פורום סופרים וספרים (עמוד 95)

היו שם קטעים שממש אהבתי, אבל לפעמים היתה תחושה שהוא מנסה יותר די להיות "חיים סבתו"> והוא עשה את זה די טוב אבל בכמות מלאה וגדולה מדי..

בעזהי"ת

 

[לואוהבת את הסגנון כתיבה של הרב חיים סבתו..]

קיבלתי המון המלצות והתאכזבתי.

זה היה נראה כאילו היו לו כמה רעיונות והוא ניסה לדחוס ולאחד אותם לסיפור שלם.

הסיפורים הצדדים לא קשורים טוב לעלילה, לא מעניינים ולא תורמים לה או להתפתחותה וסתם מסיחים את הדעת ומיותרים לחלוטין לענ"ד.

אח"כ, ממש לא. הספר די מתנשא ו...אין דרך להגיד את זה יפה- פלצני. הקונפליקטים הם לא קונפליקטים אמיתיים אלא חיבוטי נפש עמוקים של גיבור מיוסר מהסוג שכיף לשנוא, והספר מייצר משהו דמוי-מתח בלי עלילה ממשית, שאפשר לתפוס בידיים. למרות שלא מצוין בשום שלב אם הגיבור הוא דתי או לא אפשר לראות שהסופר דתי ופונה לציבור הדתי, משהו באווירה כבדת הראש והזוחלת פשוט משרה את האווירה התנ"כית- ואני לא מתכוונת תנ"כית בסגנון סיפור יוסף והאחים אלא בסגנון ספר ישעיהו.

ומעל הכל, זה לא הסגנון שלי. בכלל. אני לא אוהבת אקשן מסיבי [אני פשוט לא מצליחה לעקוב] ואני כן אוהבת קצת פסיכולוגיה ועומק, אבל גם עלילה זה חשוב. ושתהיה מעניינת.

לפי דעתי-ספר מקסים  ושזור היטב....

יומקסים!!

ספרים ממש חמודים.

"קרוב מדי הביתה". לדעתי חלש יותר אבל כמו ב"בלי לומר שלום", יש כמה דמויות שעושות את העלילה.

האם זה באמת תורם לכם במשהו לדעת ש[[ניק כלשהו]] קרא ספר שגם אתם קראתם? המטרה היא לחלוק את החוויה ולדון בספר. לא?

ומנסה לארגן דיון.

לא יכולה לשתף פעולה כי לא קראתי.

ספרים מעולים..

יש קצת בעיות

ואחר כך לא רציתי עוד

דיו חיוור - פשוט עד הדף האחרון לא ידעתי מי הרוצח, וגם בדף האחרון לא

שאר הספרים ממש זהים אז לא הפסדת כלום

קרה לי משהו ממש מצחיק עם הרלן קובן. לקחתי בספריה את אחד הספרים שלו והלכתי לספרנית שתרשום לי אותו. אז היא מעבירה אותו בברקוד ואומרת לי: "אבל כבר שאלת אותו! כבר לקחת אותו!"  

אז אני אמרתי: "מה?! מתי?!"

אז היא ענתה: "הנה - תראי! כבר פעמיים!"

 

אבל הוא מבין בספרי מתח ועושה את זה ממש טוב

חצי מהספר רק רציתי להקיא.

לא מומלץ בכלל.

 

[ואם כ"כ רוצים ספרי מתח ובלשות יש אחרים, טובים יותר מהזבל הזה.]

אז לי צ'יילד הוא מלך..

מלבד זה שהעלילה באיזשהו שלב נהיית בנאלית ומפגרת, כל פעם מתגלה שהחבר הוא זה שרצח. והוא חוזר תמיד על אותם אפקטים, למשל: השיטה של הפלאפון הדלוק והמושתק, כדי שחבר שלו ישמע אותו. דווקא "דיו חיוור" היה הספר הכי טוב שלו מבחינת הבניה של הספר, וגם הוא בסוף הרס אותו.

ויש קצת בעיות, אפשר פשוט להפוך את הדף.

קראתי גם ספר שהוא המליץ עליו בשם "חפצים חדים", וגם הוא דפוק. גם אצלנו כל הרעיון שבעצם חושבים משהו ואז בשלוש דפים האחרונים חבר שלו מתוודה שהוא רצח, או שהוא מגלה לבד.

לסיכום:

0

אותו דבר בערך... אבל אני ממש אוהבת ...

תכתבי מעבר לקובץ הוורד, מה קורה ומה עשית? מה מי מו? מה קורה פה?

(לא מניסיון, אבל בכל זאת..)

 

תני למשהו בוגר (מעל גיל 20..) שמכיר ומוקיר אותך ואת כשרונך- לקרוא את מעשה ידייך.. יתכן ורצוי אפילו שיהיו לו תובנות והוא יאיר את עינייך...

 

לכתוב ובעיקר לפרסם ספר זה דבר גדול שמעביר איזה שהוא מסר, אם תרצי או לא, וצריך להיות ברמה- גם ספרותית וגם ובודאי מבחינת התוכן שבו.. אז אם את באמת רוצה להתקדם בכתיבה, ליצור ולהעמיק, להעשיר את כתיבתך ולכתוב ברמה- כדאי לך להתיעץ..

 

בהצלחה רבה!!

 

 

הייתי ממליצה לך לפרסם את זה בפורום יצר"ל- הוא יותר שייך לקבלת משוב על יצירות. כאן זה יותר המלצות וביקורות על ספרים ש... כבר יצאו לאור.

כשזה יהיה שם, אשמח לקרוא ואשתדל לתרום קצת ביקורת בונה.

בהצלחה.

אבל אני מניחה שכמו כל הקלסיקות הוא ארוך ומשעמם רצח.. אבל אם יש לך תרגום חדש יחסית, אולי זה שווה את זה..

תמיד כדאי לתת סיכוי, אולי בכל זאת יש סיבה שזה הפך לקלאסיקה.

הדבר הזה העלה אבק והיה ע-נ-ק, ואז גיליתי שזה רק חלק א', אז התייאשתי

סביר להניח שתוכלי למצוא את זה ברשתות הגדולות, או שהם יוכלו להזמין לך את זה.

אני חושב....

אם  רוצים ספר מוסר יש מספיק ספרי מוסר יהודים

אם  רוצים משו טוב יש את הנסיך הקטן [הפתעה זה לא לקטנים!]

אם  רוצים סתם משהו לקרוא יש הרבה ספרים אחרים 

בס"ד

 

הרבה דברים מעניינים..-יש בעיה לקרוא אותה??

 

 

בס"ד

 

ורוניקה מחליטה למות, ספר פצצה.

 |מרוב התרגשות...|

ממש

 

צר לי על הבוטות.

זה צהבהבות מגעילה שמנסה לשחק על הרגש של מי שקורא אותה. כדרכם בקודש של החרדים, חייהם כל כך משמימים עד שהם מנסים לכתוב תאורי זוועה וייסורים כדי ליצור לעצמם ריגוש מלאכותי.

זה ספר כלשהו, שהגיבורה הראשית פוגשת מישהו בן 5,שקוראים לו אריאל,חולה סרטן.

ואז,כשהוא מת,אז אחותו נועה כותבת את השיר הזה כאילו שהוא כתב,היא כאילו אומרת:

זה כל מה שארי(הכינוי שלו) הרגיש ולא אמר כי רצה שכולנו נמשיך לקוות. אוקי??

ולמרות זאת אני אומר שזה צהוב ומגעיל כמיטב המסורת החרדית.

מבחינה מקצועית הם לא מתקרבים לרמה של עמוס עוז וגרוסמן, אם תקחי אותם כטובי הסופרים הישראלים-חילוניים.

כבר היה פה על זה פעם..

תלוי האם את אוהבת עופות בקצפת.

בעזהי"ת

 

זה ממש בלתי אפשרי, להפוך יוגורט לזהב, אבל לפעמים צריכים לנקוט בשיטות מלוכלכות כדי לגרום לקוראים לקרוא עד הסוף.

בעזהי"ת

 

לענ"ד, הצגת המתנחילים שם איומה.

אבל אני לא גרה במקום שחסר בו יוד ;)

ולדעתי הצגת המתנחלים שם נכונה חלקית, זה נכון על סוג מסויים ולא על כולם, וזה בהחלט מעלה דברים שנכונים על ישובים בכלל ועל מתנחלים בפרט.

לדעתי זה ספר בהחלט מעניין. 

(ובקשר ליוד - אוי... תודה... אני אבדוק ואחזור לדווח!)

(תודה)

גילוי נאות - מרוב שזה היה איום לא שרדתי אלא רק עד סוף הדף הראשון...

זה היה נראה לי כמו תיאור הוליוודי ממוצע שאינו קשור בשום צורה ואופן לחיים שאני מכירה בישובים - כתושבת, כמשפחה מורחבת שגם גרה ביישובים, של חיי השכנים וכו' וכו'.

 

אולי אצל אמילי עצמה זה נכון - אולי היא חיה בסרט, מי יודע, לי אישית זה נראה כמו סרט גרוע למדי.

 

ולא ראיתי שהיא טובה בתיאורים - את העמוד הראשון, לפחות, יכלה לכתוב כל סופרת אמריקאית מסוג הספרות הזולה (דניאל סטיל וכדו) - היא פשוט הדביקה את הגרנדיוזיות והקלישאות על חיים אמיתיים מאד, שבאמת אפשר לכתוב עליהם ספר מרתק, אבל היא פספסה את האפשרות ובענק.

זה פשוט בוער בי... הספיק לי רפרוף ועיון חלקי בספר הזה בשביל להבין שהוא לא יכנס אלי הביתה!! (בלנ"ד)

קודם כל- השפה בה הוא כתוב ממש מלוכלכת, כל מילה שניה- קללה,שנית- דרך הצגת הדמויות (קראתי כמה פסקאות) והאוירה בספר אפשר לראות שהוא נכתב כדי להראות לככל הציבור שהמתנחלים הם גם בני אדם כביכול אבל בצורה של התרפסות, כניעה, בקשת "קבלו אותנו, אנחנו גם בני- אדם", והעיקר (החסר מן הספר..)- לא הרגשתי שאני יכולה להתעלות ברמה הרוחנית מהקריאה בו, לפתוח קו מחשבה נוסף, מבט אחר טוב ומרומם יותר, וזו לענ"די אחת ממטרות הקריאה בספר- והוא לא חייב להיות "חרדי" או "דוס" בשביל להיות כזה, אבל הוא צריך להעלות אותנו טפח מעל הקרקע, לקדם אל הטוב, להוסיף נק' מבט מאירה על העניין...

 

וזה נכתב דווקא בניגוד לאופן שבו ששמעתי והכרתי את המחברת ופועלה- כדוברת מועצת יש"ע דאז וכבעלת פינה קבועה בתוכנית הבוקר של רשת ב', ששם היא השמיעה קולות שונים בתכלית... 

 

בקיצור- ממש לא מומלץ..

 

בבשורות טובות..

באיזה מובן את מתכוונת "התרפסות, כניעה"? הצגה שלילית של דמויות? את יכולה לתת דוגמאות, אם את זוכרת?

אני שואלת בגלל שזו הביקורת שאני שמעתי על הספר, וכשקראתי לא כל כך מצאתי הצגה שלילית של דמויות. כלומר, לדעתי יש בדמויות איזון של שליליות וחיוביות דומה לזה שבכל ספר אחר, פחות או יותר.

ממש לא אהבתי את הסגנון של הספר במיוחד שהוא נכתב ע"י דתיה!!

באיזה מקום. אבל אהבתי את הלשון והסגנון. וגיליתי  דווקא גם חום ואהבה לדמויות שם. ודווקא אני מרגישה שיש בו הרבה חשיבה.

לגבי היוד- ראיתי היום ספר על בלוטת התריס וזה ענין אותי פתאום. גם אני חשבתי על כך. למרות שאני עדיין ברווקותי הסוררת.

(אז מה החלטת לגבי בלוטת התריס? גם בי עלו מחשבות...אני בדיוק בתקופה המתאימה לעייפות- אחרי לידה, אבל אז אמרתי לעצמי- אם זה ממש מטריד אותי, אכנס לאינטרנט לבדוק את הנכונות, ולא עשיתי את זה, אז זה אומר משהו...)

אני בהתחלה התקשתי עם הספר, למרות שכתוב טוב בעיני, מבחינה ספרותית, אך התקשתי מאוד בבחינה החטטנית הזו בחיים של אחרים, ובמיוחד מפני שאלו אנשים שאני מזדהה איתם... אך בסוף חשבתי שיש כאן הברקה של מן הפוך על הפוך, דווקא בגילויי נקודות החולשה לבסוף מתחברים לדמויות, דווקא החטטנות גורמת לאדם שקורא לבחון בחמלה את המוצגים, להתחבר לאנושיות שבהם, היה נדמה לי שכל 'תל אביבי' שיקרא יסתכל אחר כך בעיניים אחרות על מתנחלים. ויגלה שהעולם הזה הרבה יותר מורכב ואיכותי... כשהיה את הפיגוע השבוע, גם חשבתי שמי שקורא את הספר יחוש בצורה עוצמתית יותר את מצוקתם של המתנחלים. הפחד מהפגיעה. החיים המורכבים לצד הפלסטינים. 

כי רק עיינתי, אבל האוירה מאד מאד צרמה לי... הניגון לא נשמע לי טוב ומאיר באוזן...

 

חוץ מזה- אחרי הראיון איתה שקראתי ב"בשבע", זה אפילו יותר חזק לי את התחושה הזו...

 

לא קראתי לעומק, אבל סומכת על האינטואיציה שלי שעבדה טוב...

 

 

 

בבשורות טובות!!

השפה והדיבורים- נכון שיש דיבורים של בנות עם נושאים כאלו... אבל לא לספר!!

 

הדמות הראשית מסתכלת על הישוב שלה מהעיניים של הצלם-חילוני-תלאביבי-בוהמי-בהמי

ואין שם הערכה

יש שם ביקורת,

והרבה הרבה שיפלות, חסר הערכה עצמית מטורף!!!

 

ומה כל הקטע של הקשר עם הפלשטינאית?!

התחילה ברעיון אחד וגלשה לכל מיני כיוונים לא קשורים בכלל... ובסוף יצא מזה- כלום אחד גדול.

 

ובסוף של הספר- נשארתי עם השאלה- מה?! כאילו- מה רצית להביע פה?!

וידעתי שאני לא רוצה להמשיך..

הכתיבה דווקא מצאה חן בעיני ועניינה,

אבל כ"כ ביאס אותי איך שהיא התיחסה( הגיבורה) לבחור החילוני הצלם הזה, כאילו זה הקשר החי שלה,

ולבעלה כאילו זה קשר מת.

ואל תגידו לי יש סיפורים כאלה.

נכון, אבל זה גם עניין של החלטה והסתכלות.

האמת שזה היה אחרי שקראתי ראיון איתה בבשבע,וכבר משם ידעתי שאני לא יאהב,

כאילו, כל מיני מסרים שהיו לה שהיה לי קשה לשמוע , וכאילו שהיא רוצה להוציא אותנו, הנשים הדתיות ה"קרבנות", מהפרימיטיביות שלנו ושנפסיק כבר ללדת מיליון ילדים ולהכנע לרבנים ושנתחיל להשקיע בעצמנו ובמיוחד בקריירתנו..

בקיצור, לא בא לי.

גם אני אוהבת ספרים שנותנים לך תקוה ופחות כאלה שמסכסכים אותך עם עצמך. אני יודעת שזה ממש לא אופנתי, אבל לא'כפת לי.

אישה שהיא אמא גדולה כזו, גדולה בגוף ובלב ובמספר הילדים. נראה לי שהיא הביעה בדמות הזו הערכה לכל הנשים שהלכו על משפחה "בגדול" מכל הבחינות.

בעיה גדולה בזרימה של העלילה. אהבתי מאוד' את התיאורים, אבל לא ממש הצלחתי לזרום עם העלילה.

 

 

 

 

אמנם אף פעם לא הייתי פה בפורום אבל ראיתי שיש דיון על זה ובער בי...

-בהמשך לדברים של טלי10- יש בספר הרבה דמויות שהם "אב טיפוס" זאת אולי בחירה ספרותית אבל לדעתי היא מוטעת בגלל שכשמביאים דמות שהיא "המתנחל הקיצוני" אין מצב שמישהו לא דתי או אפילו דתי ומתנחל יזדהה איתו וירגיש אותו כי אם אין בדמות עוד רבדים חוץ מהקיצוניות שלו אז כל מי שלא "מתנחל קיצוני" לא ימצא עם הדמות שום נקודת חיבור. וזו הבעיה שאני מרגישה-שיש דמויות מורכבות שאיתם אמילי מדריכה אותנו להזדהות ויש דמויות שהן אב טיפוס שמהן היא מדריכה אותנו להתרחק, לפני כמה זמן שמעתי שיעור על "תסמונת שטוקהולם" (-תסמונת שבה המותקף מתחבר לתוקף) כשקראתי את הספר הבנתי בדיוק על מה מדובר- אנחנו מרגישים שמדינת תל אביב מסתכלת עלינו בעין זרה אז אנחנו פשוט מאמצים את העין שלהם ומהעין שלהם מנסים לראות איפה אנחנו לא כל כך גרועים, ומי מאיתנו שבאמת גרוע נסמן אותו כקיצוני ולא מייצג-זה הראש שאני התרשמתי שיש לסופרת ולדמות הראשית.

וכמובן שהתיאורים שבספר שבטח לא טובים לבנים ואפילו לבנות אני לא אמליץ על הספר אפילו רק בגלל השפה... (למה המשכתי לקרוא? כי הייתי חולה והעדפתי להתעצבן על הספר ולא על המצב שלי...)

אפשר לנתח את הספר גם מבחינה ספרותית- לפעמים הרגשתי שהתיאורים שלה כבר מייגעים אותי אבל אולי כי אני לא צלמת מקצועית למרות שגם אני עוסקת באומנות (תאטרון) ומבחינת עלילה לדעתי היא דווקא התכוונה להראות עלילה מהחיים שלרוב מתפתחת מאד בהדרגה ולא בבומים כמו שהתרגלנו לראות בסרטים שבהם כל ההתרחשויות קורות במקביל ובמהירות...

ברור שהיה לי מענין לקרוא את הספר ולנתח אותו אבל כואב לי שזה ספר שיצא מהציבור שלנו, ואם תרשו לי להיות בוטה-אני חושבת שטוב לו שלא נברא משנברא.

בקשר לצילום כמראה של דבר חיצוני, עין העדשה- בתור אחת שמתעסקת באמנות וצילמתי תק' מה צילום אמנותי- אמנם זה דבר שכביכול מצלם חיצונית, אבל מביע כ"כ הרבה עומק ורגישות ויכול לתאר גם את המציאות החיצונית באור רך יותר, בהיר יותר, ואחר לגמרי מחיצוניות גרידא... לכן זה תלוי בעיני המתבונן ובלב שלו- עד כמה הוא רואה את המציאות ולאן הוא רוצה לכוון את הצופה.

 

וכך גם ביצירות אחרות, וכמובן- ספרותיות... תלוי בעיני היוצר כנ"ל..

ספר נחמד למי שאוהב את הסגנון...

 

 

לדעתי הדמויות היו די חסרות אופי, במיוחד הגיבור (שכחתי עכשיו איך קוראים לו)- הוא משאיר את צ'סטר להירקב בכלא כמה שבועות, ורק כשהוא בערך חייב הוא הולך לשחרר אותו, וגם אז בעצם נכשל..

ומה הקטע המוזר הזה עם אחותו?! לא היה לזה שום רמזים מקדימים..

והכל הרגיש לי קצת כאילו זה כתוב כמו רשימת מכולת.. לא יודעת..