פורום נשואים טריים (עמוד 193)

אני צריך ישועה

מה ההנהגה שלכם בזמן משבר ועת צרה? 
אני מקווה לקבל רעיונות מועילים.. 

מניק אחר כי מתבייש:

נשוי באושר לדוסית מתוקה כבר 7 שנים, מרגיש שלאחרונה היא מידרדרת וגולשת.
בחודש האחרון השפה שלה משתנה בזמנים אינטימיים בעיקר על הגודל של.. אני מרגיש שהיא נופלת עם עצמה באינטרנט ומשווה ביני לבין חומרים שהיא רואה וממש חיה בסרט.
כשאני שואל אותה היא מתחמקת. (יש לציין שאין לי דימוי נמוך ולהפך ממש)

מה עושים?

לא מזמן נחשפתי למטפחות מעוצבות של הודולה, אביה ששון וכו'.. המטפחות מאוד יפות והעניין של שילובי הבדים מאוד מיוחד!
החיסרון העיקרי הוא המחיר.. יוצא בממוצע 170 ש''ח למטפחת בודדת.. ככה ש3 - 4 מטפחות כבר יוצא סכום משמעותי!
עכשיו אני יודעת שיש עלויות של בד, עובדים, תופרת ועוד הרבה, לא באה בטענות רק שוקלת אם באמת לקנות, קצת חבל לי על הכסף, ומצד שני זה כזה יפה😍
מה דעתכם?

אני כותבת פה כדי לפרוק..
היום אני נמצאת אצל ההורים (המדהימים שלי) כבר 4 חודשים. עזבתי את הבית יחד עם הבן שלי-בן כמעט שנתיים.. אני בת 25, נשואה 3 וחצי שנים לאדם שפגע בי כבר יותר מידי. זה התחיל בקטנות-אלימות נפשית חודשיים שלושה אחרי החתונה-אני הדחקתי/לא האמנתי/האמנתי שיהיה טוב.. בקיצור זה התדרדר בהריון של הילד שלנו לאלימות מילולית-בשפע, מינית-היו פעמים בודדות אבל גם זה חוויתי, ופיזית - ברמה של זריקות חפצים ( פעמים ספורות), פעם אחת אגרוף בבטן כשניסיתי להתקרב אליו והמקרה הקשה ביותר שבו חוויתי את המהלומה הכי גדולה היה בחודש תשיעי. הוא קילל אותי ללא רחם וזה התדרדר עד איומים לפגיעה בחיי ולבסוף חטף ממני את הפלא', תלש ממני את כיסוי הראש, זרק אותו על המדרכה ברחוב ואמר לי-"את לא אישתי יותר". ברחתי ממנו ולאחר כמה דק' הוא ניסה להגיע אליי, צעק לי להיכנס אליו לאוטו ומשסירבתי הוא רץ אליי וניסה לגרור אותי לתוך האוטו במורד המדרגות. (הייתי בחודש תשיעי, שבועיים לפני הלידה). בגלל שצעקתי עליו שלא ייגע בי וזה היה ברחוב, אנשים פתחו את החלונות בדירתם ולכן הוא ויתר והמשיך משם לבית הוריו.
מהנקודה הזאת-לא היה לי עוד ספק. אני חיה עם בנאדם לא נורמאלי, אלים ומסוכן. עירבתי את ההורים של שנינו. ההורים שלי כמובן הזדעזעו, ההורים שלו לא היו נראים מרוגשים יותר מידי. אני לא אשכח את המשפטים שלהם- "את ידעת שיש לו בעיות קשב וריכוז" ( מה זה קשור?? והוא גם לא טרח לספר לי בחצי שנה שהכרנו לפני החתונה),"הוא אדם טוב, לפעמים יש נפילות" וכל מיני כאלה.. בקיצור-נראה שהיה לו מודל טוב.
התחלנו בטיפולים( רציתי לתת צ'אנס בעיקר בגלל הילד וגם בגלל האהבה)
היה טיפול זוגי
היה טיפול במקום שמתמקד באלימות במשפחה
היו הבטחות
הסכמים אצל עו''ד
אבל. האלימות המשיכה- יותר מוסווית, יותר אפורה. פחות מורגשת. אבל עדיין מאז הטיפולים וההסכם הרגשתי שאני צריכה לעזוב את הבית הפרטי שלי לפחות עוד 3 פעמים. וזה הוביל לעוד נתינת צ'אנסים ותקוות ותמיד היו הבטחות מפה ועד...
עכשיו אני אצל ההורים, מרגישה את הגוף חלש, את הלב והמוח מעורבבים הבלבול ענק.
כבר החלטתי שאני מתגרשת וכלו על הקיצים אבל הוא ממשיך בשכנועיו, שהוא לוקח טיפול חדש, שהוא משתנה (וזה באמת נכון, הוא מנסה לעשות הכל-אבל למה לא לפני??? אני כבר למודת סבל וניסיון כושל ואין בי עוד אמון בו) ועדיין אני מרגישה כאילו קשה לי לסיים את הקשר הזה. עצוב לי בגלל הילד שלנו, אבל לא רק. אני לא אוהבת אותו באמת, אני חושבת שהוא לא מתאים לי, הוא שונה ממני אולי יותר מידי. אבל אני חושבת- התחתנו מאהבה אז אולי זה רק בגלל כל הפגיעות שחוויתי. ואם אחזור מי ערב לי שהאלימות לא תחזור. בקיצור, כל האפשרויות האלה ואחרות רצות לי בראש ולא נותנות לי מנוח.
ההורים שלי תומכים בי מאוד ורוצים שאני אחליט בעצמי. זה קשה לי כ''כ! חוסר הוודאות הזה ארבעה חודשים משגע אותי. אני רוצה כבר לסיים עם זה. אבל אני מפחדת שאולי זו טעות.
אני לא מפחדת שלא אמצא מישהו אחר להקים איתו בית, אני כ''כ רוצה בבית, אני אוהבת להיות רעיה, אמא וחברה. אני מרגישה שזה הייעוד שלי. אני פשוט מפחדת שאולי אני צריכה לתת לו עוד הזדמנות ולהאמין באדם ובתשובה. נראה שהוא באמת מתכוון לתת את הכל.
אבל מצד אחר אני לא אוהבת אותו, אני לא מעריכה אותו ואני חוששת שגם אם הוא ישתנה אני לא אהיה מאושרת להיות אשתו.
אלה הגיגיי להיום. תודה למי שקרא.
הקושי הכי גדול שלי זאת לקיחת ההחלטה באופן סופי. אני מתנדנדת בהחלטתי ואין לי מנוח. אנא ה' תן בלבבי את ההחלטה הטובה ביותר, לי ולעולם! הלוואי והייתי מצליחה להתפלל מכל הלב לקב''ה. אני מרגישה שמשהו בי קהה וקשה לי לשפוך את הלב לפני ה'.
אני חושבת שהשכל מאותת לי להתגרש והלב לא לגמרי משתף פעולה, הלב שלי מתבלבל..
קשה לי. אני יודעת שמה שאחליט יהיה טוב בעז''ה!

בשנים הראשונות של הנישואין הרגשתי שאנחנו מרוויחים יחד יפה.. זה היה בערך 9000 ביחד כל חודש. ועכשיו זה הגיע כבר ל13000 ביחד. אבל משום מה הרוב פשוט מתבזבז על דברים כמו מטפלת 2250 ( מטפלת פרטית כי דרך התמת אין הנחה לזוג שמרוויח ככה) 1000₪ וזה כלווםםם שכר דירה(כי משלמים להורים של בעלי). ועוד קניות של אוכל 1500 בערך. דלק והוצאות רכב 1500. בקיצור בסוף יוצא מצב שמתחילים לחסוך סכום נמוך מאוד


ומה יהיה ? מתי יהיה אפשר לקחת משכנתה ? להתחיל לחשוב על לחיות בבית משלנו ?
ועכשיו ב"ה יש לנו ילד אחד ואני רוצה משפחה גדולה..

לא מסוגל כבר לשמוע את המשפט הזה

מה אתם חושבים על חילול שבת של אחד מבני הזוג? התחתנו היינו דתיים והכל אבל מאז עברנו הרבה... לא חילול שבת שמפריע, פלאפון בלילה בחדר או לפרוק קצת

האכלת תינוקות עד גיל שנה בכח, תוך כדי שהם בוכים, מתנגדים, משתעלים עד רמה שהם מקיאים, זו התעללות/פגיעה בחסרי ישע?


(לדעתי ברור שכן, אני מהבוקר עם בחילות וצמרמורות כל פעם שנזכרת בזה,אך לאחר שיחה עם מנהלת המעון בו התחלתי לעבוד, והמפקחת שלה, קצת התבלבלתי, אולי אני רגישה מדי?)

שלום לכולם,

אנחנו נשואים 5 שנים פלוס אחד

מתחילת הנישואין הייתה לי בעיה, והדגש שלי הייתה הבעיה. אני לא שמח באשתי. לא מרגיש שלם איתה, לא מעריך אותה, ולא מרגיש שהיא מתאימה לי. האופי שלה לא עולה יפה עם האופי שלי. השיחות מתו מזמן. בנוסף, אני כל הזמן מריץ בראש את הדייטים שהייתי ככה קרוב להתארס איתם אבל הייתי ילד וויתרתי, והיום במבט של בדיעבד אחת מהן מתאימה לי כמו כפפה ליד. הלב לא עושה זאת בכוונה, אלא מתוך מצוקה וחוסר.

כמובן שאנחנו הלכנו לטיפול, ייעוץ והכוונה. אבל זה לא עזר. אמרתי תעבור שנה אחת זה ייעלם, אך זה לא נעלם. אמרתי יבואו הילדים ומשהו ישתנה, אבל זה לא עזר.

בעיקרון הבעיה שאשתי תלותית ונאיבית. אני הייתי צריך אשה חזקה, עצמאית ושתדע להתנהל ולא לשאול אותי כל רגע מה עושים. אני יודע שיש גם חסרונות בסוג כזה של בן אדם, ואני לוקח את זה בחשבון. כמו כן ההומור שלנו רחוק מאוד, אף פעם לא צחקנו ביחד...

התארסנו כי היה לנו טוב במשך כמה חודשים, ושוב, היינו צעירים. חשבתי שאני חכם גדול למרות שידעתי שזה לא מתאים, הרגשתי שאני בוגר כבר ויודע להסתדר.


חברים, מה לעשות? דיברתי עם אשתי לגבי מה "שמפריע" לי אצלה, והיא ניסתה בהתחלה להשתנות בכמה דברים אבל היום, אחרי כמה שנים, הגישה שלה זה או שתתמודד כי זו מי שאני או שתקבל החלטה. ואני מבין אותה, ישנם הרבה גברים שהיו חיים איתה באושר ושמחה.

אני מיואש, עצוב, רוצה זוגיות אמיתית, טבעית, ולא מלאכותית שאני כופה את עצמי בתוכה כל רגע כל שניה.

אז זהו...אשמח לאוזן קשבת, אשמח לשיקוף, אשמח למעט תקווה.