אני ממש בסוף תשיעי,
וכמו בשתי הלידות האחרונות- כנראה אני ממש לא ממהרת ללדת.
אני קוראת כאן שרשורים של נשים באותו מצב כמו שלי, ממש סוף ההריון, וממש לא יכולות יותר לסחוב.
ואני שואלת את עצמי האם אני חושבת\מרגישה בצורה מוזרה.
כי לסחוב זה גם לי ממש קשה. אני הולכת ברחבי היישוב כמו ברווזה זקנה ששכחה איך הולכים נורמלי.
אבל האמת? שהמחשבה על החיים שאחרי הלידה מצמיתה אותי.
פשוט מפחיד אותי.
מפחיד אותי הכל.
מהלידה, השעות הראשונות שאחרי, הימים הראשונים שאחרי, והשבועות הראשונים שאחרי.
כאילו, בהריון כולם מצפים ביחד איתי, מתנהגים אליי בשיא ההתחשבות, יש לי פריווילגיות אינסוף רק מהעובדה שאני בחודש תשיעי,
אבל אחרי לידה?
זהו. ההתמודדות היא שלי. גם של בעלי, נכון, אבל בעיקר שלי.
ואני אמורה לדאוג לכל צרכיו של יצור חסר ישע לחלוטין, ולשמור עליו היטב, ולסנכרן את זה עם שאר צרכי הבית.
אולי העובדה שבעלי עובד בת"א (שזה מרחק שעתיים וחצי נסיעה מהבית שלנו) היא זאת שמהפכת לי את הבטן?
כי בלידות הקודמות זה לא היה ככה.
ואני מפחדת להגיע למקומות נפשיים קשים בגלל ההכרח והצורך לטפל בשלושה קטנים יחד (הגדולה שלנו בת 4.5)
מפחדת מבכי של שלושתם יחד
ומהתחושה שאיכשהו אני אמורה לאסוף את עצמי ולטפל בהם.
אני בן אדם של אף-על-פי-כן
וכמו נחום-תקום אני יודעת להתאושש די מהר
וכבר הייתי במקומות קשים מאוד ויצאתי מהם בזכות עצמי בעיקר
אבל הפעם?
אני בעיקר צריכה עידוד, ואולי גם עצות פרקטיות.
תודה לכל העונות!!
