בס"ד
ראיתי את הכותרת שלך והרגשתי צורך עז כל כך להגיב לך! עד כדי כך שמיד נרשמתי לאתר והנה אני כותבת לך.
אני ילדתי את בני השלישי לפני חודש וחצי. ברוך השם אני אמא לשלושה בנים מתוקים וצמודים - הגדול בן 3 האמצעי בן שנתיים והקטן בן חודש וחצי.
חשבתי שהפעם זה יהיה שונה. אצליח לקבל את הילד שלי באהבה ובהכלה אינסופית. הרי זה לא הילד הראשון ולא השני שלי.
אבל לא. לא היה שום שוני בינו לבין הקודמים.
חזרתי הביתה מבית החולים. הלילות הפכו להיות סיוט. לא מפסיק לבכות מגזים. אין יום ואין לילה. ואני שכבר חודשיים וחצי בבית כי יצאתי לשמירה.
לאט לאט התחלתי להרגיש שהכל סוגר עליי. חונק אותי. נהייתי עצובה. עצבנית ובעיקר לא אני.
לא אמא. לא אישה. לא אחות ולא חברה.
כמו שאמרת - הרגשתי שהתהפכו לי החיים עד שהם הצליחו להגיע לאיזון מסויים.
אני יכולה רק לומר לך שהפתרון היחידי הוא - לתת לזמן לעשות את שלו.
רק הזמן. לאט לאט. כמה שנראה לך שהזמן לא עובר והכל כבר בלתי נסבל - זה יעבור.
החיים שלך יהיו מלאים באושר עצום ואינסופי. הם גדלים. והבכי המטורף בלילות נרגע. הגזים עוברים. את תלמדי להכיר אותה ולדעת בדיוק מה היא צריכה. היא תגדל ותזהה אותך ותרצה רק אותך. תחבק אותך ותחייך כשתראה אותך.
בגילאים הגדולים יותר, כשהם לומדים לדבר, אין כמו: אבל בא לי רק את אמא. או אמא אני רוצה להישאר איתך.
במקביל לזמן, אני מייעצת לך שתמיד תהיי מוקפת באנשים! משפחה, חברות, בעל. תנסי לא להיות לבד בתקופה הזאת. זה ייקל עלייך מאוד. תצאי איתה לסיבוב בחוץ ביום נעים. זה יעשה לשתיכן טוב.
הכל יעבור יקרה. הרבה אוויר ועוד כמה חודשים שתחזרי לפוסט הזה, את תחייכי ותגידי איזה כיף שעברתי את התקופה הקשה הזו. אני במקום טוב והבת שלי במקום טוב.
, ושמחות בהישגים הקטנים ביותר.
.
)