משהו שהתחדש לי השנה, שאולי אמור להיות ברור מאליו, אבל אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
בתפילות אנחנו מזכירים גם את ארץ ישראל, וגם את ירושלים.
אבל יש הבדל משמעותי בין השניים.
ארץ ישראל היא הארץ שלנו, המתנה שהקב"ה נתן לנו. "נודה לך… על ארץ חמדה טובה ורחבה *שהנחלת לאבותינו*", "וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפוץ הארץ *לארצנו*".
אבל ירושלים תמיד מוזכרת בתור העיר של ה'. *ולירושלים *עירך* ברחמים תשוב", "רחם ה' אלוקינו… על ירושלים *עירך*".
ירושלים היא העיר של הקב"ה, העיר בה הוא בחר להשרות את שכינתו.
הילדים שלי שאלו אותי למה אנחנו חוגגים דווקא את 'יום ירושלים', ולא יום לכבוד כל אחד מהמקומות שכבשנו 'יום רמת הגולן', 'יום בנימין', 'יום השומרון', 'יום חברון' וכו'.
ועניתי להם, שאנחנו באמת מודים לה' על כל הניסים שהוא עשה לנו, ובכללם גם על כל חבלי הארץ שחזרנו אליהם בזכות מלחמת ששת הימים.
אבל היום שבחרו לחגוג הוא היום של כיבוש ירושלים והר הבית.
כי ירושלים זה משהו מיוחד. זה לא עוד מקום בארץ ישראל. זה העיר של ה'. וכשאנחנו שבים אליה, אז גם ה' יכול לשוב ולשכון בה.
וזה גם אולי מסביר את ההתעוררות וההתרגשות שהיתה לכל כך הרבה יהודים שבכלל לא הרגישו קשורים לירושלים לפני כן. אפילו יהודים ברוסיה שכל מה שהם ידעו על יהדות היה רק עצם היותם יהודים, בלי להבין את המשמעות של זה - כשירושלים שוחררה, הם הרגישו שזה נוגע בהם. בלי להבין למה.
אבל אנחנו יכולים להבין. כי הנשמה שלהם התעוררה מזה שהשכינה חזרה עוד קצת למקומה.
בעז"ה שנזכה להשראת שכינה מלאה, בבניין בית מקדשנו במהרה בימינו!