מתביישת בעצמי ובקטנוניות שלי בזמן של מילחמה, וכשיש כל כך הרבה אנשים שעוברים דברים איומים.
אבל הרגש הזה ממש חזק ממני.
אני מקנאה. מאוד. מאוד. מאוד.
בגיסתי, אחות של בעלי. קטנה ממני בשנה.
אני מקנאה בזה שיש לה מישפחה רגילה ונורמלית.
אני מקנאה שהמישפחה שלה תומכת ואוהבת. שבכל מצב היא מוקפת בהמון אהבה וחיבה מצד המישפחה.
אני מקנאה בזה שיש לה יציבות נפשית.
אני מקנאה שהיא כבר בהריון שלישי.
אני מקנאה שמייד כשהיא רוצה הריון, היא יכולה (אין לה בעיות רפואיות שמחייבות אותה לימנוע או להיות במעקבים אם היא רוצה הריון), והיא ניכנסת להריון בקלות ובמהירות.
אני מקנאה בזה שעל פניו היא ובעלה נחשבים הרבה יותר צדיקים ממני ומבעלי.
אני מקנאה שהם מחנכים את הילדים שלהם בצורה הרבה יותר צדיקה מאשר אנחנו.
אני מקנאה שהם מקפידים בהמון חומרות שאנחנו לא מקפידים בהם.
אני מקנאה שכל הזמן מדברים על כמה בעלה צדיק, וכמה הוא לומד, וכמה רבנים נחשבים מעריכים אותו.
אני מקנאה שיש לה ילדים מאוד מאוד קלים, ורגועים וממושמעים.
אני מקנאה שהיא תמיד יודעת איך ליגרום לכולם לרחם עליה ולירצות לפנק אותה.
אני מקנאה שהיא תמיד מצליחה לעשות הכל בקלות, והבית שלה תמיד מסודר, ותמיד יש אוכל והכל מתפקד.
אני מקנאה שאין להם בעיות פרנסה ושהם יכולים להרשות לעצמם לגור ואולי ליקנות דירה בירושלים.
אני מקנאה שממש בקלות היא מצאה עבודה, ושהיא מרוויחה ממש טוב.
אני כבר כמה שנים מנסה לעבוד עם עצמי על זה. ולא מצליח לי 
אני לא מוכנה להתארח אצל חמי וחמותי כשהם שם בשבת, מרוב שאני מנקאה.
והקינאה גם גורמת לי ממש "לחפש" אותה. לחפש איפה היא לא בסדר, כדי כאילו להרגיע את עצמי שהיא לא באמת כזאת צדיקה ומושלמה.
ממש קשה לי עם התחושות האלו.
יש למישהו אולי עיצה?