פורום הריון ולידה (עמוד 9)

ויש להם גם אתר אם את יודעת מה הדגם ואם הם מוכרים אותו בכלל.

הם מתקנים רק שלהם?

רציתי להזמין משיין ולהפוך פה בארץ

ועכשיו אני גם רואה באתר שזה לא קיים.

אולי פעם כן היה קיים. לא יודעת.

בהר נוף.

עשו לי עם חזיות שלהם, מניחה שיעשו עם כל חזייה

חזיית הנקה מריפוד ספייסר קל עם ברזלים

החזיות האלה של פמינה עם ברזל פשוט מעולות! יש עד מידה 90DD

כשאני לובשת אותן אני לא מרגישה שום הבדל בינן לחזיה רגילה ..הן פשוט מצוינות.

סליחה אם זה לא מתאים לך 🙏

הן מעולות ממש

יש משפחה קרובה שיכולה לעזור?
חברה שאפשר לשתף לה?
אנשים בד"כ מאוד אוהבים לעזור ליולדת...

ויש כאלה ששואלים אבל זה נראה כל כך מנימוס ולא מבאמת רצון לעזור בפועל. אז זה לא נותן לי פתח להגיב בחיוב כשגם ככה זה לא משהו קונקרטי אלא "אם תצטרכי משהו תגידי"

המשפחה לא הכי יכולה לעזור ואם כן אז זה טרחה גדולה בשבילם כי זה כמה שעות נסיעה אז בוחרת בקפידה את הבקשות

תודה על החיבוק. מרגישה שכל מה שאני צריכה זה להרגיש שלמישהו אכפת ממני

למישהי אם את צריכה משהו אני כאן

אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות

ואומרת רק כשבאמת יש לי אפשרות לעזור

אולי יש לך מישהי שיכולה להעביר את המידע שילדת לנשים בשכונה?

שזה לא יצא שאת מבקשת עזרה

אלא שמישהי אחרת תפרסם "מזל טוב לפלונית שילדה בשעה טובה מי שרוצה לעזור לה זה המספר:05...."

תזכרי שהכי נורמלי להרגיש ככה… כולל הריבים עם האיש…

שקלתי בכל זאת לנסוע אבל זה לא יתאפשר

ולבד זה יהיה להם קשה מידי 

וחיבוק...את לא צריכה להרגיש לבד

וסערת רגשות אחרי לידה זה ממש נורמלי.

יקרה, אחד הדברים שהכי עוזרים להתייצב זה תמיכה והרגשה שאת עטופה.

תנסו רגע לעשות סטופ, תנסי לבקש מבעלך שיפנה אותך למנוחה נורמלית. ותקבלי את הצעות העזרה שמציעים לך..

למרות שכן כל מי ששואל איך אני אני משתפת שלא בטוב

@שמעונה תודה

כרגע אין לי מספיק אומץ לצערי

אולי נוכל אנחנו לעזור?

לפעמים הגדולה זה להתגבר על הבושה... למרות שזה קשה.. ויש נשים שבאמת רוצות לעזור.

מוזמנת ממש אלי, אני לא מכירה אותך, אולי נוכל לקשר למישהי ויקל עלייך מאוד!

מההיכרות שלי מכמה מקומות עם ועדת יולדות, ממממששש ישמחו לעזור במה שצריך, באמת ולא רק מתוך נימוס❤️

אני חושבת שיזהו, גם אם לא אתן אז הן.

אני כנראה צריכה לאזור יותר אומץ למרות שכרגע לא רואה את זה קורה 

עם תינוקת צורחת כי אי אפשר להניח אותה

והתנור כבר דלוק מלא זמן כי עשיתי בהפסקות.

אוף

הצורך להרגיש שאת לא לבד ורואים אותך.

החויה הזאת שאין מי שידאג לך כשאת זקוקה לעזרה.

מציעה לבקש מבעלך שיהיה המקום הזה עבורך כרגע. שיביא איתו אוכל קנוי/יבשל/תזמינו משהו מוכן. זה באמת קשוח כל כך להיות בחולשה ולהרגיש שאין מי שיתפוס❤️

התינוקת צורחת והגדולה בוכה ומתייפחת כנראה מתולעים בפעם המיליון

בעלי ממש פגע בי עכשיו אחרי שאני מתהלכת טרוטת עיניים פה אחרי יום מחריד שרק שחררתי אותו בו הכי הרבה מאז הלידה

אז אני שוכבת פגועה במיטה, הוציא לי את כל התיאבון שאגרתי בכוח

הדבר היחיד המזין שאכלתי היום היה לחם עם חביתה שהכרחתי את עצמי לבלוע בכוח בבוקר, אם מותר לקרוא ל13:00 בוקר

אין לי כוחות

והוא אשכרה יושב לאכול כאילו כלום לא קרה

התקופה הזאת באמת כל כך קשה ומטלטלת

את חייבת לנוח ולאכול!

כשרעבים ועייפים הכל נראה יותר גרוע

אני עושה כל כך הרבה

מרגישה שהשם כאילו מנסה להעניש אותי ועוד אחרי ההריון שבכלל לא רציתי

אני 24/7 עם הבייבי שלא מאפשר מנוחה כרגע בכלל 

ומרגישה שעם כמה שבעלי מנסה להיות עם הילדים פשוט לא אכפת לו ממני

מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים 

ובכלל רציתי להגיב לך משהו אחר 

תגובה למה ששלחת 

אבל יוצא ממני רק קיטור ודמעות

מבטיחה לך שזה יעבור...

תני לעצמך זמן את רק שבועיים אחרי .

כל הגוף משתולל מהורמונים

הנפש סוערת עדיין מהחוויה

יקח זמן להתרגל לדינמיקה החדשה בבית .

כל אחד ידע למצוא את מקומו

מילת המפתח כאן היא סבלנות.

גם אני חודשיים אחרי לידת תאומים ,ב"ה חויה מאתגרת וגם הרגשתי בדיוק כמוך

ממליצה לך לקחת את עצמך עם או בלי הבייבי כל יום לסיבוב של 10 דק לפחות

להתלבש להתאפר קצת לראות שמש ואנשים .

אין חשק אני יודעת והכל נראה עכשיו מעונן

אבל זה עובר.מבטיחה.

בייביבלוז לכולם יש וכולם חוות את זה כל אחת ברמה אחרת.

כשבעלך חוזר מהעבודה תבקשי ממנו שעה שעתיים לעצמך ,תלכי לקנות לך איזה בגד או כל דבר שבא לך, לכי לעשות טיפול פדיקור/מניקור

כל דבר שיעשה לך טוב ויאיר לך את הנפש...ממש חשוב ו מאוד מאוד מטיב.

מאחלת לך החלמה מהירה

גידול קל ונעים בנחת

הרבה שעות שינה

וסבלנות......😘

לצערי אני לא במצב פיזי של לצאת

גם לא לחמש דקות

את שבועיים אחרי לידה!!

ברור שאין לך כוח

שיזמין לך אוכל

או יכין

וידאג שתוכלי לנוח ולאכול כמו שצריך

יש מישהו שיכול לעשות את זה?

ואם לא

אז בעצמך

לנער

לעשות סטופ

להכנס לנוח

להזמין לעצמך אוכל

לכתוב למישהי קרוב שאת זקוקה לעזרה

זה לא בושה

זה אמיתי וכנה ואני בטוחה שישמחו לעזור 

אבל אז פגע בי ויצא לי כל האוויר ולא מסוגלת לאכול

זה אכן לא מונע ממנו לשבת לאכול בלעדיי, להיפך נהנה מהשקט ממני.

העגלה לידו אבל אני יודעת שזה לא יעזור ועד שלא אשן תוך כדי הנקה לא יהיה פה שקט אמיתי

חירפן אותי שהוא "בבית" אז שלחתי אותו לעבודה בעצבים אחרי שראיתי שבמקום לעזור לי הוא מוצא לעצמו פתרונות אחרים

כמו לארגן את הבית למשל אבל זה לא חשוב בעיני כמו לעזור לי פיזית.

כששלחתי לעבודה אגב הוא רק התלונן שהוא לא אוהב את העבודה הזאת ורוצה לעזוב

לא הבין את הקונספט בכלל

כי האמת נשמע שהוא משתדל ומתאמץ אבל לא קולע לצרכים שלך

ואז שניכם מתוסכלים

את יכולה לשבת להסביר לו ממש עניינית במה העזרה שאת צריכה מתבטאת ומה בדיוק יעשה לך טוב?

יחזיר את האוכל שהכין לי למקרר וישב בעצמו לאכול בלי לבדוק מה איתי. כי עכשיו הוא רעב אז הוא יאכל

יש לו קיבעונות מחשבתיים וצורך לחנך אותי

והוא חייב שהכל יהיה בדרך שלו. למשל אם אני מבקשת שהוא ירים על הידיים או ישים בטרמפולינה כי זה דברים שבאמת יכולים לתת לה להרגע ולהשתתק קצת אז הוא יתעקש שצריך דווקא בעגלה

ואז יהיה כל הזמן בכי מוחלש

אז נכון הוא כאילו בא להתנצל ואמר שהוא מבין על מה אני כועסת (פגועה במילים שלי זה כועסת במילים שלו) אבל התחושה היא שזה רק כי הודעתי לו שהוא לא ישן איתי באותו חדר הלילה.

כמובן הוא נוחר פה במיטה עכשיו ואני צריכה למצוא לי פתרון כי אין מקום בשבילי+תינוק להנקה כל הלילה. אגב גם זה הסברתי לו לפני שנרדם

אני חושבת שאת מוצפת בטירוף והכל נראה לך הרבה יותר קיצוני.

אני רגע אגיד גם אם זה לא מה שרצית לשמוע זה ממש הגיוני שבעלך יאכל את האוכל גם אם את בוכה בחדר, זה אולי לא הכי נעים אבל גברים הם רייאלים והוא לא רגע שום היגיון בזה שאם את לא אוכלת הוא לא יאכל.

תחשבי על זה ככה אם הכל בקריסה אז עדיף שהוא יאכל שיהיה לו כוח לדאוג למה שיש, או אפילו מקופ להתייחס אליך.

תחשבי שהתקופה הזאת מטורללת גם בשבילו והוא אובד עצות ולדעתי הכי קשה לו לראות כמה קשה לך.

עכשיו לא באתי לעסוק בו אלא רגע להוריד את הדברים ולהראות לך שהוא לא נגדך הוא פשוט מנסה לעשות הכי חכם ואולי יוצא לו עקום.

ואני הכי מבינה אותך בעולם על הקושי והרעב.

אבל בכלל לא הבנתי למה את עומדת ומבשלת? למה אתם לא מזמיניפ אוכל? אני יודעת שזה לא הכי מזין אבל עדיף פחות מאשר כלום.

לקנות קצת אוכל שקליל ממש להכין כמו פיצות קפואות,שניצל תירס וכו.

כאילו שניה נראה לי אתם צריכים ךעצור ולחשוב מה ברמה הפרקטית הכי יכול לעזור לך.

ובא לי שניה לדבר על הכאב של להיות אחרי לידה ולא לקבל עזרה,זה אחד הקשוחיים. הייתי שם אחרי לידה ראשונה וזה נוראי, לא היה לי שום עזרה. יום אחד השכן פגש את בעלי ושאל מה נשמע וכו ובעלי החליט לשתף שקשוח וכו ובקושי אוכלים. יום למחרת קיבלנו ארוחת ערב חמה ומשביעה ואני עד היום זוכרת את התחושות שהיו לי שם. אז בא לי לשלוח חיבוק ענקק, כי הרבה פעמים זה מעבר לרמה הטכנית זה פשוט הרצון שמישהו יראה רגע וינסה לעזור והלוואי ומישהו יראה אתכם.

אבל עד אז תנסו לחשוב איך ברמה הטכנית מקילים כמה שיותר.

הרבה הרבה בהצלחה,

ותזכרי התקופה הזאת ממש עוד רגע חולפת והרוחות ירגעו והדברים ייתיצבו

אולי לשלוח בקבוצה של היישוב אם מישהו מכיר המלצות על אוכל טוב באזור עם משלוחים.

או שתקבלי המלצות על מקומות או שתקבלי הצעות לעזרה.

זה אחלה דרך להעיר קצת אנשים לראות את המצב שלך 

ולא שידל אותי לבוא

אחרי שאכל

וכן אנחנו אוכלים הרבה פיצות קפואות וכזה אבל צריכים להצטייד עוד כי אי אפשר כל יום אותו דבר

ואכן אני מאוד מוצפת

אני גם כזאת.

אבל למדתי להבין שזה לא בכוונה הוא רואה את העולם שונה.

ובמקום לשבת בחדר לבכות אני אומרת לו שקשה לי ואני צריכה אותו, מנערת אותו בעצמי במקום לחכות שיבין.

הייתע בדיוק כמו שאת מתארת פעם, שיניתי את זה ומאז הרבה יותר טוב לנו.

הלוואי והכל ירגע לאט לאט, ודברים יסתדרו 

אני לא מספיק מכירה אבל אולי ארגון אם לאם מיועדים לזה בדיוק?

תכתבי בגוגל איך פונים לאן לאן? הגמיני נתן לי טלפונים של אחראית באיזורים שונים 

אבל זה היה נראה לי יותר רגשי כשחיפשתי עזרה באינטרנט השבוע

ממש מרגישה במצוקה

ואם זה רגשי? נשמע שאת זקוקה גם לזה ❤️

זו בדיוק עזרה להרגשה במצוקה.

אבל אני חושבת שהם עוזרים גם טכנית. אם אני זוכרת נכון, יש להם מתנדבות שיכולות להגיע לבית לעזור.

הזמן הזה שרק שלך אולי יאפשר עיבוד של המצב והעלאות פתרונות. ואולי קצת זמן שמישהו אחר מחזיק את התינוק בסבלנות...

על התנהגות שלילית תהיה סנקציה, לי זה נשמע הגיוני.

כל עוד רוב הזמן יש חוויות נעימות, זה נשמע לי נכון

בגיל שלוש ילד יכול להבין תוצאות של התנהגות, הוא ל כזה פצפון, ואם כשהוא מרביץ אני אציע לו לשחק ביחד אני מעודדת התנהגות שלילית, לעומת זאת אם הוא לא מקבל את המענה, הוא רוצה קשר וההרבצה מובילה לתוצאה הפוכה הוא יכול ללמוד להפחית את ההתנהגות.

ואני צריכה לרשום לעצמי במוח וליזום הרבה הרבה זמני קרבה אחרים, אפשר גם מיד אחרי ההרחקה ואפשר באופן כללי לתגבר אותם.

ובגלל זה מגיע לוקח מרביץ וכו

לצעוק עליו באוויר זו אופציה אחת

לבוא ולהגיד לו חמודי בוא תשחק אולי משחק אחר?

אני לא בעד ליצור תמיד תסריטים כדי להסיח את דעתו כי זה לא ייגמר

אבל מידי פעם אני לא רואה בזה בעיה

חשוב לזכור שהילד מבחינתו כרגע מאוד מאוד מאוד רוצה את המשחק ברמה שהוא מאבד את זה

צריך תמיד לתת לו להתמודד עם התסכול לבד? למה לא לעזור לו לצאת מזה?

שוב לא באופן קבוע אבל מידי פעם אני בעד.

כמובן מה שאני כותבת, אני לא מהווה חוות דעת מקצועית ובינינו אין לי ניסיון בתחום.

זה פשוט משהו שעובד לנו (מעל הכל לא רוצה ליצור לילד אינסוף תסכולים)

במקום להתחיל לצרוח עליו לאיים לצעוק לדרוש להתחנן

פשוט תקומי ותלכי

תגידי לו שאת לא רוצה להיות ליד ילד שמרביץ כי זה לא נעים לך.

כנל גם אם מדבר לא יפה

חשוב כמובן להפריד בין מדבר לא יפה כי בא לו לעצבן

לבין הוא מדבר לא יפה כי מנסה לפרוק תסכול

אם זה תסכול אני כן מנסה לעזור, אחרי שנרגע אני מסבירה לו שלא מדברים עם הידיים, ואפשר לבקש מה שרוצים

אם זה סתם כדי לחפור, אני קמה והולכת. פעם פעמיים אומרת למה קמה, בהמשך פשוט הולכת.

בלי לתרץ את עצמי.

עם הזמן הילד לומד, זה לימוד לכל החיים

אם לא תתנהג יפה אנשים לא ירצו להיות בחברתך.

אני לא בגישה של להוציא מהחדר, יש כאלה מוציאים מהבית

אני, לא יודעת קשה לי עם זה.

חשוב לי שיידע שגם כשאתה בא לנו ברע אנחנו רוצים אותך איתנו

אבל כשאתה בא ברע אני יכולה לבחור לא להיות נוכחת

מקווה שהבנת אותי

לנו זה עבד מעולה, כמובן יש תקופות של נפילות

למדתי את זה מסופר נני אחת, מבוגרת

שכחתי איך קוראים לה

יודע להגיד לאח שלו בן 1.5 שהוא לא רוצה להיות איתו כי הוא מרביץ (בינינו, לא מרביץ אתן יודעות איך זה). רגעים של נחת.

כמובן לא תורה מסיני,

כמובן שזה לא תמיד עובד

יש תקופות יותר טובות ויש פחות

מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך הנכונה לכם. 

סליחה שאני שולחת 100 הודעות נפרדות

אם אכניס את הילד כשהוא לא עייף, הוא לא יירדם

אני יכולה להציע סיפור, אני אספר או שיסתכל לבד

אבל לדעתי עוול להכניס למיטה אם הוא ממש לא עייף וסתם מתבשל שם.

אם אני מזהה שהוא כן עייף אבל סתם לא באלו, אנסה לעזור לו

אם הוא לא עייף ובגלל זה לא בעניין - שימשיך להסתובב מחוץ לחדר עד שיתעייף. הוא נהנה מהזמן איכות הזה שהוא רק שלנו איתו. מגיע לו מידי פעם.

ילד בן שלוש שישן צהריים במעון, בדרך כלל ההורים צריכים לשנות ציפיות ולהבין ששעת ההשכבה ההגיונית שלו היא לא לפני תשע בערב (ולפעמים עשר) ואז חוסכים הרבה מאוד תסכולים סביב ההליכה לישון.

לי עד עכשיו נורא כואב לי המאבקים על ההשכבה של הגדול שלי שנגמרו ברגע אחד ביום שבו התחיל החופש הגדול והוא הפסיק לישון צהריים. ואפילו לקחנו יועצת שינה ואפילו היא אמרה ששעת ההשכבה בשמונה זה מצויין והילד מראה סימני עייפות, ואפילו בעידודה של היועצת שינה היה קטסטרופה. ובשניה, בלי שנ"צ הילד נרדם כמו חלום, שלוש שעות מוקדם יותר בערב.

את הילד אני לא מוציאה מהחדר, הוא תמיד רצוי.

אני לא רוצה לחוות התנהגות שפוגעת בי ולכן קמה והולכת.

מורה שקשה לה עם תלמיד, יכולה להוציא את הילד מהכיתה והיא יכולה לבחור לצאת - מה יותר מעליב?

יכול להיות שאין הבדל ורק אני מרגישה שזה שונה. כמו שכתבתי לא תורה מסיני כל אחת איך שמרגיש לה. 

אני חושבת שלהגיד לילד לצאת זה להרחיק אותו

בעצם לתת שדר שהוא לא רצוי פה

ולצאת בעצמי זו הבחירה שלי להיות איפה שנעים לי

תמיד טוב לקבל עוד רעיונות ליום שזה לא יעבוד

וברור שיש פעמים שגם זה לא עובד

ויש גם פעמים שהוא מתוסכל ובמקרה כזה אני מראש לא עושה את זה 

לפעמים כן יוצא שאחד מאיתנו (ההורים) מרגיש שהסיטואציה יוצאת לו משליטה ואז אנחנו הולכים להירגע בחדר, אבל זה לא אידיאלי ממה שאני רואה, הילדים שלנו קצת נבהלים שזה קורה

והטיפים. האמת שדי עושה את מה ששיתפתם

שמתי לב שההרבצות מתרחשות בעיקר בשינויים.

כשחוזרים מהמעון מבחוץ לבפנים, מישהו קופץ לביקור קצר בהפתעה. לפעמים באמת גם כשהקטן לוקח משחקים. קשה לו כי הקטן כבר עם רצונות משלו. אי אפשר להחליף כבר לכל מכונית/משחק.

לגבי השינה, הוא לא ישן במעון. המטפלות לא אוהבות את זה אבל אין מה לעשות - הוא לא נרדם. אז חלק מההתנהגות שלו זה עייפות יתר .

ילד אחר כשעייף או לא!

בעיקר מחשבות על שיטת החינוך. אולי מושפע מההשתלמויות שאני עושה בהוראה חחח

מדהים כמה שהוא מבין. אחרי שהוא נרגע ויוצא מהחדר אנחנו מדברים על מה שקרה ומסיימים עם חיבוק ונשיקה.

האיזון בין להיות אסרטיבית, לשים גבולות, לבין להכיל ולחבק בלי סוף זה מה שמבלבל אותי. ואולי בעצם זה יותר רק עניין של ניסוח.

דוגמה מהיום בבוקר.

בעלי אירגן אותו כדי לקחת למעון אבל הוא מיהר והבן לא כ"כ שיתף פעולה. אז אמרתי: אם לא תתארגן מהר אני אצטרך לקחת אותך ולא אבא.

זה נקרא איום? אני לא רוצה שיפעל מתוך פחד כדי לא לקבל כל הזמן את מה שרוצה ורק כדי לרצות הוא פועל.

מרגישה שמסתבכת ממש בלהסביר את עצמי. אולי בכל זאת מצליחים להבין מה שאני מתכוונת?

לק"י

ולהסביר לו, שאבא צריך ללכת, ואם הוא רוצה ללכת איתו הוא צריך להתארגן מהר.

וללכת על הצד החיובי.

(נניח לא "אם לא תאסוף את המשחק אני המשחק, אני אקח לך אותו", אלא "אם אתה רוצה לשחק עוד פעמים במשחק הזה, צריך לאסוף אותו, שלא ייעלמו חלקים").

ומבינה אותך. איך אני שונאת ליפול ל"איומים" האלה.

ונופלת אליהם כל הזמן, בעיקר כי אני לא מרגישה שיש לי תחליף😅 אז אני מנסה לחפש כזה.

אבל אני לא רואה בעיה עם תוצאה פשוטה- אם את מתעכבת בהתארגנות אני לא יספיק לקחת אותך בבוקר כי מאוחר לי. אם את מכניסה ידיים לכוס מים, זה אומר שאת לא צמאה יותר אז אני ייקח. כזה.

מבחינתי ההבדל הוא שאיומים זה מאבק כוח של מי חזק יותר, תוצאה זה שתינו ביחד מול האירוע...

הדוגמא שנתת למשל

זה סיבה ותוצאה

ולעניות דעתי זה הגיוני להסביר לילד מה תהיה התוצאה של מה שהוא עושה

אם לא אמרת את זה בטון מאיים אלא פשוט הסברת

נשמע מצויין

"אם אתה רוצה שאבא יספיק לקחת אותך, אתה צריך להתארגן מהר, כי הוא יוצא עוד מעט".

ואז זה הופך להשקעה בתוצאה רצויה, שזה דווקא דבר חיובי בעיניי שילד ישקיע כדי לקבל משהו שחשוב לו. ואם הוא לא מתארגן מספיק מהר ואבא כבר צריך לצאת, אז אפשר להתבאס איתו, ולחשוב ביחד מה יעזור לו להתארגן יותר מהר פעם הבאה כדי שהוא כן יספיק ללכת עם אבא.

לנסות לחשוב על מענה שיעזור לו להיות יותר רגוע בזמן הזה.

נגיד כשחוזר מהמעון אולי יעזור לו כרבול קצר, או לאכול פרי, או קצת לדבר ביחד מה היה במעון.

לדוג' הייתה תקופה שבן ה3 שלי היה מציק לתינוקת כל הדרך מהמעון הביתה קבוע, וכמה שניסיתי להפריד ולדבר על זה, (וגם קצת לצעוק ולאיים), זה לא עזר. ואז יום אחד ראיתי שהוא כל כך מתרגש שאוספים את התינוקת מהמעון ופתאום עלה בדעתי שאולי הוא פשוט מחפש קשר איתה, אז הצעתי לו לחבק אותה לפני שהכנסתי לעגלה וזה ממש עשה הבדל משמעותי בדרך הביתה. אז הפכתי את זה לטקס קבוע, וההצקות כמעט הפסיקו.

בעיניי בגיל הזה, הרבה דברים הם לא בדיקת גבולות. בחלק גדול מהמקרים לילד פשוט יש צורך שהוא לא יודע להביע בצורה מותאמת אז הוא מביע בצורה לא מקובלת, וכל עוד הצורך לא יקבל מענה, הצבת גבולות פחות תעזור.

לי שחסר פה איזה עניין.

כשילד מרביץ הוא לא סתם מרביץ. ולכן חשוב מאד

קודם לעזור לו להבין מה הניע אותי להרביץ.

זה מסייע לו גם לקבל הכרה ברגשות שלו, גם ללמוד להבין ובהמשך בע"ה לבטא מה עובר עליו.

ולכן כדאי להתחיל בתמלול:

אני רואה שאתה ממש ממש כועס, רצית גם את המשחק הזה?

זה באמת מכעיס שלוקחים לך.

אחר כך אפשר להעביר את הגבול: גם אם אנחנו כועסים, לא מרביצים.

וכן הלאה לגבי דברים אחרים:

רצית לשחק במשחק? אתה מאוכזב שאי אפשר עכשיו ביסקויט? אתה עצוב כי אתה רוצה שאמא תשחק איתך?

לעזור לו להביח מה עובר עליו. כך יהיה לו קל גם לווסת את עצמו, ובהמשך בע"ה לדעת להבין ולבטא את עצמו.

אפשר להביא משלוח מנות בפורים,

אפשר כרטיס שובר, שכחתי איך זה נקרא שאת משלמת והיא יכולה לקנות בו בכל מיני חנויות,

כוס עם שוקולדים,

עציץ יפה,

כמובן פתק עם הערכה ותודה זה הכי חשוב.

לקחתי באמת כמה שעות בבוקר ושעתיים אחהצ.

שמחה לומר שזה מתחיל להיות חלק מהשיגרה והרבה יותר קל לשים בצד. עוד לא מספיק, אבל זה התחיל מכאן🙌

לא זוכרת בעל פה את השמות, אבל חושבת לעצמי שזה לעילוי נשמת הבנות הרשומות. אולי האמת כדאי שאעתיק את השמות לדף

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

@לפניו ברננה! 

@שמש בשמיים 

@מצפה88 

@חשבתי שאני חזקה 

@מכחול 

@התלבטות טובה 

@בוקר אור 

@בארץ אהבתי 

@ואילו פינו 

@מישי 22 

@התייעצות הריון 

@השם שלי 

@שומשומונית 

@כבת שבעים 

@תודה לה'' 

@עוד מעט פסח 

@חולמת להצליח 

@פצלשהריון 

@אוהבת את השבת 

@אמ פי 5 

@שמ"פ 

@רקאני 

@שירה_11 

@תוהה לעצמי 

@שושנושי 
 

מצטרפת ב''ה מעכשיו עד עשר.

ובשעות הצהריים- 2-4.

לה אתר?

אני חייבת חצאיות הריון ואין לי זמן לנסוע למלחה

אולי את יכולה לשלוח קישור?

סליחה על הנצלו"ש🙈

ואם את יודעת לומר אם המידות הן כמו המידות הרגילות שלי? לא רואה שאספיק להגיע לשם

בעיקר אהבתי את ההרגשה האסופה..

לא זוכרת את המראה

לגבי מידות - ההנחיה שלה זה לקחת את המידה הרגילה

בכל מקרה המיטה מבד מאוד נעים ונמתח 

וכתבתי את זה גם

אותי ממש ממש מביך לקבל מתנות, גם אם אילו מתנות סימליות.

מכתב בסוף טיפול משמח אותי בפער, שומרת את כל המכתבים שקיבלתי ממטופלים 

חושבת שזה הכי צר שיש.

מתחבר עם איזופיקס, כיסא מעולה, טוב לשני הכיוונים. 

הלוואי והיה לי רעיון

מי מלח

בצל לבן פרוס בצלחת בחדר בלילה

לאף

אינהלציות של מי מלח

ובעיקר לדאוג שלא יהיה לו קר

הדבר היחיד שעזר לנו באמת זה שהיה שבוע מזג אוויר נעים חחח

לי היה בשבוע 20 דימום ממש דם אחרי מאמץ

הלכתי להיבדק והכל היה בסדר תודה לה, והמליצו מנוחה

כתם ורדרד לדעתי פחות מדאיג אבל הייתי הולכת בשביל הרוגע לעשות בדיקה

בע"ה הכל בסדר

אצלי תמיד מצאו המטומה...

או לא עלינו התחלה של הפלה.

לדעתי רצוי.

תתייעצי עם אחות שתדע להגיד לך בוודאות

בלי התלבטות. שבוע 19 זה כבר מתקדם, אם יש המטומה צריך טיפול ומנוחה. אם יש הפרדות שליה גם צריך התערבות

התייעצתי עם אחות, אמרה לראות רופא תוך 48 שעות. במרפאה אמרו שאין תורים להיום ושאתקשר מחר בבוקר לבקש תור.

אני עדיין בספקות עם עצמי... כי זה היה ורוד ממש ממש בהיר שקצת התלבטתי לגבי הצבע שלו. למרות שאחרי כמה דקות הסתכלתי עליו שוב במקום אחר והוא עדיין היה נראה לי ורדרד.

אחרי שעה בדקתי שוב והוא נעלם/הפך לצבע צהבהב כמו כל השאר...

אם אצליח להשיג תור מחר, כנראה שאלך, אם זה לא יהיה בעיר שלי כנראה שאוותר... 

אם כן אז יש תקווה

אבל לא הייתי בונה על זה...

חיבוקק

לק"י

או שמגלים הריון מאוחר.

ולפעמים המחזור פתאום מאחר.

בשורות טובות!!

לא מכירה את התופעות שתיארת

בהצלחה 

התופעה הזו זכורה לי, לא זוכרת אם מהריונות בנים או מהריונות בנות.

בכל אופן, לא היו אצלי הבדלים בין ההריונות של הבנים לבין ההריונות של הבנות...

למדתי שעמילן ממש מגביר את זה, אז לא אוכלת תפוא.

וצחצוח שיניים ממש עוזר.

בקודם היה לי עם בן, עכשיו עוד לא יודעת😅

ובנים זה הכי כיף שיש!!!😍

גם אצלי לא היה הבדלים בין ההריונות של הבנים לשל הבנות.

אצל הבנות היה לי 2 הריונות שונים לגמרי.

אצל הבנים היה לי דומה לשל אחת הבנות. בשילוב תופעות שהיו אצל השניה.

קיצר, לא חושבת שזה מעיד על משהו,😅

ממש מזדהה עם התחושה
גם לי יש שני בנים בבית, וכולם בטוחים שאני רוצה עכשיו בת

אבל ממש שמחתי לגלות שיש לי עוד בן

ההריון הראשון והשני שלי היו מאד שונים אחד מהשני. בראשון ילדתי בת אז בשני הייתי בטוחה שיש לי בן. נולדה בת.

ההריון השלישי דמה מאד לשני ונולד בן.

לא ראיתי קשר בקיצור

אני בהריון עם בן

ויש לי בבית בת

ההבדל היחיד בין ההריונות זה שבהריון הקודם כמעט לא היו בחילות

ובהריון הזה כן היו בהתחלה

זהו

אבל זה לא נראלי באמת קשור למין

לתת לו לשחק לבד. עדיף כמובן על הבטן, לוודא שיש משחק שיעניין אותו ולתת לו לשחק.

כן אפשר וכדאי מדי פעם להקדיש לו זמן של התייחסות, לפטפט איתו ולשחק איתו

אבל בעז''ה שיישאר ככה רגוע ורק תהני ממנו🙂

להסתכל על המשחקים מעליו ולנסות לתפוס אותם.

ואת בזמן הזה יכולה קצת לדבר איתו מדי פעם.

וגם להספיק לשטוף כלים ולקפל כביסה🙃.

וכמובן לשים לב שיהיה גם על הבטן כמה שאפשר לרוב שמתי על הבטן עד שהתעייפו ואז הפכתי לגב.

וכמובן על הבטן כמה שיותר

אבל אני לא כל הזמן לידו

וזה מרגיש לי מזניח כזה שהוא לבד שם

לא צריך כל הזמן להיות לידו.

זה מעולה שהוא מעסיק את עצמו לבד.

את יכולה לשים לו שירים לשמוע ברקע.

ממש לא צריך להיות לידו כל הזמן

כמובן שיהיה בהשגחה 

תנצלי את הזמן שאת יכולה לעשות עוד דברים במקביל

ניצלתי את הבוקר הפנוי כשהילדים הגדולים לא בבית והחזקתי אותו עלי ונישקתי וחיבקתי מלא

אחכ כשהגדולים חזרו באמת זה יתרון גדול שהוא תינוק נוח ואיפשר לי לתת את היחס אליהם ולעשות מה שצריך.

שזה טוב שהוא לבדו מגרגר, הוא מגלה את העולם בעצמו לאט לאט.

כן חשוב מידי פעם ליצור איתו קשר עין ולשוחח איתו, את אומרת משפט, מחכה עד שהוא מגיב ואז שוב את משפט ושוב הוא מגיב.

זה להתפתחות תקשורתית. קצת תרגילים מידי פעם. אבל זמן לבד זה טוב גם עבורו. 

לא יכולתי להשאיר אותו הרבה לבד

מידי פעם החזקתי אותי

חייכתי אליו

דיבורים

פשוט יחס שהתינוק חייב לקבל

השתדלתי לשבת לידו להראות לו משחקים

לשיר לו שירים ולא לנצל יותר מידיי את זה שסבבה לו לבד 😂

ככל שהוא גדל זה קצת עבר

אבל אני זוכרת שבעיקר חששתי כל פעם שהוא יתרגל אליי וכבר לא יהיה עם עצמו כי זה היה ממש נוח

ולדבר איתו תוך כדי.

בתור אמא ל4 אני ממש מעודדת אותך להמשיך להיות קשובה למה שאת מרגישה ופחות לבדוק מה נכון לעשות לפי הספר או לפי מה שמקובל סביבך. לקח לי קצת זמן להגיע לתובנה הזו ולסמוך לגמרי על האינסטינקטים שלי.

אני מאוד מזדהה כי ב"ה התברכתי בתינוקות מאוד רגועים ואני מזדהה גם עם הרצון שהם יהיו קרובים אלי ולא להסתפק רק בתפעול שלהם- התינוק אכל, ישן, היה על הבטן, הרים ראש, שמע קצת דיבורים, היה באוניברסיטה...

אני מרגישה שהכי נכון לי ולנו שהתינוק יהיה כמה שיותר קרוב אלי במהלך היום ויחווה יחד איתי את העולם, ולא לנצל את זה שהוא רגוע ולהניח אותו רוב היום בלול/בעגלה/ על משטח כלשהו כי הוא שקט אז למה לא. הרגשתי שנכון לנו להיות עם מנשא כמה שיותר, לפי החשק והרצון שלי כמובן, לא בגלל שהוא לא רגוע אלא כי רציתי להרגיש אותו קרוב ומן הסתם זה גם מה שהוא הכי רוצה. אלא אם הוא תינוק עם עניין תחושתי שפחות מתחבר לקונספט, כל תינוק ומה שמתאים לו. קניתי כרית פוף כזו ששמתי עליה את התינוק בחלק מהזמן כשלא התאים במנשא. היתרון הגדול שלה זה הזווית שבה הוא נמצא במעין חצי שכיבה וככה הוא יכול לראות מה קורה סביבו ולהיות שותף, מה שלא מתאפשר בשכיבה מלאה. תמיד הרגשתי שכשאני משכיבה בעגלת אמבטיה למשל התינוק מנותק מהסביבה שלו. הוא צפה בי בזמן שעשיתי את עבודות הבית והיה קל ליצור ככה יותר תקשורת בינינו. וגם היה לי כיף שקל מאוד לשנע אותה מחדר לחדר. וכמובן לשים לב שלא יהיה שם יותר מדי, כי חשוב גם להחליף תנוחות ושיהיה גם במרחב שמאפשר יותר לזוז ולהתהפך.

אז אני פחות מתחברת לאמירה שטוב לו להיות עם עצמו, כי אני מרגישה ומאמינה מאוד שהכי טוב לו להיות כמה שיותר קרוב אלי וזה גם מה שהכי טוב לי. והוא יכול לשעשע את עצמו ויחד עם זה לצפות בי כשאני עסוקה או נחה ולהיות איתי במה שאני עושה מהמקום שלו. ככה גם קל לי לזהות בקלות את שפת הגוף שלו ואת הצלילים שהוא משמיע ולהגיב אליהם לפני שהוא מגיע לבכי. בהתחלה חמותי היתה שואלת אותי, למה את מרימה אותו, הוא לא בוכה? הסברתי לה קצת על שפת גוף של תינוקות ועל הצורך שלהם במגע ובחיבור, וגם לפי המחקרים ככל שהתינוק יקבל יותר מגע ככה הוא ירוויח יותר. וגם שבכי הוא הסימן הכי מאוחר לצורך שלהם, ואנחנו רוצים לתת לצורך מענה לפני שהוא נהיה אקוטי.

ועוד נקודה מעניינת, לפי מה שאני מכירה ורואה, התינוקות שמתלווים להורים שלהם במהלך היומיום ופחות מושארים באיזה מקום נפרד בחדר עם פעילויות נפרדות, הם תינוקות וילדים מאוד עירניים וסקרנים ואינטליגנטיים לגילם, בצורה מובהקת ממש. שואלים אותי כל הזמן על הילדים שלי איך זה שהם כ"כ שונים מבני גילם מהבחינות האלה.  וכשהיתה לחמותי ביקורת על זה שאני לא כ"כ נותנת לתינוק צעצועי התפתחות מקובלים הזכרתי לה שהיא כל הזמן אומרת שהוא מאוד חכם ומפותח לגילו, וזה לא קרה בגלל משחק דידקטי שקונים בחנות אלא בגלל שהוא רואה ומתנסה בהתאם לגילו בכל מה שאני עושה וכך הוא בסביבה שמספקת לו כל הזמן גירויים ומאפשרת לו לחוות את העולם בצורה הכי אמיתית וחווייתית שיש, הרבה יותר מכל צעצוע. ובאמת לא היה לה מה להגיב על זה כי היא רואה שהילדים שלנו ב"ה כ"כ חכמים וסקרנים והגישה הזו מוכיחה את עצמה.

אם התחום הזה מסקרן אותך ואת רוצה לשמוע יותר את יכולה לקרוא על עיקרון הרצף, יש ספר בשם הזה והתפתחה סביבו גישה טבעית בגידול ילדים.

באמת גם אצלי הילדים ערנים ומפותחים יותר לגילם

יש לי כרית פוף דומה למה שאמרת

אאמץ את זה לשים אותו לידי ככה

תודה על זה

מזדהה ממש.

בדיוק גם עם תינוק בן 3 חודשים.

מרגישה מילה במילה מה שאמרת, ובאמת גם עושה.  אבל שומעת מהסביבה דברים אחרים

לאחרונה הוא פחות שמח כשהוא לא עלי, וזה באמת לא פשוט שהוא רוצה אותי 24/7.

משתדלת להיות איתו בבקרים 100 אחוז. אם זה במנשא, או לידי באוניברסיטה, טרמפולינה כשאני מדברת איתו. כרגע זה מצב שללכת לשירותים או לשתות כוס קפה זה מאתגר. וכשהילדים האחרים חוזרים אז אין ברירה וזה אחרת...

בע"ה יחזור לעצמו בקרוב!

ובינתיים - חיזקת אותי

לכן היה לי חשוב להשמיע אותה גם פה ואני שמחה שהתחברתן לדברים.

חשוב שאמא שמרגישה שהיא רוצה להיות בשותפות עם התינוק שלה ולא להסתפק בזה שהוא רגוע באיזו פינה, תדע שהיא חלק מקבוצה מאוד גדולה של הורים שדוגלים בגישה הזו, שאפשר לקרוא לה הורות ברוח עיקרון הרצף. יש על כך המון מידע באינטרנט וכמובן בספר עצמו.

ונכון שהסביבה מרימה גבה לפעמים ולא מבינה למה את לא מניחה אותו בעגלה או בלול ושיבלה שם עם עצמו אם הוא רגוע, או חושבת שיש לתינוק איזה קושי ולכן הוא עלייך או צמוד אלייך כ"כ הרבה. לכן כדאי להכיר עוד הורים שמתחברים לגישה הזו ולדעת את כל היתרונות שלה. 

אקרא על זה קצת יותר.

אני כן אגיד שאני מסכימה שגם טוב לתינוק/לילדים להיות קצת לבד. זה חשוב שגם ידעו להעסיק את עצמם. לחשוב עם עצמם כשקצת יותר גדולים וללמוד להסתדר ולא להיות תלויים בנו כ"כ כשגדלים.

אבל בעיקר בחודשים הראשונים שלהם כשהם ככ קטנים, בעצם אולי בשנה הראשונה אני צריכה אותם לידי.

הם צריכים קצת מרחב לזוז.

התינוקות שלי לא כאלה של אחותי כן אז רואה ממש ההבדל.

אבל זה גם לא שהתינוק כל היום בידיים. זה לא אפשרי ובאמת חשוב שיזוז ויתפתח.

פשוט לידי ואני מדברת איתו תוך כדי מסבירה מה אני עושה, שרה לו וכו'

די כולם הגיבו אותן הדבר

השלב של ה NB הולך ומסתיים. מרגישה אותו גדל. כ"כ שמח וקשה בו זמנית

לק"י

אומנם הקסם המלאכי של הפיצים נעלם, אבל הם הופכים להיות הרבה יותר מעניינים.

הבן שלי בן כמעט 4 חודשים, והוא נהיה לי ממש ענקי.

לק"י

גם את ילדת לפני רגע. לא?

אם נגיד יושבת בסלון לקפל כביסה אז שמה אותו על שטיח לידי והוא משחק

אם אני במטבח אז שמה את הלול (בעצםז ה קטן, אז אולי נקרא עריסה) במטבח וככה אני לא מרגישה לא נעים ממנו שהשארתי אותו לבד 😉

אצלי אנחנו עכשיו בשלב שאם הוא רגוע בלול אסור לי לעבור לידו כי אז הוא רוצה אותי

אבל סתם באופן כללי לחיצות זה לא הכי בריא לך..

אם יש עצירות עדיף לשתות הרבה מים, לאכול ירקות ולעשות פעילות גופנית (לא מטורפת, אפילו הליכה) וזה מועיל הרבה יותר

הריון זה באמת מלחיץ ועד שהם לא בחוץ ובוכים קשה להירגע.

אבל כל דבר שתעשי ויעזור לך להרגיש טוב יותר הוא מבורך

באופן כללי גם בשגרה כדאי להתפנות כשהרגליים מונחות על שרפרף (תנוחת סקוט), זה מאפשר למעיים להפריש יציאות באופן טבעי יותר.

וממש מקל כשיש עצירות. שתייה מרובה ואכילת מאכלים עתירי סיבים גם יכול להקל.

אז קודם כל לטפל בעצירות ובשום אופן לא להתאמץ ביציאות.

קחי נורמלקס

אכלי הרבה סיבים תזונתיים, שתי מלא מלא מלא מים

מיץ שזיפים ופירות

ולא ללחוץ בכלל. להשתדל להרפות כמה שניתן.

גרד בהריון יכול להיות תסמין של רעלת או מחלת כבד

בכל מקרה יכול להיות שזה פטרייתי ולכן הייתי ממליצה להוריד לגמרייי סוכר , קמח לבן ושמרים!  זה האוכל של הפטריה וככה היא משגשגת בגוף שלנו

תעשי הפסקה ומניעה מוחלטת ותראי אם יש הטבה אז פשוט לא לחזור לזה בכלל

יכולה לאכול פירות , לחם כוסמין בלי שמרים (כן מחמצת) ולהוריד אוכל מעובד שבפנים מוחבא כמויות גדולות של סוכר

תכלס לא מצאתי תשובה ממש טובה לעצמי

אולי מעגלי אימהות וסדנאות כאלה עם התינוק

זאת יציאה שמתאימה גם לו מלכתחילה

ולפגוש אימהות באותו סטטוס כמוך

זה כן היה לי אוורור נחמד

אם יש לך תחביבים שיכולים להיכנס בשעות הבוקר נגיד

אפיה

אומנות

לימוד כלשהו

קורס דיגיטלי כלשהו

לקבוע עם חברה מפגש קצר

הלוואי שתמצאי, זאת תחושה לא נעימה...

חיבוק!

להשתתף בפעילויות שמכוונות ליוודות- מעגל אמהות, בוקר יולדות וכו'

לקחת קורס דיגיטלי בנושא שמעניין אותך.

ללמוד תורה: בחברותא/ ספר כלשהו/ סדרת שיעורים

להפגש עם חברות 

הדבר היחיד שבאמת שימח אותי היה להיפגש עם חברות או לצאת לערב נשים.

סיבוב בשמש גם יכול לעזור, אבל לא מפיג את הבדידות של להיות לבד עם עצמי והתינוק כל היום

אני ממש מזדהה עם מה שכתבת

ההרגשה שהכל פתאום סובב סביב התינוק ואני נשארתצמאחור איפה שהוא בסולם העדיפויות..

דברים שעוזרים לי להרגיש שוב מקדימה או ממלאים בתחושת סיפוק:

* מקלחת טובה בכל יום, גם אם היא קצרה. (תדאגי שיהיה לך סבון עם ריח שאת אוהבת/פילינג/קרם טוב למרוח אחרי המקלחת)

* לאפות / לבשל

* לחשוב על משהו שהיה לי קשה לעשות בבית אחרי הלידה, ולאט לאט להצליח לעשות אותו שוב בלי לאבד כוחות. (למשל- לשטוף את הבית) מספק ממש לראות את ההתקדמות בהתאוששות ואיך פתאום מלשטוף חצי סלון, יש כח לשטוף הכל)

* לצאת לסיבוב בחוץ, להסתכל מסביב, להקשיב לציפורים, אם יש ילדים גדולים יותר- לצאת איתם לגן משחקים.

* תבררי אם יש באזורך מפגשי יולדות בבקרים- כיף היפגש עם עוד נשים במצב הזה!

* כשאני יוצאת למשהו וחוזרת גמורה ולכן למחרת צריכה לנח כל היום, אז אני מזכירה לעצמי לראות מראש עם התכנונים ליציאות שיש יום בית באמצע עם אפשרות למנוחה טובה.

תודה רבה לכן על התשובות

איישם בע''ה אחרי כמה ימים של חשיבה גם

מצאתי עוד כמה דברים שעזרו לי כותבת כי אולי יעזור לעוד..

-להתלבש כל יום ולהתארגן ממש עוזר למצב רוח, וגם כשאין לי משהו מיוחד לעשות.

- לצאת לעשות סיבוב בחוץ, לצאת לגינה, לשבת על ספסל עם כוס קפה גם שימח אותי.

-לקום מוקדם גם כשאני ללא הרבה שעות שינה משהו בלהתחיל את היום מוקדם ולישון רק שנצ עם התינוק נתן לי תחושה טובה גם.

-לקרוא ספר בזמן שמחזיקה את התינוק כשהוא מנסה להירדם, במקום להיות בטלפון גם עזר לי.

-למלא אמבטיה ולשים נרות גם עזר ובכללי לפנק את עצמי.

מקווה שזה יחזיק עוד הלוואי

תודה לכן 

עבר עריכה על ידי אור10 בתאריך ו' באדר תשפ"ו 8:55

אני קניתי בסטוק פקעות ושמתי באדנית, כשיושבת להניק בסלון זה צופה לאדנית ורואה את ההתקדמות שלהם, זה משמח קלות חחח. היה לי כיף לשתול ולהתעסק באדמה. צריך לזכור להשקות נקווה שיחזיק לנו
 

לקחת ויטמינים בבוקר , שניה  שזוכרת לטפל בעצמי

רוצה לנסות לעשות תנועתיות וספורט כמה דקות ביום

יש מלא קבוצות של מעגלי יולדות/אמהות, חלק יותר יקרים וחלק מסובסד. מומלץ ממש במצב כזה

יוגה אחרי לידה

לצאת עם התינוק לעגלת קפה/ ארוחת בוקר

עם או בלי חברה.. 

כשהילדים מאתגרים באמת קשה לראות את הטוב שבהם...

יש לי כמה הצעות (מודה שלפעמים הן קשות ליישום):

* ליצור רגעים של אחווה משפחתית - טיולים משפחתיים, פעילויות משותפות, למשל עכשיו בפורים אפשר תחפושת משפחתית, להרים 'פרויקטים' ביחד...

* ביום-יום - לנסות להסתכל במודע על הדברים החמודים שבילדים, גם על הדברים המצחיקים. גם אם הדברים המצחיקים נובעים מהקושי שהילדים מייצרים (למשל, ילד שמתוך טנטרום של כעס צועק "אתם עולים לי על הצבים" במקום "העצבים" - זו כבר בדיחה חמודה שאפשר לצחוק עליה). כשמנסים להתמקד בטוב, במיוחד אם עושים את זה ביחד כזוג, זה כבר מעצים אותו יותר...

* אם יש קשיים מהותיים לילדים, שבגללם הם מחרפנים אתכם, כדאי ללכת להדרכת הורים טובה שתעשה סדר ותעזור לכם לטפל בהם. ברגע שתדעו איך לעזור להם, כבר רמת החרפון קצת תרד...

הרבה כוח!❤️

הזדמנויות להתמלא ולעשות דברים שעושים לך טוב ואת אוהבת.

אישה לא יכולה להיות כל הזמן במצב נותן ועושה בשביל אחרים ולהתמלא מזה

ובמיוחד עם ילדים קטנים שלא יודעים להעריך ולהוקיר את העבודה שאנחנו משקיעים עבורם.

כי אז אנחנו עצבניות, והם מרגישים את זה

מגיבים בהתאם

ואז זה לופ שלא נגמר.

לדעתי ומהניסיון שלי, זאת הנקודה.

למלא את עצמך שיהיה לך כוח לתת.

או עבודה שמחת אותך, תדירות גבוהה יותר של יציאות, ספורט, כל דבר שממלא אותך ולא שם אותך רק במצב של נתינה ושחיקה.

לי.

*גיליתי ששבת אצל ההורים מדי פעם עושה להם ממש טוב, פתאום אני זוכה לקצת נחת מהם.

*לשחק עם הגדולים במשחק של גדולים. הקטנים בד"כ מאבדים עניין ולוקחים משחק לעצמם.

לגמרי הגיוני

ילדים זה סיזיפי

במיוחד כשהם קטנים/ כשיש עומס

הסוד הוא לצמצם עומסים בחיים

לתכנן אותם לטווח ארוך

ככה שהעומס יופחת

ואז אפשר יותר להנות מהחיים/ מהילדים

ולא הולך

וכבר אין לי מוטיבציה

אני כל כך מקנאה בנשים שמחות ואופטימיות שעושות צחוקים ושטויות עם הילדים

מרגישה פסימית ועייפה

פתיל קצר ממש

מתחברת כרגע רק להומור של רביטל ויטלזון

אבל לא בקטע טוב

רק "סתמווווווווו"

דיכאון לגמרי יכול לכבות את הרגשות השמחים ואת הרצון לעשות כיף (עם הילדים ובכלל)...

לפעמים עוזר לי פשוט להרפות (שהחדר ישאר מבולגן, שלא יתקלחו כל יום ויקחו בעצמם אחריות על שיעורי בית).

ולפעמים מאמץ וחשיבה מראש (למרות שאין לי כחחחחח) מונע הרבה בלגאן ובעיות בהמשך (למשל אם אני אשחק עם הגדול משחקי קופסא בשבת (במקום לקרוא עיתון) אז הסיכויים שהוא יריב עם הקטנה מאד יפחתו. ואם אני אזמין לה חברה למרות שאין לי סבלנות לזה, תהיה לה תעסוקה והיא לא תציק.

אני רוב הזמן משדרת להם שפשוט לא בא לי לשמוע אותם

והם כל כך שואבים אותי

הם אלופים בזה

ואני רק חושבת על כמה אני דופקת אותם עם התחושה שהם מעיקים עליי כל רגע שהם פה

אם הם פחות יריבו כנראה שאת תהי פחות עצבנית ואז יהיו לך קצת יותר כוחות בשבילם ואולי זה יגרום להם קצת פחות לריב וככה לאט לאט המצב ישתפר. זה לא קסם ולא יקרה בבת אחת אבל חייבים לשבור את הלופ הזה. אם את מודעת למצב וחשוב לך לפתור אותו זה כבר צעד ראשון בדרך לשיפור.

אל תתמקדי ב"כמה אני דופקת אותם" אלא ב"איך אני עוברת את הערב הספציפי הזה עם קצת יותר נחת". כל פעם צעד קטן.

הייתי ממש במקום הזה ואני רק יכולה להגיד לך שזה יכול להשתפר (אצלנו היה מעורב בזה ריטלין אבל כל ילד וכל משפחה עם הסיפור שלה…)

הם לוקחים בכח.

אני למדתי כלל ממש חשוב- אם אנחנו נותנים לילד מעצמנו בלי שהוא ביקש עכשיו- הילד מרגיש מלא. הילד מקבל ומתמלא מזה, והצורך שלו התמלא וזהו.

אם הוא מבקש ואת נותנת- הצורך שלו לא נגמר ולא מתמלא...כי הוא לקח ולא את נתת.

אז ליזום כאלה נתינות, גם של יחס. זה גם נחשב.

למשל- את באה אליהם ואומרת - עכשיו אני מחלקת משהו טעים. הם קיבלו, ולא ירצו עכשיו עוד ועוד ועוד...

או ביחס- תשבי בסלון בצהרים ותזמי שיחה עם אחד הילדים איך היה.

או רעיון אחר- להכין לכולם שתיה נחמדה (תה? או אפילו סתם מים... מה שבא) ומשהו טעים ויושבים כולם יחד בסלון או בפינת אוכל. וככה את יוצרת להם חוויה נחמדה ואפשר לדבר בכיף.

בכלל- להגדיר זמן לדברים האלה ממש ממש עוזר! ככה יש פחות כאוס, הילדים גם בעצמם מגיעים רעבים ועייפים מהמסגרות, צריכים רגע אוזן קשבת או זמן רגוע בבית. אז במקום שיקחו ממך- את נותנת להם, בתנאים שלך וביכולת שלך.

זה באמת שווה את זה כשאני מצליחה וזוכרת לעשות.

לא תמיד הולך ולא תמיד אני על זה... 

פעם הרגשנו כמו שאת מתארת, לחץ עומס ואין שמחה ואין סבלנות.

יצאנו, כל המשפחה הגרעינית, לאכסניה לשבת.

שבת שלמה שבעלי ואני לא הגשנו, פינינו, ניקינו.

היה זמן להתפלל בנחת, לצאת עם הילדים לטיול קצר אחרי הארוחה... להיות בנחת.

וגם אמרנו לילדים שנוסעים לשבת לנוח, להתפנק ביחד.

וזה החזיר את הנשימה.

אני קצת חששתי לשלם כל כך הרבה "רק על שבת" והתלבטתי עד שבעלי לקח את ההחלטה והזמין.

אחר כך כבר לא התחרטתי בכלל...

כשאני במוד הישרדותי "רק לעבור את אחה"צ הזה, שנגיע לשלב כבר שילכו לישון" אז אני עצבנית יותר, והן מצליחות לשגע אותי, וכל שניה נוצרת מריבה, או שהן מחפשות מה לעשות או משהו כזה..

וכשאני משנה פאזה והופכת לאקטיבית "בואו נעשה עכשיו ככה וככה" דברים נראים אחרת.

עכשיו אפילו אם אני אקטיבית ל10 דק אז הילדים זכו ל10 דקות של משהו כיף, נעים וחיובי.

רעיונות לדברים שאפשר לעשות-

מוסיקה ולרקוד יחד- לכמה דקות, במיוחד עם ילדים קטנים. חודש אדר זה תירוץ מצויין להתחיל את זה.

לשבת לשחק איתם משחק קצר- לבנות מגדל במגנטים/ להרכיב פאזל לא גדול, סבב אחד של משחק כלשהו

לשתף במטלות הבית בצורה חוויתית- לפרוש את כל הגרביים היחידניות ולעשות תחרות מי מוצא יותר זוגות. או להעביר ביחד כביסה מהמכונה למייבש.

עכשיו שוב, ממש ממש לא תמיד אני מצליחה להכנס למצב הזה. אבל כשאני מצליחה להגיד לעצמי, יאללה עכשיו 10 דק, רבע שעה את עושה משהו ביחד איתם, גם אני בסוף נהנת יותר מהזמן הזה

חיבוק ענק!
את לא מוזרה,
את לא הזויה,
את לא חריגה,
את לא אמא רעה, אישה רעה, אדם רע
חשוב ממש לשמוע את זה ולשהות רגע במציאות הזאת!

לרוב, המציאות טופחת לנו בפנים. אנחנו שומעות מהצד ורוצות בית שמח של תורה קדושה ושמחה יהודית,
כשבפועל זה ילדים שרבים, כביסות כלים מחלות טיטולים ועבודה.
זה הפך הטבע, זה צריך לעבוד ולחפש את השמחה והאושר, לרוב האנשים,
במקום הסזיפי הזה.

יש דרכים לפעול ולבודק, האם את במצב של הנעה לפעולה, או של שיתוף ופריקה?

כן אניח פה דבר אחד שחשוב לדעת,
הרבה פעמים זה משהו טכני, כמו גלולות הורמנליות שמשבש את כל המערכת,
אומרת מנסיון אישי.

ועוד דבר שממש ממש ממש חשוב,
דווקא מהמקום הזה,
לא לחשוב איך לעשות טוב לילדים אלא איך למלא את עצמך.
מה ממלא אותך, מה משמח אותך?

הצפת אותי עם המילים החמות והמכילות

כן אולי אני גם הורמונלית

ובתקופה שפחות אוהבת את העבודה שלי

מנסה למלא את עצמי

לא כל כך מצליחה

לפעמים זו עבודה בפני עצמה

ואין מספיק משאבים

צעד קטן כל פעם.
תניחי לייסורי מצפון ואידיאלים בצד.
תחשבי איך את מפנה לעצמך זמן כל שבוע, זהוא רק שלך וממלא רק אותך והכל מחכה.
שעה או שעתיים או ערב שלם.
את תראי איך רק עם הצעד הזה דברים יתחילו להסתדר.
ואז תהיה לך גם פניות לחשוב לעומק על כל דבר בנפרד

וכמה כנות יש בך.
אני מרגישה ממך שאת רוצה לדעת שאת לא היחידה ככה, שיש עוד איתך בסירה.
אז שולחת לך חיבוק חזק חזק
וגם אני מרגישה לפעמים שקשה לי מאוד.
בעיקר כי האמצעי שלי הוא באמת נכנס לקריזות, בוכה וזועק עד לב השמיים

צאי איתם לגן השעשועים, שיוציאו קצת מרץ
וגם- לראות כל יום בקטן, בקטנטן ממש

לא- בית שמח
אלא- אני יותר רגועה היום.
אני מחפשת משהו נחמד שמישהו עשה (הכי בקטנה שיש)- ואני נותנת נשיקה\אני מודיעה לכולם על המעשה הטוב\אני משבחת אותו בפני בעלי

משהו שלך יש שליטה עליו.
ילדים- טווח שהליטה שלנו עליהם הוא מוגבל
אבל על עצמנו אנחנו יכולות לשלוט

יכולה להגיד לך שלפעמים האמצעי שלי מביא אותי עד הקצה ממש. ממש.
וזה לא פשוט. כי הגדולה צריכה עזרה בש"ב, והקטן גם שובב ומצייק לי על הקירות
בקיצור, שישו ושימחו

ותדעי שבאותו מקום ממש, שבא לך להתפרץ, לצרוח, לבעוט, לברוח
זה גם המקום שבו את יכולה להתהפך ולחזור לשורש
אני מגיבה ברוגע, כי אני מבינה שמרחב השליטה שלי מוגבל
ואני מבינה שזה לא יימשך לנצח
והילד כבר לא יזכור למה הוא בכה, אבל הוא יזכור שאמא היתה רגועה.

וגם זה לא תמיד קורה!!
אנחנו בני אדם, ואנחנו נשים, ואנחנו צריכות בעצמנו ביטחון, הכלה, חיזוק, מילים טובות
כדי שהמיכל שלנו יתמלא ונוכל לתת לילדים.

מבעלך את שומעת מילים טובות? חיזוק והערכה?

זה בהחלט מחזק מאוד

עם בעלי היחסים טובים

והוא כן מפרגן ותומך

אבל לפעמים זה מרגיש כאילו זה רק דוחק הצידה עוד את הילדים

כאילו הם גם מכבידים על הזוגיות ושנינו חסרי סבלנות אליהם ורק רוצים שיתנו לנו להיות לבד

אולי בעלי מושפע קצת מהאנרגיה השלילית שלי בעניין הזה

כי סך הכל רוב הזמן אני איתם

אבל הוא בא וממשיך מאיפה שעצרתי 🤦🏻‍♀️

כשאני תופסת את עצמי אז המחשבות שלע הן כאלה-

* כשאני עייפה מדי או רעבה- אני ממש חסרת סבלנות ואז אין אווירה רגועה... זה מבאס לילדים , במיוחד לקטנה... אז כדאי לנוח קצת, אפילו בספה לידם, ולאכול!

* כשאני רוצה לתקתק הכל כדי שישנו מוקדם והם לא מקשיבים - לשים לב להתחיל הכל מוקדם כדי שיהיה בנחת. להכניס למקלחות מוקדם לפני האוכל או שחלק ככה חלק ככה ואז לא יהיה עומס וצערות וגערות... אצלי הם לא מסיימים אף פעם לאכול ארוחת ערב אז מעדיפה ככה. עדיין עובדת על זה.

אבל מאז שמגיעים הביתה כבר תחליטי בליבך מתי את מכינה א.ערב ומתי מקלחות כדי שהכל יהיה בנחת ובלי צורך לתקתק. הרצון הזה לתקתק הכל מהר פשוט מוציא את כל האווירה.

* להיות במודעות על זה. כשאנחנו מודעים אז אפשר במקום- לעשות שינוי אפילו קטן. לחייך, לשאול איך היה בגן או בכיתה היום, להתעניין בש"ב או במשהו שהילד הכין.  

בהצלחה!! 

ונפשית

וכשאת לא בטוב קשה מאוד לייצר סבלנות ורוגע לילדים, ככל שאת תהיי יותר בטוב ויותר שמחה יהיה לך יותר נחת פנימית ואנרגיה לייצר תגובות נינוחות וסבלניות יותר

יש לך זמן לעצמך?

את עובדת?

את מתפנה לדברים שממלאים אותך?

דבר כזה הרבה פעמים קורה כשאנחנו כאמהות לא בפניות אל עצמנו, עמוסות טכנית ובעיקר רגשית.

ממליצה לך קודם כל לראות שטכנית יש לך את צרכייך: שינה, אוכל, זמן לעצמך

ומשם זה הרבה אנרגיות רגשיות שזה לימוד עמוק לדעת לנהל אותם. ככל שצוברים כעס אכזבה ותסכולים

עלול להווצר מעגל כזה של רוגז וחוסר סבלנות,

הילדים מגגישים את זה ומגיבים ואז נוצר עוד יותר חוסר סבלנות וחוזר חלילה.

רוצה לעודד אותך שזה בר שינוי.

ללמוד לתת לעצמך את מה שאת זקוקה כדי שתהיי פנויה ושמחה, פיזית ורגשית, עם ילדייך. 

היו לי תקופות כאלה וודאי שבמצב כזה אין לך חשק ליזום ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט.

המפתח הוא לשבת עם עצמך ולחשוב מה הצרכים שלך וכיצד הם מתמלאים. מה עושה לך טוב?

כנ"ל בעלך, תפתחו על זה שיח ותחשבו איך אתם עוזרים אחד לשני למלא את הצרכים, אם זה יום שהוא איתם שעתיים ואת יוצאת לסךורט/ ערב שאת בחוג.

אם יש יום חופשי ואת יכולה ללכת למקום שעושה לך טןב, מה טוב

אם זה לקום חצי שעה לפניהם, להתאפס ולכתוב לעצמך, לאוורר קצת, להיפגש עם עצמך.

ברגע שלך יהיה אוויר הכל יזרום ותמצאי חשק ועיניים טובות לראות את הטוב שבילדים.

עוד משהו מאוד נכון שכתבו לך זה לגבי הלחת ולתת של הילדים, כשאת יוזמת זה נראה אחרת, את פשוט לא במצב ליזום.

את המפתח, תדאגי שיהיה לך טוב!

ועוד עצה אחרונה, אבל היא סתם פלסטר. תעיפי את הפלאפון לאחרי הצהריים ותאמרי לעצמך, היום הזה מיקדש להם, אין לי שום תוכניות או שאיפות להספיק לזמן שקט עם עצמי, וברגע שתשחררי, תראי שאת הרבה יותר מגוייסת אליהם. וככה כל יום מחדש, העניין הוא שאם לא תטפלי בעצמך במקביל, את פשוט לא תצליחי לתחזק את זה.

בהצלחה!

אותי לימודי ימימה ממש הרימו

עכשיו לצערי לא יוצא אבל כן עושה טוב לשמוע פודקאסטים ערכיים וממלאים

וטיפול אם צריך זה לא מילה גסה. אם את מרגישה שאת לא אוהבת את הילדים שלך כנראה הנפש שלך מותשת ממש וצריכה כוחות.