התכוונתי רק שהטיפול הרגשי בגילאים האלו הוא בדרך כלל בגני תקשורת, לא שהיא צריכה אחד
נראה לי שיש כאן שני דברים-
1. רגשות אשמה שלך על ששלחת אותה לטיול/אירוע משפחתי וחשש שלך שזה עשה לה טראומה
2. גמגום ופחדים שגורמים לך לדאוג לה
בעיני חשובה ההפרדה בין שני הדברים, אנחנו כהורים אכולי אשמה לפעמים ומזינים את "מפלצת האשמה" בכל הזדמנות ואז כל דר שקורה- הנה זה בגלל זה, דפקתי אותה לכל החיים.. בגללי היא תצטרך טיפול וכו' וכו'..
ברוב המקרים אם מצליחים רגע להתבונן מבחוץ, להנמיך את הקולות המאשימים שבפנים, רואים שהרבה פעמים המציאות שונה מאיך שהיא מצטיירת אצלנו.
אם לא קרה שם משהו יוצא דופן קשה לי להאמין שמאירוע אחד הילדה בטראומה קשה..
יכול להיות שפחדה והיה לה לא טוב, יכול להיות שהיא זקוקה יותר לחיבוקים שלך עכשיו, אבל קשה לי להאמין שהאירוע נחקק אצלה כל כך עמוק בנפש. גם אם היתה בשוק בתמונות, גם אם רצתה אותך, אם אתם בדרך כלל נותנים לה את החום והאהבה והבטחון שהיא זקוקה להם, פעם אחת לא אמורה להשפיע ככה.
עם קשר ובלי קשר יכול להיות שהיא עוברת משהו, זה יכול להיות פיק התפתחותי, יכול להיות שעם ההתפתחות השכלית מגיעות גם חרדות ופחדים, ומה שחשוב לעשות זה לתת מקום, לתמלל, ולהרגיע. ככל שאת כהורה תצליחי יותר לשלוט ביטואציה ולהיות ברוגע מול החרדה שלה, ככה היא תרגיש יותר בטוחה ומוגנת. אתם העוגן שלה. ויהיו המון פעמים בחיים שהיא תפעיל אצלכם חרדות ודאגות ותוציא משיווי משקל, והעבודה ההורית הכי קשה וחשובה זה להמשיך להיות הסנטר שלה, להחזיק לה את הפחדים והקשיים בלי להתפרק מזה.
וזה מצריך את ההפרדה הזאת. את הנשימה העמוקה.
בכלל לא קל, אבל בסוף זה ייקל עליך ועליה...
(אני מהתחום הטיפולי והמון מהעבודה שלי עם הורים זה מה שכתבתי כאן.. ככה שתרגישי בטוב עם עצמך.. כולנו ככה.. גם אני כאמא
)