מעתיקה מהמייל של ליאון קנדיל (ממליצה להצטרך לרשימת תפוצה שלה, יש שם תוכן מהמם על עבודת ה' של נשים. מי שמעניין אותה מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לה קישור...).
הדברים שהיא כתבה במייל מבוססים על דיונים שערכנו בנושא בקבוצת הבוגרות של הקורסים שלה. והיא סיכמה את הדברים כל כך טוב שאני פשוט מעתיקה במקום לכתוב בעצמי... (קצת ארוך, אבל בהחלט שווה קריאה בעיני).
פורים ונשים
גילוי אור ה' בעולם ההסתר החומרי
פורים הוא אחד החגים הכי עמוסים מבחינת ההתעסקות החומרית, והרבה ממנה מוטל במיוחד עלינו, הנשים: הכנת תחפושות, משלוחי מנות (כמה? לקנות? להכין? למי נותנים?...) הסעודה, הדאגה לכולם במשך היום ומרוב העיסוק הטכני כמעט לא נשאר לנו זמן לעיסוק הרוחני...
אבל..
אולי זו לא באמת "תקלה" בתכנון של החג?
אולי ככה זה בעצם צריך להיות??
אנחנו יודעות שפורים הוא יום עם מעלה רוחנית גבוהה מאוד, עד שאומרים על יום הכיפורים ש"כפורים"= "כ" פורים - שהוא כמו פורים.
מה הדומה ומה השונה בין שני החגים?
גם בפורים וגם ביום-הכיפורים יש הארה רוחנית גבוהה מאוד שמתבטאת בחיבור ואיחוד בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים ובכך מופיעה אחדות א-לקית גבוהה בעולם.
אלא שביום-הכיפורים - העולם החומרי מתעלה ומתרומם אל העולם הרוחני. (בפנימיות מנסחים את זה בניסוח "מלכות עולה לבינה" - המלכות, הספירה התחתונה שמאירה בעולם הזה, החומרי, עולה ומתכללת בספירת הבינה, ספורה עליונה שמעל המידות, שהיא השורש למידות שמתפרטות ממנה)
לעומת זאת בפורים - העולם הרוחני יורד ומתגלה בתוך העולם החומרי (בפנימיות זה מכונה "בינה יורדת למלכות" - ההארה הרוחנית העליונה של ספירת הבינה הגבוהה, יורדת ומתכללת עם ספירת המלכות התחתונה שמאירה בעולם הזה).
לכן ביום-הכיפורים אנחנו מתנהגים כמו מלאכים - לא אוכלים, לא שותים, ונמנעים משאר תענוגות הגוף, לובשים לבן, ומתפללים ועוסקים ברוחניות כל היום, ואילו בפורים אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך - מצווה עלינו לאכול, לשתות (ואפילו להשתכר) ולהרבות במתנות חומריות האחד לשני.
במובן הזה - אלו שני החגים הכי יוצאי-דופן בחגי ישראל. בכל שאר החגים - אנו מחלקים את הזמן והעיסוק שלנו בין הצד החומרי והצד הרוחני ("חציו לה' וחציו לכם") - גם עסוקים ברוח: בתפילה ובלימוד תורה, וגם עוסקים בחומר: בסעודות החג, בשמחה בבשר וביין, בבגדים ובתכשיטים, במגדנות ובממתקים.. ואילו בשני החגים האלה אנחנו מתמקדים רק בהיבט אחד: ביום הכיפורים מתעסקים רק בהיבט הרוחני, ואילו פורים מוקדש כולו להיבט הגשמי החומרי.
אם נתבונן לרגע על שני האופנים האלה של הגילוי הא-לקי - ההארה הא-לקית הרוחנית-השמיימית לעומת גילוי ה' כאן, בעולם הזה, החומרי, השפל. איזה מהם משקף את המהות שלנו? את התפקיד שלנו בעולם?
בצורה די מפתיעה - זה לא העולם הרוחני! התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא בשבילם נברא העולם. העולם הזה נברא כי "רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" - ועיקר העבודה היא לגלות את הופעת ה' דווקא בעולם החומרי והגשמי, דוקא ע"י בני-אדם קרוצי חומר, דוקא ע"י קיום מצוות מעשיות בפועל באמצעות כלים גשמיים! זה המקום בו הקב"ה רוצה להתגלות, ובמובן הזה - פורים הוא החג בו גילוי ה' דרך העולם החומרי יכול לההיעשות בצורה המלאה ביותר.
ואיך כל זה קשור במיוחד אלינו, כנשים?
נתבונן לרגע על ההתרחשות במגילת אסתר, מגילת ה"הסתר" - המגילה שהכי עוסקת בעולם חומרי, גשמי, ששם ה' נעדר ממנו וכל ההתרחשות בו היא ארצית בלבד (ישנו סיפור על גוי שהגיע לבית-הכנסת בזמן קריאת המגילה ושאל מה קוראים, תירגמו והסבירו לו את כל סיפור המגילה - בסיום הוא שאל: זה באמת סיפור יפה ומרתק, עלילה מעניינת ומסעירה, מתח וסוף טוב - אבל למה אתם קוראים אותה בבית-הכנסת? איזה קשר יש לה בכלל לעולם דתי ורוחני? כולה התרחשות עלילתית של חול?) - היא מגילה שכל הסיפור בה מתרחש בגלות, בזמן שיש ריחוק בין הקב"ה לעם ישראל.
אנחנו יודעות שהקשר בין עם-ישראל לכנסת-ישראל משול לקשר שבין איש ואשה. במובן הזה עלילת המגילה מתרחשת כאשר ישנו פירוד וריחוק בין האיש והאשה - בפנימיות מגדירים את המציאות הזאת של הגלות כ"דורמיתא" - האיש, הזכר, "ישן" כביכול, והאשה, הנקבה, כנסת-ישראל - נשארת לפעול לבד במציאות.
מציאות זו בה האיש ישן והאשה לבדה - מוכרת לנו כבר משלב הרבה הרבה יותר מוקדם בהסטוריה - מסיפור בריאת האשה.
התורה מספרת לנו כיצד ה' הפיל תרדמה על האדם, ובזמן שהוא ישן הוא לוקח את אחת מצלעותיו ובונה ממנה את האשה. רק לאחר סיום בנית האישה, כשהיא כבר שלימה ובמלוא הדרה - הוא מעיר את האדם ומביא אליו את האשה.
בפנימיות מסבירים שבנין הנוקבא, הנקבה, האשה (שמקביל גם לבריאת העולם הזה, הגשמי, וגם ליצירת עם-ישראל) הוא בנין הדרגתי. כשהאשה נבראת מהצלע, היא נבראת כמו תינוקת, קטנה וללא שיעור קומה משל עצמה. היא צריכה לעבור תהליך של התפתחות, גדילה ובנין - עד שתבשיל ותוכל להיפגש עם האיש מתוך שיעור קומה שווה וכך יוכלו לבחור זה בזו ולדבוק האחד בשני מחדש מתוך בחירה ולהופיע שוב בעולם את האחדות הא-לקית השלימה.
בשביל שתהליך בנין הנוקבא יתבצע בשלימות, יש צורך "להרדים" את הזכר - כדי שעם-ישראל יברר ויגלה את הכוחות והרצונות הפנימיים שלו ויופיע אותם בעולם, צריך שההארה הא-לקית תקטן, כי דוקא מתוך ההסתר והריחוק מתגלים הכוחות הפנימיים האמיתיים וכנסת-ישראל מתפתחת, גדלה ומופיעה במלוא הדרה לקראת הגאולה והחיבור המחודש.
זה מה שקורה במגילת אסתר, כשהקב"ה כביכול עוזב את המציאות ו"ישן", וכנסת-ישראל נשארת לבדה "א-לי א-לי למה עזבתני".. - שם מופיעה הבחירה שלה - והיא בוחרת מחדש לדבוק בקב"ה ובתורתו - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - לקבל מחדש את התורה.
הגמרא מספרת לנו כיצד במעמד הר-סיני, כשהקב"ה התגלה על עם-ישראל במלוא אורו - הם "הסתנוורו" מהאור הא-לקי, פרחה נשמתן, והם לא יכלו לבחור מתוך עצמם לקבל את התורה "כפה עליהם הר כגיגית" - האור היה כל-כך חזק והם היו כביכול מוכרחים לקבל את התורה, כמו בחורה שכל כך מסנוורת ומאוהבת בחתן שלה ומבטלת לחלוטין את דעתה מפני דעתו. היא מתחתנת איתו מתוך הסינוור הגדול, ולא מתוך מסקנה של בירור עצמי פנימי שלה.
בימי המגילה, דוקא כשהאור הא-לקי נסתר, בהסתר, בגלות ובחושך, כשהקב"ה כביכול "ישן", עם-ישראל יכול לברר את השייכות שלו לתורה מתוך עצמו, מפנימיותו - "קיימו וקיבלו" - לבחור מחדש בתורה ולקבל אותה עליהם מתוך ברצון והבחירה החופשית שלהם - זהו תהליך "בנין הנוקבא" של כנסת-ישראל - היכולת של העם לברר את כוחות ולבחור מעצמו לפעול ולדבוק מחדש בתורה ובקב"ה.
לא סתם סיפור המגילה פותח את ראשית ימי שיבת ציון ובנין בית-שני. התורה "משה קיבל מסיני" מתגלגלת ומתגלה עכשיו ב"אנשי כנסת הגדולה", חכמי הבית-השני. תקופת בית שני היא תקופה המאופיינת בשקיעת הנבואה ובעליית חכמת התורה שבע"פ שמתפתחת ומתבררת לאורך ימי בית-שני מתוך השילוב של הארת התורה שמופיעה "מלמעלה" ביחד עם העמל והבירור השכלי של התורה "מלמטה" ע"י חכמי-ישראל.
אז מה זה אומר לנו, כנשים בימינו?
הכח הרוחני של גילוי דבר ה' הא-לקי המופיע עלינו בהארה רוחנית שמיימית ע"י התורה - הוא כח לימוד התורה בו הגברים מצווים - לברר ולגלות את ההארה הרוחנית העליונה שמתגלה מעל המציאות וכיצד היא יורדת ומופיעה בתוך המציאות הגשמית.
נשים, לעומת זאת, לא מצוות במצוות לימוד תורה, הגילוי הא-לקי אצלן נובע מתוכן, מתוך ההארה הא-לקית הגנוזה בעמקי העולם-הזה, הגשמי. הן אלה "שעשני כרצונו" שהרצון הא-לקי מתגלה דרך מציאות החיים שלהם, שמוצאות את הקול הא-לקי המסתתר בכל פרט במציאות הגשמית - ושמתוך החיבור לעולם הזה, הגשמי - מתבררת עבודת ה' המיוחדת להן.
ולא סתם השכינה שורה במפגש ובחיבור בין האיש והאשה - בין ההארה הרוחנית העליונה לבין גילוי הא-לקות בתוך העולם הזה - בחיבור העמוק והשלם שבין רוח וחומר, זכר ונקבה, עליונים ותחתונים.
פורים הוא החג של החיבור הזה, של גילוי אור ה' דווקא בתוך ההסתר, במציאות החומרים הנמוכה והטבעית ביותר.
היכולת הזאת לזהות ולראות את "שם ה'" שמסתתר ונעלם במגילה - היא היכולת הנשית. לפעול מתוך ההסתר ולגלות כיצד גם בתוך כל העיסוק החומרי בתחפושות, בבישולים, במשלוחי המנות, בבגדים מלוכלכים בשוקולד וביין שנשפך על הרצפה - דוקא שם ה' מופיע ושם מתחברים עליונים ותחתונים. בשביל זה ה' ברא את העולם - "לעשות לו דירה בתחתונים" ולראות את האור שלו בתוך כל החומריות, הרעש, הבלאגן והליכלוך. זאת עבודתנו כנשים.
אז יהי רצון שנזכה לפורים משמעותי ומאיר - דוקא מתוך היכולת שלנו לגלות שם שמים במקום בו אנחנו נמצאות.
פורים שמח, בשורות טובות וישועות לכל עם-ישראל
אבל בעיקר לביתי
כי זה חלק מהתורה! והרי אנחנו מתפללים לחידוש עבודת הקורבנות!