מעלה את עיקרי הדברים שסיכמתי:
תגובות הגיוניות בחודש הראשון (עד שלושה חודשים תקין):
1) אדרנלין גבוה, חוסר שקט, דריכות, תזזיתיות, עצבנות, חוסר וויסות, שרירים קפוצים, רגל קופצת, צמא מוגבר, עייפות, יובש בפה, קושי להרדם, שינה עדינה.
מהצד שלנו - מותר להגיב אם יש תגובות קיצוניות ועצבנות מוגזמת, אבל להעיר בעדינות... לקבל את זה ולא להבהל מזה.
2) ניתוקים, בילבול, איטיות, סירבול, שפה צבאית (גם ברמה של הדיבור אבל בעיקר בצורת התנהלות) לחיות "שחור - לבן", הכל או אויב או חבר, אין אמצע... קושי בחשיבה מורכבת, בביצוע משימות רב שלביים.
3) חלומות - לתת לשתף. חלומות בעיקר על מה שלא קרה והיה יכול לקרות. זה משהו שעוזר לדבר על הדברים ולאבד אותם.
4) רגשית - כדי להרגיש את המבצעיות הרבה מילואימניקים יצרו ריחוק, שריון וחסם. לוקח זמן להוריד את זה. זה בא לידי ביטוי בהרבה תחומים: זוגית, משפחתית, חברתית, מינית, תחביבים, תחומי עניין... כאילו הכל "משעמם"... קשה לחזור ללימודים/ לעבודה. קשה להחזיק את הפער הזה, מה שגורם לאדישות להשאר במקום לרדת.
מהצד שלנו - לתת מקום לרגשות שעולים, גם קשים וגם חיוביים, להקשיב בלי שיפוטיות ולשקף ששמחים בשיתוף כדי לעודד עוד שיתופים בהמשך ובכך ליצור תהליך של התקרבות ושל ביטוי לרגשות, מצד שני - ממש לא לעודד לדבר בכח.
5) אבל מושהה - כל מה שהדחיקו בגלל הלחימה, יכול להגיע עכשיו ויכולים להיות באבל על אירועים קשים, אובדן של חברים לצוות, חברים בכללי וכו'.
לפעמים זה יכול לבוא בדברים "לא קשורים", פתאום בכי בסיטואציה לא קשורה, פתאום דיבור על חבר שאיבד באירוע שמח או באיזו רוטינה שגרתית בלו"ז ולא מתוך שיחה על זה.
נורות אדומות:
⛔ אם אין מגמה חיובית של הטבה לאורך החודש - חודשיים הראשונים.
⛔ אם התגובות מאוד קיצוניות והפוכות ב180° מהאיש שלכן כפי שהכרתן אותו לפני המלחמה, אם את מרגישה שמשהו לא בסדר עם האיש שלך, את מרגישה ומכירה אותו הכי טוב, לא להסס לפנות לעזרה.
⛔ תחושת מצוקה גדולה.
⛔ תפקוד יומיומי לא תקין, קושי אמיתי וגדול לחזור לשגרה.
מצד אחד - לא להתבייש ולא להסס לפנות לעזרה! מצד שני + לא למהר מדיי לפנות לעזרה, לפעמים התערבות מזיקה כשהיא לא נצרכת... הנפש חזקה ממה שנדמה לנו. לתת לדברים זמן, להבין שהרבה דברים נורמליים במיוחד בהתחלה.
כלים:
לייצר הדרגתיות בחזרה לשגרה, הניתוק הוא קשה, אבל השגרה חשובה ועושה טוב נפשית. לעודד לחזור לשגרה, אבל לאט ובהדרגה.
לקבל אם הם מעדיפים לשתף עם חברים לצוות כי "רק מי שהיה שם יבין", לפעמים העורף רוצה מאוד לשמוע... אפשר לשאול על חוויות אנושיות, רגע משמעותי שהיה? תספר לי על הצוות שלך... איזה חוזקה גילית בך? מה היית שמח להשאיר בעזה? שאלות נטרליות שלא נוגעות ישירות על אירועים קשים, לא לתחקר. לארגן זמן איכות זוגי ולהתעניין בכנות, לאפשר שיח, אבל לא להכריח לדבר.
יש מקום לשיח פתוח גם על החוויות שאנחנו עברנו כעורף, לשתף ולספר על קשיים, אבל להיות בעדינות ולא להעמיס.
לתת להם להיפגש עם הצוות גם אם זה מעצבן שהם רוצים להפגש איתם אחרי כמעט ארבעה חודשים שלא היו פה, אלא היו איתם... זה מאוד הגיוני שירצו להפגש איתם ולדבר. חשוב שהשיתוף של הצוות לא יבוא על חשבון השיתוף של הסביבה הקרובה כדי שלא ימשיך הריחוק. לשים לב ש
מותר להתרחק ולהמנע ממקומות, אנשים ואירועים שלא עושים לנו טוב.
לתקשר את הצרכים של שני הצדדים. (לדוג': זה בסדר אם קשה לך לקחת את הילד לגן כי אין לך כח להפגש עם אנשים, אבל אתה יכול אולי להלביש ולארגן את הילד? זה ממש יעזור לי.)
להשאר כמה שיותר בסביבה מוכרת - בית, עבודה... לא כל כך מהר לצאת לחופשה במקום לא מוכר. להשאר במוכר ובבטוח.
להשתדל שלא להשתמש בחומרים משני תודעה, ואם כן אז באחריות ומינון (אלכוהול, סמים...)
לחזור לשגרה, לספורט... לא לרוץ לאקסטרים, בילויים וכו'. לחזור לשגרה עם שעון מעורר, לא להרקב במיטה, להיות בעשיה.
זה לא הזמן להחלטות גדולות, כי לפעמים משהו בקבלת החלטות קיצוני כרגע, להמתין חודשיים שלושה.
שתיקות זה בסדר, לא להבהל מזה, לתת לזה מקום.
לא לעשות להם הנחות, הם הסתדרו עד עכשיו בעזה, אז יכולים להסתדר גם פה בשגרה. אפשר להיות בחמלה ואמפתיה אבל לא ברחמים.
לעשות להם מקום, לשתף אותם ביומיום של הבית. נכון, הסתדרת בלעדיו עד עכשיו, אבל לנסות כמה שיותר "לשלב" אותו בשגרה של הבית שבוודאי השתנתה. לתת לו אחריות, לתת לו להרגיש רצוי ושייך ושצריכים אותו. (חשוב גם בעבודה, בקהילה וכו', אבל בעיקר בבית).
.