מי שרוצה כתבתי משהו 
קצר בהקשר של טומאה וטהרה.
בגלל פרשת פרה וטמא מת. מקווה שתהנו.
טהור וטמא – מה יותר חזק?
לרגל פרשיות הטהרה והטומאה, תזריע ומצורע, נכתוב משהו קצר בנוגע לשאלה המפורסמת ביותר בנושא
לרגל פרשת 'פרה' שנקרא השבת. בה אנו קוראים על הפרה האדומה שכל תכליתה ומטרתה הוא לטהר את 'טמא המת' כתבתי משהו קצר שנוגע לדיני טומאה וטהרה.
השאלה היא מפני מה כאשר דבר טמא נוגע בדבר טהור (או להפך), הטהור הופך לטמא, ולא אומרים שהטמא הופך לטהור? אקדים ואומר שההסברים לכך הם קצת מופשטים, 'רעיוניים' ובכל זאת נכתוב אותם.[1] עוד נאמר רק שבעיקרון כל דבר טמא קשור בצורה מסוימת ל"הפסד", למוות, לבזבוז שלא התממש. ולכן המוות עצמו הוא "אבי אבות הטומאה" וכן כל שאר הטומאות שייכים אליו בצורה או אחרת.
לשאלה זו יש תשובות רבות, נביא שתיים מהן:
1. חיצוניות ופנימיות.
הטומאה מבטאת דבר שהוא חיצוני, ידוע שהיא שייכת ל "קליפה", לכוחות שבחוץ. לעומת זאת, הטהרה שייכת אל "הפנים". לביאור הדבר נסביר שטומאה מתרחשת בעולם כאשר יש תהליך של 'גילוי' הוצאה מהפנים אל החוץ. למשל, אבי אבות הטומאה הוא "המוות". המוות קורה כאשר הנשמה הפנימית שבתוך האדם עוזבת אותו ויוצאת מחוצה לו. כמו גם לגבי טומאת שרץ, שמטמא במותו. ה"טהרה" לעומת זאת, קורית בתנאי שהאדם "נכנס פנימה" אל תוך המקווה.
על פי יסוד זה נבין שהטומאה מטמאת משהו כי היא נוגעת בחיצוניות של הדבר. ולא במהות הפנימית שלו. ומפני כך, עולם ה"חיצוניות" הוא ה"מגרש הביתי" של הטומאה ולכן שם היא מנצחת את הטהרה, ומה שהיא טהור, כיוון שנגע באופן חיצוני בטומאה, יהפוך גם כן להיות טמא.
2. סדר ואי סדר.
הטומאה כאמור תמיד קשורה במוות. המוות בעצם מהווה הפרה, שינוי, של המצב הקיים. אם כך הטומאה בעצם משנה את המצב הקיים ומערערת אותו. הטהרה היא המצב הקיים. סתם חפץ שיעמוד על השולחן, כל עוד לא ייגע בו שום דבר טמא, הוא טהור. כלומר שהמצב הרגיל של העולם הוא טהור.
עיקרון זה מסביר מדוע כאשר דבר טהור וטמא מתנגשים, הטמא "מנצח". תמיד כאשר אנו נפגשים עם מציאות שמוציאה אותנו מהצב הטבעי והרגיל שלנו, הדבר משפיע עלינו ביותר. הרבה יותר מאשר מצב של "שגרה". אם כך אנו רואים שהיציאה מן הסדר היא אירוע הרבה יותר משמעותי מהסדר, ולכן הטומאה משפיעה יותר על הטהרה מאשר להפך.
שתי התשובות שראינו הן אולי יפות מאוד, אבל עדיין צריך לשאול מה ההשלכה המעשית שיש על הדברים עלינו? ומה זה עוזר לנו לדעת שהטומאה מנצחת את הטהרה?
על פי היסודות שראינו אנחנו מבינים שהדרך שלנו להגיע לטהרה, למצב שלם ובריא יותר כולל את העקרונות שנושאת בחובה ה"טהרה". אם זה מצד ההבנה שלנו שצריך להסתכל על ה"פנים" של הדברים, ולא לשפוט מבחינה חיצונית. וגם להבין שתהליך אמיתי קורה רק דרך עבודה פנימית ולא כבמטה קסם. ועניין נוסף שאפשר ללמוד הוא שהדרך הנכונה לקיום של עולם מתוקן הוא שמירה על סדר. עולם מתוקן לא יכול להתנהל באנדרלומוסיה.
את הנושא נחתום בדבריו הנהדרים של הרב קוק (מתוך: ערפילי טוהר, עמוד לט) :
"הצדיקים הטהורים
אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה"
[1] לידע כללי: הטומאה מחולקת לכמה דרגות:
אבי אבות הטומאה - המת
אב הטומאה- טמא מת, טומאת שרץ (מת) ושכבת זרע
ראשון לטומאה- דבר שנגע בטומאה, שני לטומאה-דבר שנגע בדבר אחר שנגע בטומאה
ככל שאנו יורדים בדרגות הטומאה כך הטומאה משפיעה פחות כדי לטמא את סביבתה. הכלל אומר למשל שאדם וכלים מקבלים טומאה דווקא מאב הטומאה אבל לא מראשון לטומאה, כמו למשל אוכל ומשקה שנגעו בטומאה.
