באותה מידה אפשר לשאול אותך, אם היית שואלת את השאלה הזאת:

* אם חלילה וחס הילדה שלך היא זאת שתחטף ע"י ה'סינואר' הבא, זה שישוחרר בעיסקה הבאה?!

*אם חלילה משוחררי העסקה הזאת יובילי את הטבח הבא, כולל רצח, אונס, שריפת תינוקות עריפת ראשי זקנים (להמשיך?) בישוב שלך?

* אם הטיל שהם ירו מהשטחים שעכשיו נצא, ח"ו יתפוצץ על הבית שלך?

*אם באמצעי הלחימה שהם יבריחו מחדש דרך פילדלפי שיחזור לשליטתם, ירו ח"ו בבן החייל שלך?

המצב באמת לא פשוט, אבל גם כשצריך להכריע בהכרעות מאוד לא פשוטות, צריך להכריע מהשכל ולא מהבטן.

אני חושבת גם על החיילים המסכנים בעזה ששוכבים עכשיו בבוץ(וכן!! גם הבן החייל שלי הוא אחד מהם ואני רוצה אותו בחזרה בריא ושלם בבית)...

אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו אחרי שלא ראה אותו המון זמן.

להזכירך שיציאת החיילים מעזה, אם תקרה, היא לא כי זה האינטרס הישראלי אלא כי זה מה שישראל תשלם תמורת החטופים.

כמו ששחרור מחבלים זה לא אינטרס שלנו, כך יציאת חיילים מעזה היא מחיר ולא משהו טוב בפני עצמו

כאילו זה רע שהם נמצאים שם.

אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו 

האמת היא שההפך, זה טוב שהם שם, והיציאה משם היא המחיר של השבת החטופים ולא משהו שטוב לנו בפני עצמו.

(כלומר זה טוב שהם שם בהתייחס למצב שיש שם עם שרוצה להשמיד אותנו. כמובן שהכי טוב היה אם לא היה צורך שחיילים יהיו בעזה, פרחים בקנה ובנות בצריח וכו'... אבל זה רחוק מהמציאות).

יש סיבה עליונה, בגללה הבן שלך שד' יברך אותו, ישמור אותו ויזכה אותו לחזור בריא ושלם בעטרת ניצחון לראשו, נמצא עכשיו בעזה.

ההסכם המדובר כרגע (לפי השמועות) הוא הסכם כניעה בו תמורת כשליש מהחטופים ועם הפקרת כל שאר החטופים, החאמס מקבל ניצחון ואת האפשרות להשתקם ולהתכונן לטבח הבא. לא בשביל זה הבן שלך ורבבות אלפי ישראל כמוהו, עזבו הכל שמו נפשם בכפם ויצאו להלחם.

הלוואי שכל זה היה יכול לקרות ככה

גאולה כהן ז''ל אמרה פעם שאם הילד שלה היה נחטף היא הייתה עושה הכל כדי שישחררו אותו, והתפקיד של ראש הממשלה היה להתעלם ממנה.

אף אחד כאן לא רוצה שהחטופים ימותו או יחיו עוד דקה אחת בשבי, זה נורא וזה שובר את הלב.

אבל אם המחיר הוא מאות נרצחים נוספים, ויתור על הישגים שנקנו בדמם של מאות חיילים גיבורים, והחזרת המצב למה שהיה לפני שנה וחצי - אז המחיר פשוט גבוה מדי. כי לא יכול להיות שהמחיר של 40 אנשים חיים הוא מאות אנשים חיים אחרים.

את משפחות החטופים.

להפך הובע צער מאוד גדול עבורם ועבור החטופים.

זה עדיין לא אומר שכל מי שרוצה לראות את החטופים בבית, חייב לחשוב שצריך להחזיר אותם בעסקה שמשחררת אלפי מחבלים.

כנראה לא הבנת.

עזבי..

רק עזבי ונו.. נו...

הצר הוא בלתי נתפס, ומבינה כל הורה או קרוב של חטוף שכרגע לא מעניין אותו אלפי מחבלים אחרים או נרצחים נוספים שיגיעו בעקבות השחרור של בנו.

יחד עם זאת אם מקבלי ההחלטות היו פועלם מצדק גרידא, כנראה שלא זו העסקה שהם היו מקדמים.

או לפחות להביא את כולם ולא את חלקם.

אם היו מתעקשים על כולם כנראה שהם היו פה כבר מזמן.

הם צודקים בכאב שלהם

אבל הממשלה לא אמורה לסגור עסקאות בגלל זה

"לקבוע את גורלה של מדינה, ושל חבלי ארץ שלמים בתוכה, בגלל כמה עשרות אנשים אומללים (שחלקם גופות), זו איוולת אמוציונלית. התמונות והדימויים של חטופים נמקים במנהרות ודמעות בני המשפחה מעוררות מטבע הדברים רגשות חזקים. אבל זו לא הדרך לקבל החלטות, בטח לא של מדינאים. במבט של מדינה לא ממשכנים גורל של חברה בגלל כמה חטופים ובני ערובה. לא נכנעים לארגון טרור רצחני ונותנים לו חיים חדשים בגלל שהוא מחזיק בבני ערובה שלנו. במבט הגיוני לא משחררים ולו טרוריסט אחד עבור מאה גופות. גם לא עבור בני ערובה חיים. עם טרוריסטים לא מדברים אלא דרך כוונות הרובים. אחרת המסקנה שלהם שרק מתחזקת עם השנים היא שאיתנו מה שהולך הוא רק טרור ואלימות אכזרית. מדיניות שמבוססת על היגיון מוכנה להתעלם ממצוקה נפשית ומסערת רגשות, אם המצב מצריך זאת.

קינה על עסקת החטופים השנייה (טור 688) - הרב מיכאל אברהם

אבל יכולה לספר שיש סביבי אנשים בלחץ אמיתי מהמוני המחבלים שהולכים להציף את סביבתנו.

אני מפחדת מעוד 7.10.

אם היה לי ילד בשבי כנראה הייתי בהכחשה לאופציה של 7.10 נוסף.

גם עכשיו אני חצי בהכחשה אחרת אשב בבית בחרדה או אעזוב את הארץ... 

שזה כנראה לא הדבר הנכון.

שזו הפסקה מוקדמת מדיי ולא נכונה.

הפסקה שנשלם עליה כנראה בויקר בעוד כמה שנים הבאות

החלטות כבדות מאוד שישפיעו על עתיד המדינה.

והרצון לראות את החטופים כבר בבית רק שלא בטוח שבעסקה הזאת כולם יחזרו (אם בכלל, ואני בספק גדול מאוד, יודעים איפה כולם, חיים ומתים) והמחירים יהיו עצומים.

מדהים לראות משפחות של חטופים שממש יוצאות נגד העיסקה הזאת כי הם יודעים שילדם יישאר מאחור וגם הסכנה לאזרחי המדינה עצום.

ולא דיברנו על הלחץ המדיני שכבר עכשיו טראמפ מפעיל עלינו (וכמה שמחנו שהוא נבחר)

אני משערת שרוב מטרות המלחמה הושגו וזה הזמן לסגת חלקית ולהחזיר אותם גם במחיר גבוה

אבל כזה שאפשר לעמוד בו

שהרי הסכנה המשמעותית היתה חוסר מוכנות ושאננות שאני רוצה להאמין שכבר איננה

המטרות היו מיטוט החמאס ויצירת תנאים להשבת החטופים:

בעיסקה הזאת (ע"פ המדווח) כמעט שבעים חטופים מופקרים לגורלם, כשאנחנו מאבדים את הכלים האפקטיביים שהושגו בדם ויזע חיילנו ובדמעות כולנו להמשיך לפעול להחזרתם.

החמאס אמנם הוכה קשות, אבל הוא עדיין שולט בשטח. ההסכם המתגבש יוציא אותו מנצח בעיני העולם הערבי ויאפשר לו להשתקם ולהתכונן היטב לטבח הבא.

לבנות על זה שבפעם הבאה לא ישתיקו את המתריעים זה מביך, כשברגע זה ממש משתיקים את המתריעים על המשמעויות הרות האסון של העיסקה הנוכחית.

לא פרצה בגלל שהשתיקו מישהו אלא בגלל שכולם עצמו עיניים כשהסימנים היו גלויים

בגלל תחושה של כוחי ועוצם ידי

בלי הבנה שחייבים לשמור על באלאנס בין פעולות לחימה לבין הדברות

גם עכשיו לא מצליחים להכריע בכוח הזרוע כי המציאות מורכבת מדי

אני לא חייה בפנטזיה שלא יהיה פה אויב אחרי המלחמה הזו או המלחמה הבאה

אז שחרור מחבלים או נסיגה חלקית זה לא מה שיפגע בבטחון שלנו אלא חיים בפנטזיות

השתיקו את הנגדת

השתיקו את התצפיתניות

השתיקו את מי שציטט לחמאס

השתיקו את כל הסימנים המקדימים

השתיקו את מי שהתנגד לעסקת שליט (באותן טענות *בדיוק* בהן משתיקים כל התנגדות היום)

השתיקו את מי שהתנגד להתנתקות

השתיקו את מי שהתנגד לאוסלו

אותם אנשי שקט בקדנציה שלי ואחרי המבול, לא הלכו לשום מקום. עכשיו לא מצליחים להכניע, כי מפעילים זרוע קשורה. ביום שנפסיק להלחם ביד אחת ולהאכיל אותם ביד שניה, הם ישברו.

לעסקה הראשונה, שעל כל חסרונותיה היתה עדיפה עשרת מונים על מה שפורסם כעת, הגענו כשהם עמדו למות מרעב וצמא. מומחים רבים (אך מושתקים!) טוענים שאם היינו ממשיכים את המצור אז - תוך שבועות ספורים היינו מנצחים. 

אבל זה לא היה הגורם הראשי למלחמה כי היו מספיק נתונים שהיו ידועים כדי להבין שמתוכננת מתקפה

הזרוע שלנו קשורה כי המציאות מורכבת

אנחנו לא יכולים לעשות כרצוננו

העסקה הראשונה היה טובה מאד והיה ברור שהעסקה הבאה תהיה יותר בעייתית

כל מי שטוען טענות גרנדיוזיות על נצחונות אינו מומחה אלא פתטי שלא מצליח לראות את התמונה האמיתית 

מלבד זאת, עצם העובדה שיושבים עם חמאס למו"מ, היא הכרה דה-פקטו שלנו, שמשודרת גם לאוכלוסיה, שהוא השלטון. סותר לחלוטין את המטרה להביס אותו.

יש פה אויב שגר לידנו

אם הצבא יהיה שם החיילים יפגעו כל הזמן

אם נצא משם הם יתחמשו

ככה בעזה

ככה ביוש

ככה בדרום לבנון

אבל יש מקומות אחרים כמו גבול מצרים וגבול ירדן שהם הרבה יותר שקטים כי יש שלום

כי בהדברות מגיעים למצב יותר טוב אבל אסור אף פעם לעצום עיניים לחשוב שהכל בסדר אלא להיות בעירנות

אויב הוא תמיד אויב

היום זה חמאס מחר זה מישהו אחר אבל תמיד זה אויב

באוסלו הבטיחו לנו שלום, קיבלנו אוטובוסים מתפוצצים בערים. בעזה הבטיחו ש'נסיים את הכיבוש תהיה סינגפור' קיבלנו שמונה עשרה שנה של ריצה למקלטים שבסופם הטבח והמלחמה הנוכחית.

גם ערביי יו"ש ועזה צריכים להבין שהמשמעות של פגיעה בנו היא גיהנום, כשיבינו את זה, אף אחד לא יעז לפגוע בנו.

קל לעשות שלום או שביתת נשק עם מדינה שיש לה מה להפסיד

עם אנשים שחיים במדינת עולם שלישי ומתחנכים מגיל אפס שלקחנו להם את האדמה כנראה שהמקסימום שאפשר לעשות זה הפסקות אש

אין להם ממש מה להפסיד

מי שמדומיין זה מי שחושב שיש פתרון לקונפליקט הזה בכוח הזרוע

הדמיון ש'אם רק יהיו להם תנאים טובים' הוא מקושקש. ככל שהם יותר 'יושבים טוב', הם דווקא מוציאים יותר טרור.

במשך שנים אנחנו מחסלים, הורסים בתים ומתיישבים בכל מיני וזה לא מפריע להם בטרור.

תחשוב, כמו שאתה ואחרים מאמינים באידאולוגיות במשך שנים ומוצאים תמיד סיבות להאמין בהן, ככה הם, יש להם אידאולוגיה אחת והיא להרוג עד שהם יקבלו את כל האדמות שהם רוצים, שם דבר לא משנה את האידיאולוגיה הזו.

בשנות אוסלו, סבלנו שנים שאוטובוסים התפוצצו בירושלים, תל אביב ובית ליד על בסיס שבועי.

כשאהוד ברק דיבר איתם וכמעט נתן להם את הכל, הם פתחו באינטיפדה השניה וירו על כחותינו, מהנשק שאנחנו סיפקנו להם תמורת השלום.

בנט דיבר עם עזה, התיר מעבר סחורות שעד אז היו אסורות, הגדיל פי עשרה את מספר הפועלים בהנחה שבתמורה יתנו שקט כי יהיה להם מה להפסיד - בעזרת הפועלים-מרגלים הללו הם ארגנו את הטבח.

כמה אפשר להיות תקועים בקונספציה הזאת שאם יהיה להם מה להפסיד יהיה פחות טרור?!

שאתה כתבת שיש להם מה להפסיד

ואני כתבתי שאין להם מה להפסיד

אז מי תקוע בקונספציה?

משא ומתן יהיה פחות טרור.

המציאות מוכיחה הפוך - כשהם מקבלים מאיתנו שטח/ציוד/חומרי בניה/היתרי עבודה, הם נותנים טרור.

כשהם מבינים שאנחנו לא נוותר והם רק ימותו/יאבדו את ביתם ואדמתם - היה הרבה פחות טרור.

בתקופה שהרסנו באמת בתי מחבלים תוך שעות - הורים הסגירו לשב"כ את בניהם שתכננו פיגוע. מאז שבג"ץ הפך את זה לנוהל מסורבל שבו אחרי חודשים שוברים כמה לבנים, הכלי אבד את משמעותו.

מתפללת על זה...

שהקב"ה יעזור לנו להחזיר את החטופים דרך ניצחון אמיתי, ולא על ידי כניעה והחזרת הכוח לאויבינו...

אני חייב להגיד שלצד ההתנגדות אליה,

והחשש מהאסונות שעוד יקרו בגללה,

הלב מתרחב ומתרגש לקראת חזרתם של חלק מהחטופים הביתה.

אני חושב שאסור לתת להתנגדות ולחשש לטשטש את השמחה הטבעית, כשרואים יהודי שחוזר הביתה אחרי שנה ורבע של שבי לא אנושי.

הלוואי ויחזרו כולם

זה יהיה מצמרר ומרגש מאד לראות אותם חוזרים מהתופת

בעיינים שלהם עשרות אלפי הרוגים לא נספרים, אלפי בתים הרוסים לא נספרים. הדבר היחיד שהיה באמת נספר אצלהם, זה אם הם היו צריכים להיכנע/למות ולאבד שטח ואת היכולת להמשיך להילחם.

בעיניהם, הם הכאיבו לנו ואחרי שגיסנו את כל הכחות, חוזרים כמעט לקוים הקודמים - המסר שהם קיבלו לפי עולם המושגים שלהם, הוא שהטרור, הטבח, האונס והחטיפות משתלמים בדרך לאל-אקצא.

זה שהם חושבים שהם ניצחו לא הופך את זה לנכון

המצרים חוגגים את מלחמת יום כיפור.

את מלחמת השחרור הם לא חוגגים - היא נחשבת אצלהם 'נאקבה'  - שואה.

את מלחמת ששת הימים אינם חוגגים - היא נקראת 'נחסא' - אסון.

מבחינתם במלחמת יום כיפור הם ניצחו, כי אנחנו חטפנו מכה ובעקבות המו"מ שאחרי המלחמה נסגנו מהקוים שהיו בפתיחתה.

השאלה הקריטית אחרי שמחת תורה, היתה האם הערבים יחוו 'נאקבה' נוספת ואז המסקנה תהיה שכל העניין לא היה שווה, או שהם הכאיבו לנו וייסימו באותם קוים ובתנאים שמאפשרים להם להתארגן לטבח הבא - שאז מבחינתם זה 'קרב קרני חיטים'.

בדיוק כמו בנאום של סינואר שר"י אחרי עיסקת שליט הנוראית, מבחינתם הוכח שוב ששווה לחטוף יהודים. הם אפילו יכולים להשאיר שבעים מאחור ולהמשיך לייסר אותנו, כשהם משתקמים כמעט לחלוטין.

אני מאוד מקווה שיש לנתניהו איזה שפן בכובע, אחרת הוא צ'מברלין בריבוע. הוא אפילו לא יכול להציג שתמורת הויתור על המטרות שהוא השיג שלום בדורינו...

זה לא היה מונע מהם לעשות זאת שוב.

עובדה: הם כבר חטפו נכבה ובכל זאת הם ניסו שוב להילחם בנו.

הם איבדו שטח במלחמת השחרור, מאות אלפי פליטים וכו', ועדיין זה לא לימד אותם לקח.

אם אנחנו לא רוצים שהם יפתחו נגדנו בעוד מלחמה, אנחנו צריכים לדאוג שהם *לא יוכלו* לפתוח במלחמה.

כי לדאוג שהם *לא ירצו* זה בלתי אפשרי, לא משנה כמה חזק הם חוטפים.

לכן לא אכפת לי איזה סיפורים הם מספרים לעצמם על נצחונות מדומיינים.

אסירי העולם יגורשו ל...

ובכן, עזה...

תהיה תנועה חופשית צפונה, כלומר יחזרו לצפות על שדרות בעין בלתי מזוינת. יקבלו אספקה פי כמה מזאת שעכשיו חמאס עושה ממנה מליונים ומגייס אליו לוחמים אם הם לא רוצים למות מרעב. יותר מזה הם לא צריכים.

אני מסכים שהסיום היה צריך להיות כזה שהם לא יכולים. כדי שהם לא יוכלו צריך ש:

1. השלטון יהיה שלנו.

2. הערבים יצטרכו לבחור בין נאמנות מוחלטת לשלטון שלנו, כולל להיות 'בצד שלנו' במלחמה באויבים, כמו הדרוזים והצ'רקסים ואחרים, לבין לעזוב את הארץ לצמיתות.

3. הקמת ישובים יהודיים פורחים, שימנעו רצף ערבי ודמיון של מישהו שיש סיכוי שמעשיו יגרמו לנו לברוח.

נ.ב.

אני באמת מתפלל, מקווה ופועל לזה שזה לא יהיה סוף פסוק. אבל בהחלט מודאג מאוד.

ושמו טראמפ.

השאלה הגדולה האם ירצה לסיים את המלחמה או שירצה יותר לדרוש מחמאס להתפרק מנשק.

מה שיכול אפילו להחזיר אותנו ללחימה עם שבויים בודדים בין החיים שיישאר לנו להציל.

יכול להיות שהכי חכם לסמוך על הערבים.

שכידוע סרבו פעם אחר פעם לקבל את המדינה שלנו, בתמורה לרצועת חוף חסרת הגנה, עוד מימי המנדט הבריטי.

גם החמאס בעצמו סירב להצעות שלנו להפסקת אש בצוק איתן ובזמן הזה המשכנו להילחם והרסנו עשרות מנהרות קרובות מאוד למצב שמאפשר תקיפה על מדינת ישראל.

מאוד מתאים לחמאס לירות פתאום רקטה באחד השלבים של העסקה ואז נחזור ללחימה וננצח.

אני גם חושבת שהעסקה הנוכחית על הפנים, אני גם חוששת מההשלכות שלה, כל אלו לא מנעו ממני לבכות מהתרגשות ושמחה כשראיתי את רומי, אמילי ודורון חוזרות לישראל, להתנחם ולשמוח יחד עם המשפחות שלהם ואוהביהן.

אם הוא יגבה אותנו בחזרה ללחימה אחרי השלב הראשון, נוכל אפילו לשמור על זה בתור אופציה מאיימת שתסייע לחמאס להתקפל ולהגיע להסדר שהוא לא שולט ברצועת עזה.

או לחלופין לחזור ללחימה.

מה שהכי חשוב לגבי השלב הראשון שבעז"ה לא נשחרר את החברים של סינוואר כלומר מרואן ברגותי, רוצחי משפחת פוגל הי"ד, והמפקדים מהאינתיפדה השנייה חסן סאלמה, עבדאללה ברגותי, איברהים חאמד והגרוע ביותר עבאס א סייד שהוציא את הפיגוע הנורא ביותר שקדם ל7 באקטובר, כלומר הפיגוע בליל הסדר

/flashes/1034906?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share

נתפלל שהממשלה והעומד בראשה יקבלו אומץ להבהיר שעוברים ללחימה מלאה, תחת מצור מלא.

מי שרוצה כוס מים ואפשרות לצאת לחו"ל שיביא איתו חטופים או את הראשים של ראשי החמאס.

חוק להרג מחבלים.

כל מחבל - עונש מוות, גם אם הצליח 'רק' לפצוע.

ובוודאי אם רצח.

זה היה מוריד את המוטיבציה לחטיפות,

ומונע את הזוועה שבהחזרת מחבלים עם דם על הידיים לרחובות.

למה לא עושים את זה?

זה אמור להיות פחות קשה לחקיקה מאמצעי הרתעה אחרים, שגם כן היה צריך לעשות.

בן גביר דיבר על כך מיד אחרי השביעי באוקטובר, והאשימו אותו בפופוליזם.

חוץ מהצלת נפשות, היה חוסך מהמדינה גם סכומי עתק של מאסר של אלפי מחבלים, על כל ההוצאות שזה דורש, כמו אוכל, כוח אדם, ועוד.

את הכסף הזה היה אפשר לתת בשביל יותר עזרה לחיילים פצועים ולמשפחות מילואים.

זה לא אמור להיות תיאור אוטופי, אלא מציאות פשוטה שאמור להיות לנו בעזרת השם את הכוח לבצע אותה. צריך רק קצת של שכל ישר, ושחרור ממקובעות.

בארה"ב יש עונש מוות, אך זה לא אומר שמיישמים אותו מיד. אסירים יכולים לשהות עשרות שנים בבתי כלא ולהגיש עתירות על גבי עתירות. ועוד לא דיברנו על מדינת בג"ץ שאנחנו חיים בה. די ברור שהשופטים יימנעו מלגזור גזר דין מוות על מחבל כזה או אחר.

בשביל מה להיות בדיכאון. זה לא יתן שום דבר. לא שאלו אותך מה לעשות. לא שווה הדכאון. יש דברים שצריך לתת לקב"ה לטפל בהם. אנחנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות.

אני גם ממש מפחדת. יש לנו כל כך המון אויבים שרוצים לרצוח אותנו. מספר המחבלים ששוחררו הם קמצוץ ממספר המחבלים האחרים וישמחו לרצוח אותנו - והקב"ה מצלינו מידם. אז כן, זה מפחיד שכל כך המון רוצחים שוחררו, אבל אם הקב"ה רוצה לשמור עלינו או חס וחלילה אחרת, אין לנו מדי מה לעשות מחוץ מלהתפלל.

ממליץ לכולם לקרוא את החומש בדרש על "כי תבוא" ו"בחוקותיי" וכן את ספר מלכים. הקב"ה ממש, אבל ממש, לא התחייב לשמור עלינו. אלוקי התנ"ך הוא א-ל קנא שבהתחלה נותן X שנות חסד לעם קשה העורף, ואז, כשמרבית העם מחללים מצוות, ה' מעניש אותו. כולל שלילת הריבונות וגירוש לגולה. שלש פעמים מדינות יהודיות היו בתסריט הזה, ולא מן הנמנע שלפרויקט הציוני נכונה דרך דומה.

לא התכוונתי לכך שהקב"ה התחייב לשמור עלינו. כתבתי: 'אם הוא לא רוצה לשמור עלינו, חס וחלילה, אין לנו מדי מה לעשות, מלבד להתפלל,' ואני צריכה גם להוסיף: לחזור בתשובה.

עובדתית, עם ישראל חטא מאז ומעולם, נענש קשות, חזר בתשובה באופן חלקי מאוד, שב לסורו ונענש שוב. הממלכה המאוחדת התפצלה, ממלכת ישראל נכחדה, ממלכת יהודה נכחדה אף היא, אך שוקמה כעבור 70 שנה ואז התנדפה שוב בתקופת החשמונאים (שהיו סופר-דוסים בתחילת הקדנציה, אך הסתכסכו והתבוללו תוך דור וחצי).

מדוע שגורלה של מדינת ישראל יהיה שונה? כי מישהו החליט לשחק עם הפסוקים ולהכריז שהיא אתחלתא דגאולה? מה ההסתברות שהמודל הראשון שתיארתי, שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, יחזור שוב, מול השערה של רבנים מסוימים לגבי אותה אתחלתא דגאולה (או בגרסה החב"דית, "הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה" שנמשך כבר 30 שנה)?

גם על חורבן גוש קטיף אמרו "היה לא תהיה", נשאו שלטים "גוש תקיף" והפגינו ביטחון מופרז מדי.

כלומר שומר עלינו כעם, זה כן.

אבל לא כיחידים. יחידים יכולים למות בדרכים נוראיות...

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת