פורום תורת חיים בעוז (עמוד 209)

בס"ד
לפי דעתי כן מכמה סיבות:
א. זה לא נגיעה לשם הנאה.
ב. נגיעה כזו התירו, וראיתי בשו"ת של הרב טל שהוא אחד המחמירים בעינייני צניעות שאם אישה באה ללחוץ לגבר ת'יד ואין לו ברירה או שהיא תעלב או שהוא ילחץ אז שילחץ, זה קרה לי בהפצות בת"א עם אישה צלא הכי בריאה בנפשה [באמת] שלחצתי לאיזה גבר ת'יד והיא הושיטה יד ולאט לאט התקרבה ולא הייתה לי ברירה אז לחצתי...

שהרב אבינר כתב איפשהו(לא זוכרת בדיוק) שאם רוצים ללחוץ לך ת'יד צריך להתנצל ולהסביר שאתה לא יכול, אם זה מתוכנן, כנס או משו כזה- להחזיק משו ביד.

הרב אמר שהוא לא מצא בשום מקום שכתוב שמותר ללחוץ יד של בת כדי לא להעליב אותה ברביםץ אם תמצאו את זה כתוב אז תראו...

שאסור אבח אני לא יגיד שאסור כי לא בדקתי)אלה להעליב.... אבל יש פול דברים שאפשר לעשות כדי לא ללחוץ....

זה לא נגיעה לשם הנאה... אבל אני ממש לא מבינה בזה...

אני מנסה לשאול את השאלה הזו בכיפה בתור שם משתמש אבל זה לא נותן לי..
יש לכם מושג למה??

שרות לא שאלה אם מותר לאשה ללחוץ יד לבנים כשמחלקים חומר תורני, אלא אם מותר לחלק ביד...
ואני לא מבין למה צריך לגעת בבנאדם כשנותנים לו משהו...?

מה אומרים על הבת כל הזמן?
"כל כבודה בת מלך פנימה" אישה עדיפות יותר שתיהיה בביתה...
אין לה שום סיבה לצאת החוצה ולחלק לגברים חומרי הסברה על היהדות..

אני מנסה לדמיין אשת רב יוצאת ומחלקת לגברים זה קצת נראה לי מוזר..

ז"א אני טוענת שזה לא צנוע בכלל ולפי מה ששמעתי במדרשיה שלי. אבל יש לי משהי לא שומרת מצוות מחפשת מקור מהיכן זה כתוב...
(אם זה כתוב)

אני כמעט נחושה בדעתי שזה אסור לא יודעת למה...

ממזמן היה ראיון ב"טל שמים" עם הרב דב ליאור, ושאלו אותו אם בנים ובנות יכולים ללכת לחלק סרטים, והוא אמר שאין בעיה....

חוצמזה, בזמנו, כשעבדנו על הפרוייקט של זהירות בדרכים עשינו שאלת רב (ואני פשוט לא זוכרת מי זה היה...) אם מותר לבנות ללכת לחלק סרטים ופלאיירים, אז אמרו לנו שכן...

חשבתי לשתף אותכם גם:


חלוקת עיתונים לנשים ביד..


שאלה:
רציתי לשאול בבקשה,
האם מותר לנשים לחלק חומרי הסברה ביהדות ברחוב, ליידי גברים? וכן להפך..

מצפה לתשובה מהירה תודה!






תשובה:

בס"ד

שלום וברכה
אם הכל נעשה תוך הקפדה על כללי הצניעות מותר הדבר ואין הכרח שתהיה נגיעה בין הנשים לגברים.

צריך לשקול שנשים יעסקו בהפצות לנשים וגברים לגברים. נראה שתהיה בכך ברכה גדולה יותר. שהרי עניין חלוקת חומר ההסברה אינו מסתיים רק בחלוקה ויש הרבה פעמים שאלות, הערות, עקיצות או כל מיני התבטאויות שאין אנו מורגלים בהם.

ברכה והצלחה




התשובה נענתה על ידי: הרב גבי קדוש
כל טוב

http://www.moriya.org.il/shut/indexid.asp?id=42016

אני ביקשתי את השאלת רב הזו מכיון שהרב אצלנו אמר לנו בזמנו שעדיף שבנות תמעטנה בחלוקת סרטים משום צניעות כי-
1. זה אומר להסתובב ברחוב ולחפש צומת לב.
2. זה גורר שיחות עמוקות שלא ראוי שבת תנהל עם בן..

למיטב זכרוני שאלנו את הר' דב ליאור הלא כן?

יומצוין!
בצלב"א..

"ממזמן היה ראיון ב"טל שמים" עם הרב דב ליאור, ושאלו אותו אם בנים ובנות יכולים ללכת לחלק סרטים, והוא אמר שאין בעיה...."



מוריה נשמה,
התגעגעתי

מניסיון....זה יוצר סיטואציות שכל קשר בינן לבין צניעות מקרי בהחלט
ומוריה-גמני התגעגעתי

*בקשר למקור הלכתי-בתקופת ההפגנות בצמתים שאלתי את אשתו של הרב אמנון יצחק והיא אמרה:אסור בשום פנים ואופן לבת.

שהרב דוד חי הכהן נתן לנו הוראה לחלק בנים לבנים בנות לבנות.
אז הנה לכן 2 מקורות האוסרים..גם מהזרם החרדי(בהודעה הנ"ל) וגם מהזרם הדתי לאומי.

אנחנו בגליל,(חטיבה) ככה שאין מצב לברוח באמצע ולחזור, (וכל שאר האולפנה- באילת, ככה שגם הם לא יגיעו....)
זה ממש מבאס! גם שנה שעברה הטיול היה על ר"ח אדר!!!=(

כמו במחנה עשינו סדרות של "חמש דקות הליכה שעה מנוחה",
ואני ואחותי היינו ביחד בכובע- זתומרת כשהמדריכה שלה שאלה אותה אפוא הכובע שלה אז היא לקחה אותו וכשהמדריכה שלי שאלה אני לקחתי... עד שאחותי התקדמה ואז הייתי צריכה ללכת עד הסוף בשביל הכובע אז יישבתי 1/2 שעה וחיכיתי לשבט שלי...
ובדרך חזור השתעגתי- אני רוצה חדר עם נוף בבית משוגעים שהולכים להכניס אותי אליו...
אבל היה ממש כייף!!!!!!!!!!!!!!

לפעמים יש לי את התחושה ששום דבר לא מתקדם בתנועתינו הקדושה והכל עומד במקום ולא זז,
אז אתמול כשאליסף יה"ו קרא ואמר שהוא מברך סניף חדש שהוקם בתנועה (נחלאות) ממ"ש ירדו לי דמעות של התרגשות

ברוכות הבאות סניף נחלאות!(יהי רצון שנוכל להגיד במהרה "ברוכים הבאים סניף נחלאים")

היי דניאל זה אתה

סניף ראשל"צ נשמה כבוד
שבט נבצים עולה

חוץ מזה שהייתי צריכה לרדוף אחרי 23 חניכות...

בשבילך- כשבאתי הביתה מדדתי חום והיה לי 36:8... כנראה לא היה לי חום... אני רוצה חדר עם נוף... (בבית משוגעים שהולכים להכניס אותי אליו...)

הוא מסניף שעלבים בנות כבוד??? מה, לא היו עוד סניפים שיצאו לנטיעות? ראיתי איך היינו שם לבד!!!!! (בצחוק!) היינו 65 חניכות- אוטובוס וחצי כמעט!!!! כבוד!!!!!!!!!!

היה פשוט שווה!
אגב, סניף בתים-בנות, הגיעו עם אוטובוס וחצי.
והנוכחות שלנו היתה שיא המורגשת.

בעזרתו תמיד!

לכתוב ל"טל משמים";)
בתור סדרנית בנטיעות(-מה שגרם לי לחזור מוטשת לחלוטין לבית)
הקב"ה צ'יפר אותי ונתן לי לראות מחזה שלא רואים כל יום(...) בסוף אותו היום.. בזמן שרוב החניכים/ות היו בדרך למיטה... והסניף שלי עדין חיכה למונית שתיקח אותו לבית.

אני מוכנה לכתוב על כך, רק תיקח בחשבון שזה יקח זמן עד שזה יגיע לידייך...

-ענת.

הרצתי את חניכי לאורך המסלול בעשר תשע היה חבלז
למרות שבסוף הטיול היה לא היו היו הכי מרוצים שבעולם מהנטיעות!

בס"ד

במיוחד ההרקדה בסוף...

בס"ד
שלום
גם אני ממש נהנתי... היה פשוט מדהים!
הנטיעות היו נהדרות, הנוף שנשקף מהמם, והאווירה היתה מרוממת...

ההופעה וההרקדה- פשוט כיף! עונג פיסי ורוחני...

באמת, תודה וישר כח לכל מי שתרם וטרח כדי להוציא את הנטיעות לפועל!

אוהבת תמיד
מיכל

היה מדהים!!! וההרקדה היתה ממש כיפית!
בעז"ה שנזכה שנה הבאה לצאת יותר!

שלום וברכה לכולם!!!
הייתי גם בנטיעות ואכן היה גדול!!!!
הפעם יצאתי בתפקיד קצת שונה מכל שנה (חניכה) כי כמו ששמעתם הוקם סניף חדש בתנועה- "סניף נחלאות", ואני הקומונרית שלו.
הסניף אומנם חדש ומתחיל אבל מונה ב"ה 20 חניכות. (כן ירבו) הצוות והקומונרית (אני) הם בנות שבט נצח מסניף גב"ש.
תודה על הפירגון!!!
אין כמוכם!

אשריך, כל הכבוד על היוזמה.

שיהיה בהצלחה

<:

2 אוטובוסים ורבע!!!! 109 חניכות(לא כולל מדריכות!!!)
למרות הקושי היה שווה!!!

הכי כיף היה בהרקדה בסוף..
וכנראה שהמסלול היה קשה,חניכות שלי עוד שניה מתו לי שם..טוב גם היה חם והכל..
באופן כללי היה ממש כיף!!
סניפאתח תותח!!!
אההה.. וסניף נחלאות הנחמד!!המון בהצלחה!!זה ממש מרגש לשמוע על סניפים חדשים שנפתחים..
ולחשוב שלפני 5 וחצי שנים גם אנחנו היינו סניף חדש..
(אז הייתי חניכה בשבט ניצנים..הייתי ב-ט-ו-ח-ה שפתחנו תנועה חדשה בפ"ת..שיצאתי למחנה קיבלתי את שוק חיי..)
אז הרבה בהצלחה.

האוטובוס שלנו הגיע לפני הזמן!
תכל'ס היה ממש כיף, ההרקדה היתה פצצות לגבות(חוץ מכמות הרוקדים...)
והכי טוב ששתלנו אלות ולא אורנים!

הנטיעות היו פשוט מעולות!!!!
(למרות שלא הספקנו את הפעילות,חלק מהמסלול...)
ההרקדה היתה ממש ברמה (למרות שהיה קשה קצת לרקוד...)
רק חבל שהיה כל כך הרבה בלאגן באוטובוסים

והכי חשוב שיש!!!!
אין על סניף מא"ד-כי אדום זה COOL!!

כל הכבוד לכל מי שארגן וטרח רבות כל-כך לנטיעות!!
ממנו-סניף מא"ד שמעריך כל-כך!

שההרקדה הפיצוצית היתה בבית שמש, כבוד!!!! בית שמש אין עלינו.. (ואתם בטח יודעים את ההמשך..) רק בגלל שזה היה בבית שמש זה היה פיצוצי.. צוותשס"ז אין עלינו!!!!!!!!!

כל אחד מצין פה עד כמה שהנטיעות היו שוות וכיפיות אבל כולם שכחו להגיד למה...
ואם שכחתם אני יזכיר לכם שזה היה בבית שמש ולכן כום נהנו..
בואו לבקר בסניפי אריאל בבית שמש ותהנו מכל רגע..
לילה טוב...

באמת הייתה הרקדה פצצתית!!!!
אחרי יום [כמעט] שלם של הליכה...עוד הרקדה אח''כ שעתיים!!!
אבל היה כ''כ כיף..

"תרימו ת'ידים,מעל הראש,בת-ים בשמיים!1,2,3''

שומעים אותנו טוב מאד עם המשרוקיות...

לילה טוב לכולם!

הי שירה, זו רעות פיינה.

זה גם תגובה לפאשקוויל העלוב(במחילה מכותבו) שפורסם ב"טל שמים"

למרות שאני חושבת שכדאי לרסן שם כמה התבטאויות גם אם הם נאמרו בצחוק..

שום דבר שם לא ברצינות. אני לא חושב שי. ורדי הוא "מוסר".
פשוט חמשוש אחד מהישיבה שלי שאל אותי בצחוק למה הפורום לא נפרד,אז החלטתי לעשות קצת "חוחות"(מלשון חוחה ואיטלולה).

שאפ' בצח' לא אומרים ודו"ק

עד כמה שזה היה מצחיק הכתבה הזאת בטל שמים...זה דוגרי נכון..
ולכל הבנים שמגיעים באיחור אנחנו רואים את זה בתור בנות בצורה ממש לא יפה..
אז תשתפרו...דחוף!!!!!!!!
שנזכה ל-"והיה מחניך קדוש" בקרוב!!!!

זה ממש מעצבן שבנים מאחרים ואז הם נדחפים בתוך הבנות.
גם ככה אין מקום. וחוצמיזה אם באמת חשוב לכם בית המקדש אז תעשו מאמץ ותגיעו בזמן.
חזק ואמץ.

בתור אחד שיוצא לאחר, שאנחנו מאוד משתדלים.
לעמוד בטרמפיאדה מחמש עד שש וחצי, ואז להגיע במקרה הטוב אולי באיחור של עשר דקות-רבע שעה. זה לא נקרא השתדלות?
כמה אפשר? לצאת מהבית ב4? מה?
וזה לא יעזור כל ההתדלויות האלו, תמיד יהיו את האלה שיאחרו, תמיד.
צריך למצוא פיתרון אחר, או דרך עיקוף, או שנגיד הקיר הימני הוא מעבר, אומשהו בסגנון.
יום טוב.

לצאת מהבית ב4, אני חושבת שזו הקרבה קטנה, בשביל דבר חשוב.
בתור אחת שנמצאת הרבה בסיבובי שערים אני יכולה להגיד שזה לא הכי כיף שעד אמצע הסיבו"ש (בערך עד תפילת ערבית) המקום מוצף בבנים....

המקום לא "מוצף בבנים", נכון שזה מאד לא בסדר, והבנים צריכים לעשות מאמץ להגיע בזמן כדי לא להדחף, אבל אלה שמאחרים עושים איזה טור מהצד ומחליקים לצד של הבנים.. לא יותר מזה.
בנים- תשתדלו באמת להגיע בזמן, כי זה לא תקין המצב הזה,אבל לא צריך להסחף, לא לצאת בבוקר...

אולי לא מוצף אבל אני כל שניה צכה לצעוק לחברות שלי שיזוזו הצידה, או שאני צריכה לזוז וזה שיא המרגיז!

כמו שצעיר ושרוט אמר, שהקיר הימני נגיד הוא מעבר.
אני יודע שזה יהיה קצת קשה, אבל הרבה יותר טוב.

אפחד לא ישים על זה, וגם אם ירצו, א"א שצד ימין יהיה תמיד ריק.
אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה שהבנים כל הזמן עוברים דרכינו..

אז תאלצו באמת להסתדר עם זה, כי כל עוד לא יקבעו ככלים ברורים לזה, זה ימשיך.

אין אפשרות לצאת מהבית ב4.
בהתחשב בזה שאני משתחחר במיוחד מהישיבה לסיבוב, אז זה אומר שאני צריך לצאת מהישיבה ב1.
נראה לכם שנותנים לי את זה בקלות? לא.
יותר מוקדם? בלתי אפשרי!

כנסו ותראו...

אווווווף..

יהיה לך פשוט כ-י-ף!!

בס"ד
שלום ובעז"ה שבוע טוב!
אני חושבת שאתה צריך ללכת מתוך חובתך כמדריך... אבל חוץ מזה, אני אישית חושבת שכדי לך לצאת, כי מה יש לך להפסיד?
יכול להיות שהנטיעות יהיו זוועה ואתה תצטער שהלכת..
אבל באותה מידה (ואפילו יותר) יכול להיות שאתה תשמח ותהנה מאוד!!!
אישית, אני מחכה ומצפה למחר! אני מדמיי'נת המון כיף וקרבה לקב"ה בזמן הנטיעות...
אני חושבת שזה מאוד תלוי בנקודת מבט שלך מחר...
אם תחליט שתהנה... אז רב הסיכוים שתהנה!
אבל אם ח"ו תגיע בגישה של "אוף, הולך להיות נורא! למה אני צריך לסבול את זה בכלל?"- אז רב הסיכוים שלא תהנה!
וחבל!!!!
בעז"ה יהיה ממש חבל"ז... חבל שתפסיד...

מקווה שעזרתי
אוהבת
מיכל

בס"ד

מכירה את הסיפור על הילד החדש שבא לכיתה, ואז מתגלה שהיה לו אח (קראו לו ישי,) שבכיתה ירדו עליו, עד שהגיע הטיול, ואז הוא התאבד.. זה סיפור לפי דעתי ממש יפה,סתם שאלה- בשביל מה את צריכה אותו?
ויש בו לחץ חברתי, וכ'ו
אם את לא מכירה, אני יכתוב לך אותו בלי נדר.
מקווה שעזרתי

מכירה אותו - והוא שווה את זה.

סודו של אח (יוני אלטמן, חברים מקשיבים)

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".

שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.

להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.

משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.

למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.



אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.

במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

השבוע זה קרה סוף סוף.

ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.

הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.

למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.

"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.

"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"

"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.

"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.

פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.

במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.

יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.

"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".

עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.

"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.

מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.

זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.

וכך הוא סיפר:

"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.

כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?

חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".

יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:

"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.

הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".

יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.

כולם חוץ מאחד.

כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.

זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".

עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...

נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'.

לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."

יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.

"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.

כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.

"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".

אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."

שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.

אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".

יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:

"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."

הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.

תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".

הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"

נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.

שתקתי.

עכשיו הכול מובן.

אני מחפשת את זה בשביל מחנכת של חמשושיות שהיא רוצה לדבר על חברויות חדשות וכו'....

אני קראתי אותי כבר מס' פעמים וזה פשוט מרגש ומהורר יותר ויותר כל פעם מחדש. זה ספור חזק מאוד, שתאים ממש לפעולה על חברות, ואפשר להוציא ממנו מסרים יפיפיים.

חבר'ה - כל מילה של שמעון אמת, יסודותיה מהררי קודש.

תכתבו מה שבא לכם, כל קוריוז העולה על רוחכם - תשאירו לנו לקבוע מה שייך ומה לא.

ועכשיו, אל תרפרפו על כתובת המייל הזאת ותמשיכו הלאה. תעשו העתק הדבק לרשימת כתובות שלכם - זה לוקח עשרים שניןות במקרה של מחשב איטי במיוחד.

taldeot@gmail.com

אפשר כמובן לשלוח לי מסר"ש, או למשתמש "טל שמים".
תמיד אפשר גם להרים צלצול - אנחנו משתדלים לא לסנן...
0524295119 - אילן.
0525802712 - אני.

ואילן מוסר שזה שיש לכם את המספר שלו זה לא אומר שמותר לשגע אותו בהודעות חינם...


יאללה! תסגרו את האינטרנט ותתחילו לכתוב! אני רוצים לשמוע אתכם!

נ.ב.
גם לי יש אחת בבית! ונראלי שאליעד שארף מחפש אחת כבר למעלה משנה. אפשר לתרום לו..

איך אתה יודע שהיתה תקופה שחשקה נפשי בעניבה של התנועה??

באותם ימים שרציתי עניבה כזאת, בעלון הסניפי של אותו שבוע פירסמתי שאני זקוק בדחיפות שמישהו ישיג לי את העניבה המדוברת, ובאותה שבת הגיעו 2 חניכים נפלאים עם עניבות כאלה ונתנו לי!!
(בהווה כשאני עושה שימוש בעניבה, אני משתמש בעניבה הסניפית).

בצ"ל אריאל!

התגעגענו! כלומר, לפחות אני...
באמת ששנים לא ראינו אותך. מאז המליאה.
ומנהלות - תסלחו לי על ההתפרצות הזאת, הייתי חייב...


ובכן איש יקר וטוב, אתה עצמך ביקשת ממני ומיוסי מספר פעמים עניבה. אבל עד שהיתה לי - שכחתי אותה בבית והיא לא הגיעה אליך..

בצ"ל אריאל!

ראה ראיתי הייתי עד לאותו הדבר אשר קרוי עניב'ע אשר התנוסס על כתפי אחד מחניכי, והשתוממתי! והתריתי בו לבל יבוא עם זה, על אשר חשבתי שזה ל"ע עניב'ע דבנ"ע ה' ירחם. אך אשר ראיתי על שולי עניבתו סיכה עם סמל תנועתינו הק' נחה דעתי

שאסרו הגדולים היושבים בהנהלה הארצית המרכזית העולמית, שליד הישיבה המרכזית העולמית, (שליד התחנה המרכזית העולמית) ללכת עם העניב'ע משום דין'בחוקותיהם' הבאתי את חנכי לשחא"ש ובו הזהרתיו לבל ישים את העניב'ע על צווארו וחניכי הסכים לדבר וקיבל את הוראת חכמינו הק' והוריד את העניב'ע

1. לא הבנתי מה הקשר של ענין העניבה לכאן!
2. אצלנו בסניף הולכים עם עניבות.במליאה הוחלט שאין חובה ללכת עם עניבות אבל במקומות שיש בכך צורך ברור שילכו ובהידור כל הסניף!!! לכן אנ יקוראת לכל מי שיש לסניף שלה עניבה להשתמש בה!לשם כך היא נועדה!

ערב טוב!
בצפייה..

אני באמת שואלת.. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה... יש פירוט?

הרגע סיימתי לקראו באתר (הלא רשמי) של תנועת קדשינו ואני לא מבין מה הבעיה איתו, עלון מצוין, מלא, עם הרבה דעות וכתבות


ובקשר לטלפון שלי שמופיע בסוף, אני רציני תתקשרו אלי כל הזמן תשגעו אותי תנג'סו לי תזרקו עלי אבנים ברחוב(בצחוק) באמת את הרעיון הכי הזוי שעולה לכם בראש תתקשרו אלי ואני אבדוק
הגרופ שלי(0526070294)פתוח 20 שעות ביממה (בימי חמישי בלילה 24) אני לא רכז ליופי!!!!


לראות בבנין אריאל בנוי בכבוד תפארה!!!!!(הבא"ח)

בס"ד
מה זה ט"ש?
תודה על כל תשובה,
ליאת.

בס"ד
תודה על התשובה, ויישר כח על הרצון לעזור,
ליאת.

ברור שחיפשתי..אבל שום סרט לא עולה לי באינטרנט...
לכן,אם למשהו יש..שישלח לי באימל.
תודה.

עשיתם כבר את הפעולה שבה עושים הרבה משימות בשביל גוש אדמה? זו פעולה ממש נחמדה ואפשר בסוף להכניס מסר בצורה נחמדה ומעניינת.
חוצמזה אני אשמח אם תגלי לי מי את (במסר אישי)כי גם אני מב"ש...

1.מראים לחניכים 2 שקיות. 1 עם ממתקים ו1 עם אדמה.
שואלים אותם איזה שקית הם מעדיפים- כמובן שהם יעדיפו את זו עם הממתקים. (מתודה להתחלה..)

2. מפזרים הרבה זודות של חפצים שהם מופרדים וכאשר הם לבד יש להם משמעות בפני עצמם אבל לא ממש, לדוג'- שרוך ונעל, פטיש ומסמר, סיר ומכסה, מכחול וצבע וכו'. מבקשים מהחניכים להשלים את הזוגות ורואים שכאשר הזוגות ביחד כל חפץ משלים את השני וכך הם מגיעים למימוש השלם שלהם.

3.עושים הצגה על כל מיני תקופות שהיו רעות לעמ"י בגלות לפי ההסטוריה- עבודת הפרך בצמרים, גלות, פרעות, שואה..

סיכום:ראינו שלאורך כל הגלות לעמ"י היה ממש גרוע, הגוים הרגו אותנו, הציקו לנו.. ובעמם הקשר בין עמ"י לא"י זה קשר שמלשים אחד את השני כמו החפצים.. כשכל אחד היה לבד היה משמעות לעמ"י ולא"י בתקופת הגלות לדוג, אך זה לא הדבר השלם. חשוב להסביר שאפילו כיום שאנחנו כן בארץ המצב רחוק מלהיות מושלם ועדין יש צרות עם הערבים וכו, אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו בגלות, יש צבא יהודי, יש לנו מדינה וכו..

מקוה שעזרתי.. שיהיה בהצלחה ושבת שלום!

בסיעתא דשמיא

הם גם דנו בנושא הזה.
אני חושבת שההבדל הוא ההפרדה אבל גם האידיאלים.

ברור שיש מטרה ! כמו לכל דבר בחיינו.
הסיבה שבגינה החלטתי להדריך ב"אריאל" היא כדי להנחיל חינוך ראוי לדור שלנו/הצעיר יותר ! וזוהי המטרה שהיצבתי לעצמי בכניסתי להדרכה .

למה להדריך בתנועת נוער דתית? זאת השאלה???
אז ככה..
אני חושבת שהסניף תורם המון לחניכים.. דברים שלא יוכלו לקבל במקומות אחרים ולא באותה צורה.. חוץ מזה, הסניף זה מסגרת שמחזיקה חברה, בונה..
זה בכללי ממשממש.. אי"ה אני ירחיב יותר בזמן אחר מתישהוא.. בהצלחה.

אתה היית מדריך.. סתם נכנסת בלי מטרה?? כל מדריך יש לי איזושהיא מטרה בהדרכה שלו.
חוץ מזה, מה שאמרת שהתווכחת עם חברים שלך לא סותר.. גם באריאל יש מה לעשות ויש המון מקום לשיפור. או שאני פשוט לא הבנתי נכון ואז אני אשמח אם תתקן אותי..

אם לא הייתי נכנס אז לא היה סניף והסניף בנים בראשון היה נסגר
למה דווקא אריאל? כי זה מה שהציעו לי וכי אני לא סובל את הדרך של שאר התנועות
כיום- אני מדריך כדי להנחיל לדור הצעיר את דרכה של התנועה-קיום התורה ללא כל פשרות

בס"ד
זה הסניף היחיד בישוב שלי [בקושי]
סתם, אני לא יסכים להדריך עם בנות באותו סניף, גם ככה ש מספיק ניסיונות ולא צריך להוסיף...

גם לנו יש נסיונות..
איפה אתה גר שזה הסניף היחיד שם?

או לפחות זה מה שאמרו לי היום שניסו לברר...

ב"ה השבוע גשום ולכן הנטיעות נדחו רשמית (לשלושת התנועות) ליום ג' הבעל"ט...
(יום ראשון זה ההכנה לקומנריות..)

חיים ארוכים!
חודש מלבלב ופורח!
בצפייה לבנין אריאל!

לעזרא זה נדחה ליום ראשון..

אם זה מעניין פה מישהו..

הנטיעות של אריאל יתקיימו ביום ראשון הבעל"ט???
ולא ביום שלישי???

זה ביום ראשון!!
תשאלו את הקומונרית שלכם..בדוק!!!!
=]]

לא נכון?!. סתם, כן באסה חבל"ז. אבל ברוך ה' זה נדחה בגלל דברים חיוביים וטובים לכולנו, בגלל ה-ג-ש-ם, ברוך ה' שהתחיל לרדת אבל לצערינו מאט מאוד.

יהיה לנו טוב...