סיפור הלידה שלי-
יצא לי ארוך משחשבתי..
טוב, אז עברו שנתיים מאז. ועדיין לא התיישבתי לכתוב אותו.
אבל עכשיו, כשאני לקראת הלידה השנייה אשב לכתוב בשביל לעבד אותו. כי מבחינתי זו הייתה חוויה לא פשוטה.
מאיפה מתחילים?!
כל ההיריון אני מתרגשת שאמא שלי מיילדת והיא תעשה לי קורס הכנה ללידה, וברור לי שהיא תלווה אותי ותהיה הכי מושלמת שיש.. ושאני בידיים הכי טובות. כל פעם שאני מזכירה לה על הכנה ללידה והסברים- היא דוחה את זה בטענה שיש עוד זמן, הכל יהיה בסדר.. (אני והיא לא מודעות ללחץ שיש לה בלב ולכן היא דוחה ודוחה..) מה שקרה בסוף זה שלא עברתי שום הכנה. כלום. לא נשימות ולא תרגילים.. לא ידעתי כלום! העיקר בת של מיילדת חח
אפשר לומר שמתחילת ההיריון היו לי כל מיני גירודים בגוף, בעלי שהוא טיפוס חרדתי מאוד יחסית אליי, אמר לי לאורך כל התקופה תלכי להיבדק תבדקי מה זה. ואני לא ייחסתי לזה חשיבות. שאלתי את אמא שלי, היא אמרה לי שאני צריכה להקפיד על תזונה נכונה- אמא שלי גם טיפוס יחסית אדיש, היא לא מתרגשת מכל כאב ראש וכו'. הייתה לי גם סכרת מאוזנת בדיאטה..
כל ההיריון לא הקשבתי לבעלי בנושא הגירודים, ובשבוע 39 הוא פתאום החליט לא לוותר לי כי באותו בוקר פתאום היה לי טשטוש כזה בעיניים.. ביום ראשון בבוקר לקחתי חופש מהעבודה והחלטנו שהולכים להיבדק ואח"כ יוצאים לטייל.. התלבשתי יפה, התאפרתי ויצאנו.
הגענו למיון בבוקר סביבות 8.30. בדיקות בדיקות.. בסוף בסוף, השעה כבר 15.00, אנחנו אחרי סבב בדיקות ורק עכשיו נכנסים לרופאה, התכוננתי לביקור של 5 דק' אצל הרופאה ויאללה הביתה. כבר עייפה ואין לי כוח לטייל.
הרופאה אומרת שיש לי חשד לרעלת הריון ויש רק פעם בשבוע בדיקה בבית חולים בשביל לבדוק האם כן או לא וזה רק בסוף השבוע. עדיין לא הבנתי.. אני מהנהנת.. וזה נשמע שזהו. סיימנו. אז אני שואלת "זהו הביתה?" היא אומרת לי- 'חמודה, הביתה זה לא אופציה. או שאת מאושפזת פה אצלנו עד יום הבדיקה, או שמתחילים יילוד'.
היינו זוג צעיר וסקרן בטירוף לראות מי זה היצור הקטן הזה, אז התלהבנו מהאופציה של כאן ועכשיו ולא הבנו את ההשלכות. בשלב הזה אמא שלי כבר הצטרפה וברגשות מעורבים החלטנו שהולכים על זה. י
מתחילים! ספוילר- מדובר ברכבת הרים ריגשית מטורפת. מעבר לכאבים, מעבר להתמודדות הפיזית- הייתה שם מערבולת רגשית הזויה.
השעה 16.30 זירוז מספר 1- בלון. לאט לאט מתחילים הצירים.. כבר לא זוכרת את כל הפרטים..
הצירים מתחילים להיות כואבים. ואין לי שמץ איך מתמודדים. אני מתחילה לבכות בהיסטריה. מוציאה מהפה משפטים שאני לא שוכחת לעצמי את השטויות שדיברתי וכמה ברית כרותה לשפתיים.. אחסוך מכן.
אמא שלי מנסה להרגיע אותי ולומר שברגעים של כאב תנסי להתפלל, להתרכז.. ורק מעצבנת אותי יותר, יש לי בלב כעס שלא הכינה אותי אבל אומרת לעצמי שזה לא הזמן לכעסים. ולא מצליחה להתעלות מעל הכאב.
פתאום, בלי שביקשתי או ידעתי מזה- אחותי, שהחליטה להיות איתי בנתק מתחילת ההיריון פתאום הופיעה בחדר הלידה, אבא שלי חשב שזה זמן טוב לסולחה אז הוא סיפר לה.. הופתעתי והתרגשתי לראות אותה, בכינו וחשבתי שזה מצוין שהיא הגיעה, היא עברה הרבה לידות.. מנוסה אבל (!!) והיא גם טיפוס שבטוחה שיודעת הכל.. כמות החפירות שהיו שם. וואו. ואני לא טיפוס שיודע להגיד 'לא'. פוחדת לפגוע.. במיוחד שהיא הגיעה אחרי תקופה שלא דיברנו.. לא אגיד שלא עזרה לי קצת, אבל העזרה ביחס להפרעה- לא משמעותית במיוחד אם תשמעו עד הסוף.
באיזשהו שלב של הבלון החלטתי שאני צריכה שקט בשביל להתמודד עם זה. בזמן ציר- כולן חושבות שהן יודעות הכי טוב ואומרות לי מה לעשות. אז אני פשוט צעקתי להן שששששששש די. שקט. אני צריכה שקט.. לא החזיק הרבה זמן. והבטיחו לי שעם כאלה צירים וכזו תדירות בטוח עכשיו יבדקו אותי ותהיה התקדמות מטורפת. אבל הבלון צריך לצאת מעצמו כשיש התקדמות והוא לא יוצא. בגלל שאמא שלי מיילדת בבי"ח הזה, אז כל החברות המיילדות הרגישו צורך לבוא לחבק, לראות מי הבת.. מבינה את ההתרגשות.. אבל אפשר את כל זה אחרי האפידורל? אבל אני לא יודעת לדבר ולומר שמפריע לי. אז באה אחת ואומרת מה?? עוד לא יצא הבלון?? בואי בואי אני אחזק לך את זה וטיק טק זה יצא. את המשיכה הזו של החוט של הבלון לא אשכח. זה היה המוות. היא הידקה לי את זה כ"כ חזק שהצירים פשוט לא פסקו. אמא שלי לא המליצה עדיין על אפידורל כי זה מוקדם מידי.. ואני.. רק בוכה. לא מצליחה להתמודד. בעלי ביישן, ולא הרגיש בנוח ליד אמא שלי ואחותי אז פשוט עמד מהצד ולא יכל להיות שותף לצערי, וגם.. גם לו אין מושג מה לעשות ואיך לעזור לי.. לשנינו אין שום ידע..
הבלון יצא. ב"ה! אני בטוחה שאני כבר בפתיחה מלאה מעוצמת הכאב- אבל בבדיקה- פתיחה 4. גם טוב ב"ה. ביקשתי אפידורל דחוף. עד שהגיע המרדים.. הצירים המשיכו ואני עדיין היסטרית ברמות. נכנסתי למקלחת, זה עזר לי ממש.. אבל כשיצאתי שוב הטירוף הזה שאני לא יכולה ללדת. אין מצב. לא מסוגלת. זה גדול עליי. וכמה שמנסים להרגיע אותי פשוט נעולה בחוסר ביטחון שלי בגוף שלי. ננעלתי בראש. אמא שלי הביאה לי איזושהי מדקרת שבאה לנסות להרגיע אותי. והאמת שהיא ממש עזרה לי להבין שאין לתינוק הזה איך לצאת- רק דרכי. ואני צריכה לעזור לו. היא עזרה לי לנשום. עשתה לי את הדיקור הזה.. וקצת נרגעתי.
אני כבר לא זוכרת מה היה אחרי מה ומתי בדיוק קיבלתי את האפידורל .. אבל זוכרת שבדקו אותי עוד פעם, וזה היה לי כואב.. וגיליתי שחזרתי אחורה בפתיחה, פתאום אני עדיין בפתיחה 2.
ואז באה עוד מיילדת ובדקה ואני בפתיחה 3.
ואז עוד אחת הגיעה ואמרה לי שאני בפתיחה 4.
וכבר לא שמחתי. כי לא הייתי בטוחה אולי עוד פעם יבואו ויגידו לי שאני בפתיחה 1?!
כשקיבלתי את האפידורל ממש פחדתי. נורא. רעדתי. אבל הייתי חזקה ועמדתי בזה. ואחרי זה סיפרתי לאחותי ולאמא שלי שהשתמשתי בסגולה של 'אין עוד מלבדו' ובזה התרכזתי.. אחותי כ"כ התנשאה עליי.. שהחלטתי שלא משתפת יותר. הדברים האלה זכורים לי יותר ממהלך הלידה, מרוב שהייתי מאוכזבת מהליווי שנכפה עליי ולא ידעתי לעצור את זה.
כבר מאוחר בערב, כל החמולה הגיעה, אבא שלי, אחי, חמי וחמותי.. אחותי גם הייתה בהיריון בזמן הזה אז אבא שלי דאג שהיא תאכל, קנה לכולם שווארמה.. וכולם אצלי בחדר, אוכלים משלימים פערים עם אחותי שלא ראו הרבה זמן. בקיצור, שישו ושמחו.
במקביל לכל החגיגה, התחיל זירוז מס' 2- פיטוצין.
איך שהתחיל הפיטוצין התחלתי להקיא בלי סוף. כולם אוכלים ואני מקיאה..
חמותי הגיעה, שאלה אותי איך אני מרגישה חיבקה אותי.. התרגשתי מזה. .. אבל בין רגע אומרת לי 'אני אמרתי ל.. (בעלי) ברגע שהתחילו זירוז את בטוח תגיעי לקיסרי..' וואו. איזה כיף לי. מעודד. 'אבל בואי, אני אעשה לך עיסוי ברגליים ובגב לקדם פתיחה..' אני כבר כזו חסרת אונים שלא התנגדתי..
התחילה ברגליים, התביישתי קצת אבל זרמתי. ואז עברה לגב ואומרת לי 'יואו מה זה כל הפצעים שיש לך פה.. אמרתי לך, את אוכלת הרבה שטויות..' כיף חיים.
החלפת משמרות, הגיעה מיילדת אחרת זכורה לי ממש לטובה, ראתה את כל ההמולה סביבי ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תוציא אותם והאם זה לא מפריע לי...
אמרתי לה שהם לא מפריעים והם מתרגשים כי זו לידה ראשונה.. היא אמרה שזה לא אמור להיות ככה.. ויצאה..
ואז לאט לאט כולם התפזרו. ב"ה. רק אחותי ואמא שלי התעקשו להישאר. אבל יצאו כדי לתת לבעלי ולי פרטיות..
סוף סוף קצת שקט וחושך, אמרו לי לנוח.. כי בטח זה יבוא עוד מעט, אז לאגור כוחות.
כבר יום שני.. כן?
קיבלתי בסופו של דבר 4 שקיות של פיטוצין. ואין התקדמות. באים לבדוק אחת אומרת 3, אחת אומרת 2.. ואני מתחילה להתייאש.
הגיעה איזושהי רופאה שאמרה לי שעוד משהו שיכול לזרז ולקדם זה לפקוע מים. אמא שלי לא הייתה ליידי, היא יצאה וגם לא ענתה בטלפון, אז אני ובעלי שלא יודעים כלום מהחיים הסתכלנו אחד על השני והסכמנו.. פקעו לי את המים. זהו, חשבתי שאלד כבר עוד מעט.
שום דבר לא מתקדם..
הגיע מדקר אחר, אמר שאני כ"כ מתוחה ומכווצת שזה פשוט בלתי אפשרי להתקדם ככה.
ניסה לעשות לי עיסוי בעורף ובגב העליון ששם הוא אמר שהכי מתוח. שעה שהוא מנסה להרפות ולשחרר.. (אחרי הלידה הרגשתי שכ"כ כואב לי באזורים האלה שהוא עיסה.. לקח לי זמן להתאושש אח"כ מהעיסויים שלו)..
מה שלא ידעתי לגבי פקיעת המים זה שיותר מידי זמן ככה זה מסכן את העובר.. (היום זה ברור לי, איפה היה הראש שלי?!)
בבוקר יום שלישי- ניגשת אליי רופאה אחרת ואומרת לי שאני צריכה לחתום על אפשרות לניתוח קיסרי אם זה לא יתקדם. בעלי היה בתפילה, אמא שלי לא היתה ליידי.
פה היתה רמה אחרת של היסטריה. אני לא חותמת וזהו. אין ניתוח. לא יהיה ניתוח. הגוף שוב נכנס למתח ורעידות ולחץ ופחד.. בכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי.
כשאמא שלי הגיעה, במקום להרגיע אותי עוד יותר בוכה ממני מרוב שהיא לא ציפתה לחוסר התקדמות כזו.
בעלי חזר מהתפילה, רואה אותי בוכה בטירוף, היה בשוק מהאפשרות של הקיסרי.. חסר אונים.
שוב דיקור, שוב מנסים להרגיע אותי. המדקרת הביאה לי איזשהו שמן שאני חייבת להשיג אותו גם ללידה הזו כי הוא היה פשוט קסם, עזר לי לנשום עמוק וטיפה לקחת אויר. היא הרגיעה אותי וסיפרה לי שגם היא עברה ניתוחים והרבה עברו וכולן התאוששו והביאו עוד ילדים והכל בסדר.. קצת נרגעתי.
בלב שלי אני לא באמת הולכת על זה.
אחותי, כששמעה על האפשרות לניתוח חשבה שזה זמן מעולה לסגור חשבונות. ושזה משמים שה' מעמיד אותי בניסיון הזה כדי שאבקש סליחה ממנה דרך הרב שלה בטלפון. 'לא מגיע לך ללדת ככה, זה בטח בגלל זה..' בעלי התעצבן ממש. אבל גם כמוני, לא יודע להגיד כלום.
פתאום נוחתים אצלי בחדר 6 או יותר (!!!!) רופאים. כולם פה אחד אומרים שאין אפשרות אחרת מלבד ניתוח. עכשיו. חירום.
אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה עם בעלי בשביל למרוח את הזמן.
בזמן הזה שהרופאים יצאו אחותי מוסרת לי את הטלפון עם הרב על הקו שאבקש סליחה ואולי 'הגזירה תתבטל'..ביקשתי סליחה. עזבו שלא היה לי על מה.. בעלי עצבני. אני מנסה להרגיע אותו עם המבטים שהכל בסדר..
לא ידעתי שכל הרופאים מחכים להחלטה שלי מחוץ לחדר. ליד הדלת שלי.
זה ממש בהול מסתבר. הרב עדיין על הקו עם סיפורי מוסר ודרך ארץ.
סוף סוף התנתקה השיחה.
מריצים אותי לניתוח. לא מספיקה לנשום ולעכל.
חדר ניתוח קפוא. מחפשת את בעלי שפתאום נעלם לי. הוא הלך להתלבש..
אוקיי..שמים לי כמו חלון ווילון שמכסה.. בעלי יושב ליידי. סוף סוף אנחנו יחד.
שואלת את אמא שלי 'נו, מתי מתחילים?'
כולם צוחקים.. 'תיכף מסיימים..'
ואני שומעת את הרופאים והמנתח וכל מי שמסביב..' הנה.. מזל טוב.. חמוד.. ' אני לא מאמינה..
ומישהי מהצוות מתעקשת לשים אותו עליי לפחות סקין טו סקין איפה שכן חשוף- ידיים, פנים.. אני רואה אותו.. זהו. אפשר לומר שילדתי...
תודה למי שקראה עד פה..
מקווה שהסיפור לידה הבא שלי יהיה הרבה יותר משמח וחיובי ועם הרבה יותר שליטה במצב.
הפעם מבקשת מה' אחרת..
מבקשת מה' שיתן לי לשרוד את הצירים עד פתיחה מתקדמת בבית. ובלי אמא. רק בעלי.
לקרוא לה רק בפתיחה 8-9.
הפעם אני מקווה לסמוך רק על ה'. ולא על כולם מלבדו.
הפעם אני אלך לקורס הכנה ללידה.
הפעם אני מקווה שיהיה אחר וטוב. ולידה רגילה. בלי קרעים או תפרים או חתכים.
בואו נראה מה יצא..
תתפללו עליי..
