פורום נשואים טריים (עמוד 192)

תודה רבה

אני שמחה שהסתדרת;)

בעיקרון מבינה שהקושי הרציני למצוא עבודה ללא נסיון...

תשאלי אותו. 
* אם הוא לא אמר לך בעבר לא לשאול אותו.

לא הבנתי....

ֿֿצ’ק ביטחון כאילו על הסכום שדיברתי עליו....נגיד 60,000 שקל?   במקום הערבות בנקאית או ערבים? 

תודה 

אני חושב שאתה מדבר על דירות שהן יחסית “זולות”. לא חדישות. ישנות.

כמו הדירה שאני גר בב כרגע.

אני חושב שדירות ,נגיד סתם לשם הדוגמה, במגדל, עם שומר ,חניה ,חדר כושר וכו....

ֿאלה דירות שבעלי הבית לוקחים ערבות בנקאית הרבה הרבה יותר גבוהה

ואם לא ערבות,כמו שטענתם פה, אז צ’ק ביטחון על הרבה יותר מחודש שכירות.  

ֿאבל אני שמח שהבנתי מכם,שיש אופציה כזו של הצ’ק ביטחון .

מרוב שחייתי פה 15 שנה, כבר שכחתי את האופציות .

אציע צ’ק ביטחון .

אין לי בעיה לרשום צ’ק גם על 70,000 שקל . זה עדיף לי מאשר “ערבות בנקאית” שאי אפשר להשתמש בכסף 

ֿאו להביא “ערבים” שאין לי 

תודה רבה לכם יהודים יקרים 

מה שאני יודע שבורא עולם, שאותו אני מאוד אוהב, לקח לי 2 מיליון שקל 

ֿשלקח לי שנים להשיג בעמל רב!!!   אז לתת לי דירה??  אין סיכוי .

ֿפתחתי עסק , עסק צנוע וחלילה לא מקטרג.....

אֿבל הפסדתי בסוף 2 מיליון שקל.

החיים שלי כבר לא יהיו החיים שרציתי.

גם אם זה “הגורל שלי”<<<זה גורל חרא.

סליחה שהתפרקתי.

תודה וגמר חתימה טובה  

ה 2 מיליון האלה, הרסו לי את החיים .

כל מה שחלמתי עליו, נגוז. מת.  ואני ביחד עם החלום.

התגובה שלך קצת מוזילה 

אבל, אני נולדתי במרכז וחי במרכז כל חיי.

ואני גם לא אוהב לנסוע כל כך הרבה ברכב.  זה סיוט בשבילי להיות כל יום על הכביש שעתיים.

אני יודע שצריך בחיים לעשות פשרות, ואני לא מתכוון לגור בתל אביב דווקא.

אבל רמת גן,גבעתיים,ראשון לציון,הרצליה,רמת השרון. מבחינתי זה גם בסדר.

פריפריה בעייתי מבחינתי,אבל שוב—-אני אלך לאן שהחיים יאפשרו לי.

אם לא יהיה לי שקל על התחת, אז אצטרך לגור גם במלונה.  אני יודע 

אני מקווה שכל הנושא של צ’ק ביטחון באמת רלוונטי אצל מרבית בעלי הבתים.

בהחלט זה נתן לי מעט תקווה .

לגביי הדירה הנוכחית שלי—חשבתי על זה כבר לפני שנתיים, אבל בעל הבית לא ממש זורם איתי.

וחוץ מזה, האמת שאחרי 15 שנה, בא לי פשוט להתאוורר במקום מגורים אחר.

מגיע לי אחרי המון שנים של סבל.

תודה רבה על התגובה

וממש ממש קרובה אליה

ערבות בנקאים זה ממש לא 60 אלף

אצלנו בעל הבית רצה ערבות בנקאית של 10 אלף, כשהלכתי לבנק אמרו לי שערבות בנקאית וצ'ק בנקאי זה בדיוק אותו דבר לעניין הערבות

רק שהעמלה על ערבות בנקאית היא 300 ומשהו שקל והעמלה על צ'ק בנקאי היא 6-7 שקל

דיברתי עם בעל הבית ועשינו צ'ק בנקאי כערבות על אותו סכום

זה כסף שכרגע עומד בצד (אצל הבנק) אבל רק לשים לב שהכל רשום בחוזה! וכאשר נצא מהדירה הסכום חוזר אלינו

על דירה שמשלמים עליה נגיד שכירות של  6500 שקל, אין מצב שייקחו ערבות או צ’ק בנקאי על סך 

ֿשל 10,000.

זה בקושי מכסה להם את הריצוף בשירותים.

בדרךך כלל, מדובר בדירות טובות .

לוקחים ערבות בנקאית או צ’ק בנקאי של 60,000 שקל בערך 

מבינה כל כך.

אל תתיאשי.

היו חתונות מהממות ויפות ושמחות מאד גם עם הקורונה!!

שתדעי לך. באמת.

אני הייתי בחתונות מהסרטים ועם הקורונה.

תשמחי ואל תדאגי.

באמת שלא.

ה' אוהב את היום הזה והוא ידאג לשמח אותך ולעשות הכל טוב

אני הייתי ממליצה לא לוותר על שום פרט שמעלה את הרמה, כמו כל העיצוב של הכיסא כלה והשמלה האיפור והקייטרינג,

להשקיע באורות לריקודים, ובמוזיקה טובה באמת.

שיהיה בריקודים מלא אורות ולייזרים ואביזרים וקישוטים וכל מה שצריך כדי שירגיש הכי גבוה שאפשר. 

(אם זה בסגנון שלך כמובן...)

ואולי אולי,

כדאי לך להביא בכל זאת חברה הכי הכי  טובה על חשבון מישהו אחר מהמשפחה שמבין שאת צריכה את התמיכה של החברה??

או שתסכמי עם מישהי מהמשפחה, לא הכי קרובה אלייך, ועם החברה הטובה שלך, שתדברנה בינהן ויקבעו איך לעשות רוטציה?

כשהיא בפנים - היא בחוץ ולהיפך.

תהני המון!

מאחלת לך שמחה אמיתית ואהבה והרגשה טובה ואושר!!

תשמעי, את בנסיון..

חלמת חלומות כל החיים על החתונה היפה שלך, להיות במרכז, וכולם יחגגו איתך את השמחה שלך.

אבל,

מי שיש לו שמחה בלב, השמחה החיצונית היא רק תפאורה שמשתלבת לו עם השמחה הפנימית, תפאורה טובה, טוב שתהיה, אבל בסופו של דבר, תפאורה..

מי שאין לו שמחה בלב, שמחה פנימית במעשים שלו, כל תפאורה לא תצליח להעלות אותו, וההיפך, הניגוד שבין החיצוניות לפנימיות רק ישתק אותו..

בכל המגפה הזאת, אלוקים מעמיד אותנו בנסיון, בוחן ומציב לנו מראה לגבי מה שבנינו מבפנים.

מי שבנה זוגיות טובה, רק נהנה מהפירות שלה בתקופות סגר כאלה, ומי שהזוגיות שלו היתה רעועה מראש, זה רק גרם לו לריחוק נוסף.

הקורונה מכריחה אותנו להסתכל פנימה. ךבנות את האור הפנימי ולא המקיף, את הלב, ולא את התפאורה ואת האישור החיצוני.

אין לי מה לומר, באסה לפספס ערב כזה, אבל וואלה, מצד שני זו זכות.

יש לך את ההזדמנות להתבונן בעומק המושג הזה "בית יהודי".

ביופי של הבית היהודי שחלמת להקים.

את לא צריכה לנסות להתאים את התפאורה לפנים, קיבלת רק פנים, ואיזה דבר יקר זה פנים....

את תקימי את הבית היהודי הזה, את עושה את זה, עיקר החלומות שלך היו על החדווה הזאת של בעל שמכין לך קפה בבוקר ונותן נשיקה, של פנים בפנים, אכפתיות.

החלומות על חתונה גרנדיוזית היו נלווים ושוליים לחלום העיקרי.

ועוד דבר, מבטיח לך שאת החתונה שלך לא ישכחו אף פעם, 

יש לי חבר שהתחתן בחוץ, בטבע, בחתונה קטנה ומאוד לא שגרתית,

 אני אף פעם לא אשכח כמה אמיתי היה לשמוע אותו מברך ומקדש, בחוץ, בטבע, עם חבורת אנשים שהגיעו, כמה כנות היהת שם, זה דבר שלא שוכחים אף פעם.

בחתונות גדולות של חברים, באולמות, הייתי בעשרות כאלו, לא זוכר מהן כלום.

כתבו לך כ"כ הרבה דברים חכמים ומאירים,

רק רציתי להשתתף איתך בתחושת הבאסה הקשה, מפח הנפש,

החלום ושיברו, הפער המרגיז כ"כ בין החלום והציפייה לבין המציאות 

וכאב הלב שלא תוכלי לראות את כל מי שאת רוצה ואוהבת ביום כה חשוב ומרגש שלך

(ואולי אולי יש דרכים יצירתיות וגם לפי הנחיות שזה כן יהיה אפשרי?

אולי לחלק לשעות את החתונה וכל שעתיים יתחלפו האורחים?

אולי לפי קפסולות של משפחות גרעיניות קמרווחים גדולים ובאוויר הפתוח?

אולי לעשות אחרי כמה ימים "סבב נוסף" של חגיגה עם עוד אנשים אהובים?

אולי לפתוח קישור לזום לכל מי שלא יכול להגיע?

משהו אחר?)

שוב חיבוק גדול וגם מזל טוב גדול והרבה אור לנישואיכם וכל חייכם המשותפים יחד

בחורה.. בונה חלומות מגיל צעיר על יום החתונה.

ודווקא בגלל הצניעות, בגלל הערכיות, בגלל ההבנה של המשמעות האמיתית של הדבר הזה - שכל הבית, המשפחה, הקשר - נבנה ממנו, אז קשה לך. את מבינה שאינך עושה "טקס" סתם...

את רוצה את כל המשפחה (כמובן), את רוצה חברות קרובות שרוקדות איתך, ושרות ליד הכיסא-כלה כשאת מתפללת. את רוצה את ההרגשות שחלמת עליהן. את אמיתית, בריאה. אשרייך. יש לך צער של בת ישראל נורמלית, כשרה.

אמא רוצה לנחם - נחמה של יידישעמאמע... תמיד אימהות היו כך..

ארוסך גם רוצה לעודד - ובאמת בשבילו את העיקר.. מה איכפת מה שמסביב.

אבל הוא בחור, הוא לא בת. יקח לו עוד זמן עד שהוא ירגיש מה את מרגישה. זה חלק מהלימוד של הנישואין, לימוד ארוך וחביב מאד אם עושים אותו ובסבלנות פתיחות כמו שצריך.

את צודקת! זה קודם כל.

כעת תראי: יש מצב של סכנה בהידבקות. את הרי רוצה שכולם יהיו, כי את אוהבת אותם. את לא רוצה שחלילה מישהו יצא חולה או גרוע מזה בגלל השמחה העצומה. אז יש אילוץ.

ואז, תיאורטית, יש שת ברירות: לדחות עד... ויהיה כמו שרצית. או לא - כי אני רוצה להתחתן בזמן.

ואת מחליטה, כמובן, מאותו שרש שבגללו את רוצה חתונה גדולה יותר - שרש של מופנמות עמוקה של ערך הנישואין - שאת מעדיפה להתחתן בזמן...

כאן תתבונני מבפנים. כל מה שאת רוצה נכון. אז כמה זה עמוק, כמה זה מכיל חברוּת וקרבה ואהבה ואחוה ושלום ורעות - עד שזה שווה בזמן, גם בלי מה שמסביב, עם כל כמה שזה (באמת) קשה.

ואחרי שתתיישבי בדעתך עם זה - תחשבי איך אפשר פרקטית הכי טוב ושמח.

קודם כל, מספר משתתפים מקסימלי שאפשר, בשטח פתוח. אולי קבוצות קטנות, מחוץ לשטח הזה (לא יודע מתי החתונה ומה ההגבלות אז). לדבר עם מי שנוכח מהמשפחה על הקושי - ושימלאו את המקום. לכל אחד יש משימה של עשרה... לדאוג שמישהו ינגן באופן עמוק...

אולי - באופן יצירתי ובלתי רגיל לגמרי - לארגן אחרי החדר יחוד, או אולי לפני הכסא כלה הרשמי, "זום" יחודי לחדר שתהיי בו לבד זמן מה... תני לחברה או שתיים הכי טובות לארגן, עם אחת מאחיותייך, אחרי שתפרקי לפניהן את ליבך... שיארגנו עם המון חברות שלך. כל אחת מהחדר הפרטי שלה, בלבוש חגיגי. שכולן תרקודנה לך.. כל אחת מהמקום שלה. כולן תברכנה, כל אחת ממקומה... 

תהפכי את זה באופן יצירתי לחוויה ייחודית שאין כמותה.

קודם, להפנים שהצער נכון. אח"כ - להבין את ההכרח של המצב, לטובת אלו בעצמם שאת רוצה בקרבתם. ואז - להתעודד, להתמלא כחות, לארגן שמחה מרחוק-מקרוב.... אפשר גם בהתחלה, בכסא כלה. ושוב אח"כ.. בטוח שהחברות שלך רוצות לשמח לא פחות משאת רוצה לשמוח.

הבעש"ט הקדוש אומר, במקום שמחשבתו של אדם נמצאת - שם הוא נמצא. תהיינה איתך.

תאמרי לעצמך, נכון שפיזית ממש יותר טוב. אבל גם קרבה כזו, היא דבר גדול. לפעמים דווקא מתוך המיצר המעשי והרצון הגדול, מרגישים אותה עוד יותר.

תעשי קצת שינוי בראש מהחשיבה הרגילה לגבי השטאנץ של אירוע גדול כזה, ותמצאי רעיונות מנחמים ומשמחים.

וכולנו איתך - גם בצערך - וגם בשמחתך..

את יכולה לקבוע תור טלפוני לרופאה לשאול אותה? 

שתהני בחג

ביישוב שבו גרתי הייתה התופעה הזו. גם אחרי שנים שסודרו בעיות המקרקעין חברת החשמל דרשה כל מיני תיקונים שכנראה לא השתלם (או שהיה מורכב מדי) לאנשים לבצע וכך הם המשיכו שנים לשלם למועצה את החשמל +25%.

מצד שני, אין תשלום קבוע. שזה גם קצת מצטבר לאורך שנה (כ-120 שקל בשנה).

העלו את מחירי החשמל? 200 שקל יותר מיולי אוגוסט שנה שעברה, אני מתחיל לשקול לבדוק בעצמי את המונה כמו כלבלב.

יש לזה מחיר אחר (בשפיות).

חלק מהנשים לא כל כך שמעו על זה

 יש לי עוד חשבון זנוח במרכנתיל

למה, הייתי אמורה להתנגד? אין לי מושג מה זה בכלל...

לא התנגדתי לחתום, חתמתי וגם אחרי זה הם לא מפסיקים לעשות לי בעיות עם זה.

תודה יקרה על התיוג (שוב)

וכל מה שכתבת בהודעתך - מדהים מדהים מדהים

מה זה גם וגם? מה זה אלימות פיזית, שימי לב שאת לא גולשת למקום של תסמונת האישה המוכה שממשיכה לאהוב את הבעל גם כשהוא מרים יד.

שאלה טובה וסיטואציה מעניינת.

צריך לחשוב על זה.

ראשית, תביני משהו בסיסי:

איש נורמלי לא יתן לך "יחס ואהבה" בגלל שאת מכאיבה לו...

זו טעות "נשית-צעירה" לחשוב כך. את חושבת בוודאי, הנה, הוא יבין מזה, יירָמֵז, כמה אני מסכנה - וירחם עלי, יתייחס....

אבל אצל איש זה ממש ההיפך. הדבר הבסיסי זה שהוא לא יכול לחוש מושפל מולך. כל היחס והאהבה שהוא יכול לתת לך, זה דווקא ממקום של האחריות שלו כאיש, כבעל, כגבר.

אז נכון שלפעמים ההיפך עובד... (כמעט-דמעות וכד'..וגם זה - כשמוגזם כבר לא עובד), אבל בצורה הזו - ממש לא. מלבד מה שאת אומרת נכון, שזה מדרדר. את מכה (פיזית או נפשית), והוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות במצב שאשתו משחקת בו. את עושה מאהבה מסותרת - בתקוה שזה יגרור אהבה - והוא עושה מכבוד-אישי בסיסי, וזה גורר ההיפך.. ואינו מסוגל לקבל את הכלי הזה שאשתו משתמשת בו - בגלל זה כנראה גם הדיבורים שלו על פירוק החבילה ח"ו.

כעת - לדעתי ממש יש סיכוי. את אומרת שהוא אדם מקסים. ואת גם אוהבת אותו.

אני מציע שתנסי "מחדש".

תבקשי שיחה ביניכם. בזמן רגוע.

תגידי לו שאת רוצה לבקש סליחה על משהו ולהסביר אותו. וגם בקשה נוספת.

הדבר הראשון, תאמרי לו משהו בערך: תראה, בעיני אתה אדם מקסים. ואני אוהבת אותך.

כעת, קרה שתוך ויכוחים בינינו - אני הגעתי לדברים חריגים, "מכות", בין נפשית בין פיזית. זו טעות קשה - אני מתחרטת. מתנצלת. בעז"ה לא יהיה יותר. 

תגידי, אני רוצה להסביר למה זה קרה - שלא איראה ממש "לא נורמלית".. אני הייתי נפגעת מדברים בויכוח - והמטרה שלי בדרך כלל זה לא להיות ה"צודקת", אלא כמה שיותר מהר לגמור את זה. אני אשה - העיקר מבחינתי שיהיה לי יחס טוב עם בעלי. הנושאים של הויכוח פחות חשובים.  כשהייתי ממש נפגעת - אז חשבתי, כעת אני תופסת שזו טעות, שאם אני אכאיב - אני אקבל יחס ואהבה... זה נשמע מגוחך, אבל זה ראש של אשה - אולי הוא "יירמז" איכשהו. 

אז אני מבינה כעת שזה משיג ההיפך - אבל חשוב שתדע ממה זה בא. מרצון למשהו טוב. סליחה.

הבקשה השניה: הרי יש לנו ויכוחים. בוא נחליט כעת איך אנחנו מנהלים בינינו דיונים - ונשארים ביחס טוב. תן הצעות, אני אקשיב. אם תהיינה לי גם הצעות, אומר גם. בוא ננסה שהדיבור בינינו, גם אם לא מסכימים על משהו, יהיה מכבד, עם הקשבה הדדית, הסברה - אולי זה יוכל לחזק את הקשר בינינו.

ותתני לו להציע. כשאדם מציע - לפעמים הוא יותר מחוייב לזה...

ואם זה ילך - תסכמו שאחת ל..(שבוע שבועיים) אתם מנהלים שיחה קצרה לראות איך היה - ולייעל במידת הצורך.

הצלחה רבה.

[נ.ב. אל תיבהלי אם יאמרו לך כל מיני דברים על "מכות"...  מהכתיבה שלך, נראה שאף אחד מכם אינו אדם אלים.. את מנסה למשוך תשומת לב, הוא מתגונן לשמור על כבודו... תעזבו. בני זוג עושים לפעמים שטויות. העיקר מעכשיו, דרך חדשה]

אבל תנסי מה שכתבתי....

[ויישר כח ל"נפש חיה" היקרה (לא יודע איך "מתייגים"..), שהיפנתה את שימת ליבי...]

@נפש חיה.

גאה בעצמי. פעם ראשונה הצלחתי.

קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

אחרי שהבנו שזה קורה - כמובן חשוב מאוד שיהיו קווים אדומים שאותם לא עוברים לעולם - למשל אלימות לכל סוגיה אסור שתהיה ולא משנה כמה כועסים!

אז מה כן? אנסה לענות

בתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת, אם מסתכלים לעומק - מוצאים ורואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא הריב היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

הדבר המרכזי שחשוב בכל ויכוח או ריב הוא ההבנה.

*ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי אחד לשניה - בצורה מקדמת ולא מרחיקה.

יש הרבה מאוד כלים לכך, אכתוב כאן ב"ה כמה. ולאט לאט אחרי שמקבלים את כל הכלים האלהומתנסים בהם שוב ושוב - לאט לאט רואים את השיפור גם במריבות וגם בחיים הזוגיים בכלל.

ושוב - נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנהו מכל משבר!

תמיד שיש משבר

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

כלי אחד שיכול לעזור למשל הוא - החלפת תפקידים

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך (ואח"כ הוא לשלך)

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

החלפת התפקידים גורמת ממש להזדהות עמוקה, ותורמת רבות להבנה ולאמפתיה אחד של השני.

-כלי נוסף הוא - שפת הצרכים

לדבר בשפת הצרכים, במה אני מרגישה וצריכה

במקום בתלונות

במקום "אתה תמיד ____

את אף פעם לא ____

במקום זה -

אני צריכה ש____

ישמח אותי מאוד ש____

קשה לי ש____\

יש לי צורך ב____"

- עוד כלי - לדבר בשפת "האני" ולא האתה -

לא להטיח האשמות ועלבונות אחד בשנייה

אלא להתרכז בעצמי ובמה עובר עליי ומה קשה לי.

- כלי נוסף וחשוב מאוד הוא מודל "אפר"ת" – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.

אפשר לשנות את הפרשנות שלנו לאותו האירוע בדיוק, וכך גם הרגש יהיה חיובי יותר ומתוך כך גם התגובה.

לזכור תמיד שלבן/בת הזוג אין שום כוונה להרע ולפגוע ולהזיק לנו חלילה, הם אוהבים אותנו, לכן חשוב לשנות את ה"פ" – את הפרשנות שלנו לדברים והכל יראה טוב יותר.

למשל: בעלך לא שטף כלים, למרות שביקשת ממנו לשטוף.

עד כאן זה האירוע.

הפרשנות שלך יכולה להיות: לא אכפת לו ממני, הוא לא שם עליי, הוא פרזיט,

ואז הרגש יהיה - כעס

והתגובה תהיה - צעקה, או ריחוק.

על אותו אירוע - שבעלך לא שטף כלים, אפשר להלביש פרשנות אחרת, שאולי דווקא היא הנכונה -

למשל פרשנות של: אולי הוא פשוט שכח כי הוא בנאדם וגם אני לפעמים שוכחת דברים?

אולי הוא היה טרוד באותו רגע במשהו שישב עליו ולא הייתה לו פניות?

ואת יוצאת מנקודת הנחה שאת *כן* חשובה לו, אלא רק שהוא יצור אנושי ויצורים אנושיים טועים לפעמים.

ואז הרגש יהיה - הבנה, חמלה,

והתגובה - קירבה ולא ריחוק.

- עוד כלי שיכול לעזור מאוד הוא לחשוב מהי המטרה המשותפת שלכם בעצם? - המטרה המשותפת ש"לא יודעת ובעלה" היא הבית המשותף שלהם, זה לא "אני נגדך" או אני מולך - זה שנינו כאן יחד מול הבעיה. זו בעיה של *שנינו*.

אז כאשר ניקלע למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות:

קודם כל נזכור שזה קיים בכל מערכת יחסים שהיא,
ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,
תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.

אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.
למה?
כי ככה עובד העולם.
אנחנו אנשים שונים.
"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה".
וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,
אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני - ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.

אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?
ממש ממש לא.

זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,
כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.
כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,
כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה רגילה.

ויותר מזה,
כך גם מגלים על עצמנו יותר.
כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,
מה מרגיע אותנו, 
מה מעצבן אותנו,
מה נעים לנו ומה לא,
על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,
מה יותר חשוב לנו ומה פחות,
מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.
והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,
להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.

אז לריב?
כן! 
מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!
צריך רק לזכור שני דברים חשובים:
1. לדעת *איך* לריב -
ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.
כמובן בלי אלימות מכל סוג, 
בלי קללות, 
בלי הטחות מילים פוגעניות,
בלי להזכיר את העבר
בלי להעיף חפצים/לשבור דברים
וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.

2. לדעת גם איך להשלים.
כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.
אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,
לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.
לא כדאי אף פעם ללכת לישון בריב,
לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,
אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות,
ולהגיע למצב שלא יעבור לילה שלם שבו הלכנו לישון כעוסים.

אז בפעם הבאה שנריב נזכור:
א. אנחנו נורמלים!
ב. זה לא אומר כלום על הקשר שלנו, לא משנה עם מי היינו חיים - גם איתו/איתה היינו רבים, בדוק!
ג. להיפך, זה שאנחנו רבים רק מעיד על הביטחון שיש לנו בקשר,
שבזכותו אנחנו מרגישים בנוח גם לומר מהי דעתנו האמיתית, ואפילו לא להסכים ולנהל ויכוח ולדעת תמיד שבן/בת הזוג תמיד ישארו שם בשבילי.
לריב זה להיות עם בטחון בקשר שלנו ובאהבה שלנו שתדע לשרוד גם את זה.
ד. בשעת הריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על העולם של היקר/ה לנו מכל.
ה. בשעת ריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על עצמינו, ואפילו להצמיח ולהגדיל את האישיות שלנו עצמנו.
ו. צריך לדעת *איך* לריב
ז. צריך לדעת גם להשלים
ח. אחרי שמשלימים עלינו דרגה ביחסים שלנו. קיבלו "אות גבורה" נוספת לקשר שלנו, לביחד שלנו, לאהבה שלנו,
אם נשכיל לריב נכון וללמוד מהריבים ואח"כ להשלים באהבה שלמה - הקשר רק ירוויח מזה, יתעמק ויגדל.

עוד דבר שעוזר הוא לזכור ולהזכיר לעצנו תמיד ש: אני לא חזות הכל!

כשאני עייפ/ה/לחוצה/תשושה/מעוכה/מחוקה/עמוסה/כאובה/עצובה/מדוכדכת
ומצפה מבן/בת זוגי 
להקשיב לי ללא גבול,
לקבל אותי כמו שאני ללא גבול,
לעזור לי ללא גבול
לשמח, להחמיא ולהרים אותי ללא גבול
ולהכיל את כל כולי גם במצבים האלה

אני חייב/ת לזכור

שבאותה מידה -
גם בן זוגי לעיתים
עייף/לחוץ/תשוש/מעוך/מחוק/עמוס/כאוב/עצוב/מדודכך
וגם אני צריכה
להקשיב לו,
לקבל אותו כמו שהוא,
לעזור לו כמה שאני יכולה
לשמח, להחמיא ולהרים אותו
ולהכיל אותו גם במצבים האלה.

אי אפשר לצפות שבן/בת הזוג יהיו בשבילנו 24/7 בכל מאת האחוזים בלי שום עצירות.
לפעמים מה שהם יכולים לתת זה רק 90%
לפעמים רק 50%
גם הם בני אדם.
כמו שאני מצפה מהם להכיל אותי גם שאני לא הכי נחמדה ושלווה
כך בדיוק אכיל אותם שהם לא הכי נחמדים ושלווים.

כולנו בני אדם.
כולנו לפעמים עייפים.
כולנו לפעמים כועסים.
לא לקחת קשה, לא לקחת ללב
לא לכעוס יותר מדי על בן הזוג.
הוא לא צריך להיות מושלם כל הזמן.
הוא לא יכול להיות מושלם כל הזמן.
פשוט לא יכול.
וגם אנחנו לא.

כי ככה אנחנו.
בני אדם.
כאלה עם בשר ועצמות
כאלה עם עוצמות 
אבל גם חולשות

כאלו עם רגעים מלאי אנרגיה וכוחות חיים
שרק בא לעזור לכל העולם ולטרוף את כל העולם
וכאלו עם רגעים לש חולשה ותשישות
שרק בא לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת איזה שנתיים ככה...

אז...
ראיתי את בן הזוג קצר רוח?
במקום לכעוס ולרטון ולרדת עליו
אשתדל להכיל אותו, להבין אותו, 
להיכנס לראש שלו
לחשוב לרגע מה הוא מרגיש עכשיו
מה קשה *לו* עכשיו
מה יעזור *לו* עכשיו
מה ישמח *אותו* עכשיו
וקצת "לרדת" ממנו...
לתת לו את הספייס שלו,
את המרחב שלו, את המקום שלו,
לתת לו את ההרגשה שאני מבינה אותו
ושזה בסדר, מותר גם להיות לא מאה אחוז לפעמים.

אם בריב/בויכוח/בעצבים הבאים
נזכור את זה
שהוא צועק כי...
כי גם לו קשה...
כי גם הוא מרגיש ש....
כי גם הוא עבר את זה ואת זה ואת זה וכבר עמוס...
שגם הוא לא כל כך מסתדר עם זה ועם זה ועם זה...
ושאני עצבנית כי...
כי גם אני עייפה או עמוסה
כי גם לי קשה כך וכך...
כי עליי עובר כך וכך...

בצורה הזו,
הריב יהפך לשיח מבין ועמוק,
בונה ומפרה
וירבה אהבה, הזדהות והבנה ביננו.

למה?
כי אני לא חזות הכל.

לסיום, עוד משהו קטן שכתבתי על משברים:

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים -
בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור - חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר -
זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.

גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר - 
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

בהצלחה רבה רבה יקרה

וכמו ש@נפש חיב היקרה כתבה - כתבתי ספר קטן עד זוגיות ויש בו עוד כלים לזוגיות טובה בכללי - אם תרצי שלחי לי בפרטי את המייל שלך ואשלח לך בשמחה רבה

כמה זה קיצ'י מ 1 עד 10?

במחשבה שניה אישתי היא רכוש אז זה סוג של כסף.

if only i didnt know better.......

כמעט והיתה פורצת פה מלחמה

לא היה לי כוח להחליף לאנגלית

חסך לנו קנייה, והיה לנו את כל הבסיס של כלי המטבח מוכן כשעברנו לדירה שלנו

(כמה חברות שאלו מה אנחנו צריכים ולפי זה קנו- כך שאם זה היה בהפתעה, רוב הסיכויים שלא היה לנו מה לעשות עם זה)

ןהרבה מאוד אנשים ונשים,

שמרגישים לעיתים סוג של "בדידות" או "ריחוק" בזמן הנידה.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום

זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך

וברור שגם לא את ממנו

זה בדיוק בדיוק להיפך!

שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!

שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!

וזה לא פחות ממדהים!

מדהים מדהים מדהים!

תראי את הקירבה הזו

הרצון הזה

האהבה הזו

איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!

זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!

המקום הזה שכתבת,

שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי

העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!!!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיךלהבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו 

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל 

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!!!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יוםפ.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!!!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!!!

בהצלחה רבה יקרה

מסכים או לא, הייתי מנסח אחרת.

וסתם שאלה אם בא לך לענות, מה הישוב שלך לסתירה כביכול ? 

"מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" .תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"א, עמוד א'..

אישית אני חושב שישוב אפשרי הוא אולי לומר שזו פרשנותו של ר' מאיר, ואין בזה בהכרח טעם מחייב לדעת שאר החכמים אבל בכל זאת יש לזה מקור. מעניין אותי לדעת כמה זוגות כן חווים את זה בצורה דומה