החיים לפני חודש עברו תהפוכה,
במובן הפיזי את בוודאי שמה לב ולא צריכה שיגידו את זה.
אבל יש היבטים שלא משתנים מעצמם, וברגע שיש שינוי אנחנו צריכים להתאים ולשנות אותם.
למשל שינוי תודעה
למשל סדר עדיפויות
למשל אמונות וגישות (להמחשה למשל אם ברגיל את מאמינה שילד בן שנה צריך להירדם עצמאית, אולי האמונה הזאת לא רלוונטית למצב החדש משלל סיבות)
את מכירה את פירמידת הצרכים של מאסלו?
אם לא, שווה להשקיע על זה לקרוא כמה דקות..
הרעיון בגדול הוא שכל עוד הצרכים שבבסיס הפירמידה לא יציבים ומסופקים, אין מה להשקיע בצרכים בראש הפירמידה, כי הפירמידה תתמוטט.
אז יכול להיות שלפני המלחמה כל הבסיס היה יציב ולכן החשיבה וסדרי העדיפויות דיברו על מימוש עצמי, טיפוח הקשר ההורי וכו'.
באה המלחמה ופגעה בבסיס הפירמידה ויותר מאבן אחת.
בעלך גויס
בעבודה נוצר עומס חיוני
מסגרות הלימוד נסגרו
אם הילדים קיבלו הזנה במסגרות אז גם זה אין.
אולי הם מתעוררים יותר בלילה.
במצב כזה, אי אפשר להמשיך לדאוג לצרכים כגון שיעורי בית, השקעה בילדים וכו' באותו אופן. לדוגמה אצלנו התחלתי ללמד את הבת שלי קריאה וחשבון עוד לפני כיתה א' ותכננתי להמשיך עד חנוכה, שהיא תתייצב בבי"ס ואז תמשיך עם הקצב של כולם.
כלומר במקום לחכות לבדוק אם נוצרים פערים, מראש לדאוג שהם לא יהיו.
ככה עשיתי עם שלושת ילדי.
בבוקר ה8 באוקטובר, בבת אחת הבנתי שהחוברות שקניתי לה להתקדם בחומר וכל ספרי הלימוד עולים שני מדפים למעלה, ואני מפנה מקום במדף לבובות, הפתעות שהיא תקבל ממני במהלך התקופה, יצירות ותעסוקות וכד'.
ממש פיזית שיניתי מיקום. גם הרמתי את חולצות התלבושת.
במקביל עשיתי קניה גדולה בסופר של המון חבילות נקניקיות, מלוואח, שניצל תירס, צ'יפס חתוך מוכן לתנור, בורקסים, מנות חמות, קרקרים וכו'.
כבר בשעות הראשונות הבנתי שצריך לתת פה מענה מהיר קודם כל לאוכל.
אז יצאתי בבת אחת מהאמונות של אוכל בריא, ביתי ומושקע לאוכל תעשייתי מוכן.
כמובן קניתי גם מוצרי גלם אם יתאפשר לי לבשל נורמלי, אבל קודם כל שיהיה אוכל כלשהו בבית.
יותר ממה שזאת התארגנות טכנית, זאת התארגנות של תודעה.
של להסתכל איזה צרכים כרגע הכי חשוב למלא.
איזה אמונות אפשר לשים בצד.
למשל אני טיפוס מאוד עצמאי ובקושי נעזר, במצב כזה הייתי צריכה לשנות תפיסה.
למשל נתתי לבן שלי ללבוש פיג'מה כל היום כולל שבתות שהתארחנו כי דיונים סביב הלבוש שלו מיותרים לגמרי בשלב הזה.
למשל כשלא רצה לנעול נעליים, לקחתי אותו בעגלה.
ברור לי שאחרי המלחמה אצטרך לבנות מחדש את ההרגלים בבית וזה בסדר גמור.
כשלי ברור שאני משחררת בגלל המלחמה גם לילדים שלי זה ברור ולא תהיה בעיה גדולה להחזיר אותם להרגלים שהיו לפני כי הפירמידה הבסיס יהיה שוב איתן.
אז למשל במצב שלך תחשבי האם נכון לדבוק בעיקרון של לראות את הילדים כל יום באותם השעות?
האם אפשר להיעזר בסבא וסבתא או דודים/ שכנים טובים יומיים בשבוע?
האם צריך להתקלח כל יום?
האם צריך להשקיע בילדים כל הזמן שאת איתם או שאפשר לשים להם יוטיוב שעה שעתיים כל יום?
האם אפשר לתת להם ארוחת פסטה נקניקיות קטשופ יום אחרי יום ולגוון בשניצל תירס וצורת פסטה שונה?
אולי אפשר להוריד 5 הילוכים בשבת ולתת לך את המנוחה לפחות אז?
אפילו לשלוח אותם לסבא וסבתא לשבת שתוכלי לישון. פשוט לישון טוב טוב.
מבינה שקשה במודע לוותר על דברים שחשובים לך בשגרה.
אבל אנחנו לא בשגרה, ואם לא נזרוק בעצמנו דברים מהאוניה, בסוף נטבע עם הכל בפנים.
זה הכוח של הבחירה, באופן מודע לשים בצד דברים, שהם לא בבסיס הפירמידה.
את לא זורקת לצמיתות, רק מניחה בצד שלא יפול הכל.
גם בעבודה תחשבי מה את יכולה לשים כרגע בצד.
האם כל העבודה הכרחית לעכשיו או שיש דברים שאפשר לעשות בערך ולדייק אותם אח"כ? האם בכל הזומים את צריכה להיות נוכחת בריכוז מלא או שאת יכולה תוך כדי לארגן את הבית, לנוח, ולשמוע בחצי אוזן?
אולי את יכולה להישאר יום ארוך במשרד ולמחרת לוותר על הזום.. תנסי לבדוק מה אפשר לעשות אבל לא לפי סטנדרטים של שגרה, אלא סטנדרטים של חוסר שגרה. בד"כ יש הרבה דברים שהם לא הכי הכרחיים אבל לא נעים לומר שאת לא עושה אותם.
אני אומרת גם בפוזיציה כמנהלת, יש לי דרישות בשגרה מהצוות שלי גם בהספקים וגם באיכות שכרגע אני במודע מוותרת עליהם כדי שלא לפגוע במכלול ובתוצאה הסופית.
לדוגמה, יש דברים שחשוב לנו לתעד בשפה מקצועית באנגלית, כרגע מאפשרת ניסוחים עממיים בעברית. העיקר שירוצו על התהליך.
אז לפעמים צריך לדחוף את הקודקודים למעלה להבין שאם לא יתפשרו על דברים בסוף כל המשימה תיפול.
מה הם יעשו אם מהעומס תהיי חולה? עדיף לכולם למנוע את זה מראש.
בהצלחה!
)
והנטייה הטבעית שלנו הוא לשקוע באבל, למשמש בו, לשמוע שוב ושוב על הנופלים ועל נפילתם, לחרוד מפני שכול נוסף חלילה...
