית ומטפלים בזה. משום מה זה דורש פחות "הליכה על ביצים".

2. לא הפריע לי שהיא שמנה כמו זה שהיא השמינה באופן  מהיר, בבת אחת ואוכלת ב"בולמוסים".

3. כיום מראה שמן נחשב פחות יפה. בעבר היה ההיפך וכנראה זה עניין של אופנה אבל המשפט האחרון שכתבת פשוט לא נכון או לפחות ממש לא מדויק לימינו. אולי זה מבאס, אולי זה לא בסדר אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות.

כבר לא,  ובתור אחות לאחים שהיו שמנים, יכולה לומר שזה משפיע על הגוף

יש כבדות, יש קושי עם הברכיים, זה משפיע הורמונלית מאוד

אז אם זה לא רזון חריג, זה לא אמור להדאיג פשוט לעומת השמנה שכן משפיעה על הבריאות

השמנה לא מגיעה בריק בדרכ. זה תוצאה של תזונה לקויה + גורמים נוספים לרוב. 

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

זו רמה אחרת לגמרי של טיפול

אבל גם בקופה יש טובות יותר ויש פחות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.

הייתי אצל פיזיו' שעשתה לי עיסוי וזה בהחלט עזר להחלמה!

מבינה שזה לא מתאים לכל אחת, אבל שווה מאוד לחשוב על זה.

ולי אישית האימאלה שלך מרגיש מוגזם...

שמישהו ייגע לי שם בכלל, הבעיה שגם אני לא יכולה לעצמי

מניחה שאין איזה פיתרון קסם כזה או אחר 🥲

המשקלים רק עלו ועלו מלידה ללידה

והראשון נולד 3.8

בראשון חתך יזום וקרעים נוראיים

בשניה חתך קטן- טיפה תפרים ולא מורגשים

מלידה שלישית - אין קרעים כלל!

למדתי 2 מסקנות חשובות:

1. מאוד מאוד מאוד!! תלוי במיילדת . טיימינג של לחיצות וכו . הלידות החוזרות המיילדת עשתה עיסוי תוך כדי לידה עם המון שמן - מה שגרם לכך שלא היו קרעים כלל

2. התנוחה פחות חשובה - ילדתי בכמה תנוחות, בסוף הבנתי שדווקא בשכיבה חצי על הגב יש שליטה טובה יותר למיילדת על הקרעים וכו אז העדפתי את התנוחה הזו.

זה שהיו קרעים פעם אחת - לא מחייב שיהיו שוב

וגם תלוי מאוד איך תופרים- יש מומחים שתופרים ובקושי מרגישים ויש כאלה שפחות יודעים ואז התפרים מורגשים בהחלט

בהצלחה!