יום רביעי י' אדר שוק פורים ענק בסניםנו הקט(רחובות בנים)
בשעה 18:00 (עזרת נשים פתוחה) לפרטים:
052-6087215 אמתי יערי
הנה זה בא!!!מר one
אמיתי קודם תבוא לשנורר אח"כ תזמין אנשים...alezish
שנייה יום רביעי הזה הולך להיות השוק פורים?!מיסטר דום
=)tomerittal
שיהיה הצלחה..!!
אם אתם צריכים עזרה- תתקשרו
אלכסנדר אל תשכח!!מיסטר דוםאחרונה
מחר קבענו שנורר ביחד...
בוקר טוב!מיסטר דום
תגדו בפורים מה אתם עושים בסניפים??
שוק פורים, תחנותחיוכים
הגרלה ענקית...
שוק פורים, נשף פורים והכתרהנחמתי
הכתרה,שוק פורים...בעזרת ה'!!
אצלנו פתח תקוה בניםלולוף
הכתרה,שוק פורים,אבל אצלנו הכסף לאירגון קו לחיים
הכתרה בסניפים?!?!?מיסטר דום
איך אתם מקיימים דבר כזה??
בארור..!!!!!!!אמ"ש בנשמה
מחר יש הכתרה בסניפי אריאל באלון מורה...!!!!!!(נפרד כמובן...)
שאלת איך עושים?
ת. הצגה מצחיקה על הסניף ואח"כ הכתרת רבנית פורים ולבסוף יש שבוע נהפוכו בסניף-חניכות הרא"ה מחליפות את המדריכות והרבנית את הקומונרית...משו מגניב!!!
חודש אדר שמיייייח!!!!!!
גם אצלינו יש הכתרה, עם רבנית והכל!!!!!זה הכי שווה!אווזה.אחרונה
אבל אצלינו מעפילים כבוד הנשמות עשו!!!!!
ואת השוק פורים להב"ה עושות!!!!!!!!!!!
איזה פיצוצי היה בהכתרה שלנו בסניף!!!!!אווזה.
במיוחד בגלל שהשבט שלי עשה אותה!!!!!!!!!!!!!
מעפילים בית-אל כבוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אין עלינו!!!!!!!!!!!!!!
מי שלא ראה פשוט הפסיד ת'הצגה של החיים שלו!!!!!!!!!!!!!!
וכמובן הרבנית הכי ש!!ה-אמונה כהן הנשמה!!!!!!!
והסוודר הכי מהמם!!!!!!!
אין על סלאח שבתי!!!!!!!!!!!ומוריה שהציגה אותו!!!!!!!!!!!!!!
בקיצור-אתם יכולים להמשיך לקנא במעפילים בית-אל התותחיות!!!!!!!!!!!
ד"ש למדריכות שלי-הודיה, תהני בטיול!!!
שמענו, שמענו...חיוכים
היה מצחיק לראות שבגלל שקיבלתם את הטקסט של הסניף שלנו, השארתם בטעות כמה בדיחות פנימיות =) לא נורא....
מאיזה סניף את בכלל?!?אווזה.אחרונה
וחוצמיזה, איך את יודעת שזה היה הטקסט שלכם?!?
יש השבת שבת מקדש בכל הארץ- הצילו!!!!א"י בנשמה
מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא פעולות על המקדש??
חיפוש בגוגל:תפוזה 1
http://tariel.co.il/?CategoryID=189&ArticleID=104
יש גם חוברת הדרכה על המקדש שהוציאו שנה שעברה אאל"ט. את יכולה לחפש..
יש פעולות באתר של מכון המקדש...יופידואחרונה
היה אחלה נטיעות...טלאור!
חוץ מהפישול של ההרקדה בסוף...
אין פשוט טוב!
ווואי עקפו אותי! לכתוב את זה בפורום!צעיר רענן
היה טאאוווב!שירה כים
ודווקא ההרקדה הייתה שיא הכפית!
ההרקדה היתה דפוקה וממש מיבשתnehora8
ב"ה היה טוב..tomerittal
ישר-כח למארגנים!!
דיי.. בדיוק באתי לפתוח שירשור איך היה..פגזניקית גאה!
נו.. דברו, איך היה?
לא יצאתי ואני עדיין בשוק על עצמי. אילוצים..
מה היה בהרקדה?
לא יצאתי ואני עדיין בשוק על עצמי. אילוצים..
מה היה בהרקדה?
היה מטורף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!.אחד
הביאו פינת ליטוףשמחה ואמונה
ארנבים ושרקנים..
אממ גם הביאו לשם חתיחת נחש משהו ענקק
שמנמן כזה..
הצטלמנו איתו ביחד.. כבדד
חח
היה תותחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחמוריה צפת=)
וואי, היה מטורף.פלספנית
בעזהי"ת
הטיול שהכי נהניתי בו בתור מדריכה.
כפרעל חניכותשלי, הם יצאו 17- שזה המון- וכל טיול/מסע וכאלה, אפעם לא הצלחנו להיות כל השבט יחד.
הפעם- כמעט כל הזמן היינו כולם-כולם יחד! והיה ממש כיף. הם עשו כ"כ הרבה שטויות אבל בכ"כ הרבה כיף..
הפעם- כמעט כל הזמן היינו כולם-כולם יחד! והיה ממש כיף. הם עשו כ"כ הרבה שטויות אבל בכ"כ הרבה כיף..
נהניתי.
היה הרקדה?פגזניקית גאה!
כןתפוזה 1
גרר רק אני אומללה שלא יצאה!שירה =)
אוף זה לא אשמתי שנדרסתי!!!
רפואה שלימה!מוריה צפת=)
גם אני לא יצאתי.. 
פגזניקית גאה!
מצטרפת..גמני לא יצאתי...אמ"ש בנשמה
מכל מיני אילוצים למיניהם...
ד"א: בצער רב וביגון קודר אני עוזבת ת'הדרכה...
וואי שמעתי מאחים שלי..אמ"ש בנשמה
שאריאל בנים אלון מורה היו פשוט תותחיים!!!אין על הישוב שלנו!!!
היה תותחי~!!נקודת חן
באמת היה כיף!! אחד השווים...
גם אני לא יצאתי-טליה קחי למצפון!!!אווזה.אחרונה
דחוף!!שירה כים
למישהו יש את הסיפור "גילגולו של חיוך"?
חיפשתי לך ולא מצאתי. סורי..פגזניקית גאה!
אפשר לעזור איכשהו אחרת?
תודה רבה!שירה כיםאחרונה
גיליתי קצת יצירתיות בסוף
[כתבתי קטע מבוסס על המקור
]
[כתבתי קטע מבוסס על המקור
]יואוו מתרגש לכתוב כאן הרבה זמן לא הייתי...מיסטר דום
ממש זקן השבט חחחח מה נשמע?? אז ככה אנשים פרשתי לפני שבועיים בערך רישמית מהסניף (טוב לא עד הסוף אני עוד רכ"ז חב"ב אבל גם זה לא לא לעוד הרבה זמן..) ואני מתגייס יוום ראשון נראה לכם שללכת עוד לסניף בשבתות מידי פעם זה קשור??כי לי לא זה נורא מעניין אותי התשובות שלכם תודה..
מה נשמע?? אז ככה אנשים פרשתי לפני שבועיים בערך רישמית מהסניף (טוב לא עד הסוף אני עוד רכ"ז חב"ב אבל גם זה לא לא לעוד הרבה זמן..) ואני מתגייס יוום ראשון נראה לכם שללכת עוד לסניף בשבתות מידי פעם זה קשור??כי לי לא זה נורא מעניין אותי התשובות שלכם תודה..תבוא מידי פעם לבקר ת'חניכים..רננ!ש
וזה ניראה כאיןו כתבת שזה לא מעניין אותך התשובות שלנו...
יוסף יוסף...tomerittal
לא התגייסת לפני שבועיים?
חודש...ראית איך הזמן טס??מיסטר דום
חחחחחחחחחח ומה הקשר??
אתה תבוא לבקר בסניףalezish
גם אביהו ימשוך אותך, וגם אני רוצה לראות אותך מביא את המפתח המקורי ליוני...
שאין מצב בחיים שתקבלו אותו נקודה!!מיסטר דום
הוא אצלי וישאר אצלי לנצח!!
יוסף, נראלי שאתם קצת מבולבלים..tomerittal
המפתח המקורי נשבר!!
40 ש"ח לפח..
אלכסנדר- למה לא מעניין אותך לראות את יוסף מדים?! זה יותר מעניין... ;)
תומר ..מיסטר דוםאחרונה
היו שנים מקוריים שקיבלנו מהעיירה אחד מהם אצלי השני שבור ממי אתה חושב יוני שיכפל ממני... ואגב יש לי שלושה מפתחות לסניף אחד שלי אחד המקורי ואחד של הלל.... יאלה שיהיה שבת שלום ומבורך!
למה לא? חניכים שלך. מה הבעיה ?no name102
אהה, איזה מדריך היה היום ה - 'קוצקר'... ;)אח..
גם אם אתם לא מבינים בדיוק מהיכן צנחתי עליכם - בחייאת אנדלובי'ץ, עשו טובה ותבינו, השעה מאוחרת... 
האם את/ה מכיר את הגר"א? ואת ה - 'קוצקר'?
(1) רק את הגר"א.
(2) רק את ה'קוצקר'.
(3) מה זה? עוד ר"ת בצה"ל? או אולי קורנפלס חדש?
(4) את שניהם. ברור!
נפתח במשהו קצר מכל אחד מהם, ואז תכריעו למה יותר התחברתם: 
הגר"א:
"עין תחת עין" > למדו חז"ל שאדם שמזיק את עין חברו, לא מוציאים לו את העין - אלא ישלם כסף.
אומר הגר"א, בא וראה היכן דבר חז"ל זה רמוז בפסוק. מדוע לא נאמר 'עין בעד עין'?
אלא, הפסוק בא לרמוז לנו - תסתכלו על האותיות שמתחת המילה ע-י-ן.
ע > פ. י >כ. ן > ס. מה יצא? כסף. (כמובן שעם קצת סידור אותיות... 
)
לרמוז, שמה שכתוב בפסוק 'עין תחת עין' = הכוונה = 'כסף עין' ישלם תחת העין שהזיק, בדיוק כמו שלמדו חז"ל.
)לרמוז, שמה שכתוב בפסוק 'עין תחת עין' = הכוונה = 'כסף עין' ישלם תחת העין שהזיק, בדיוק כמו שלמדו חז"ל.
הרבה מקוצק:
כתוב בפרשה שלנו - "מדבר שקר תרחק". ישנו פסוק המוכר מן הסתם לכולנו -
'אמת מארץ תצמח' - שואל הרבה מקוצק, הרי כל דבר אם רוצים שיצמח מן האדמה, צריך לשתול קודם כל משהו,
אז מה צריך לשתול בכדי שהאמת תצא??
עונה הרבה מקוצק > אתם יודעים מה צריך לשתול באדמה בכדי שתצא האמת? את השקר.
כאשר נכסה את השקר בעפר עמוק עמוק ככל שאפשר מתחת לאדמה - אז, 'אמת מארץ תצמח'...
כאשר נכסה את השקר בעפר עמוק עמוק ככל שאפשר מתחת לאדמה - אז, 'אמת מארץ תצמח'...
-----
ו - עכשיו להכרעה ----> [האמינו, אני לא כ-ז-ה מושעמם, אבל לצורך, יש היתר לשגע אתכם ]
]לאיזה מהד"ת יותר התחברתם?
(5) גר"א.
(6) קוצקר.
(7) אנחנו עדיין בעילפון מהד"ת. אנחנו לא מסוגלים להכריע... 
(8) לכלום. נאדה.
אנשים, בסקר זה הושקעו הרבה כוחות, אנא מכם -'כל מי שמצביע - משפיע'. 
יאלה צדיקים וצדיקות, שיהיה לכם אחלה שבת מלאה שמחה ואור.
אל תשכחו לשיר 'מי שנכנס' בשבת, ככה לפני כניסת ראש-חודש לעולם.
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל בכל מקום שהם.
א-מ-ן! 
(7) אולי לפחות תשנה ת'כתב...(גופן)אפוש
בס"ד
איך שאני רואה הודעה מ"אח.." אני נתקפת בשחור בעיניים...בעה..דווקא באלי מדי פעם להרוות ת'נשמה....
איפה שחור?אח..
הצעות ייעול יתקבלו בשמחה.
רק אם אפשר להסביר יותר בהרחבה.
הצעות ייעול יתקבלו בשמחה.
רק אם אפשר להסביר יותר בהרחבה.
הצעות ייעול יתקבלו בשמחה.
רק אם אפשר להסביר יותר בהרחבה.
הכוונה לזה?
אממ...
תציעו אחד, נראה מה הכי נחמד לעיינים...
תודה רבה על ההארה.
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל!
(4),(6)רחל=)
שכוייח!!!
(4) (7)אפשר לתקן
יש לי שאלה, לא הבנתי משו:
הגר"א עונה על השאלה למה חז"ל מפרשים את את ההחזר ככסף,
הוא לא עונה למה התורה לא כתבה עין בעד עין..
אז למה התורה לא כתבה ככה? עין בעד עין?
תודה על הד"ת! מקסימים!
ישר כוח גדוללולוף
אני מצביע 4-5
כי אם היה כתוב 'בעד' -אח..
לא היה לנו את הוורט הזה.
רק אם כתוב 'עין תחת עין', זה רמז להסתכל על האותיות מתחת האותיות של המילה עין.
מקוה שהובנתי. אם יש מה להרחיב, בשמחה.
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל!
היום ישכאן רק מדריכות. כולם בחמשוש.צחקן
אז תגדל כאן 'קוצקרית', טוב מאוד.אח..
מעניין מי תהיה הקוצקרית הבאה...
בהצלחה ללא-מתחרות.
שבת שלום ומבורכת!
אני. אבל אני מתפדחת..פגזניקית גאה!אחרונה
הכרתי רק את הגר"א.. כאילו, שמעתי על הרבי מקוצק, לא יותר.
והיה נחמד יותר השני.
שכוייח, שב"ש
והיה נחמד יותר השני.
שכוייח, שב"ש
יש למישהו עוד דבר תורה לכיס?דאץ
הקודם היה ממש טוב..
-פגזניקית גאה!אחרונה
/Forum/Forum.aspx/t131843#1254631
חוזרים ליריחו-פורצים את הבריחארץ הקודש
בס"ד
כנגד מדיניות החנק וההקפאה
חוזרים ליריחו
פורצים את הבריח
נצעד כולנו ליריחו לשבור את המנעולים מארץ ישראל. נקרא ונתבע שיבה מיידית
ליריחו, ופתיחת הצירים בכל המרחב– ראה את המודעה המצורפת.
נפגשים במבואות יריחו ב- ז' אדר (21/02/2010) ב- 16:30 לתפילת מנחה ולאחר מכן
יוציאם לצעדה רגלית ושיירת מכוניות.
פרטים: גרעין יריחו- 052-6071528, 052-6737562.
כולם באים!!!
לא לכאן.\פגזניקית גאה!אחרונה
שלחו לי את זה באיימל מההלכה יומית..תראו איזה יפה!!Nעלי
מהי "תורת חיים"
הרה"ג זלמן מלמד שליט"א
הרה"ג זלמן מלמד שליט"א
שאלה:
לאחרונה שומעים יותר על המושג ’תורת חיים’ ו’תורת חיים בעוז’ וגם ראיתי את המושג הזה בכתבי הרצי"ה, שאלתי היא, מה אומר המושג של ’תורת חיים’, ומה מקורותיו ביהדות?
תשובה:
הביטוי תורת חיים נמצא בתפלה. כי באור פניך נתת לנו "תורת חיים" ואהבת חסד. אמרו חכמים במדרש בעולם הזה נתתי לכם תורה לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. וביאור הדבר לעתיד לבוא התורה לא תיהיה לעול על האדם. אלא הלבבות יחפצו בתורה וכל מה שהתורה מצווה זה יהיה גם החפץ הטבעי של לב האדם בעצמו.
וכך אומר הנביא ירמיה ל"א "נתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה" ועיין מדרש רבה שיר השירים א' אות ט"ו. למגמה זו אנו שואפים לחיות את התורה. לגלות את טבע הנשמה שבתוכינו שטבע זה זהה לחלוטין עם רצונה של תורה.
לאחרונה שומעים יותר על המושג ’תורת חיים’ ו’תורת חיים בעוז’ וגם ראיתי את המושג הזה בכתבי הרצי"ה, שאלתי היא, מה אומר המושג של ’תורת חיים’, ומה מקורותיו ביהדות?
תשובה:
הביטוי תורת חיים נמצא בתפלה. כי באור פניך נתת לנו "תורת חיים" ואהבת חסד. אמרו חכמים במדרש בעולם הזה נתתי לכם תורה לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. וביאור הדבר לעתיד לבוא התורה לא תיהיה לעול על האדם. אלא הלבבות יחפצו בתורה וכל מה שהתורה מצווה זה יהיה גם החפץ הטבעי של לב האדם בעצמו.
וכך אומר הנביא ירמיה ל"א "נתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה" ועיין מדרש רבה שיר השירים א' אות ט"ו. למגמה זו אנו שואפים לחיות את התורה. לגלות את טבע הנשמה שבתוכינו שטבע זה זהה לחלוטין עם רצונה של תורה.
בנות אך היה בסמינריון???ימית1
(עכשיו חזרתי הביתה...)
היה ממש יפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
היה ממש נחמד! יש"כ לכל העוסקים במלאכה הק' וכו'..הסנה-בוער
ווואיווואיייי היה פשוט תותחי!!! =]הודיה...=)
אולי תפרטו מה היה?פגזניקית גאה!
כן..גמאני אשמח לדעתאה ו..נקודת חן
אביה-- יצאו בכלל פג"זניקיות?
כן..הסנה-בוער
יצאו פג"זניקיות.פלספנית
בעזהי"ת
היה נחמד ביותר, למרות שחלק לא קטן די חזר על עצמו משנ"ש.
הכי מצחיק היה השו"ת מד"שיות, דע. כפרעל המד"שית שלי
מי שרוצה מכל סיבה שהיא, יש אצלי סיכומים משנ"ש- גם מהחמשו"ש וגם מהסמינריון, מסוכמים ומוקלדים וכיו"ב.
כן...ימית1
גם אני הייתי בשו"ת מדשיות עם המדשית שלי...
יש למישהו רעיון לערב דרמה???ימית1
אשמח מאוד!!!
(בבקשה דברים מצחיקים...)
לי יש כמה רעיונות:י. י.
מקווה שאני אצליח להסביר
1. מושיבים שלושה על כסאות בצורת "רכב" עם נהג ועם כסא פנוי ואז כול פעם מצטרף "לרכב" טרמפיסט עם מצבי רוח או אזשהו איפיון מיוחד וכול האנשים "ברכב" צריכים לפעול לפיו "תוך כדי נסיעה".
2. מעמידים שתי כסאות צמודים ומכריזים שזוהי תחנת אוטבוס.
בתחנה "יושב נוסע" ואליו מצטרף אדם נוסף שבעצם צריך לגרום לאותו נוסע לעזוב את התחנה בכול דרך שעולה על דעתו.
3. לוקחים חפץ ומבקשים מכול אחת להמציא לו שימוש אחר ולא מה שהוא משמש כרגע.
4. נותנים לשתיים סיצנה והם צריכים לנהל שיחה לפי ה א-ב' כשכל משפט חייב להתחיל באות אליה הגיעו.
5. לוקחים אסוציאציה ומבקשים משניים להציג אותה בפנטוממיה ושניים נוספים לדובב אותם.
6. מבקשים מכולם להסתובב בחדר ולהשתולל וכאשר נותנים אות הם עוצרים בדיוק בפוזה שהיו אממ אה יש לזה המשך לא זוכרת..
יש לי עוד הרבה רעיונות אבל אני לא זוכרת עכשיו עוד\ אם יש צורך אני אסתכל איפה שכתוב לי ואכתוב.
בהצלחה!!
ואי תודה!!!ימית1
אשמח לעוד רעיונות...
שליפה:אפוש
בס"ד
* כל אחת צריכה להציג את עצמה עם תנועה דרמטית שמייצגת את עצמה (למשל אם היא רעשנית שתעשה כמו מגפון עם הידיים ותצעק את שמה..)
*תני לחברות שלי דף וישכתבו כל מיני חפצים או סיטואציות שעולות על רוחם!
לכל חניכות תני את הדף עם שם החפץ/הסיטואציה היא צריכה להציג בפנטומימה את הסיטואציה ושאר השבו צריך לנחש מה הסיטואציה.
*תפזרי חפצים ותני להן 10 דקות לארגן הצגה ביחד 0או כל אחת הצגה יחיד)...
אהממ..זה מה ששלפתי השניה מהמוח..אם תצטרכי עוד...אני באישי
ב"הצלחה!
יש גם ת'משחק >פגזניקית גאה!אחרונה
של השכיבה-עמידה-ישיבה-
נותנים סיטואציה עם 3 בנות וכל פעם מישי צריכה לעמוד, מישהי צריכה לשבת ומישהי צריכה לשכב. כשמישהי מחליפה תנוחה 2 הבנות האחרות צריכות גם להתחלף בתנוחה.
[מקווה שהבנת.]
נותנים למישהי להסביר דיעה בעד איזשהו נושא וכשמוחאים כף צריך להגיד נגד.
ככה כל שניה מוחאים לה כפיים, זה קורע!
נותנים סיטואציה בזוג ולכל אחת מהם יש "תיק" שהן מתעוותות. יש 2 בנות שכביכול מאחורי הקלעים והן מוחאות כף אחת לכל אחת באיזשהו שלב בסיטואציה, הבנות שמציגות צריכות להתעוות ולחזור לסיטואציה.
שיהיו להן תיקים מצחיקים, אם לא זה לא שווה!
נותנים סיטואציה עם 3 בנות וכל פעם מישי צריכה לעמוד, מישהי צריכה לשבת ומישהי צריכה לשכב. כשמישהי מחליפה תנוחה 2 הבנות האחרות צריכות גם להתחלף בתנוחה.
[מקווה שהבנת.]
נותנים למישהי להסביר דיעה בעד איזשהו נושא וכשמוחאים כף צריך להגיד נגד.
ככה כל שניה מוחאים לה כפיים, זה קורע!
נותנים סיטואציה בזוג ולכל אחת מהם יש "תיק" שהן מתעוותות. יש 2 בנות שכביכול מאחורי הקלעים והן מוחאות כף אחת לכל אחת באיזשהו שלב בסיטואציה, הבנות שמציגות צריכות להתעוות ולחזור לסיטואציה.
שיהיו להן תיקים מצחיקים, אם לא זה לא שווה!
~שאלון חשוב~הסנה-בוער
עבר עריכה על ידי פגזניקית גאה! בתאריך א' שבט תש"ע 22:33
בס"דבבקשה, אנשים יקרים, השאלון הזה עלול להביא לדיון רצחני- אני יודעת- ולכן אני ממש ממש מבקשת, שהשאלון הזה לא יתפתח לדיון אלים [כן, כן, כולל שורש וירטואלי. וגם טבע נאות! בלי להתחכם!]
אני מבקשת שתענו בכנות, ולא תפסלו תשובות של אחרים. שתרשמו מצב בשטח, עובדות יבשות, בלי לנסות להצדיק איזשהו משהו.
אם למישהו יש בעיה, אפשר באישי. נא לא לפתח פה דיונים.
ולא, אני לא באה להיות רעה או מחרחרת מריבות, אני בכנות רוצה לדעת מה המצב.
סניף:
שבט:
אני מדריך/ חב"ניק/ חניך/ בוגר:
שבט:
אני מדריך/ חב"ניק/ חניך/ בוגר:
באיזו תדירות אני נמצא בהנא"ר?
מתי בפעם האחרונה דברתי עם מישהו מההנא"ר?
באיזו תדירות מגיעים מההנא"ר לסניף שלי?
עד כמה אני מחובר להנא"ר, מ1-10? [לא קשור לאוהב או לא. קשור למחובר.]
כן/לא/לא בטוח:
אני גאה ללכת עם חולצתנועה של אריאל ברחוב:
אני מאמין בערכי התנועה:
אני מבין במה התנועה שלנו שונה מתנועות נוער דתיות אחרות באידיאלים:
אם כן ^, אני חושב שהשוני הזה מתבטא גם בפועל ולא רק על נייר:
אני נקלע הרבה לויכוחי בנ"ע-אריאל:
אם כן, ^ , בד"כ יש לי המון מה לומר בנושא ואני לא מפחד מדיונים כאלו:
אני מגדיר את עצמי אריאלניק:
להיות חלק מתנועת אריאל זה אומר לי ש...:
תודה על שיתוף הפעולה
[בתקווה שיבוא]
עריכה: פגזניקית גאה: להוסיף בבקשה אם יש/אין התנגדות לשלוח את הפרטים של מילוי השאלון להנא"ר לצורך משוב. לא להתבייש לענות בעקבות זה, מי שיבקש שלא יישלח השאלון שלו, בקשתו תכובד.
גמני..אמ"ש בנשמה
סניף:אלון מורה-שכם(אמ"ש)
שבט:דביר
אני מדריך/ חב"ניק/ חניך/ בוגר:מדריכה(עוד מעט כבר לא..
)
שבט:דביר
אני מדריך/ חב"ניק/ חניך/ בוגר:מדריכה(עוד מעט כבר לא..
)באיזו תדירות אני נמצא בהנא"ר?פעם ב...
מתי בפעם האחרונה דברתי עם מישהו מההנא"ר?לא זוכרת..
באיזו תדירות מגיעים מההנא"ר לסניף שלי?פעמיים-שלוש בשנה.
עד כמה אני מחובר להנא"ר, מ1-10? [לא קשור לאוהב או לא. קשור למחובר.]7
כן/לא/לא בטוח:
אני גאה ללכת עם חולצתנועה של אריאל ברחוב:בארור!!!
אני מאמין בערכי התנועה:מאוווד!
אני מבין במה התנועה שלנו שונה מתנועות נוער דתיות אחרות באידיאלים:כן
אם כן ^, אני חושב שהשוני הזה מתבטא גם בפועל ולא רק על נייר:כן
אני נקלע הרבה לויכוחי בנ"ע-אריאל:הרבה מאוד(לצערי...)
אם כן, ^ , בד"כ יש לי המון מה לומר בנושא ואני לא מפחד מדיונים כאלו:כן
אני מגדיר את עצמי אריאלניק:כן
להיות חלק מתנועת אריאל זה אומר לי ש...:אני מאמינה שדרך החיים צריכה להיות כולה לפי התורה, וככה גם לחנך את החניכות ולצפות לבניין אריאל, בעז"ה!!!
תנועת אריאל-קדימה ליותר!!!
ככה:tomerittalאחרונה
אני לא יודע הכל, ננסה לעזור..
איפה? מעלה אפריים
למי? מדריכים שישיסטים ושביעיסטים
כמה? אין לי מוש
מה יהיה שם? יהיה כיף. וגם חשוב.. יחידות על איך לבנות פעולות, וכ'ו..
וורט-כיס ---> בררררר. בשיא הקור >> &nbsאח..
וורט כיס - כאשר הינכם עוצרים להנאתכם טרמפים ואז פתאום אתם מוצאים את עצמכם שומעים ת'נהג אומר: "נו, אתה בחור ישיבה, תן ככה איזה חידוש טוב על הפרשה" ואתם רוצים לעצוק לו: 'זה שאנחנו בישיבה/אולפנא, לא אומר שאנחנו גדולי הדור, ומה נראה לך, יש לנו חידושים בשרוול?!' (אבל - פאדיחה. הוא יזרוק אתכם מהרכב... ) או > כאשר אתם מוציאים ת'צמכם יושבים בסעודת שבת עם כולם ופתאום מגלים שהשירת 'יחי אדונינו מורינו ורבינו צדיק דורנו' מכוונת הישר אליכם ומכה בכם בכדי שתקומו לומר חידוש מול כל החברים והרבנים...
) או > כאשר אתם מוציאים ת'צמכם יושבים בסעודת שבת עם כולם ופתאום מגלים שהשירת 'יחי אדונינו מורינו ורבינו צדיק דורנו' מכוונת הישר אליכם ומכה בכם בכדי שתקומו לומר חידוש מול כל החברים והרבנים...למקרים כאלה (האמינו לי - מנסיון לא נעים... ) ועוד, כדאי שיהיה 'וורט כיס' ביד. זהו וורט (ד"ת בלע"ז) קצר שבעזרתו אתה 'משתיק' את התוקף אותך. קיצור, מושלם לבעלי כיפות/חצאיות וכל מיני ירקות...
) ועוד, כדאי שיהיה 'וורט כיס' ביד. זהו וורט (ד"ת בלע"ז) קצר שבעזרתו אתה 'משתיק' את התוקף אותך. קיצור, מושלם לבעלי כיפות/חצאיות וכל מיני ירקות...------- לכיס ימין >>
שואל הרבי מקוצק: כתוב שמשה ממנה אחראים על העם, 'ראשי מאות', 'ראשי עשרות' וכדו'.
נשאלת השאלה: איך משה לא חשש לכבודם? שהרי ישנם חלק שממונים על משרה יותר קטנה מהאחר - והם יעלבו כאשר יראו שחבריהם ממונים על משרה יותר מכובדת מהם, אז איך משה לא חשש שיקפידו עליו בגלל כבודם?!
אלא, שבתוך כל המעלות שהיו באנשים הממונים האלו, מוזכר שהם היו: 'אנשי אמת'.
ו...אנשי אמת - אומר הרבי מקוצק - אלו אנשים שלא מייחסים חשיבות לכבוד. הם יודעים שהכבוד הוא דבר חולף. שהוא הבל. ממילא, ידע משה שכאלה אנשים לא יעלבו ולא יקפידו עליו, משום שהם 'אנשי אמת' ויודעים שהכבוד הוא שקר ולכן לא חשש למנותם כל אחד על משרה אחרת...
------ לכיס שמאל >>
וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם וגו'
אומר רש"י:
וישתחו וישק לו - "איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה"
לכן, בגלל שמוזכר על משה בלשון 'איש' במקום אחר, אז גם כאן שכתוב איש הכוונה למשה.
הזוי = מוזר. הרי גם על יתרו מוזכר את המילה 'איש', אז אולי מדובר כאן 'איש' = יתרו?! [וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה, לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ = יתרו]
אלא, עונה ה - "חתם סופר" > לא לומדים מהמילה איש בלבד. אלא - מהענין שנאמר על המשה היכן שכתוב עליו את המילה איש = 'והאיש משה עניו מאוד'. האא, משה עניו מאוד?! אז זה ברור שמשה רבינו לא יחכה עד שישתחוו לו וישקו לו, אלא הוא יעשה את הפעולה, הוא יכבד קודם. וזה הפשט בדברים שמביא רשי על הפסוק הנ"ל.
-------
לא יודע מה איתכם, אבל אני לא משתמש בכיס האחורי ככה ש...
יאלה צדיקים וצדיקות, בעז"ה שנזכה כולנו להיות אנשי אמת ולהגיע לצדקותו של משה רבינו עליו השלום -
שבאמת, כל אחד ואחת מאתינו מסוגל להגיע לצדקות כזו במרחב שונה לכל אחד ואחד.
הופ. למעלה, למעלה ---
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל. בעז"ה שנזכה להרבה גשמי ברכה וכל טוב לכל עם ישראל.
א-מ-ן!
תודה על ההשקעה!הסנה-בוער
יישר כוח!! נהנתי (:פגזניקית גאה!
תודה ממש על כל ההשקעה כל שבוע מחדש.
מעריכים!
מעריכים!
כל הכבודדדד!!!!@!Nעלי
תודה! =)חיוכים
טואווב (: אהבתי (:דאץ
רוצים עוד!!
שכוייח!!!רחל=)
שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!!!
יש עוד כיסים? ;)אח..
אשרייכם ישראל.
בעז"ה אם יש מקום, אולי יהיה עוד משהו בלי נדר...
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל!
מהמם!!!שירה כים
שכוייח!
עוד שנייה ככה לפני שבת אם מישהו -אח..
לא הספיק...
שבת שלום ומבורכת!
שבת שלום צדיקים וצדיקות! פגזניקית גאה!אחרונה
מצגת קריוקי- עזרה דחוף!דג זהב
שלום אנשים,
יש לנו ביום שלישי קריוקי בסניף, ואני מחפשת נואשות מצגת קריוקי
עם שירים ...אם למישהו יש/ יודע איך להשיג אשמח מאוד אם תיצרו קשר..זה מאוד דחוף לי!!!
תודה רבה.
למה שלא תחליטי איזה שירים את רוצה,פגזניקית גאה!אחרונה
תוציאי שתי שניות מהשירונט מילים ותעשי מצגת קצרה עם שירים שאתן אוהבות?
[אגב, תוסיפי שהחתימה שלך היא של הראי"ה, האומר דבר בשם אומרו, את יודעת..]
בהצלחה!
[אגב, תוסיפי שהחתימה שלך היא של הראי"ה, האומר דבר בשם אומרו, את יודעת..
]בהצלחה!
נשל"ד- הכרות עם החניכים קודם ההדרכה.פגזניקית גאה!
אהלן, כפי שידוע לרבים פה בקרוב אכנס להדרכה, בעקבות זה נתקלתי בבעיה, כל פעם שאני באה לסניף ואין פעולה לשבט שלי [הגבורה] אז אני משוטטת כזה בין השבטים, אומרת שלום, מדברת פה ושם.. נו, אתם יודעים איך זה.
בקיצור, עם חניכותיי לעתיד יש לי קשר מצויין, עוד לפני שנקבע שאני אהיה מדריכה שלהן.. אז הלכנו ושיחקנו יחד איזה משחק [כחלק מהפעולה!!] וצחקנו מעט, אח"כ עברתי לשבט אחר..
במוצ"ש קיבלתי טלפונים נזעמים מהמדריכה שלי והקומונרית, והמדריכה של חניכותיי בהווה קבעה איתי שיחה ליום אחרי. כולם אמרו לי להתרחק מהשבט, לתת ת'מקום למדריכה בהווה וכו' וכו'.
עכשיו מה?
לא הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, כי זה לא שהייתי רק עם חניכותיי לעתיד, הייתי עם כל השבטים..
הרגשתי מאויימת אחרי כל הטלפונים והפסקתי ת'קשר עם החניכות [הם לפעמים היו באות אליי, היינו מדברות.. עכשיו בקושי שלום שלום.]
אחת החניכות ממש נפגעה, והיא כל הזמן זורקת לי משפטים ציניים, וכל השאר כזה שלום-שלום.
אני ממש לא רוצה שזה יבוא על חשבון זה שכשאני אהיה מדריכה שלהן, הן ישנאו אותי.
מה אתם אומרים? מה המינון הנכון, אם בכלל? להגיד לחניכות ת'שיקולים?
ובכלל, על כל העניין של להתרחק מהחניכות.
החניכות חושדות שאני שלהן, אבל אף פעם לא אמרתי אתזה באופן גלוי.
תודה ושבת שלום
בקיצור, עם חניכותיי לעתיד יש לי קשר מצויין, עוד לפני שנקבע שאני אהיה מדריכה שלהן.. אז הלכנו ושיחקנו יחד איזה משחק [כחלק מהפעולה!!] וצחקנו מעט, אח"כ עברתי לשבט אחר..
במוצ"ש קיבלתי טלפונים נזעמים מהמדריכה שלי והקומונרית, והמדריכה של חניכותיי בהווה קבעה איתי שיחה ליום אחרי. כולם אמרו לי להתרחק מהשבט, לתת ת'מקום למדריכה בהווה וכו' וכו'.
עכשיו מה?
לא הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, כי זה לא שהייתי רק עם חניכותיי לעתיד, הייתי עם כל השבטים..
הרגשתי מאויימת אחרי כל הטלפונים והפסקתי ת'קשר עם החניכות [הם לפעמים היו באות אליי, היינו מדברות.. עכשיו בקושי שלום שלום.]
אחת החניכות ממש נפגעה, והיא כל הזמן זורקת לי משפטים ציניים, וכל השאר כזה שלום-שלום.
אני ממש לא רוצה שזה יבוא על חשבון זה שכשאני אהיה מדריכה שלהן, הן ישנאו אותי.
מה אתם אומרים? מה המינון הנכון, אם בכלל? להגיד לחניכות ת'שיקולים?
ובכלל, על כל העניין של להתרחק מהחניכות.
החניכות חושדות שאני שלהן, אבל אף פעם לא אמרתי אתזה באופן גלוי.
תודה ושבת שלום
טוב...נקודת חן
אני מקווה שאני יוכל לעזור...
נראה לי שאת צודקת בקטע שאת מפחדת שישנאו אותך..זה באמת לא אידיאלי
להיכנס להדרכה במצב כזה... לכן אני חושבת שאת צריכה ליזום שיחה עם המדריכה הנוכחית
של השבט ועם הקומונרית ולהסביר להם את המצב מחדש...(לפי מה שסיפרת זה לא נראה שניסית להסביר...)
אני חושבת שהמדריכה אמורה להבין...
ולגבי הקשר עם החניכות..אסור לך לתת לקשר להתדרדר ככה... זה לא יפה לומר רק שלום...
נראה לי שאין בעיה שתדברי עם החניכות מידי פעם ..אבל אל תהיי קרירה כלפיהן!
הרבה בהצלחה...וש"ש.
אנ'לא מאמין שאני מגיב כאן..!~אהרלה~!נתניה
אבל אביה זה אביה..
טוב, תראי.
לענ"ד, אין לך מה לחשוש שהקשר עם חניכותייך לעתיד, יפגע בגלל שאת נמצאת איתם פחות זמן עכשיו.
לענ"ד, אין לך מה לחשוש שהקשר עם חניכותייך לעתיד, יפגע בגלל שאת נמצאת איתם פחות זמן עכשיו.
כי - יש עניין של דיסטאנט שזה מאד עוזר לבניית מערכת יחסים של מדריכה-חניכה..
אמנם, לא צריך להתרחק מהם לגמרי, אבל אני חושב שזה טוב שאת לא נמצאת איתם כל הזמן..
בואי נחשוב על מציאות שונה:
את איתם כל היום, משחקת איתם, צוחקת איתם וכו'..
פתאום, יום אחד, את הופכת להיות המדריכה שלהם..
את איתם כל היום, משחקת איתם, צוחקת איתם וכו'..
פתאום, יום אחד, את הופכת להיות המדריכה שלהם..
לא בטוח שהם יקבלו את זה בצורה הנכונה, מה שיגרום לזילזול מצידם..
כל הקווים האדומים שאמורים להיות בין מדריכה לחניכה - לא בטוח שיהיו..
לכן, לא צריך להתעלם מהם, אבל אולי כן צריך לשמור מרחק בזמן הזה..
לדעתי, זה יבנה את מעמד המדריכה שלך, בצורה טובה יותר.
הכל לטובה!!! ה-כ-ל! פשוט ה-כ-ל! כן כן!
~~הסנה-בוער
בס"ד
אני דווקא חושבת על המדריכה הנוכחית-
אחד הדברים הפוגעים זה שהחניכות שלך כבר לא שלך ברוחן.
אני במקומך הייתי משתדלת להנמיך פרופיל. לא תוך כדי פגיעה בחניכות [הן מספיק בוגרות כדי שתסבירי להן?]
אבל לתת למדריהכ הנוכחית את המרחב שלה.
אביולה!!קינמון
די, איזה צחוקים שאתן נכנסות להדריך!! אני מרגישה כה קשישה.. |מניד בראשו בחוסר אמון|
בכולופן- תנסי למצוא את האיזון. כן להיחס אליהן, את לא חייבת להגביל את עצמך לשלום שלום מסכן, תנסי להתנהג אליהן כמו שאת מתנהגת לכל שאר החניכות התותחות של הסניף המעולה והשווה והמושלם הלז להיות נחמדה ולשאול מה נשמע, אבל לא יותר מדי, לנסות לשמור על פרופרציות...
להיות נחמדה ולשאול מה נשמע, אבל לא יותר מדי, לנסות לשמור על פרופרציות...אני לדוג' הייתי ממש חברה של חניכות שלי לפני שנכנסתי ואפילו עשיתי להן מלא פעולות, ואני לא רואה שזה פגע אח"כ בדיסטאנס ביננו..
ואם המדריכה\קומו' עושות לך בעיות תשלחי אותן אלי 
ואת מוזמנת לצנתק אלי.. אני עם הגרופ (;
ב"הצלחה נשמה!!!
אם במילא בקרוב את נכנסת להדרכה ...אפוש
בס"ד
ובמילא אין לך פעולות שלכם (הגבורה)..
אז פשוט אל תגיעי בינתיים לפעילות של חב"א...עד שתכנסי...
ככה תחסכי לך יסוריי מצפון...למדריכות שלהן יהיה שקט..והכל יבוא על מקומו בשלום!
בצלב"א
אפוש
אני משתדלת לא להגיע,פגזניקית גאה!
אבל הן גם איתי באולפנא..
לא חסר מקומות לפגוש אותם, בקיצור.
לא חסר מקומות לפגוש אותם, בקיצור.
אז בסבבה...אפוש
בס"ד
תגידי להן שלום והכל כרגיל באולפנא....אבל אל תאריכי...
מנסיון...לפעמים לחניכות קשה להבין את המעט (ואני מאמינה שצריך להיות מעט) דיסטאנס...הן חושבות שאם את באה בתור מדריכה-חברה (כמו שאני הייתי ומאמינה שצריך להיות) הן חושבות שהן יכולות לזלז בך כמו בחברות שלהן...וזה דבר שאסור שיקרה...ולצערי הבנתי שמאוד קשה לחניכות להבין את ההבדל הקטן הזה...אלא אם את שמה להן אותו בבירור..
לכן עכשיו טיפה תרחיקי..ותראי זה רק יעזור ;)
ב"הצלחה רבה!
אפוש
אולי זה קצת ארוך, אבל חשובאנונימי (פותח)
קודם כל- זה לא אישי, פונה לא רק לאביה, אלא לכל מי שעומד/ת בבעיה דומה.
אם יש דברים דוגרים, אין מה להבהל. זו אמת. אין טעם למחוק.
לדעתי- זה ממש לא אמור להיות ככה וזה לא מצב שנוצר לבד. צריך לגרום לו לקרות.
דבר ראשון- כולם בטוחים/ות שעוד לפני שאמרו להם לאיזה שבט הם נכנסים/ות, היה להם קשר מצויין עם אותם חניכים ושום דבר לא השתנה.. ממשיכים הדיבורים כמו תמיד, והכל ממשיך כתמיד.
דוגרי- את באמת חושבת ככה?! אם כן, אז את צריכה לחשוב על השאלה הזאת עוד ועוד.
אין כזה דבר שהיחס לא ישתנה, עכשיו את יודעת שהולך ללהיות לך איתם קשר אחר, לא כמו של סתם עוד איזה חניכים מהסניף.. את כבר מדברת אים לא רק כדי לדבר, אלא גם כדי לבחון. גם אם זה לא בא לך במודע- זה בתת מודע, ואין לי בכך שום ספק. ותאמיני לי, כי לא רק את עוברת את זה. הרבה עוד מלפנייך עברו באותה הדרך, עם שאלות כאלו ואחרות. את בוחנת כי את כבר מעכשיו (או עוד מהרבה לפני..) מתכוננת להדרכה ומנסה לראות איך זה מהצד השני- לא של החניך.. את מסתכלת עליהם כמו שמדריכה מסתכלת על החניכות שלה. היא אוהבת אותם ומשתדלת להכיר כמה שיותר. תחשבי על זה טוב טוב, ותגידי לי אם זה לא נכון.
העובדה שזה כבר קשר אחר מוכחת בזה שאת עצמך אמרת שהם חושדות שאת אמורה להיות המדריכה שלהם עוד כמה חודשים (...).
מהרגע הראשון שחניכות יודעות או חושבות שמשהי שהן מכירות תהיה המדריכה שלהם, הם ישר מתחילותץ לבחון אותה ומנסות להכיר אותה, ומנחשות איך יהיה להם איתה בשנים הקרובות.. יאהבו אותה?? תאהב אותנו?? ושאלות מגוונות אחרות.
לא, זה לא מצב טוב כלל.
הכירות עם דיסטאנס לא מוגדר, היא היכרות כושלת.
הם רואות אותך ומסתכלות עליך גם במצבים שאת לא יודעת שהעיניים שלהם שם.. או לא שלהם, אבל שילכו ויעדכנו אותם בראיות הכי פיקנטיות שיש.. ואני מקצינה כדי שכל הדגש הראוי יהיה על זה.
הם מפענחות מצבים ומעשים לא בדיוק כמו שנראה. זה גורם להתפתחות דעות קדומות, סטיגמות והמון המון לשון הרע, שלא רק יזיק להם, אלא גם לך.
חוץ מהפרט -שאולי לך נראה מעט שולי, והוא בכלל לא כזה- כשאת באה לסניף כשהשבט שלך לא נמצא, מדברת ומשחקת עם החניכות שלך לעתיד, את ממש, אבל ממש מזיקה לאיכות השבט עם המדריכה הנוכחית. וחבל אחד גדול, כי המעט זמן שעוד נותר לה להיות איתם הולך לזבל. ומי את שתעשי לה את זה?! אין לאף אחד את הזכות הזו לקלקל לאחר את היצירה שלו. ובמקרה הזה- כן, זוהי ממש היצירה של המדריכה הנוכחית. הבלעדית שלה, כל עוד היא מדריכה.
לדעתי, הפתרון הוא פשוט להנמיך פרופיל.
בזמן שאין לך בעצמך פעולה- אל תהיי בסניף. נקודה. ואני לא מתכוונת להיות כ"כ בוטה, זה ממש לא אישי. יש לך כוחות, רק תשימי לב שהם כל הזמן בדרך הנכונה שתועיל לא רק לך, אלא- ובעיקר לחניכות, לצוות ולסניף.
פשוט אל תסתבכי במצבים כאלה, בשביל מה לך? חסרות לך צרות בחיים? מאמינה שלא..
בקשר לחניכה שלדעתך נפגעה- אל תפרשי את זה ישר בצורה כזו. היא פעם אמרה לך את זה? אם כן, אז את באמת יכולה לשאול אותה למה בדיוק.. רק מה שאני לא מאמינה זה שהיא נפגעה מזה שאת פחות מתייחסת אליה- כשאת לא בסניף. צאי מזה. לא כולם נפגעים כל רגע. וגם אם כן, תסמכי עליה שהיא תשרוד עוד כמה חודשים גם בלעדיך, וכשתהיי מדריכה שלה, תסבירי לה שלא הייתה לך ברירה, וזה היה המצב. היא מספיק גדולה בשביל להבין כזה מצב. וחוץ מזה, את יכולה- וצריכה לעשות את זה בצורה נבונה ולא להתעלם מהם פתאום.
וזה שפתאום במוצ"ש התקשרו וצעקו עליך, מי אמר שזה לא היה בצדק? אולי פשוט הגזמת? וזה קורה לכולנו כי אנחנו בני- אדם.
אז בנתיים- כשיש לך עוד זמן, תשבי ותחשבי על זה. זה לא כל- כך נורא להיות לא זה שתמיד צודק או זה שמחליט מה עושים ואיך עושים.
נקודה למחשבה חיונית ממש למצב הזה- שצריך לפתוח ראש גדול, אבל גם לזה יש גבול.
תשבי, בבית, תחשבי טוב טוב. ואם יש לך מה לומר, נשמח כולנו..
בהצלחה.
נופך~פגזניקית גאה!
אני מסכימה עם מה שאמרת, ברור שעכשיו אני בוחנת את התגובות שלהן. היום הייתה לי שיחה עם אחת החניכות [שחדשות בסניף] ופשוט ראיתי איך מה שאמרת נכון.
לא אמרתי שאני רוצה שידעו שזו אני, אחרת הייתי אומרת להן בבירור. הן יודעות כי כבר רוב השבט שלי נכנס להדרכה, ומהשבטים שנשארו הם השבט הכי פוטנציאלי להדרכה בשבילי.
אני מכירה את המצב שאת מתארת מהמדריכה שלי, שנכנסה אחרי שידענו, ושברנו כל דיסטאנס.
את צודקת לגבי הנמכת הפרופיל. אני מתכוונת באמת ליישם אתזה בעזרתשם בקרוב.
החניכה נפגעה. אין פה משחק. היא לא אמרה אתזה מפורש, אבל בפעם הקודמת שהיא נפגעה ואמרה, זו אותן התגובות. ונשמה, עם כל הכבוד, אל תוציאי אותי דפוקה. אני לא חושבת שכולם נפגעים כל רגע. [יצרת תחושה שאת באה להגיד אמת, ולא אכפת לך לדרוס בדרך. אני זורמת עם זה ממש, אבל יש דברים שהם פשוט לא אמת לגביי.]
זה שבמוצ"ש התקשרו אליי, אכן לא היה בצדק. הן הודו בזה. טלפון אחד היה מספיק לי. אני לא עד כדי כך קשת קליטה.
תודה בכ"ז על הרצון, הארת לי כמה נק'.
לא אמרתי שאני רוצה שידעו שזו אני, אחרת הייתי אומרת להן בבירור. הן יודעות כי כבר רוב השבט שלי נכנס להדרכה, ומהשבטים שנשארו הם השבט הכי פוטנציאלי להדרכה בשבילי.
אני מכירה את המצב שאת מתארת מהמדריכה שלי, שנכנסה אחרי שידענו, ושברנו כל דיסטאנס.
את צודקת לגבי הנמכת הפרופיל. אני מתכוונת באמת ליישם אתזה בעזרתשם בקרוב.
החניכה נפגעה. אין פה משחק. היא לא אמרה אתזה מפורש, אבל בפעם הקודמת שהיא נפגעה ואמרה, זו אותן התגובות. ונשמה, עם כל הכבוד, אל תוציאי אותי דפוקה. אני לא חושבת שכולם נפגעים כל רגע. [יצרת תחושה שאת באה להגיד אמת, ולא אכפת לך לדרוס בדרך. אני זורמת עם זה ממש, אבל יש דברים שהם פשוט לא אמת לגביי.]
זה שבמוצ"ש התקשרו אליי, אכן לא היה בצדק. הן הודו בזה. טלפון אחד היה מספיק לי. אני לא עד כדי כך קשת קליטה.
תודה בכ"ז על הרצון, הארת לי כמה נק'.
נופך~פגזניקית גאה!
איזה פרטים ידועים לך על הסיפור שלי, נבצרו ממני פרטים אלו כנראה.
[מתגובתך נראה שאת מעורבת בסוד העניינים בסניף. אשמח אם תזדהי בש"א/מסר"ש.]
תודה!!
[מתגובתך נראה שאת מעורבת בסוד העניינים בסניף. אשמח אם תזדהי בש"א/מסר"ש.]
תודה!!
אני חושב שאת צודקת..דאץ
דבר ראשון, אני לא חושב שהקומונרית שלך צריכה להיות נזעמת.
דבר שני,
את צריכה שהחניכות לעתיד יכירו ואתך, אבל בתור דמות בוגרת.
אז תני את הדוגמא אישית (בתפילה? אם יש אצליכן..), כשאת מדברת, תתני את הדמות הסמכותית של בערך מדריכה.
ואני לא חושב שזה פוגע בסמכות של מדריך..
אני כבר לא מגיעה לסניף כ"כ,פגזניקית גאה!אחרונה
וגם אם כן זה רק לביקורים קצרים.
ב"ה הסיפור עם אותה ילדה הסתדר ממש
תודה לכולכם על העצות!
ב"ה הסיפור עם אותה ילדה הסתדר ממש
תודה לכולכם על העצות!
כניסה להדרכה, סקר והתלבטות..דאץ
באיזה כיתה אתם אומרים להכנס להדרכה?
י' או יא?
אח שלי טוען תמיד שי'א, וחבר'ה שנכנסים בי"א הם יותר רציניים, יותר בוגרים, ובדר"כ יותר משקיעים.
ובאמת, רואים את זה בשטח..
מה דעתכם?
אני אשמח אם תענו.. זה יעזור לי..
אני חושבת שבעזרת ה'!!
בכיתה יא יש המון לחץ!המון!ויש בגרויית ובכלל
זו שנה ממש מלחיצה!לכן לפי דעתי כדאי להתחיל בכיתה י'
ואז להמשיל את ההדרכה גם בי"א.
אני חושבת שמבחינת רצינות ובגרות זה קטע מאוד מאוד אישי
ותלוי בך!אם את מרגישה כרגע לא בוגרת אז באמת אולי נכון שתחכי
עוד קצת אבל ככלל אני חושבת שעדיף להיכנס בי' כי אז יש יותר אופציה לנשקיע.
רואים את זה בשטח?
אני לא ככ שמה לב לזה.לפי דעתי זה תלוי רק בך.
אצלינו בסניף-נכנסים בי' ונשארים עד אמצע י"ב כי אין מדריכים אבל זה סתם יציאות!!
בהצלחה מלא מלא!!!!
זו שנה ממש מלחיצה!לכן לפי דעתי כדאי להתחיל בכיתה י'
ואז להמשיל את ההדרכה גם בי"א.
אני חושבת שמבחינת רצינות ובגרות זה קטע מאוד מאוד אישי
ותלוי בך!אם את מרגישה כרגע לא בוגרת אז באמת אולי נכון שתחכי
עוד קצת אבל ככלל אני חושבת שעדיף להיכנס בי' כי אז יש יותר אופציה לנשקיע.
רואים את זה בשטח?
אני לא ככ שמה לב לזה.לפי דעתי זה תלוי רק בך.
אצלינו בסניף-נכנסים בי' ונשארים עד אמצע י"ב כי אין מדריכים אבל זה סתם יציאות!!
בהצלחה מלא מלא!!!!
י"אnhau
י' - יא'רננ!ש
אצלינו תמיד נכנסים ב-י'...-יהודית-
בי'!נקודת חן
אני לא מסכימה עם אחיך...
ביא' יש פוול לחץ ועומס...הכי טוב להיכנס בי' להתרגל למצב החדש
ואז להמשיך את זה ביא' .
כשאתה כבר ביא' אחרי שנכנסת בי' אתה מתרגל לעומס ומסדר ת'זמן איכשהוא...
ב-יא!!דביר כבוד!!
יש הבדל.וברור שזה תלוי בכל 1.
כי די בשישית נכנסים מתוך התלהבות והתקף שישיזם(וסליחה מהשישסטים\יות שחושבים שאני חשה זה תופעה שמבינים את חומרתה רק אחרי שהיא נגמרת...וכולנו היינו כאלה..לפחות על עצמי..)
ובשביעית את כבר מבינה שזה לא עוד משו להשוויץ איתו שאת מדריכה,את מבינה את המשמעות של חינוך,של תהליכים הכל הוא ברובד יותר עמוק.
ובהצלחה למי שנכנס\ת בתק' הקרובה-שתהנו ותנצלו את כוחותיכם מתוך שמחה!!
בנות-י' בנים י"אאפוש
למה?צחקן
ברוב המקרים אין ברירה, ואין מספיק מדריכיםמתי666
לכן עדיף בי'.
ברור שעדיף וכדאי ב-י'! כנס...אנונימי (פותח)
אישית בתור אחד שנכנס בשישית, זה נראה לי בכללי יותר טוב.
שים לב לדברים הבאים:
גם אם אתה לא "משוגע לדבר", ולא מתכוון להישאר בהדרכה יותר משנה-שנה-וחצי עדיף שזה יהיה על השישית. רק מהסיבה שאם פתאום תחליט להישאר, או סתם ללת מעצמך "בקו לחיים" או משהו אחר זה לא יהיה לך מאוחר. בתכל'ס זה לשמור אופציות פתוחות.
קל וחומר - אם אתה מחליט שאתה נשאר שנתיים-שלוש (אם אתה נכנס, נגיד, למעפילים, נשאר הרא"ה וסוגר גם שמינית.) אז ברור ששישית.
לגבי מה שאומרים על "מתאים להדרכה" או לא, תראה, זה ממש תלוי בבן אדם. יש אנשים שטוב להם וטוב לעולם - להיכנס שנה אחת, לתת את הראבק ולצאת. ויש כאלה שההדרכה לא שוחקת אותם והם יכולים להיות פעילים (בראבק, כמו הסוג הקודם), אבל להרבה יותר זמן (שנתיים ויותר.)
לסיכום -
אם נראה לך שתישחק מהר - כנס בשביעית ותן פווול גז. מקסימום תישאר עוד שנה.
אם לא נראה לך שאתה כזה ותוכל להישאר הרבה - תבדוק אם אתה מוכן לזה (נפשית!)- וכנס בשישית. מקסימום תצא.
מקווה שעזרתי!
אמצע י', בכללי. אבל כל מקרה לגופו.הסנה-בוער
אבל בי'דאץ
קפץ >_<דאץ
אבל בי' החבר'ה יותר צעירים, לא?
הם לא יוכלו לספק את "הדוגמא האישית".
...אורי הולנדר
אני נכנסתי בשביעית. כשהייתי בכיתה י' אמרו לי שלא צריך אותי, ואז מישהו ניחם אותי בעובדה שיותר טוב בשביעית. אז נכנסתי רק בשביעית. לדעתי זה באמת יצא הרבה יותר טוב בגלל כל הסיבות שנאמרו קודם, אבל שוב, כמו שאמרו אחרים, זה הכל תלוי בבן אדם. אני חושב שעדיף בשביעית. אני עכשיו בשמינית ואני עדיין מדריך, ואני מתכוון גם להמשיך שנה הבאה לשבט החדש, ואני חושב שאם הייתי נכנס בשישית לא הייתי חושב לסגור 3 שנים, כי אז הייתי טיפה פחות סגור על עצמי בענייני הסניף ועוד כל מיני דברים.
דרך אגב, נהנית בהשבעה?
תתפלא: ככל שמתבגרים יותר קשה לספק אותה.צחקן
בעז"ה.
(ואני מדריך מכ"ו אב תשס"ח, כלומר, בין החמישית לשישית שלי.)
זה מאוד תלוי בבנ"א.הסנה-בוער
בס"ד
נאמר ש60% מהחברות שלי נכנסו בי' זה עשה להן טוב.
אבל שישיסטים, רק שנה לפני הם היו חניכים שהפריעו...דאץ
הם היו שניה לפני כן חניכים שהפריעו במפקד..
כאילו, מכיים אותם בסניף, ויש עליהם סטיגמות.
לא?
מה עדיף, ששוכחים מהם בסניף?פגזניקית גאה!
זה גם מחייב את השבט החדש, אתם עוד שניה מדריכים. תתבגרו. מה תגידו לחניכים שלכם? הם מסתכלים עליכם.
~הסנה-בוער
בס"ד
לא יודעת מה אתכם, בתור חמשושית ממש לא הייתי חניכה מפריעה, להיפך- בתור שבט בוגר התפקיד הוא לשמש דוגמא ולעזור.
בסניף מסויים שאני מכירה, עושים מעשה חכם, ומכניסים את החמשושים לגרעין לשנה שזו ה-שנה שלהם לתת את הנשמה בשבילו, ורק באמצע השישית מכניסים חלק מהם להדרכה והשאר נשארים בגרעין.. לדעתי זה הכי טוב, כי בהמון סניפים נוצר מצב נגרר שכזה- שבו החמשושים לא באמת חניכים והם עדיין לא מדריכים..
זה מזכיר לי את 'פרוייקט שבט חדש'פגזניקית גאה!
שהוצע במליאה ועומד פחות או יותר על הרעיון הזה. מישהו יודע מה התקדם?
י'..אבישי רחובות
מילא ט' יש הרבה מה להתלבט אבל כיתה י' זה אפילו כבר מאוד חשוב ומאוד טוב וגם גורם לאנשים בין היתר להתבגר ולהתחזק בהרבה מקרים וכיתה יא' זה כבר מתחיל לפי דעתי להיות מאוחר קצת
אתם כולכם חושביםאנונימי (פותח)
על הצד שלכם, של המדריכים.
וזה פשוט לא זה. אתם אמורים לחשוב על חניכים שלכם.
חד משמעית, זה לא טוב לחניכים- בכל גיל שהוא שהמדריכים שלהם לא סגורים על עצמם.
ואפשר לדבר הרבה על זה שהשישיסטים כבר בוגרים ושזאת שנה בונה ממש. אבל בכל- זאת, ומחילה מהשישיסטים שבקרבנו, ילדים (כן, כן- ילדים.) בכיתה י לא בוגרים ולרו עדיין יש להם תפיסות עולם לא מבוססות מספיק בשביל להעביר אותן הלאה.
אולי זה עושה ממש טוב למדריך בכיתה י, ולא רק מהצד החברתי- זה בונה ומייצב אותו, וע"י זה אולי יהיה לו טוב יותר בהדרכה. אבל עד שמגיעים למקום הזה, מה אז??
ההדרכה לא באה לבנות מדריכים -אולי היא כלי עזר לרבים מאיתנו, אבל זה לא מצדיק כי זה לא מצב אידילי בכלל- היא באה בשביל לגדל דור מוצלח.
וזה פשוט לא זה. אתם אמורים לחשוב על חניכים שלכם.
חד משמעית, זה לא טוב לחניכים- בכל גיל שהוא שהמדריכים שלהם לא סגורים על עצמם.
ואפשר לדבר הרבה על זה שהשישיסטים כבר בוגרים ושזאת שנה בונה ממש. אבל בכל- זאת, ומחילה מהשישיסטים שבקרבנו, ילדים (כן, כן- ילדים.) בכיתה י לא בוגרים ולרו עדיין יש להם תפיסות עולם לא מבוססות מספיק בשביל להעביר אותן הלאה.
אולי זה עושה ממש טוב למדריך בכיתה י, ולא רק מהצד החברתי- זה בונה ומייצב אותו, וע"י זה אולי יהיה לו טוב יותר בהדרכה. אבל עד שמגיעים למקום הזה, מה אז??
ההדרכה לא באה לבנות מדריכים -אולי היא כלי עזר לרבים מאיתנו, אבל זה לא מצדיק כי זה לא מצב אידילי בכלל- היא באה בשביל לגדל דור מוצלח.
אז אם ככה-בואו נביא מדריכים בני עשריםבעזרת ה'!!
כי רק אז הם באמת סגורים על עצמם.
כל העניין בהדרכה זה להתמודד-להתעלות,גם אם אתה לא בוגר
אז לנסות להיות בוגר,להבליג,להיבנות..
וגם החניכים הם רואים אותך בתור שישיסט-הם רואים אותך באמת.כמו שאתה.
וזה תאמיני לי-עוזר גם להם-את חושבת שמישו מאיתנו מושלם?
אז אני מודיעה לך שלא!!!
כל אחד יש עם מה להתמודד.
ואם החניכים לא ירואו אותו בבעיות של שישיסט אז הם יראו אותו בבעיות של שביעיסט וכך הלאה......
בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!
כל העניין בהדרכה זה להתמודד-להתעלות,גם אם אתה לא בוגר
אז לנסות להיות בוגר,להבליג,להיבנות..
וגם החניכים הם רואים אותך בתור שישיסט-הם רואים אותך באמת.כמו שאתה.
וזה תאמיני לי-עוזר גם להם-את חושבת שמישו מאיתנו מושלם?
אז אני מודיעה לך שלא!!!
כל אחד יש עם מה להתמודד.
ואם החניכים לא ירואו אותו בבעיות של שישיסט אז הם יראו אותו בבעיות של שביעיסט וכך הלאה......
בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!
להם זה עשה טוב, מה עם החניכות???נחמתי
אז בואו נחלק את זה, בעד ונגד, כנסו-דאץאחרונה
בעד כניסה בשישית-
יש יותר זמן, הגיל יותר קרוב, החבר'ה צעירים ורעננים. לא שוכחים אותם בסניף.
נגד, בעד להכנס בשביעית-
החבר'ה לא בוגרים, מכירים אותם גם לא רציניים, בשישית עדיין לא סגורים על עצמך.
עוד נימוקים? ^_^
המשמעות של החיים ארוך אבל מרגשalezish
זה היה יכול להיות מתאים לפעולה אם זה לא היה כ"כ ארוך
לי הביאו את זה כאמיתי אבל אני לא בטוח שווה כל חצי שעה
תקראו קודם את המכתב של אודי לערן[הראשון]ורק אחר כך את המכתב של ערן לאודי[השני] ככה זה יהיה יותר מובן .
ולכל מי ששואל או שאל , כן , זה אמיתי .
שלום ערן,
כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר.
אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.
רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי, והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה...". האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המלים שאמרתי אז?
אוי, ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז לו ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה, והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.
את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו, אני לא מאחל לאף אדם בעולם. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום שבו ישבנו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית, ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה. אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל. הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא, והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו. בלעדיי. התפלאתי, אך הוא אמר "כבר אקרא גם לך, אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים. לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר: "זה לא יכול להיות, דוקטור, יש כאן טעות. זה לא ייתכן. אתם חייבים לבדוק שוב!" הלב שלי עצר מלכת. כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, קרא גם לי הרופא פנימה. אמא ישבה על הכיסא, רועדת, ואבא עמד לידה, חיוור, כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת.
"אודי, אני מצטער מאד, אבל יש לך גידול סרטני בגב".
זו היתה תחילתו של הסיוט.
מדובר היה בגידול מסוג קטלני, ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי. הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה, וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא. אבל אני לא הייתי תמים, והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.
בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים. הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותראפיים. אני לא יודע מה הם עשו לסרטן, אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי, תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר, ונחלשתי מאד.
התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות בהשתתפות של חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפירוש, הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.
כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב, יחסית. אמא חייכה אלי "מרגיש יותר טוב, אודי?". "מזל טוב. יום הולדת שמח", אמר אבא. פתאום נזכרתי. בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת. היום אני בן 17!
בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי. זו היתה הפתעה נעימה מאד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.
ואז, באמצע המסיבה, הגיע הפרופסור שטיינברג.
כנראה, הוא לא רצה להרוס הכל, ולכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה, וההמולה הרועשת לא איפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, ערן, אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...
כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא הייתה חיוורת ורועדת, ואבא שניסה לתמוך בה נראה היה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכל. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם. הם עטו על פניהם חיוך מאולץ, ואבא קרא בקול צרוד: "למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו...".
החבר'ה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...". העיניים של אמא הוצפו בדמעות ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן. היא התחילה 'כאילו' להשתעל, ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריה.
אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. אתה יודע שאני שונא לעשות את זה. אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.
עכשיו הכל כבר שָקֵט.
המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו. אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.
חושב...
על מה? אתה שואל.
על מה לא? כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל.
אבל אנסה בכל זאת.
לפני שבוע היה אצלי פרישמן. זוכר אותו? יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה? זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו? הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו?
הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב.
אבל, אתה יודע על מה אני חשבתי, ערן, בכל הזמן שהוא היה פה?
אני חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים. המתיחות, השיגועים, ההפרעות. איך חיקינו אותו, איך זלזלנו בו, איך צחקנו עליו מאחורי הגב (ולפעמים גם לפניו...)
היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר. רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל.
לא עשיתי את זה.
התביישתי.
כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.
כן, אכלתי אותם.
איך היה, אתה שואל?
בכלל לא היה לי מתוק.
היה לי מר.
מאד.
חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.
ואז חשבתי שוב.
אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...
ואז חשבתי על אריק.
היינו החברים הכי טובים. גדלנו ביחד. עשינו הכל ביחד. ממש צמד חמד.
עד שהגיע הריב ההוא.
אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל.
אתה מבין, ערן, היתה לנו חברות מדהימה, שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות. איפה, לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה. אבל זה היה כבר לפני 5 שנים. מאז לא שמעתי ממנו כלום.
אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת, מצטער, זה מִיכָלִי.
אחותי הקטנה.
היחידה.
האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.
הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור. אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה. תמיד הייתי 'עסוק'. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה. תמיד היו לי דברים 'יותר חשובים' לעשות.
היא כל כך התגאתה בי, באחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב- 8 שנים), הילדה המתוקה הזו. אבל אני, מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.
אוי, ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה, לחבק אותה, לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...
אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה. אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית). הם היו כל כך טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.
אני בטוח שגם להם זו היתה תקופה לא קלה. הם נראים כאילו הזדקנו בה בעשר שנים. לפניה של אמא נוספו קמטים ובשערו של אבא זרקה שיבה.
אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.
אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא יַשְנָה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים. באמצע הלילה פתאום התעוררתי. שמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת לפניך... אל תקח לי את הילד... הוא עוד כל כך צעיר... עוד לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות... אני נותנת לו את השנים שלי..."
הייתי המום.
לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי כאילו אני ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.
האמת היא, ערן, שיש לי צביטה גדולה בלב. המצפון מייסר אותי כל כך. כי גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך. לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם, לא הקשבתי להם. תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר מהם. כאילו הם כבר 'זקנים', 'כבדים' כאלו, שייכים לדור שעבר זמנו.
אוי, המחשבות האלו פשוט משגעות אותי...
הרבה תוכניות היו לנו ביחד, ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון, לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ו'לחרוש' את הגולן. היו גם תוכניות לטווח רחוק. להתגייס לצבא, ללמוד (והפעם ברצינות...), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת החופה)... רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.
אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון. אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים, חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדים, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו. רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, יישארו רק דפים קרים, תמונות וזכרונות...
אבל עכשיו אני חושב על עצמי...
לא. לא. לא.
אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.
אני רוצה לחיות!
יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים. כל כך הרבה מה לתקן. כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.
קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון. השקית שהיתה תלויה עליו, מטפטפת טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.
הבטתי מבעד לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים. את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.
ואני, שסוף סוף כבר מבין, לי כבר אין עוד הזדמנות...
הרדיו שליד מיטתי היה דלוק כל הזמן, מנגן לו שירים שקטים. פתאום קלטו אוזניי את המלים של השיר שהתנגן. שיר ידוע, אבל הוא כל כך ביטא את מה שהרגשתי באותו רגע, שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו:
"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך
עוד לא שתלתי דשא, עוד לא הקמתי עיר
עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר
עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי
עוד לא הכל ניסיתי, עוד לא אהבתי די
עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר
עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר
אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי
עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי
הסתכלתי בידים שלי, הידיים שפעם היו חסונות וחזקות והיום הן מחוררות מזריקות ואינפוזיות. "באלה הידיים... עוד לא אהבתי די".
אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.
האמת היא שאני לא מפחד למות.
האמת היא שלא היה איכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש, ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות! שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי.
ארוכה או קצרה, זה כבר פחות משנה. העיקר שניצלתי אותה עד הסוף!
אבל פתאום, כשאני מגיע לרגע הזה, ומתבונן לאחור על החיים שלי, אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! בַּקֵשֶר שלי עם ההורים, עם אחותי, עם החברים, המורים, השכנים, עם עצמי...
עם אלוקים...
אתה יודע, ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין. לא הייתי 'נלהב' במיוחד לעשות את זה, אם לדבר בלשון המעטה. גם כשהגעתי, תמיד הייתי מאחר, ואפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.
אבל אתמול בבוקר כשהנחתי תפילין לבד בחדר, פתאום התגעגתי כל כך לתפילה ביחד עם כולם, לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה, לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...
אתה יודע, ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם 'אהבת חיי'. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה. אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי. לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הר"מ שלנו. היית מאמין?
אתה הרי מכיר אותי, ערן, תמיד הייתי בן אדם קליל, אחד כזה ש'זורם' עם החיים, שלא מתרגש ממה שקורה, מקבל דברים כמו שהם. לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדי, לרדת לעומק של הדברים להבין ולחוות אותם באמת. אין לי ספק שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנהגתי. אבל מצד שני, אני גם חושב על כל מה שפיספסתי...
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...
שלא תבין אותי לא נכון, ערן. אני אסיר תודה על החיים שהיו לי. על כל מה שקיבלתי. דווקא עכשיו, ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו. המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים, המורים, כל הכוחות והכשרונות שקיבלתי (ולא ניצלתי אותם כמו שצריך...), השכל, הבריאות, הכל! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק - היכולת לנשום את האויר הצח, להביט בתכלת השמים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. פשוט לחיות!
אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת. אבל אני פשוט הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו. שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה, ושום דבר לא בוער.
עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.
אין לי עוד כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים. דבר אחד אני רוצה ממך, ערן. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת.
אבל אתה, עדיין יכול.
אני מרשה לך, ערן, בעצם, אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידים, שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצו אותם בכל המובנים, כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפיספסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...
אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.
שלך תמיד
באהבת עולם
חברך
אודי
ולכל מי ששואל או שאל , כן , זה אמיתי .
שלום ערן,
כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר.
אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.
רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי, והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה...". האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המלים שאמרתי אז?
אוי, ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז לו ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה, והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.
את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו, אני לא מאחל לאף אדם בעולם. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום שבו ישבנו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית, ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה. אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל. הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא, והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו. בלעדיי. התפלאתי, אך הוא אמר "כבר אקרא גם לך, אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים. לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר: "זה לא יכול להיות, דוקטור, יש כאן טעות. זה לא ייתכן. אתם חייבים לבדוק שוב!" הלב שלי עצר מלכת. כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, קרא גם לי הרופא פנימה. אמא ישבה על הכיסא, רועדת, ואבא עמד לידה, חיוור, כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת.
"אודי, אני מצטער מאד, אבל יש לך גידול סרטני בגב".
זו היתה תחילתו של הסיוט.
מדובר היה בגידול מסוג קטלני, ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי. הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה, וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא. אבל אני לא הייתי תמים, והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.
בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים. הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותראפיים. אני לא יודע מה הם עשו לסרטן, אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי, תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר, ונחלשתי מאד.
התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות בהשתתפות של חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפירוש, הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.
כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב, יחסית. אמא חייכה אלי "מרגיש יותר טוב, אודי?". "מזל טוב. יום הולדת שמח", אמר אבא. פתאום נזכרתי. בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת. היום אני בן 17!
בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי. זו היתה הפתעה נעימה מאד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.
ואז, באמצע המסיבה, הגיע הפרופסור שטיינברג.
כנראה, הוא לא רצה להרוס הכל, ולכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה, וההמולה הרועשת לא איפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, ערן, אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...
כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא הייתה חיוורת ורועדת, ואבא שניסה לתמוך בה נראה היה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכל. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם. הם עטו על פניהם חיוך מאולץ, ואבא קרא בקול צרוד: "למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו...".
החבר'ה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...". העיניים של אמא הוצפו בדמעות ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן. היא התחילה 'כאילו' להשתעל, ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריה.
אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. אתה יודע שאני שונא לעשות את זה. אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.
עכשיו הכל כבר שָקֵט.
המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו. אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.
חושב...
על מה? אתה שואל.
על מה לא? כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל.
אבל אנסה בכל זאת.
לפני שבוע היה אצלי פרישמן. זוכר אותו? יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה? זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו? הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו?
הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב.
אבל, אתה יודע על מה אני חשבתי, ערן, בכל הזמן שהוא היה פה?
אני חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים. המתיחות, השיגועים, ההפרעות. איך חיקינו אותו, איך זלזלנו בו, איך צחקנו עליו מאחורי הגב (ולפעמים גם לפניו...)
היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר. רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל.
לא עשיתי את זה.
התביישתי.
כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.
כן, אכלתי אותם.
איך היה, אתה שואל?
בכלל לא היה לי מתוק.
היה לי מר.
מאד.
חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.
ואז חשבתי שוב.
אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...
ואז חשבתי על אריק.
היינו החברים הכי טובים. גדלנו ביחד. עשינו הכל ביחד. ממש צמד חמד.
עד שהגיע הריב ההוא.
אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל.
אתה מבין, ערן, היתה לנו חברות מדהימה, שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות. איפה, לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה. אבל זה היה כבר לפני 5 שנים. מאז לא שמעתי ממנו כלום.
אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת, מצטער, זה מִיכָלִי.
אחותי הקטנה.
היחידה.
האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.
הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור. אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה. תמיד הייתי 'עסוק'. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה. תמיד היו לי דברים 'יותר חשובים' לעשות.
היא כל כך התגאתה בי, באחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב- 8 שנים), הילדה המתוקה הזו. אבל אני, מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.
אוי, ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה, לחבק אותה, לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...
אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה. אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית). הם היו כל כך טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.
אני בטוח שגם להם זו היתה תקופה לא קלה. הם נראים כאילו הזדקנו בה בעשר שנים. לפניה של אמא נוספו קמטים ובשערו של אבא זרקה שיבה.
אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.
אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא יַשְנָה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים. באמצע הלילה פתאום התעוררתי. שמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת לפניך... אל תקח לי את הילד... הוא עוד כל כך צעיר... עוד לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות... אני נותנת לו את השנים שלי..."
הייתי המום.
לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי כאילו אני ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.
האמת היא, ערן, שיש לי צביטה גדולה בלב. המצפון מייסר אותי כל כך. כי גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך. לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם, לא הקשבתי להם. תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר מהם. כאילו הם כבר 'זקנים', 'כבדים' כאלו, שייכים לדור שעבר זמנו.
אוי, המחשבות האלו פשוט משגעות אותי...
הרבה תוכניות היו לנו ביחד, ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון, לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ו'לחרוש' את הגולן. היו גם תוכניות לטווח רחוק. להתגייס לצבא, ללמוד (והפעם ברצינות...), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת החופה)... רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.
אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון. אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים, חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדים, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו. רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, יישארו רק דפים קרים, תמונות וזכרונות...
אבל עכשיו אני חושב על עצמי...
לא. לא. לא.
אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.
אני רוצה לחיות!
יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים. כל כך הרבה מה לתקן. כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.
קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון. השקית שהיתה תלויה עליו, מטפטפת טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.
הבטתי מבעד לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים. את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.
ואני, שסוף סוף כבר מבין, לי כבר אין עוד הזדמנות...
הרדיו שליד מיטתי היה דלוק כל הזמן, מנגן לו שירים שקטים. פתאום קלטו אוזניי את המלים של השיר שהתנגן. שיר ידוע, אבל הוא כל כך ביטא את מה שהרגשתי באותו רגע, שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו:
"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך
עוד לא שתלתי דשא, עוד לא הקמתי עיר
עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר
עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי
עוד לא הכל ניסיתי, עוד לא אהבתי די
עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר
עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר
אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי
עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי
הסתכלתי בידים שלי, הידיים שפעם היו חסונות וחזקות והיום הן מחוררות מזריקות ואינפוזיות. "באלה הידיים... עוד לא אהבתי די".
אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.
האמת היא שאני לא מפחד למות.
האמת היא שלא היה איכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש, ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות! שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי.
ארוכה או קצרה, זה כבר פחות משנה. העיקר שניצלתי אותה עד הסוף!
אבל פתאום, כשאני מגיע לרגע הזה, ומתבונן לאחור על החיים שלי, אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! בַּקֵשֶר שלי עם ההורים, עם אחותי, עם החברים, המורים, השכנים, עם עצמי...
עם אלוקים...
אתה יודע, ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין. לא הייתי 'נלהב' במיוחד לעשות את זה, אם לדבר בלשון המעטה. גם כשהגעתי, תמיד הייתי מאחר, ואפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.
אבל אתמול בבוקר כשהנחתי תפילין לבד בחדר, פתאום התגעגתי כל כך לתפילה ביחד עם כולם, לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה, לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...
אתה יודע, ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם 'אהבת חיי'. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה. אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי. לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הר"מ שלנו. היית מאמין?
אתה הרי מכיר אותי, ערן, תמיד הייתי בן אדם קליל, אחד כזה ש'זורם' עם החיים, שלא מתרגש ממה שקורה, מקבל דברים כמו שהם. לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדי, לרדת לעומק של הדברים להבין ולחוות אותם באמת. אין לי ספק שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנהגתי. אבל מצד שני, אני גם חושב על כל מה שפיספסתי...
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...
שלא תבין אותי לא נכון, ערן. אני אסיר תודה על החיים שהיו לי. על כל מה שקיבלתי. דווקא עכשיו, ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו. המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים, המורים, כל הכוחות והכשרונות שקיבלתי (ולא ניצלתי אותם כמו שצריך...), השכל, הבריאות, הכל! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק - היכולת לנשום את האויר הצח, להביט בתכלת השמים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. פשוט לחיות!
אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת. אבל אני פשוט הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו. שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה, ושום דבר לא בוער.
עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.
אין לי עוד כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים. דבר אחד אני רוצה ממך, ערן. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת.
אבל אתה, עדיין יכול.
אני מרשה לך, ערן, בעצם, אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידים, שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצו אותם בכל המובנים, כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפיספסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...
אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.
שלך תמיד
באהבת עולם
חברך
אודי
נמשך המכתב של ערןalezish
הוא לא נתן לעשות את הכל בהודעה אחת
"אודי היקר מאוד,
הייתי באמצע התארגנויות אחרונות לפני השינה, כשהפלאפון שלי צלצל פתאום. השעה הייתה אחת אחר חצות. לא מזמן חזרתי הביתה אחרי יום עמוס בפעילויות וחוויות, כשבראש כולן מסיבת יום ההולדת שערכנו לך בבית החולים. הרגשתי נהדר. נראה היה שהמסיבה הייתה ממש מוצלחת, והצלחנו לשמח אותך ולשפר את מצב רוחך.
התפלאתי מאוד. מי כבר יכול להתקשר אליי בשעה כזו? נטלתי בידי את המכשיר. זיהיתי מייד את המספר שעל הצג. זה היה אבא שלך. הוא בטח רוצה להודות לי על כל הטירחה באירגון המסיבה, חשבתי לעצמי. אבל מה כל כך דחוף בשעה כזו, תמהתי. יכול להיות שקרה משהו אחר? התחלתי לדאוג. עוד כשהתחיל כל הסיפור, לפני שלושה חודשים, ביקשתי מאבא שלך לעדכן אותי תמיד בכל התפתחות במצבך. התפללתי בליבי שלא קרה שום דבר רע.
עניתי לשיחה. הקול של אביך רעד והיה נשמע מוזר. בקושי הצלחתי לשמוע את המילים שלו. אני לא יודע אם היו בעיות בקליטה או שהיה קשה לו לדבר, אבל מבין שברי המשפטים הצלחתי איכשהו לקלוט כמה מילים: "הדרדרות… טיפול נמרץ… הרופאים... מצב קשה...". השיחה התנתקה. לא האמנתי. הרי רק היום יצאת מהניתוח הגדול. כל כך בנינו עליו. כמה קיווינו וציפינו שהוא יוציא אותך מזה. מה השתבש פתאום?
הרגשתי שאני מוכרח להגיע אליך לבית החולים. ניסיתי להתקשר לחברים נוספים, אך כולם כבר היו ישנים. רק את אסף הצלחתי לתפוס עֵר, ותוך כמה דקות כבר היינו בדרך לבית החולים. אבא שלו הסכים להסיע אותנו ברכב שלו. המחשבות התרוצצו בראשי שאיים להתפקע. בכל הלילה שלפני הניתוח כמעט ולא ישנתי. התאספנו כל החבר'ה בבית של איציק, ואמרנו תהילים לרפואתך. כל התקופה האחרונה הייתה מתוחה מאד, לכל החברים, ולי במיוחד, בגלל שהיינו קרובים כל כך. ידענו שהמצב שלך לא פשוט, ושלא ברור איך כל זה ייגמר. אך כל הזמן המשכנו להיות אופטימיים ולהאמין שתצא מזה.
הקשר בין שנינו, אודי, היה תמיד מיוחד מאוד. היינו מספרים זה לזה הכל, מדברים המון. היינו מבלים ביחד, לומדים למבחנים, מתכננים תוכניות. מה שלאחרים הייתי צריך להסביר במלים רבות אתה הבנת ברמז קטן. אהבתי אותך מאוד ודאגתי לך כמו לאח. בתוך תוכי היה משהו שסירב להאמין שיקרה לך משהו. ראיתי אותנו ממשיכים ביחד שנים רבות וארוכות.
"על מה אתה חושב?" שאל אסף, שובר את השתיקה, מנסה לחדור למתרחש בתוך מוחי. "אני כבר לא יודע מה לחשוב יותר", עניתי לו בשקט. הרכב נכנס לחניית בית החולים.
תוך שלוש דקות כבר היינו בפנים. הדוד שלך חיים עצר אותנו בכניסה לחדר הטיפולים שבו היית. הוא הנחית עלינו את הבשורה הקשה: "המצב של אודי הדרדר הלילה. הוא איבד את ההכרה ונלקח ליחידה לטיפול נמרץ. מערכת החיסון שלו קרסה לגמרי..." המילים הדהדו בראשי כמו פטישים, כשהוא הוסיף את המילים הבאות שננעצו בי כמו סכין בלב: "הרופאים אומרים שהוא לא יעבור את הלילה..."
אסף ואני הסתכלנו זה בזה באימה. קיוויתי להתעורר פתאום ולגלות שכל זה הוא סתם חלום רע.
נכנסנו לחדר בצעדים חרישיים. עמדו שם שני רופאים ואחות וההורים שלך. הפנים שלהם אמרו הכל. ליוויתי אותם בכל התקופה האחרונה, אבל עכשיו זה היה השיא. אמא שלך נראתה נורא, הפנים שלה היו אדומות ושטופות בדמעות. היא ישבה על כיסא ליד המיטה שלך והתייפחה. אבא שלך עמד מאחוריה. שכבת שם על המיטה. מסיכת הנשמה כיסתה את פניך והיית מחובר לכל מיני מכשירים. בקושי היה אפשר לראות אותך. אחד הרופאים ניגש אלינו ולחש לנו: "אל תתעכבו כאן, בחורים. זו ההזדמנות שלכם להיפרד. נצלו אותה..."
'מה פתאום להיפרד?' צעקתי בתוכי, 'אני לא מוכן להיפרד. לא מסכים שאודי ילך. יש לנו עוד המון דברים לעשות ביחד. מה עם כל התוכניות שלנו? הוא לא יכול לעזוב ככה פתאום!'
את מה שהתרחש בשעות שלאחר מכן אני כמעט ולא זוכר. הרופאים אומנם טעו, אבל לא בהרבה. הצלחת לעבור את הלילה בחיים. כנראה הַנְּשָמָה התקשתה להיפרד מהגוף שלך כל כך מהר. אך באמצע היום שלמחרת, הסרטן הכריע אותך. הרופא יצא אלינו, ניגש להוריך במבט מושפל ולחש להם בקול צרוד: "בועז, אילנה, אני מצטער מאד, עשינו את כל מה שיכולנו, אבל זה כבר לא בידיים שלנו עוד... זהו. זה נגמר..."
אביך לחץ את ידו של הרופא והודה לו על המאמצים שהם השקיעו בכל התקופה הזו. הוא ניסה לתמוך באמך, וַחֲבוּרָה של קרובי משפחה שלכם הקיפה אותם, אך אני כבר לא הייתי שם יותר. רגליי נשאו אותי החוצה, כאילו מאליהם. רציתי לצאת מן המקום הזה כמה שיותר מהר. לא חשוב לאן. העיקר לצאת.
שמש של צהריים קידמה את פניי. המולת הרחוב הקיפה אותי מכל עבר. מכוניות, אנשים, רעש, כל אחד ממהר לדרכו. רציתי לעמוד באמצע הכביש ולצעוק: "מה קורה לכם אנשים?! איך אתם מסוגלים להמשיך כך, כאילו לא קרה כלום?! אתם לא יודעים שאודי מת?!!!"
כנראה מישהו מלמעלה שמר עליי והוביל אותי הביתה בשלום בלי להידרס על ידי אף רכב, כי אני כבר לא שמתי לב לכלום. התהלכתי כמו בעולם אחר. לא הצלחתי לעכל מה קורה. גם בהלוויה לא חזרתי לעצמי. הגוף שלי היה שם, אבל המחשבות היו במקום אחר, אודי. רציתי ללכת איתך...
כולם היו שם. החברים מהלימודים ומהסניף, שכנים, קרובי משפחה ומכרים. אפילו יחזקאל פרישמן המורה הזקן לביולוגיה. אני כמעט ולא זוכר מה התרחש שם ומה נאמר בהלוויה. רק דבר אחד נשאר חרות בזיכרוני: אחותך הקטנה, מיכל, מנפנפת לך בידה לשלום בעת שמורידים את גופך אל הקבר ושפתיה ממלמלות: "להתראות, אודי, אני אוהבת אותך..."
ימי השבעה עברו עליי כמו חלום בלהות. אנשים נכנסו ויצאו, באו לנחם ולספר, ואני הסתובבתי שם כסהרורי. בקושי אכלתי וישנתי בכל הימים האלו. הייתי כבוי לגמרי.
ביום השבעה עלינו לקבר שלך. אמרו שם כמה הספדים וקדיש, וכל האנשים התפזרו לבתיהם. אני נשארתי לעמוד שם, מתקשה להיפרד. ללכת זה היה כאילו להודות ש'זהו, הכל נגמר'. לא יכולתי. פתאום ניגש אליי אביך והניח את ידו על כתפי. "הייתי היום בבית החולים", הוא אמר, "הלכתי לאסוף משם את החפצים של אודי, ומצאתי משהו בשבילך..." הוא הושיט לי כמה דפים מקופלים. "האחות מצאה אותם מונחים מתחת הכרית של אודי", הוסיף. ביד רועדת נטלתי אותם בידי והתחלתי לקרוא. העיניים שלי 'טרפו' את המילים. זה היה המכתב שלך:
"שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך..."
קראתי את הדברים שוב ושוב, אבל הלב שלי היה סתום. לא הצלחתי לעכל באמת את מה שרצית לומר לי.
התקופה שלאחר מכן הייתה קשה מאוד עבורי. לא הצלחתי לחזור למסלול. התחלתי להיעדר מהלימודים. בקושי אכלתי, וירדתי במשקל בצורה ניכרת. לא היה עובר יום בלי שהייתי חושב עליך. בלילה הייתי שוכב שעות במיטה ולא נרדם. וגם כְּשֶנִרְדַמתי, הייתי חולם רק על דבר אחד, אודי. עליך. הייתי צועק מתוך שינה ומתעורר שטוף זיעה קרה. ההורים שלי התחילו לדאוג. הם הציעו לי לשוחח עם היועץ החינוכי של הישיבה או להיפגש עם פסיכולוג, אבל אני לא רציתי. הייתי שקוע בעצמי ובאבל שלי. הפסקתי לחיות כמו בן אדם. אולי יהיה מדוייק יותר לתאר את המצב שלי באותו זמן – לא הייתי חי, רק המשכתי להתקיים...
ביום השלושים לפטירתך נערכה בבית שלכם אזכרה. אמא שלך ניגשה אלי אחרי כן ואמרה שאני נראה לא טוב. "אתה אוכל, ערן? ישן? דואג לעצמך?" דחיתי אותה בחיוך רפה "אל תדאגי. הכל בסדר אצלי". אך בלב ידעתי שאני משקר. שום דבר לא בסדר אצלי.
באותו לילה שוב לא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר. הבטתי מבעד לחלון וראיתי דרכו את הים. גדול, שחור, סוער. כל כך משקף את מה שהרגשתי באותו רגע. התלבשתי ויצאתי מהבית. התחלתי לצעוד לעבר החוף. היינו אוהבים ללכת לשם ביחד, אודי, טובלים במים, משכשכים את רגלינו בין הגלים, רצים לאורך החוף או סתם שוכבים על החול הרך ומדברים אל תוך הלילה.
השמים היו מעוננים באותו לילה והירח נעלם. מכל עבר היה הכל שחור וקודר. הרגשתי שהכל מאיים להטביע אותי בתוכו ואין שום זיק של אור ותקווה. אני מתבייש להגיד, אבל כמעט ורציתי לרוץ אל תוך המים ולהיעלם בתוכם... רוח חזקה החלה לנשוב. לא לקחתי איתי סוודר. היה לי קר, אך לא ידעתי מה מציק יותר. הקור שבחוץ או הכפור שבפנים, בתוך הלב. לא ידעתי מה יהיה איתי. הרגשתי שאני הולך ושוקע בתוך העצב והייאוש, כולי מלא כעס ומרירות. על מה? על הרופאים שלא הצליחו להציל אותך. על הסרטן שלקח אותך. על העולם כולו.
הכנסתי את הידיים לכיסים כדי להתחמם קצת, ופתאום היד שלי נתקלה בחפץ קשה. הוצאתי אותו החוצה. זו הייתה סוכריה. לשבריר שניה לא הבנתי מה היא עושה בכיס שלי, אך מייד נזכרתי. קיבלתי אותה היום בצהריים מאחותך הקטנה, מיכל. כשהייתי אצלכם בבית עברתי ליד דלת החדר שלה. היא ישבה שם ושיחקה עם שתי חברות. שמחה, צוחקת, צוהלת. הפוך בדיוק ממה שאני הרגשתי באותו רגע. פתאום היא הבחינה בי עומד בפתח החדר. "שלום, ערן" היא אמרה וחייכה אלי "רוצה סוכריה?" על השטיח לידה הייתה מונחת ערימה של סוכריות שכנראה מישהו הביא לה. היא ניגשה אליי ונתנה לי סוכריה אחת. אז לא התאים לי לאכול אותה. הרגשתי כל כך מר, ומשהו מתוק פשוט היה לא שייך. אמרתי לה תודה והכנסתי את הסוכריה לכיס. משום מה דווקא עכשיו, בלילה על החוף התחשק לי לאכול אותה. קילפתי את נייר העטיפה וקירבתי את הסוכריה לפי, תוך כדי ששפתיי ממלמלות את מילות הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו..."
ואז באותו רגע קרה לי משהו, אודי. אני לא יודע להסביר את זה. אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל משהו התרחש בתוכי. המילים הפשוטות והנוקבות האלו הדהדו פתאום באוזניי, חודרות את כל העטיפות שהצלחתי לעטות על עצמי בחודש האחרון. "שֶהַכֹּל... נִהְיָּה... בִּדְבָרוֹ". 'הַ - כֹּ - ל ... נִ - הְ - יָ - ה ... בִּ- דְ- בָ - ר- וֹ'...
'מה קורה לך, ערן?' שאלתי פתאום את עצמי, 'השתגעת לגמרי? לאן נעלמה האמונה שלך?! האמונה שיש מישהו שם למעלה שנותן את החיים, שמביא את הנשמות לעולם. מישהו שמחליט מתי מגיע זמנו של אדם להיוולד ומתי אדם מסיים את תפקידו ומגיעה שעתו לחזור אליו'. קול פנימי קרא אלי פתאום מעמקי לבבי: "אודי מת, ערן. זהו. את זה לא תוכל לשנות יותר. אבל תחליט אתה, האם אתה רוצה למות ביחד איתו או שאתה בוחר לחיות... לחיות בשביל שניכם!!!"
ואז באותו רגע חשבתי לעצמי, אודי, מה אתה היית אומר עלי אם היית עכשיו לצידי. אני בטוח שהיית כועס עלי. 'מה קורה איתך, ערן? עד מתי תמשיך לרחם על עצמך ולבוסס בתוך הבוץ של הַמִסְכְּנוּת שהכנסת את עצמך לתוכו?! יאללה, חבר, קח את עצמך בידיים ותתחיל לזוז!'
בעצם אני יודע, אודי, בדיוק מה היית אומר לי עכשיו. הכנסתי את ידי לכיס החולצה והוצאתי את המכתב שלך (אני נושא אותו בכיסי כל הזמן). באותה שנייה התפזרו מעט העננים וירח גדול ויפה עמד במרכז הרקיע מאיר את המילים שבידי:
"עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי... לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת. אבל אתה, עדיין יכול..."
קראתי את המילים ומשהו בתוכי התעורר לתחייה.
ואז החלטתי, אודי.
החלטתי לחזור!
לחזור לעצמי.
לחזור לחיים!
ולא רק בשבילי.
מעכשיו גם בשבילך.
בכל הכוח ובכל העוצמה.
הרגשתי כאילו נולדתי מחדש...
גשם התחיל לטפטף, אבל לי זה כבר לא היה איכפת. השמים נפתחו, והלב שלי נפתח יחד איתם. המשכתי לקרוא במכתב שלך, אודי:
"אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת..."
הדמעות שלך, אודי, התערבו בדמעות שלי, שהתערבו בטיפות הגשם שהמשיך לרדת מן השמים.
גשם שמצמיח דברים חדשים. גשם של ברכה.
באותו לילה ישנתי טוב כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן.
כשקמתי למחרת בבוקר הכל היה נראה אחרת. התברר לי שכל כך הייתי מסוגר ונתון בעצמי ובאבל שלי בכל התקופה הזו, עד ששכחתי לגמרי את מי שמסביבי. אנשים, שאולי קשה וכואב להם לא פחות ממני, והם היו זקוקים לי כל התקופה הזו. חזרתי להיות מודע למה שמתרחש מסביבי. לאנשים. למה שעובר עליהם. לכאבים ולמצוקות שלהם. התחלתי לעזור להם ולתת להם כתף ברגעי החולשה והמשבר שלהם.
גיליתי שאני מוקף בהמון אנשים שאיכפת להם ממני ורוצים לעזור לי ולתמוך בי, אבל אני פשוט לא נתתי להם כל התקופה הזו. כשאיבדתי אותך, אודי, הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי, כאילו לא נשאר לי עוד כלום. אבל עכשיו אני מבין שהעולם שלי מלא בעוד המון אנשים טובים ואוהבים, ושגם אם איבדתי אותך זה לא אומר שכל העולם שלי נחרב. זכיתי לעוד המון דברים חוץ מזה. התחלתי לשים לב להרבה דברים שלפני כן פשוט נעלמו מעיניי.
עכשיו, חודשיים אחרי כל זה, אני אדם אחר לגמרי. חזרתי להיות אותו ערן שתמיד הכרת, אודי, שמח, חברותי, תוסס, מלא מרץ שמחת חיים. ואפילו יותר מזה...
עברתי תקופה לא פשוטה, אבל למדתי ממנה הרבה דברים שאולי בכל דרך אחרת קשה מאוד ללמוד. לא שילמתי שכר לימוד של כסף. שילמתי בדם, כאב לב ודמעות. אבל אולי דווקא בגלל זה, הדברים האלו נצרבו בי כל כך עמוק.
למדתי, אודי, שיותר מדי דברים בחיים אנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. אנחנו לא מעריכים אותם ולא מודים עליהם. רק ברגע שהם נלקחים מאיתנו פתאום אנחנו נזכרים לשים לב כמה טוב היה לנו עד עכשיו, וכמה לא הערכנו אותו.
אתה זוכר שבסוף השישית שברתי את הידיים? את שתי הידיים? זה היה כשהחלקתי במורד ההר בטיול השנתי למכתש הגדול. זה היה ממש איום ונורא! במשך חודש וחצי נאלצתי להסתובב עם גבס על שתי הידיים. הפסדתי לימודים, פספסתי את הבגרות בהיסטוריה, אבל דבר אחד גדול למדתי באותו זמן: מה זה ידיים! כל מיני פעולות פשוטות שלפני כן הייתי עושה בלי מחשבה בכלל, נעשו פתאום למשימה מורכבת וכואבת, ולפעמים - בלתי אפשרית. פעולות יומיומיות פשוטות כמו לאחוז מזלג, לחייג בטלפון, לקשור שרוך של נעל או אפילו סתם לגרד באוזן, נעשו פתאום כל כך קשות. שלא לדבר על ללכת לשירותים או להתקלח... התחלתי אז לראות באור חדש ולהעריך דברים שלפני כן היו אצלי מובנים מאליהם. באותה תקופה נזכרתי בשיר ילדים שלמדנו מהגננת, אך רק אז הבנתי את מלוא המשמעות שלו: "אודה לך ה' על שתי ידיי, אודה לך ה' על שתי רגליי, אודה לך ה' על צווארי, אודה לך ה' על גופי הבריא". כן, כן, זה הרי לא חייב להיות ככה. יכול היה להיות אחרת לגמרי.
לפני זמן מה נתקלתי בסטיקר שהיה מודבק על אחת המכוניות ברחוב שלי שהיו כתובות עליו 4 מילים חשובות ביותר: "ברוך השם. אני נושם". גם זה לא מובן מאליו. יש כאלה שלא זוכים לזה. אבל ברוך השם אני זכיתי. ולא סתם לחיות אלא לקבל לב בריא, ריאות שפועלות, כבד תקין, עיניים שרואות ועוד אלף ואחד דברים – משפחה, חברים, מורים, סביבה תומכת, כשרונות ויכולות ועוד ועוד. פתאום התחלתי להיות שמח הרבה יותר, להעריך ולהודות על כל הטוב שיש לי, ולא רק 'לקטר' ולהתלונן על כל דבר קטן שלא מסתדר בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי.
אני רוצה לספר לך, אודי, על עוד דבר שגיליתי לאחרונה. בהלוויה שלך ובמהלך ימי השבעה סיפרו עליך כל מיני סיפורים מדהימים. על ההתנהגות שלך, המידות שלך, על דברים טובים שעשית, והיה שם מישהו ששאל: למה אלוקים לוקח תמיד דווקא את האנשים הכי טובים?! אני זוכר שגם אחרי שדורון נהרג בתאונת דרכים וכולם דיברו עליו וסיפרו על האישיות שלו, מישהו שאל 'למה אלוקים לוקח תמיד את הטובים ביותר'. חשבתי הרבה על השאלה הזו ושמתי לב לדבר מעניין: תמיד בהלוויות של אנשים שנהרגו בפיגוע, בתאונת דרכים או מתו ממחלה, תמיד מספרים כמה טובים ונהדרים הם היו, ושחבל שאלוקים לוקח דווקא את האנשים הכי טובים. אבל כשחשבתי שוב הגעתי למסקנה שזה בכלל לא נכון. אלוקים לא לוקח דווקא את הטובים ביותר. הוא לוקח את מי שהוא לוקח בזמן שהוא לוקח משיקולים שאנחנו בני האדם לא תמיד נוכל להבין. יש מי שזקוק לשבעים או שמונים שנה כדי לסיים את תפקידו פה עלי אדמות, ויש מי שמספיקות לו שבע עשרה שנה או אפילו פחות. לאלוקים יש את החשבונות שלו. אך לא נכון לומר שהוא לוקח דווקא את הטובים. האמת היא שאנחנו פשוט מוקפים באנשים טובים. כל אחד עם האישיות המיוחדת שלו, התכונות הטובות, המידות והמעלות שלו. ואין אדם שאין לו צדדים טובים. אלא שבמהלך החיים אנחנו לא כל כך שמים לב אליהם. אנו נוטים להתמקד דווקא בשלילה, לראות את הדברים הפחות טובים, לכעוס אחד על השני, לקנא ולהסתכסך. רק כשהאדם מת, אנחנו נזכרים סוף סוף לשים בצד את כל הדברים הטפלים, הריבים הקטנוניים והשטויות, ומתמקדים בעיקר. ואז אנחנו מגלים שהאדם שחי לצידנו כל השנים היה אדם מדהים עם המון דברים טובים, ומצטערים שלא הערכנו אותו מספיק כל הזמן הזה.
ואני שואל, האם אנשים חייבים למות כדי שיעריכו אותם באמת? האם אי אפשר שגם בחיים נשים לב לכל הדברים הטובים שיש באנשים שלצידנו? הרי מה שמתגלה אחרי המוות זה לא גילוי חדשני שלא היה ידוע קודם. אלו דברים פשוטים וידועים, שבטיפשותנו התעלמנו מהם, ושמנו במרכז דווקא את הדברים הפחות טובים. לא חבל שנגלה את זה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי?
השעה עכשיו כבר אחת בלילה ואני חייב לסיים, אודי, אבל רציתי לספר לך עוד דבר אחד שאני בטוח שֶישמח אותך. דבר שאתה רצית מאוד לעשות, אבל לא הספקת.
לא תאמין, אבל בערב ראש השנה האחרון הלכתי לבקר את יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה. זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים, לצחוק עליו ולהפריע לו. נסעתי עד הבית שלו בקצה העיר. הוא ממש הופתע לראות אותי. לא נראה לי שאי פעם קרה שתלמיד בא לבקר אותו בבית. הוא הכניס אותי פנימה והושיב אותי בסלון. כשאשתו נכנסה לחדר והגישה לי שתייה, הוא הציג אותי בגאווה: "תכירי, לאה, זה ערן, התלמיד שלי, הוא בא לבקר אותי". כל הזמן דיבר כמה שהוא שמח לראות אותי ושיפה מצידי שבאתי לבקר. ואז כשישבתי שם מולו עשיתי דבר שמאוד היה קשה לי לעשות. זה דרש ממני מאמץ אדיר, אבל הרגשתי שאני פשוט חייב לעשות את זה, אודי. בשבילך. בשבילי. בשביל עוד כמה אנשים.
ביקשתי ממנו סְ לִ י חָ ה.
על כל הצרות שעשינו לו בשנים שהוא לימד אותנו, על שצחקנו עליו וחיקינו אותו, ועל עוד כל מיני שטויות של ילדים שלא תמיד חושבים שגם המורה הוא בן אדם עם רגשות ויש לו נפש שיכול לכאוב לה.
כשגמרתי להגיד את זה הרגשתי הקלה, כאילו השתחררתי ממשא גדול שרבץ על כתפיי. חבל שלא היית שם, אודי, לראות את הדמעות שעמדו בעיניים שלו כשהוא קם וחיבק אותי. "כבר אז סלחתי לכם", הוא אמר, "אבל כל כך משמח אותי לראות שגם לכם זה איכפת ושאתם חושבים עליי". כל כך שמחתי שעשיתי את זה, אודי. הרגשתי שעכשיו 'שילמתי את החוב שלנו' ואני יכול להיכנס לראש השנה בלב שקט.
אבל האמת היא שזה לא רק זה. מאז הסיפור הזה אני הרבה יותר רגיש לפגיעה באנשים, להערות מעליבות, עלבונות וזלזול בכבוד של מישהו אחר. זה אחד הדברים שלמדתי מהמכתב שלך, אודי. קראתי אותו שוב ושוב ופתאום התחלתי לשים לב להרבה מאוד דברים. לקשר שלי עם אבא ואמא, לאחים והאחיות הקטנים (יובל ושירה לא האמינו מה קרה לי פתאום שאני מסכים לשחק איתם ומתעניין איך היה בבית הספר היום), לאיך נראית התפילה שלי, ובכלל כמה החיים הם דבר נפלא ואנחנו צריכים לשמוח על כל רגע ועל כל נשימה. היום אני מעריך הרבה דברים פשוטים שפעם 'עברו לידי' בלי לשים לב – את היכולת לחשוב, לדבר, לצחוק, להתרגש, ללכת, לראות, לגעת, למשש, לאהוב. אני מתפעל מן היופי שבטבע, מצפצוף הציפורים, מהתכלת בשמים, מהפרחים שפורחים ומעוד אלף דברים אחרים.
לא השארת צוואה כתובה, אודי, אבל השארת אחריך הרבה מאוד. ישבנו לא מזמן כמה חבר'ה בסניף וחשבנו איך להנציחאותך. החלטנו שנבחר כל מיני דברים טובים שאפיינו אותך ונאמץ אותם לחיים שלנו. היה נראה לנו שזאת תהיה הדרך הכי טובה לזכור אותך – דרך החיים שלנו. ככה נרגיש שלמרות שאתה רחוק מאיתנו ונמצא בעולם אחר, אתה בעצם ממשיך לחיות דרכנו גם בעולם הזה.
אני יודע, חבר יקר, שלא תקרא את הדברים שאני כותב לך עכשיו, אבל אני מאמין שאתה יודע לך שם למעלה מה אני מרגיש באמת. ולכן רציתי להגיד לך, אודי, רק מילה אחת – תודה! תודה על כל הדברים שזכיתי לגלות בזכותך בכל התקופה האחרונה הלא פשוטה שעברתי.
גיליתי שקשר אמיתי בין אנשים לא תלוי בגוף ולא משועבד למגבלות של מרחק ושל זמן.
גיליתי שהקב"ה ינחם וירפא וימחה את הדמעות שלנו, אם רק נפתח את הלב ונִיתֵן לו להיכנס לשם.
גיליתי שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר ושהחיים חזקים יותר מכל, אם רק לא מפנים להם עורף ושוקעים בתוך ביצה של מִסְכְּנוּת ורחמים עצמיים.
גיליתי שאומנם אנחנו לא בוחרים את המצב שבו אנחנו נתונים, אבל אנחנו בוחרים איך להתמודד איתו, וזה הדבר החשוב באמת.
גיליתי שאנחנו מוקפים באנשים טובים ומדהימים, ושאם רק לא נתעקש תמיד להתמקד ברע ובצדדים השליליים, העולם ייראה לנו הרבה יותר טוב. טוב כמו שהוא באמת.
גיליתי שהדברים השווים באמת בעולם לא נמדדים בכסף, ולמרבה הפלא דווקא הם הכי פשוטים והכי זמינים.
גיליתי הרבה דברים, ואני עוד ממשיך לגלות כל הזמן. אני מקווה שאתה נמצא לך שם בשמים וגאה בי. גם אני גאה בך, אודי, וחושב עליך הרבה.
כשנפרדתי מיחזקאל פרישמן, הוא ליווה אותי במדריגות, וממש לפני שנפרדתי ממנו לשלום הוא שאל אותי פתאום: "ערן, אתה חושב על אודי לפעמים?" קצת הופתעתי מהשאלה ועניתי לו שאני חושב עליך המון, והפרידה מאוד קשה לי. הוא אמר: "באמת סליחה שאני מעכב אותך, אבל תרשה לי לספר לך עוד סיפור קטן. הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר' אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר' אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:
"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..."
מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה.
עד כאן מה שסיפר לי יחזקאל פרישמן ובדברים האלו אני רוצה להיפרד ממך, אודי. אולי בעצם אחרי מה שכתבתי עכשיו המילה להיפרד היא לא מדוייקת כי אנחנו מדברים בסך הכל על פרידה זמנית. אנחנו עוד ניפגש, אודי, עוד ניפגש. אבל גם בינתיים אתה עוד ממשיך לחיות איתי במחשבות שלי, במעשים שלי ועמוק בתוך הלב.
להתראות בינתיים, אודי,
מתגעגע ואוהב
ועכשיו יותר מתמיד
ערן
נ.ב יום אחד אני עוד אתחתן ואקים את הבית שלי. אני עוד לא יודע עם מי, ואני לא יודע מתי זה יקרה.
אבל דבר אחד אני כבר יודע, אודי –
איך אני אקרא לבן הראשון שייוולד לי ...
הייתי באמצע התארגנויות אחרונות לפני השינה, כשהפלאפון שלי צלצל פתאום. השעה הייתה אחת אחר חצות. לא מזמן חזרתי הביתה אחרי יום עמוס בפעילויות וחוויות, כשבראש כולן מסיבת יום ההולדת שערכנו לך בבית החולים. הרגשתי נהדר. נראה היה שהמסיבה הייתה ממש מוצלחת, והצלחנו לשמח אותך ולשפר את מצב רוחך.
התפלאתי מאוד. מי כבר יכול להתקשר אליי בשעה כזו? נטלתי בידי את המכשיר. זיהיתי מייד את המספר שעל הצג. זה היה אבא שלך. הוא בטח רוצה להודות לי על כל הטירחה באירגון המסיבה, חשבתי לעצמי. אבל מה כל כך דחוף בשעה כזו, תמהתי. יכול להיות שקרה משהו אחר? התחלתי לדאוג. עוד כשהתחיל כל הסיפור, לפני שלושה חודשים, ביקשתי מאבא שלך לעדכן אותי תמיד בכל התפתחות במצבך. התפללתי בליבי שלא קרה שום דבר רע.
עניתי לשיחה. הקול של אביך רעד והיה נשמע מוזר. בקושי הצלחתי לשמוע את המילים שלו. אני לא יודע אם היו בעיות בקליטה או שהיה קשה לו לדבר, אבל מבין שברי המשפטים הצלחתי איכשהו לקלוט כמה מילים: "הדרדרות… טיפול נמרץ… הרופאים... מצב קשה...". השיחה התנתקה. לא האמנתי. הרי רק היום יצאת מהניתוח הגדול. כל כך בנינו עליו. כמה קיווינו וציפינו שהוא יוציא אותך מזה. מה השתבש פתאום?
הרגשתי שאני מוכרח להגיע אליך לבית החולים. ניסיתי להתקשר לחברים נוספים, אך כולם כבר היו ישנים. רק את אסף הצלחתי לתפוס עֵר, ותוך כמה דקות כבר היינו בדרך לבית החולים. אבא שלו הסכים להסיע אותנו ברכב שלו. המחשבות התרוצצו בראשי שאיים להתפקע. בכל הלילה שלפני הניתוח כמעט ולא ישנתי. התאספנו כל החבר'ה בבית של איציק, ואמרנו תהילים לרפואתך. כל התקופה האחרונה הייתה מתוחה מאד, לכל החברים, ולי במיוחד, בגלל שהיינו קרובים כל כך. ידענו שהמצב שלך לא פשוט, ושלא ברור איך כל זה ייגמר. אך כל הזמן המשכנו להיות אופטימיים ולהאמין שתצא מזה.
הקשר בין שנינו, אודי, היה תמיד מיוחד מאוד. היינו מספרים זה לזה הכל, מדברים המון. היינו מבלים ביחד, לומדים למבחנים, מתכננים תוכניות. מה שלאחרים הייתי צריך להסביר במלים רבות אתה הבנת ברמז קטן. אהבתי אותך מאוד ודאגתי לך כמו לאח. בתוך תוכי היה משהו שסירב להאמין שיקרה לך משהו. ראיתי אותנו ממשיכים ביחד שנים רבות וארוכות.
"על מה אתה חושב?" שאל אסף, שובר את השתיקה, מנסה לחדור למתרחש בתוך מוחי. "אני כבר לא יודע מה לחשוב יותר", עניתי לו בשקט. הרכב נכנס לחניית בית החולים.
תוך שלוש דקות כבר היינו בפנים. הדוד שלך חיים עצר אותנו בכניסה לחדר הטיפולים שבו היית. הוא הנחית עלינו את הבשורה הקשה: "המצב של אודי הדרדר הלילה. הוא איבד את ההכרה ונלקח ליחידה לטיפול נמרץ. מערכת החיסון שלו קרסה לגמרי..." המילים הדהדו בראשי כמו פטישים, כשהוא הוסיף את המילים הבאות שננעצו בי כמו סכין בלב: "הרופאים אומרים שהוא לא יעבור את הלילה..."
אסף ואני הסתכלנו זה בזה באימה. קיוויתי להתעורר פתאום ולגלות שכל זה הוא סתם חלום רע.
נכנסנו לחדר בצעדים חרישיים. עמדו שם שני רופאים ואחות וההורים שלך. הפנים שלהם אמרו הכל. ליוויתי אותם בכל התקופה האחרונה, אבל עכשיו זה היה השיא. אמא שלך נראתה נורא, הפנים שלה היו אדומות ושטופות בדמעות. היא ישבה על כיסא ליד המיטה שלך והתייפחה. אבא שלך עמד מאחוריה. שכבת שם על המיטה. מסיכת הנשמה כיסתה את פניך והיית מחובר לכל מיני מכשירים. בקושי היה אפשר לראות אותך. אחד הרופאים ניגש אלינו ולחש לנו: "אל תתעכבו כאן, בחורים. זו ההזדמנות שלכם להיפרד. נצלו אותה..."
'מה פתאום להיפרד?' צעקתי בתוכי, 'אני לא מוכן להיפרד. לא מסכים שאודי ילך. יש לנו עוד המון דברים לעשות ביחד. מה עם כל התוכניות שלנו? הוא לא יכול לעזוב ככה פתאום!'
את מה שהתרחש בשעות שלאחר מכן אני כמעט ולא זוכר. הרופאים אומנם טעו, אבל לא בהרבה. הצלחת לעבור את הלילה בחיים. כנראה הַנְּשָמָה התקשתה להיפרד מהגוף שלך כל כך מהר. אך באמצע היום שלמחרת, הסרטן הכריע אותך. הרופא יצא אלינו, ניגש להוריך במבט מושפל ולחש להם בקול צרוד: "בועז, אילנה, אני מצטער מאד, עשינו את כל מה שיכולנו, אבל זה כבר לא בידיים שלנו עוד... זהו. זה נגמר..."
אביך לחץ את ידו של הרופא והודה לו על המאמצים שהם השקיעו בכל התקופה הזו. הוא ניסה לתמוך באמך, וַחֲבוּרָה של קרובי משפחה שלכם הקיפה אותם, אך אני כבר לא הייתי שם יותר. רגליי נשאו אותי החוצה, כאילו מאליהם. רציתי לצאת מן המקום הזה כמה שיותר מהר. לא חשוב לאן. העיקר לצאת.
שמש של צהריים קידמה את פניי. המולת הרחוב הקיפה אותי מכל עבר. מכוניות, אנשים, רעש, כל אחד ממהר לדרכו. רציתי לעמוד באמצע הכביש ולצעוק: "מה קורה לכם אנשים?! איך אתם מסוגלים להמשיך כך, כאילו לא קרה כלום?! אתם לא יודעים שאודי מת?!!!"
כנראה מישהו מלמעלה שמר עליי והוביל אותי הביתה בשלום בלי להידרס על ידי אף רכב, כי אני כבר לא שמתי לב לכלום. התהלכתי כמו בעולם אחר. לא הצלחתי לעכל מה קורה. גם בהלוויה לא חזרתי לעצמי. הגוף שלי היה שם, אבל המחשבות היו במקום אחר, אודי. רציתי ללכת איתך...
כולם היו שם. החברים מהלימודים ומהסניף, שכנים, קרובי משפחה ומכרים. אפילו יחזקאל פרישמן המורה הזקן לביולוגיה. אני כמעט ולא זוכר מה התרחש שם ומה נאמר בהלוויה. רק דבר אחד נשאר חרות בזיכרוני: אחותך הקטנה, מיכל, מנפנפת לך בידה לשלום בעת שמורידים את גופך אל הקבר ושפתיה ממלמלות: "להתראות, אודי, אני אוהבת אותך..."
ימי השבעה עברו עליי כמו חלום בלהות. אנשים נכנסו ויצאו, באו לנחם ולספר, ואני הסתובבתי שם כסהרורי. בקושי אכלתי וישנתי בכל הימים האלו. הייתי כבוי לגמרי.
ביום השבעה עלינו לקבר שלך. אמרו שם כמה הספדים וקדיש, וכל האנשים התפזרו לבתיהם. אני נשארתי לעמוד שם, מתקשה להיפרד. ללכת זה היה כאילו להודות ש'זהו, הכל נגמר'. לא יכולתי. פתאום ניגש אליי אביך והניח את ידו על כתפי. "הייתי היום בבית החולים", הוא אמר, "הלכתי לאסוף משם את החפצים של אודי, ומצאתי משהו בשבילך..." הוא הושיט לי כמה דפים מקופלים. "האחות מצאה אותם מונחים מתחת הכרית של אודי", הוסיף. ביד רועדת נטלתי אותם בידי והתחלתי לקרוא. העיניים שלי 'טרפו' את המילים. זה היה המכתב שלך:
"שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך..."
קראתי את הדברים שוב ושוב, אבל הלב שלי היה סתום. לא הצלחתי לעכל באמת את מה שרצית לומר לי.
התקופה שלאחר מכן הייתה קשה מאוד עבורי. לא הצלחתי לחזור למסלול. התחלתי להיעדר מהלימודים. בקושי אכלתי, וירדתי במשקל בצורה ניכרת. לא היה עובר יום בלי שהייתי חושב עליך. בלילה הייתי שוכב שעות במיטה ולא נרדם. וגם כְּשֶנִרְדַמתי, הייתי חולם רק על דבר אחד, אודי. עליך. הייתי צועק מתוך שינה ומתעורר שטוף זיעה קרה. ההורים שלי התחילו לדאוג. הם הציעו לי לשוחח עם היועץ החינוכי של הישיבה או להיפגש עם פסיכולוג, אבל אני לא רציתי. הייתי שקוע בעצמי ובאבל שלי. הפסקתי לחיות כמו בן אדם. אולי יהיה מדוייק יותר לתאר את המצב שלי באותו זמן – לא הייתי חי, רק המשכתי להתקיים...
ביום השלושים לפטירתך נערכה בבית שלכם אזכרה. אמא שלך ניגשה אלי אחרי כן ואמרה שאני נראה לא טוב. "אתה אוכל, ערן? ישן? דואג לעצמך?" דחיתי אותה בחיוך רפה "אל תדאגי. הכל בסדר אצלי". אך בלב ידעתי שאני משקר. שום דבר לא בסדר אצלי.
באותו לילה שוב לא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר. הבטתי מבעד לחלון וראיתי דרכו את הים. גדול, שחור, סוער. כל כך משקף את מה שהרגשתי באותו רגע. התלבשתי ויצאתי מהבית. התחלתי לצעוד לעבר החוף. היינו אוהבים ללכת לשם ביחד, אודי, טובלים במים, משכשכים את רגלינו בין הגלים, רצים לאורך החוף או סתם שוכבים על החול הרך ומדברים אל תוך הלילה.
השמים היו מעוננים באותו לילה והירח נעלם. מכל עבר היה הכל שחור וקודר. הרגשתי שהכל מאיים להטביע אותי בתוכו ואין שום זיק של אור ותקווה. אני מתבייש להגיד, אבל כמעט ורציתי לרוץ אל תוך המים ולהיעלם בתוכם... רוח חזקה החלה לנשוב. לא לקחתי איתי סוודר. היה לי קר, אך לא ידעתי מה מציק יותר. הקור שבחוץ או הכפור שבפנים, בתוך הלב. לא ידעתי מה יהיה איתי. הרגשתי שאני הולך ושוקע בתוך העצב והייאוש, כולי מלא כעס ומרירות. על מה? על הרופאים שלא הצליחו להציל אותך. על הסרטן שלקח אותך. על העולם כולו.
הכנסתי את הידיים לכיסים כדי להתחמם קצת, ופתאום היד שלי נתקלה בחפץ קשה. הוצאתי אותו החוצה. זו הייתה סוכריה. לשבריר שניה לא הבנתי מה היא עושה בכיס שלי, אך מייד נזכרתי. קיבלתי אותה היום בצהריים מאחותך הקטנה, מיכל. כשהייתי אצלכם בבית עברתי ליד דלת החדר שלה. היא ישבה שם ושיחקה עם שתי חברות. שמחה, צוחקת, צוהלת. הפוך בדיוק ממה שאני הרגשתי באותו רגע. פתאום היא הבחינה בי עומד בפתח החדר. "שלום, ערן" היא אמרה וחייכה אלי "רוצה סוכריה?" על השטיח לידה הייתה מונחת ערימה של סוכריות שכנראה מישהו הביא לה. היא ניגשה אליי ונתנה לי סוכריה אחת. אז לא התאים לי לאכול אותה. הרגשתי כל כך מר, ומשהו מתוק פשוט היה לא שייך. אמרתי לה תודה והכנסתי את הסוכריה לכיס. משום מה דווקא עכשיו, בלילה על החוף התחשק לי לאכול אותה. קילפתי את נייר העטיפה וקירבתי את הסוכריה לפי, תוך כדי ששפתיי ממלמלות את מילות הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו..."
ואז באותו רגע קרה לי משהו, אודי. אני לא יודע להסביר את זה. אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל משהו התרחש בתוכי. המילים הפשוטות והנוקבות האלו הדהדו פתאום באוזניי, חודרות את כל העטיפות שהצלחתי לעטות על עצמי בחודש האחרון. "שֶהַכֹּל... נִהְיָּה... בִּדְבָרוֹ". 'הַ - כֹּ - ל ... נִ - הְ - יָ - ה ... בִּ- דְ- בָ - ר- וֹ'...
'מה קורה לך, ערן?' שאלתי פתאום את עצמי, 'השתגעת לגמרי? לאן נעלמה האמונה שלך?! האמונה שיש מישהו שם למעלה שנותן את החיים, שמביא את הנשמות לעולם. מישהו שמחליט מתי מגיע זמנו של אדם להיוולד ומתי אדם מסיים את תפקידו ומגיעה שעתו לחזור אליו'. קול פנימי קרא אלי פתאום מעמקי לבבי: "אודי מת, ערן. זהו. את זה לא תוכל לשנות יותר. אבל תחליט אתה, האם אתה רוצה למות ביחד איתו או שאתה בוחר לחיות... לחיות בשביל שניכם!!!"
ואז באותו רגע חשבתי לעצמי, אודי, מה אתה היית אומר עלי אם היית עכשיו לצידי. אני בטוח שהיית כועס עלי. 'מה קורה איתך, ערן? עד מתי תמשיך לרחם על עצמך ולבוסס בתוך הבוץ של הַמִסְכְּנוּת שהכנסת את עצמך לתוכו?! יאללה, חבר, קח את עצמך בידיים ותתחיל לזוז!'
בעצם אני יודע, אודי, בדיוק מה היית אומר לי עכשיו. הכנסתי את ידי לכיס החולצה והוצאתי את המכתב שלך (אני נושא אותו בכיסי כל הזמן). באותה שנייה התפזרו מעט העננים וירח גדול ויפה עמד במרכז הרקיע מאיר את המילים שבידי:
"עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי... לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת. אבל אתה, עדיין יכול..."
קראתי את המילים ומשהו בתוכי התעורר לתחייה.
ואז החלטתי, אודי.
החלטתי לחזור!
לחזור לעצמי.
לחזור לחיים!
ולא רק בשבילי.
מעכשיו גם בשבילך.
בכל הכוח ובכל העוצמה.
הרגשתי כאילו נולדתי מחדש...
גשם התחיל לטפטף, אבל לי זה כבר לא היה איכפת. השמים נפתחו, והלב שלי נפתח יחד איתם. המשכתי לקרוא במכתב שלך, אודי:
"אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת..."
הדמעות שלך, אודי, התערבו בדמעות שלי, שהתערבו בטיפות הגשם שהמשיך לרדת מן השמים.
גשם שמצמיח דברים חדשים. גשם של ברכה.
באותו לילה ישנתי טוב כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן.
כשקמתי למחרת בבוקר הכל היה נראה אחרת. התברר לי שכל כך הייתי מסוגר ונתון בעצמי ובאבל שלי בכל התקופה הזו, עד ששכחתי לגמרי את מי שמסביבי. אנשים, שאולי קשה וכואב להם לא פחות ממני, והם היו זקוקים לי כל התקופה הזו. חזרתי להיות מודע למה שמתרחש מסביבי. לאנשים. למה שעובר עליהם. לכאבים ולמצוקות שלהם. התחלתי לעזור להם ולתת להם כתף ברגעי החולשה והמשבר שלהם.
גיליתי שאני מוקף בהמון אנשים שאיכפת להם ממני ורוצים לעזור לי ולתמוך בי, אבל אני פשוט לא נתתי להם כל התקופה הזו. כשאיבדתי אותך, אודי, הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי, כאילו לא נשאר לי עוד כלום. אבל עכשיו אני מבין שהעולם שלי מלא בעוד המון אנשים טובים ואוהבים, ושגם אם איבדתי אותך זה לא אומר שכל העולם שלי נחרב. זכיתי לעוד המון דברים חוץ מזה. התחלתי לשים לב להרבה דברים שלפני כן פשוט נעלמו מעיניי.
עכשיו, חודשיים אחרי כל זה, אני אדם אחר לגמרי. חזרתי להיות אותו ערן שתמיד הכרת, אודי, שמח, חברותי, תוסס, מלא מרץ שמחת חיים. ואפילו יותר מזה...
עברתי תקופה לא פשוטה, אבל למדתי ממנה הרבה דברים שאולי בכל דרך אחרת קשה מאוד ללמוד. לא שילמתי שכר לימוד של כסף. שילמתי בדם, כאב לב ודמעות. אבל אולי דווקא בגלל זה, הדברים האלו נצרבו בי כל כך עמוק.
למדתי, אודי, שיותר מדי דברים בחיים אנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. אנחנו לא מעריכים אותם ולא מודים עליהם. רק ברגע שהם נלקחים מאיתנו פתאום אנחנו נזכרים לשים לב כמה טוב היה לנו עד עכשיו, וכמה לא הערכנו אותו.
אתה זוכר שבסוף השישית שברתי את הידיים? את שתי הידיים? זה היה כשהחלקתי במורד ההר בטיול השנתי למכתש הגדול. זה היה ממש איום ונורא! במשך חודש וחצי נאלצתי להסתובב עם גבס על שתי הידיים. הפסדתי לימודים, פספסתי את הבגרות בהיסטוריה, אבל דבר אחד גדול למדתי באותו זמן: מה זה ידיים! כל מיני פעולות פשוטות שלפני כן הייתי עושה בלי מחשבה בכלל, נעשו פתאום למשימה מורכבת וכואבת, ולפעמים - בלתי אפשרית. פעולות יומיומיות פשוטות כמו לאחוז מזלג, לחייג בטלפון, לקשור שרוך של נעל או אפילו סתם לגרד באוזן, נעשו פתאום כל כך קשות. שלא לדבר על ללכת לשירותים או להתקלח... התחלתי אז לראות באור חדש ולהעריך דברים שלפני כן היו אצלי מובנים מאליהם. באותה תקופה נזכרתי בשיר ילדים שלמדנו מהגננת, אך רק אז הבנתי את מלוא המשמעות שלו: "אודה לך ה' על שתי ידיי, אודה לך ה' על שתי רגליי, אודה לך ה' על צווארי, אודה לך ה' על גופי הבריא". כן, כן, זה הרי לא חייב להיות ככה. יכול היה להיות אחרת לגמרי.
לפני זמן מה נתקלתי בסטיקר שהיה מודבק על אחת המכוניות ברחוב שלי שהיו כתובות עליו 4 מילים חשובות ביותר: "ברוך השם. אני נושם". גם זה לא מובן מאליו. יש כאלה שלא זוכים לזה. אבל ברוך השם אני זכיתי. ולא סתם לחיות אלא לקבל לב בריא, ריאות שפועלות, כבד תקין, עיניים שרואות ועוד אלף ואחד דברים – משפחה, חברים, מורים, סביבה תומכת, כשרונות ויכולות ועוד ועוד. פתאום התחלתי להיות שמח הרבה יותר, להעריך ולהודות על כל הטוב שיש לי, ולא רק 'לקטר' ולהתלונן על כל דבר קטן שלא מסתדר בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי.
אני רוצה לספר לך, אודי, על עוד דבר שגיליתי לאחרונה. בהלוויה שלך ובמהלך ימי השבעה סיפרו עליך כל מיני סיפורים מדהימים. על ההתנהגות שלך, המידות שלך, על דברים טובים שעשית, והיה שם מישהו ששאל: למה אלוקים לוקח תמיד דווקא את האנשים הכי טובים?! אני זוכר שגם אחרי שדורון נהרג בתאונת דרכים וכולם דיברו עליו וסיפרו על האישיות שלו, מישהו שאל 'למה אלוקים לוקח תמיד את הטובים ביותר'. חשבתי הרבה על השאלה הזו ושמתי לב לדבר מעניין: תמיד בהלוויות של אנשים שנהרגו בפיגוע, בתאונת דרכים או מתו ממחלה, תמיד מספרים כמה טובים ונהדרים הם היו, ושחבל שאלוקים לוקח דווקא את האנשים הכי טובים. אבל כשחשבתי שוב הגעתי למסקנה שזה בכלל לא נכון. אלוקים לא לוקח דווקא את הטובים ביותר. הוא לוקח את מי שהוא לוקח בזמן שהוא לוקח משיקולים שאנחנו בני האדם לא תמיד נוכל להבין. יש מי שזקוק לשבעים או שמונים שנה כדי לסיים את תפקידו פה עלי אדמות, ויש מי שמספיקות לו שבע עשרה שנה או אפילו פחות. לאלוקים יש את החשבונות שלו. אך לא נכון לומר שהוא לוקח דווקא את הטובים. האמת היא שאנחנו פשוט מוקפים באנשים טובים. כל אחד עם האישיות המיוחדת שלו, התכונות הטובות, המידות והמעלות שלו. ואין אדם שאין לו צדדים טובים. אלא שבמהלך החיים אנחנו לא כל כך שמים לב אליהם. אנו נוטים להתמקד דווקא בשלילה, לראות את הדברים הפחות טובים, לכעוס אחד על השני, לקנא ולהסתכסך. רק כשהאדם מת, אנחנו נזכרים סוף סוף לשים בצד את כל הדברים הטפלים, הריבים הקטנוניים והשטויות, ומתמקדים בעיקר. ואז אנחנו מגלים שהאדם שחי לצידנו כל השנים היה אדם מדהים עם המון דברים טובים, ומצטערים שלא הערכנו אותו מספיק כל הזמן הזה.
ואני שואל, האם אנשים חייבים למות כדי שיעריכו אותם באמת? האם אי אפשר שגם בחיים נשים לב לכל הדברים הטובים שיש באנשים שלצידנו? הרי מה שמתגלה אחרי המוות זה לא גילוי חדשני שלא היה ידוע קודם. אלו דברים פשוטים וידועים, שבטיפשותנו התעלמנו מהם, ושמנו במרכז דווקא את הדברים הפחות טובים. לא חבל שנגלה את זה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי?
השעה עכשיו כבר אחת בלילה ואני חייב לסיים, אודי, אבל רציתי לספר לך עוד דבר אחד שאני בטוח שֶישמח אותך. דבר שאתה רצית מאוד לעשות, אבל לא הספקת.
לא תאמין, אבל בערב ראש השנה האחרון הלכתי לבקר את יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה. זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים, לצחוק עליו ולהפריע לו. נסעתי עד הבית שלו בקצה העיר. הוא ממש הופתע לראות אותי. לא נראה לי שאי פעם קרה שתלמיד בא לבקר אותו בבית. הוא הכניס אותי פנימה והושיב אותי בסלון. כשאשתו נכנסה לחדר והגישה לי שתייה, הוא הציג אותי בגאווה: "תכירי, לאה, זה ערן, התלמיד שלי, הוא בא לבקר אותי". כל הזמן דיבר כמה שהוא שמח לראות אותי ושיפה מצידי שבאתי לבקר. ואז כשישבתי שם מולו עשיתי דבר שמאוד היה קשה לי לעשות. זה דרש ממני מאמץ אדיר, אבל הרגשתי שאני פשוט חייב לעשות את זה, אודי. בשבילך. בשבילי. בשביל עוד כמה אנשים.
ביקשתי ממנו סְ לִ י חָ ה.
על כל הצרות שעשינו לו בשנים שהוא לימד אותנו, על שצחקנו עליו וחיקינו אותו, ועל עוד כל מיני שטויות של ילדים שלא תמיד חושבים שגם המורה הוא בן אדם עם רגשות ויש לו נפש שיכול לכאוב לה.
כשגמרתי להגיד את זה הרגשתי הקלה, כאילו השתחררתי ממשא גדול שרבץ על כתפיי. חבל שלא היית שם, אודי, לראות את הדמעות שעמדו בעיניים שלו כשהוא קם וחיבק אותי. "כבר אז סלחתי לכם", הוא אמר, "אבל כל כך משמח אותי לראות שגם לכם זה איכפת ושאתם חושבים עליי". כל כך שמחתי שעשיתי את זה, אודי. הרגשתי שעכשיו 'שילמתי את החוב שלנו' ואני יכול להיכנס לראש השנה בלב שקט.
אבל האמת היא שזה לא רק זה. מאז הסיפור הזה אני הרבה יותר רגיש לפגיעה באנשים, להערות מעליבות, עלבונות וזלזול בכבוד של מישהו אחר. זה אחד הדברים שלמדתי מהמכתב שלך, אודי. קראתי אותו שוב ושוב ופתאום התחלתי לשים לב להרבה מאוד דברים. לקשר שלי עם אבא ואמא, לאחים והאחיות הקטנים (יובל ושירה לא האמינו מה קרה לי פתאום שאני מסכים לשחק איתם ומתעניין איך היה בבית הספר היום), לאיך נראית התפילה שלי, ובכלל כמה החיים הם דבר נפלא ואנחנו צריכים לשמוח על כל רגע ועל כל נשימה. היום אני מעריך הרבה דברים פשוטים שפעם 'עברו לידי' בלי לשים לב – את היכולת לחשוב, לדבר, לצחוק, להתרגש, ללכת, לראות, לגעת, למשש, לאהוב. אני מתפעל מן היופי שבטבע, מצפצוף הציפורים, מהתכלת בשמים, מהפרחים שפורחים ומעוד אלף דברים אחרים.
לא השארת צוואה כתובה, אודי, אבל השארת אחריך הרבה מאוד. ישבנו לא מזמן כמה חבר'ה בסניף וחשבנו איך להנציחאותך. החלטנו שנבחר כל מיני דברים טובים שאפיינו אותך ונאמץ אותם לחיים שלנו. היה נראה לנו שזאת תהיה הדרך הכי טובה לזכור אותך – דרך החיים שלנו. ככה נרגיש שלמרות שאתה רחוק מאיתנו ונמצא בעולם אחר, אתה בעצם ממשיך לחיות דרכנו גם בעולם הזה.
אני יודע, חבר יקר, שלא תקרא את הדברים שאני כותב לך עכשיו, אבל אני מאמין שאתה יודע לך שם למעלה מה אני מרגיש באמת. ולכן רציתי להגיד לך, אודי, רק מילה אחת – תודה! תודה על כל הדברים שזכיתי לגלות בזכותך בכל התקופה האחרונה הלא פשוטה שעברתי.
גיליתי שקשר אמיתי בין אנשים לא תלוי בגוף ולא משועבד למגבלות של מרחק ושל זמן.
גיליתי שהקב"ה ינחם וירפא וימחה את הדמעות שלנו, אם רק נפתח את הלב ונִיתֵן לו להיכנס לשם.
גיליתי שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר ושהחיים חזקים יותר מכל, אם רק לא מפנים להם עורף ושוקעים בתוך ביצה של מִסְכְּנוּת ורחמים עצמיים.
גיליתי שאומנם אנחנו לא בוחרים את המצב שבו אנחנו נתונים, אבל אנחנו בוחרים איך להתמודד איתו, וזה הדבר החשוב באמת.
גיליתי שאנחנו מוקפים באנשים טובים ומדהימים, ושאם רק לא נתעקש תמיד להתמקד ברע ובצדדים השליליים, העולם ייראה לנו הרבה יותר טוב. טוב כמו שהוא באמת.
גיליתי שהדברים השווים באמת בעולם לא נמדדים בכסף, ולמרבה הפלא דווקא הם הכי פשוטים והכי זמינים.
גיליתי הרבה דברים, ואני עוד ממשיך לגלות כל הזמן. אני מקווה שאתה נמצא לך שם בשמים וגאה בי. גם אני גאה בך, אודי, וחושב עליך הרבה.
כשנפרדתי מיחזקאל פרישמן, הוא ליווה אותי במדריגות, וממש לפני שנפרדתי ממנו לשלום הוא שאל אותי פתאום: "ערן, אתה חושב על אודי לפעמים?" קצת הופתעתי מהשאלה ועניתי לו שאני חושב עליך המון, והפרידה מאוד קשה לי. הוא אמר: "באמת סליחה שאני מעכב אותך, אבל תרשה לי לספר לך עוד סיפור קטן. הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר' אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר' אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:
"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..."
מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה.
עד כאן מה שסיפר לי יחזקאל פרישמן ובדברים האלו אני רוצה להיפרד ממך, אודי. אולי בעצם אחרי מה שכתבתי עכשיו המילה להיפרד היא לא מדוייקת כי אנחנו מדברים בסך הכל על פרידה זמנית. אנחנו עוד ניפגש, אודי, עוד ניפגש. אבל גם בינתיים אתה עוד ממשיך לחיות איתי במחשבות שלי, במעשים שלי ועמוק בתוך הלב.
להתראות בינתיים, אודי,
מתגעגע ואוהב
ועכשיו יותר מתמיד
ערן
נ.ב יום אחד אני עוד אתחתן ואקים את הבית שלי. אני עוד לא יודע עם מי, ואני לא יודע מתי זה יקרה.
אבל דבר אחד אני כבר יודע, אודי –
איך אני אקרא לבן הראשון שייוולד לי ...
וואו.פשוט מדהים!!!!!בעזרת ה'!!
פשוט מזעזע!
וכל כך נכון....
פשוט בכיתי....
זה ככ עצוב!!!
וכל כך נכון....
פשוט בכיתי....
זה ככ עצוב!!!
מוכר ממש.פגזניקית גאה!
אבל כל פעם עושה צמרמורת מחדש.
עם טיפה קול דרמתי אתה רואה אותי פה מתייפחת.
עם טיפה קול דרמתי אתה רואה אותי פה מתייפחת.
אתה בטוח שזה אמיתי? כי אני שמעתיyael...
שהוא לא.. ושמעתי ממקור מוסמך..
מקסים! אני הכרתי את זה כבר,אבל כל מילה מיותרת!!שיראל:)
יש כל מיני שמועות לגבי האמיתות של הסיפור, אבללהבת-כוחאחרונה
מה שבאמת משנה זה המסר- המסר הוא שגוי? זה משנה מי באמת כתב את המסר? לא.
המסר הוא חשוב, וחזק כאשר מביאים את זה כצוואה של מישהו.
אולי שגוי לפרסם את זה כסיפור אמיתי במקרה שהוא לא. חוץ מיזה, זה סיפור חזק ומעניקץ
מישהי באה לחמשוש???ימית1
אני בעז"ה באה....
אז זהו,פגזניקית גאה!
שאלה. אני אכנס בעזרתשם בסוף אדר- תחילת ניסן. זה מיועד גם לי?
אני בע"ה.אוריה שמחה
זה נכון שזה במעלה חבר?!
כן! היית בסמנריון כבר?צחקן
בסימנריון לא. מאיפה לך שזה גם בשבילי?פגזניקית גאה!
למדריכות בפועל- או כאלה שיהיו כאלה בקרוב, אאל"ט.פלספנית
בעזהי"ת
הכי פשוט-
שירה, 052-3003172...
אביה, את יכולה וצריכה לצאת shira123
היה כתוב "בפועל"..פגזניקית גאה!
בהתלבטות..תפוזה 1
נראה לי שכן...בעז"ה.נקודת חן
תבואו יהיה כיף!!!!ימית1
אני בעז"ה באה...
התבלטות, כנ"ל.פלספנית
זה על בגרות בהלכה ויומיים ליפני בגרות בהסטוריה...nehora8
כל ההדרכה נדפקת עם מבחנים. הכל תלוי בסדרי עדיפויותפגזניקית גאה!
ובניהול זמן נכון.
בהצלחה!
בהצלחה!
אין קשרמירב=]
לסדרי עדיפויות יומיים זה גם ככה קצת זמן ללמוד..
בהצלחה לך עם הסדרי עדיפויות בעתיד...צוויג^^
לא נראה לי שיש מישהי שהסניף ידחה לה בגרות (אפילו לא למידה...בגרות)
תחשבי על זה...
אני באה.פלספנית
לא באה..נקודת חן
מישי יודעת אם יש גם סמינריון בחופש?~אורית~
(שאפשר לצאת אליו במקום החמשו"ש עכשיו?)
הוא לא במקום אבל הוא קיים תמיד (במינריון חופש)אפוש
בארור שבאים!!!!יהיה כייף- פאתח מפגינות נוכחות!!!=]הודיה...=)
איפה הסמ' מתקיים.?הסנה-בוער
מעלה חבר אאל"טתפוזה 1
אני באה ב"ה יהיה כיף...מורן=)
המדריכים שאני מכירה משם תותחים.פגזניקית גאה!
המדריכים מהישיבה שם?
הישיבה במעלה חבר היא ישיבה לצעירים...עוד אריאלניקית
בס"ד.
לא נראה לי שיביאו משם מדריכים 