פורום חסידות ברסלב (עמוד 61)

ידידים יקרים!

 

כולכם יודעים שאם אתה רוצה שהשי"ת יעשה לך דבר מיוחד- מחוץ לטבע, ממקום גבוה בשמים,  צריך לנדור על עצמו שיעשה מעשה טוב לכבוד ה' יתברך, לפי הקבלה, כל פעם שמגיע ליהודי צרה, הוא צריך לקבל על עצמו לעשות משהו טוב, מחוץ לטבע שלו, כמו יעקב אבינו, שיקבל על עצמו לעשות משהו לא טבעי לכבוד ה' יתברך, והטעם של זה העניין, כיון שאני עושה דבר מעל הטבע שלי, אני במובן מסוים, במקום מעל הטבע, מעל הצמצומים.

ואם הייתי ראב"ד, הייתי פוסק שכל אחד שעושה ניתוח, או שהוא בסכנה, צריך לקבל על עצמו קבלה טובה למעלה מטבעו, וה' ירפא אותו.

 

ר' נחמן היה חולה מאוד, וקיבל על עצמו עשרה נדרים ביום, וכל יום חשבו שזה היום האחרון לחיו, ותלמידיו שהיו לידו קיבלו על עצמם כל רגע קבלה טובה, וככה הוא המשיך לחיות תקופה ארוכה, מוסיף רבי נחמן ואומר תעשה נדר רק ליום אחד, או לתקופה קצרה, כי אתה לא יודע מה יהיה אח"כ, לכן תנדור רק לזמן קצר.

ועכשיו אני רוצה לומר לכם דבר עמוק מאוד!  כל סדר התגלות ה' בעולם הזה, זה ע"י אורות וכלים, כל העולם הזה הוא אור וכלים, לקבל את האור של הקב"ה. וכשאתה מלמד אנשים תורה, אז הדיבור שלך הוא האור, והתלמידים ששומעים הם הכלי, שמכנסים בו את אור ה', וכן באדם יש גוף ונשמה, הגוף הוא כלי של הנשמה, והנשמה היא האור.

 

האדם הפשוט אם הוא רוצה עצה להתרפות, ינדור נדר של קבלה טובה, למשל- בנתינת צדקה לא ייתן רק מעשר מכספו, אלא ייתן הרבה יותר, ועל ידי השינוי הזה, ה' יתברך ייתן לו, שנוי גדול שלא בדרך הטבע והוא יבריא

וזה העניין בדר כלל אצל חולה, שאם הגוף של האדם לא מרגיש טוב, זה אומר שהכלי(הגוף), לא באחדות, עם האור (הנשמה). ולכן הגוף משובש ולא מתפקד רגיל, כי בשביל לקבל את אור הנשמה, צריך שהכלי יהיה מתוקן ונקי, כמו שלא שמים יין משובח בתוך חביות של דגים, ולא שמים עוגה יפה בשקית של זבל, כך את הנשמה שהיא אור גדול של טהרה וקדושה, צריכה שהכלי שלה יהיה נקי וטהור, ולכן תדעו בדרך כלל שאדם חולה ח"ו, הוא צריך לנקות את הכלי שלו היינו את גופו, וברגע שהחולה נודר נדר לה', הוא מקדש ומטהר את גופו, מאוד ומחזיר אותו לשלמות כמו שהיה בהתחלה. כמו שאדם רואה עני בשוק שמבקש צדקה והוא רוצה לתת לו דולר, ופתאום נכנסת לו מחשבה טובה לשנייה שייתן חמשה דולר, המחשבה הזאת מטהרת ומקדשת את גופו לגמרי. כמו שמסופר על ר' ליבלע איגר, שראה עני, ומכנסיו היו קרועות, ר' ליבלע החליף איתו מכנסים, ולבש את מכנסיו הקרעות, ראה זאת הרבי מקאצק ואמר על ר' ליבלע שהוא יהיה אור שיאיר לכל העולם, וכן היה. כך הנדר אפילו שזה רגע ממש קצר, זה מגביה אותך למקום גבוה ביותר. 

 

ועכשיו נכנס לעמקן של דברים, ראשי תבות של נדר- נון, דר.

נון – מדרגת חמשים של שער בינה. דר- מלשון דירה.

נסביר את דברנו, שער החמשיים של בינה היא המדרגה העליונה של בינה, דהיינו לדעת שיש בורא ומנהיג לעולם בכל רגע.

ו

יש אנשים שמאמנים שיש בורא לעולם, אבל הידיעה הזאת נשארת אצלם בידיעה ולא לוקחים את זה לעומק הפנימיות, הינו להוריד למעשים, וזה החיסרון הגדול שלנו שיש לנו הרבה ידיעות אבל הם נשארים בדעת ולא יורדים למעשים. על זה מרמז לנו הלשון דר, שצריך שידור בתוכנו, רק אז  מתקים עניינו של הנדר שאנחנו מקבלים על עצמנו שידור ממש בתוך פנימיותנו.

 

כן תמיד שאדם חולה חייב לנדור שיקבל משהו טוב לכבוד הקב"ה, ועל ידי זה, יתחברו הכלי והאור, ברגע שהם עובדים ביחד האדם ממש חיי, ויכול לרפאות את עצמו.

 

לאומת זה, יש את עבודת הצדיק, שאדם מגיע לצדיק לבקש ברכה על צרה או על חולי שיש לו, הצדיק מקבל על עצמו את הייסורים של היהודי, וזה מסירות נפש ממש של הצדיק, מסופר על אשתו של 'היהודי הקדוש', שלא תמיד, נתנה רשות להגיע לבעלה-'היהודי הקדוש'.

והרבה חסדים חשבו שהיא לא נוהגת נכון, וכעסו בלבם עליה, אבל הם טעו, שר' שמחה בונים מפישסחה הספיד את אשתו של 'היהודי' כך סיפר: של 'היהודי הקדוש' היה אהבת ישראל גדולה ועצומה, בזמן שהיה מגיע אליו חולה, תמיד קיבל את החולי הזה על עצמו. וכן הגיע אליו אדם ששלושת ילדיו היו בסכנה גדולה, והיהודי לקח את על עצמו, ושלשת ילדיו של היהודי מתו, לכן אשתו הצדקת הרגישה שכבר אין כח לצדיק לסבול את כל הסבל של כל היהודים, היא סגרה קצת את הבית ולא נתנה לכל אחד עם צרות להיכנס לבעלה- 'היהודי הקדוש'.

 

  

תורות של ר' שלמה קרליבך

כתוב בספר הקדוש 'אמרי פנחס' מרבינו ר׳ פנחס מקוריץ- שבפרשה שלנו ה' בירך את פינחס- "את בריתי שלֹם" בלי 'ו' 

היינו 'שָלם' וידוע שפנחס הוא נשמת אליהו, ואליהו לא מת והוא שָ לם לעולם ועד ,כי מיתה בא משבירת הכלים, ובחינת

שלמות זו ישנה בכל דבר בעולם -הכותל המערבי, שלמה המלך בנה אותו והוא עומד לעולם, ועל העיר לוז כתוב בזהר

שאין שם מיתה ,ובאדם ישנה עצם הנקראת לוז שלא שולט בה המוות וממנה תהיה תחיית המתים ,ובעופות יש עוף ששמו

חול שאינו מת לעולם.

 

אמר ר' פנחס ז״ל - 'כמדומה לי שאינו אוכל אותו העוף כ״א במוצ״ש ,ולכן אינו מת שלא נהנה מעץ הדעת טוב ורע שנאכל בערב שבת , וגם לעצם יש קיום מטעם הנ״ל שאינו נהנה רק מאכילת מוצאי שבת קודש' עכ״ל.

 

נמצא כי בזכות שמסר פנחס את נפשו זכה להתקיים לעולם שנהפך לנשמת אליהו הנביא. כולכם יודעים כי סעודת מלווה 

מלכה סעודת דוד, ו"דוד מלך ישראל חי וקיים", והעצם לוז של האדם שנשמרת לעולם, העצם הנ"ל ניזון רק מסעודת

מלווה מלכה , כי מוצאי שבת הוא זמן מסוגל לכל דבר שיהיה לו קיום לעולם ,כי אחרי שבת קודש שהיינו בעולם כה קדוש ,

ואנו צריכים לחזור לעולם הזה ,כולנו מתפללים שכחה של שבת יהיה לעולם ,ולכל ששת ימי המעשה, כמו ששני אנשים

ידידים קרובים זה לזה באהבה ואחווה צריכים להיפרד, כל אחד מבקש הלואי שנשאר ביחד, למה נפרד זה מזה?  כך אנו

מתפללים לה': ' בבקשה אל נא תיקח את השבת ממנו הלא היא כ״כ קדושה בעומק הלב ,כ״כ הרגשנו את טעם נועם העליון ,

איך ניפרד עכשיו להיכנס לימי החול?'.

 

לכן בא דוד המלך שקיים לעולם ,ונותן לנו כח שקדושת השבת תישאר אצלנו בכל ימות השבוע וכך יהיה בעת ביאת משיח צדקנו, שבמוצאי שבת אחד כולנו ביחד נאמר להשי״ת: ' אנחנו לא רוצים הבדלה, אנחנו כל כך רוצים שיהיה שבת כל השבוע' , ואז יאמר לנו השי״ת: 'בגלל רצונכם הקדוש שאתם כ״כ רוצים שבת כל ימי השבוע, אני יביא את משיח בן דוד ויהיה יום שכולו שבת'.

מה אתם חושבים שהמציאות תשתנה מתי שהמשיח יגיע?

 

לא, הכל ימשיך להיות רגיל, אילנות ועננים 'ועולם כמנהגו נוהג. 

אבל מה ישתנה אז ? משיח צדקנו יגלה לכל אחד את עומק הפנימיותשבלבו. בגלות אנחנו לא רואים את הפנימיות של כל דבר. 

אבל הצדיקים, שיש להם עיניים קדושות, 'עיני משיח', יכולים אפילו עכשיו בגלות לראות ש'ד׳ אחד ושמו אחד', כי הם רואים את הפנימיות של כל אחד ובכל דבר. זה תלוי בנו, אני יכול בכל משך ימות החול לעשות הכל כמו כולם בחיצוניות, אבל החידוש שלי הוא שבפנימיות שלי בעומק לבבי יש שבת קודש, השאלה היא ״כמה אתה מושך את שבת עליך? ״ ולכן החוזה מלובלין כתב לקדוש מזידיטשוב זי״ע, שלא יאמר תחנון בימי החול, כי הם בבחינת שבת. כי אצלו היה שבת כל השבוע. וכן אנו צריכים לזכור בתוך ליבנו את שבת קודש, והעיקר שבלב שלנו נרגיש את נועם קדושת השבת, ועל ידי זה נגיע גם לדבר שלא יגמר לעולם "את בריתי שלם", נזכה ל"יום שכולו שבת", עם נועם עליון, בלי שום בלבול וחושך רק אור גדול במהרה בימנו אמן!

 

סיפור נאה על המשכת שבת: לפני בערך מאתיים שנה, באושוויצים, לצערי, עלי לספר לכם שאושוויצים זה בעצם השם 

הפולני של העיירה אושוויץ, שאי אפשר לשכוח אותה. אבל אז היתה זו אושוויצים. והרבי הקדוש ר' הרשל מאושווינצים, 

כך הוא מספר:

כשהייתי בן שבע עשרה, התגעגעתי שיהיה לי רבי. אחד שממש נוקב ויורד אל עמקי הנשמה שלי. אחד שיכול לייעץ לי 

איך להתקרב אל הקדוש ברוך הוא.  הסתובבתי בין כל הצדיקים אבל עדין לא מצאתי את שלי, עד שפתאום שמעתי   

שר'  שלמה'לה קאשאנובר,  הוא היה ביחד עם החוזה מלובלין אצל הרבי רב שמעלקה,  קדוש ונורא שמו.  הוא יבוא 

לשבת קודש לאושווינצים.  לבי אמר לי שהוא יהיה הרבי שלי.  אבל עשיתי לעצמי סימן. כמובן באותם הימים כל יהודי באושוויצים היה שומר שבת. מי לא הניח תפילין ולא הלך ללמוד. אבל יהודי אחד כמעט שלא ידע כלום. בקושי ידע איך 

להתפלל. הוא היה סבל. שמו חצק'ל. היה לו משהו משלו. יום ראשון, נגיד חנה'לה קונה בשוק עשר קילו תפוחי אדמה. 

זה קצת כבד.  והיא אומרת,  חצק'לה,  אתה יכול להביא לי את זה לבית?                                                                                                                                              

חצק'ל הוא אדם גיבור.  גיבור שבגיבורים.  והוא בתמימותו שואל:  חנה'לה, תגידי לי, את חושבת שישארו כמה תפוחי 

אדמה לכבוד שבת קודש?

 

אפשר היתה זו אמת, ואולי רק כדי לפייס את ר' חצק'לה, היא אומרת: כן, כן, בטח, יש פה הרבה תפוחי אדמה לשבת 

קודש.

 

הוא לקח את התפוחי אדמה והעלה אותם עד השמים. הוא התחיל לשיר: לכבוד שבת. לכבוד שבת קודש.

כמובן, ביום שני הוא שר, ביום שלישי הוא שר. ביום רביעי הוא כבר לא שר כי כמובן שזה לכבוד שבת קודש. אבל יום 

שישי זה היה יום של חצקל'ה.  פניו צהלו מרוב קדושת שבת.  בשוק אפשר היה לשמוע את קולו,  מעולם ועד עולם.

לצערי, כל העיר חשבו שהוא קצת אידיוט, קצת לא נורמאלי, קצת מפגר, אבל אני ידעתי, בתוך תוך לבי, שאם יש יהודי 

אמיתי באושוויצים, זה חצק'ל. חצקל'ה לכבוד שבת, כך קראו לו מתוך צחוק, אבל אני ידעתי שזה אמיתי. אז עשיתי 

לעצמי סימן. אם ר' שלמה קשאנובר אומר לו שלום כמו שהוא אומר לכל אדם, הוא לא הרבי שלי. אין לו הרגשה. אין 

לו רוח הקודש.  אבל אם הוא צדיק אמיתי, כשהוא יושיט את ידו הקדושה לידו של חצקל'ה לכבוד שבת, והוא מדבר 

איתו, והוא מקרב אותו, והוא אומר לו חזק חזק ונתחזק, הוא הרבי שלי.

כמובן, התפילה של רבי שלמה קאשאנובר היתה עד לב השמים. אחרי התפילה כל הקהילה הקדושה ניגשו אליו לברך 

אותו ולהתברך ממנו.  רק שני יהודים עדין לא אמרו לו שבת שלום.  אני וחצ'קלה- אני חיכיתי לחצ'קלה לכבוד שבת. 

וחצ'קלה לכבוד שבת. נעבעך. כולם מבזים אותו, והוא חשב מי יודע אם הרבי יושיט לו את היד.

פתאום הרבי הקדוש הופך את פניו ואומר לשנינו: רבותי, תגידו לי שבת שלום. חצ'קלה לכבוד שבת היה הראשון. הוא 

ניגש לר' שלמה קאשאנובר ונותן לו את ידו. ר' שלמה קאשאנובר, ברגע שהוא לקח את ידו של חצ'קלה לתוך ידו, הוא 

סגר את עיניו. מרחף בשמים. והוא אומר לו: "יהודי נחמד, איך קוראים לך?" והוא אומר, "חצקל'ה" "יש לך עוד שם?"

הוא מאוד התבייש בפני הרבי, וענה -"רבי הקדוש, בצחוק קוראים לי חצקלה לכבוד שבת."הוא עוד מחזיק בידו של 

הרבי. ר' שלמה קאשאנובר, פתאום דמעות גדולות נושרות מעיניו. והוא אומר, "חצק'לה אני מקנא בך. איזה שם קדוש 

יש לך. חצק'לה לכבוד שבת. מי אתה, חצק'לה, תגיד לי."

"רבי הקדוש, אני סבל. העבודה שלי בשוק. מעולם לא הכרתי את אבא ואמא שלי. גדלתי ברחוב. אני בקושי יודע איך 

להתפלל בגלל ששום אדם לא היה לו זמן ללמד אותי.  יש לי אישה וילדים. ר'  שלמה קאשאנובר עדיין מחזיק בידו, 

ואומר לו: "חצק'לה לכבוד שבת,  רק תגיד לי דבר אחד,  על מה אתה חושב כשאתה שר לכבוד שבת?" והוא מאוד 

מתבייש, אבל הרבי שאל אותו. 

 

כך הוא אמר: "רבי הקדוש, כשאני שר לכבוד שבת, כך אני אומר בלבי: ריבונו של עולם, יודע אני שאתה בראת שמים 

וארץ, אני יודע את ההתחלה, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, אהרון הכהן, בית המקדש וכל משרתי 

עליון, אבל, ריבונו של עולם, אני לא יודע מה יהא בסופו של דבר, מתי נחזור לירושלים, מתי תבנה את בית המקדש, 

מתי תחזיר את עם ישראל לארצנו הקדושה?

 

רבנו הקדוש מקשאנובר מסתכל עליו ואמר לו: "חצק'לה לכבוד שבת, לו עם ישראל היו יודעים שכל מה שקורה להם 

הכל לכבוד שבת, לכבוד שבת הגדול, לכבוד יום שכולו שבת, אז המשיח היה בא מהר.

שבת שלום שבת שלום!