באותה מידה אפשר לשאול אותך, אם היית שואלת את השאלה הזאת:

* אם חלילה וחס הילדה שלך היא זאת שתחטף ע"י ה'סינואר' הבא, זה שישוחרר בעיסקה הבאה?!

*אם חלילה משוחררי העסקה הזאת יובילי את הטבח הבא, כולל רצח, אונס, שריפת תינוקות עריפת ראשי זקנים (להמשיך?) בישוב שלך?

* אם הטיל שהם ירו מהשטחים שעכשיו נצא, ח"ו יתפוצץ על הבית שלך?

*אם באמצעי הלחימה שהם יבריחו מחדש דרך פילדלפי שיחזור לשליטתם, ירו ח"ו בבן החייל שלך?

המצב באמת לא פשוט, אבל גם כשצריך להכריע בהכרעות מאוד לא פשוטות, צריך להכריע מהשכל ולא מהבטן.

אני חושבת גם על החיילים המסכנים בעזה ששוכבים עכשיו בבוץ(וכן!! גם הבן החייל שלי הוא אחד מהם ואני רוצה אותו בחזרה בריא ושלם בבית)...

אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו אחרי שלא ראה אותו המון זמן.

להזכירך שיציאת החיילים מעזה, אם תקרה, היא לא כי זה האינטרס הישראלי אלא כי זה מה שישראל תשלם תמורת החטופים.

כמו ששחרור מחבלים זה לא אינטרס שלנו, כך יציאת חיילים מעזה היא מחיר ולא משהו טוב בפני עצמו

כאילו זה רע שהם נמצאים שם.

אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו 

האמת היא שההפך, זה טוב שהם שם, והיציאה משם היא המחיר של השבת החטופים ולא משהו שטוב לנו בפני עצמו.

(כלומר זה טוב שהם שם בהתייחס למצב שיש שם עם שרוצה להשמיד אותנו. כמובן שהכי טוב היה אם לא היה צורך שחיילים יהיו בעזה, פרחים בקנה ובנות בצריח וכו'... אבל זה רחוק מהמציאות).

יש סיבה עליונה, בגללה הבן שלך שד' יברך אותו, ישמור אותו ויזכה אותו לחזור בריא ושלם בעטרת ניצחון לראשו, נמצא עכשיו בעזה.

ההסכם המדובר כרגע (לפי השמועות) הוא הסכם כניעה בו תמורת כשליש מהחטופים ועם הפקרת כל שאר החטופים, החאמס מקבל ניצחון ואת האפשרות להשתקם ולהתכונן לטבח הבא. לא בשביל זה הבן שלך ורבבות אלפי ישראל כמוהו, עזבו הכל שמו נפשם בכפם ויצאו להלחם.

הלוואי שכל זה היה יכול לקרות ככה

גאולה כהן ז''ל אמרה פעם שאם הילד שלה היה נחטף היא הייתה עושה הכל כדי שישחררו אותו, והתפקיד של ראש הממשלה היה להתעלם ממנה.

אף אחד כאן לא רוצה שהחטופים ימותו או יחיו עוד דקה אחת בשבי, זה נורא וזה שובר את הלב.

אבל אם המחיר הוא מאות נרצחים נוספים, ויתור על הישגים שנקנו בדמם של מאות חיילים גיבורים, והחזרת המצב למה שהיה לפני שנה וחצי - אז המחיר פשוט גבוה מדי. כי לא יכול להיות שהמחיר של 40 אנשים חיים הוא מאות אנשים חיים אחרים.

את משפחות החטופים.

להפך הובע צער מאוד גדול עבורם ועבור החטופים.

זה עדיין לא אומר שכל מי שרוצה לראות את החטופים בבית, חייב לחשוב שצריך להחזיר אותם בעסקה שמשחררת אלפי מחבלים.

כנראה לא הבנת.

עזבי..

רק עזבי ונו.. נו...

הצר הוא בלתי נתפס, ומבינה כל הורה או קרוב של חטוף שכרגע לא מעניין אותו אלפי מחבלים אחרים או נרצחים נוספים שיגיעו בעקבות השחרור של בנו.

יחד עם זאת אם מקבלי ההחלטות היו פועלם מצדק גרידא, כנראה שלא זו העסקה שהם היו מקדמים.

או לפחות להביא את כולם ולא את חלקם.

אם היו מתעקשים על כולם כנראה שהם היו פה כבר מזמן.

הם צודקים בכאב שלהם

אבל הממשלה לא אמורה לסגור עסקאות בגלל זה

"לקבוע את גורלה של מדינה, ושל חבלי ארץ שלמים בתוכה, בגלל כמה עשרות אנשים אומללים (שחלקם גופות), זו איוולת אמוציונלית. התמונות והדימויים של חטופים נמקים במנהרות ודמעות בני המשפחה מעוררות מטבע הדברים רגשות חזקים. אבל זו לא הדרך לקבל החלטות, בטח לא של מדינאים. במבט של מדינה לא ממשכנים גורל של חברה בגלל כמה חטופים ובני ערובה. לא נכנעים לארגון טרור רצחני ונותנים לו חיים חדשים בגלל שהוא מחזיק בבני ערובה שלנו. במבט הגיוני לא משחררים ולו טרוריסט אחד עבור מאה גופות. גם לא עבור בני ערובה חיים. עם טרוריסטים לא מדברים אלא דרך כוונות הרובים. אחרת המסקנה שלהם שרק מתחזקת עם השנים היא שאיתנו מה שהולך הוא רק טרור ואלימות אכזרית. מדיניות שמבוססת על היגיון מוכנה להתעלם ממצוקה נפשית ומסערת רגשות, אם המצב מצריך זאת.

קינה על עסקת החטופים השנייה (טור 688) - הרב מיכאל אברהם

אבל יכולה לספר שיש סביבי אנשים בלחץ אמיתי מהמוני המחבלים שהולכים להציף את סביבתנו.

אני מפחדת מעוד 7.10.

אם היה לי ילד בשבי כנראה הייתי בהכחשה לאופציה של 7.10 נוסף.

גם עכשיו אני חצי בהכחשה אחרת אשב בבית בחרדה או אעזוב את הארץ... 

שזה כנראה לא הדבר הנכון.

שזו הפסקה מוקדמת מדיי ולא נכונה.

הפסקה שנשלם עליה כנראה בויקר בעוד כמה שנים הבאות

החלטות כבדות מאוד שישפיעו על עתיד המדינה.

והרצון לראות את החטופים כבר בבית רק שלא בטוח שבעסקה הזאת כולם יחזרו (אם בכלל, ואני בספק גדול מאוד, יודעים איפה כולם, חיים ומתים) והמחירים יהיו עצומים.

מדהים לראות משפחות של חטופים שממש יוצאות נגד העיסקה הזאת כי הם יודעים שילדם יישאר מאחור וגם הסכנה לאזרחי המדינה עצום.

ולא דיברנו על הלחץ המדיני שכבר עכשיו טראמפ מפעיל עלינו (וכמה שמחנו שהוא נבחר)

אני משערת שרוב מטרות המלחמה הושגו וזה הזמן לסגת חלקית ולהחזיר אותם גם במחיר גבוה

אבל כזה שאפשר לעמוד בו

שהרי הסכנה המשמעותית היתה חוסר מוכנות ושאננות שאני רוצה להאמין שכבר איננה

המטרות היו מיטוט החמאס ויצירת תנאים להשבת החטופים:

בעיסקה הזאת (ע"פ המדווח) כמעט שבעים חטופים מופקרים לגורלם, כשאנחנו מאבדים את הכלים האפקטיביים שהושגו בדם ויזע חיילנו ובדמעות כולנו להמשיך לפעול להחזרתם.

החמאס אמנם הוכה קשות, אבל הוא עדיין שולט בשטח. ההסכם המתגבש יוציא אותו מנצח בעיני העולם הערבי ויאפשר לו להשתקם ולהתכונן היטב לטבח הבא.

לבנות על זה שבפעם הבאה לא ישתיקו את המתריעים זה מביך, כשברגע זה ממש משתיקים את המתריעים על המשמעויות הרות האסון של העיסקה הנוכחית.

לא פרצה בגלל שהשתיקו מישהו אלא בגלל שכולם עצמו עיניים כשהסימנים היו גלויים

בגלל תחושה של כוחי ועוצם ידי

בלי הבנה שחייבים לשמור על באלאנס בין פעולות לחימה לבין הדברות

גם עכשיו לא מצליחים להכריע בכוח הזרוע כי המציאות מורכבת מדי

אני לא חייה בפנטזיה שלא יהיה פה אויב אחרי המלחמה הזו או המלחמה הבאה

אז שחרור מחבלים או נסיגה חלקית זה לא מה שיפגע בבטחון שלנו אלא חיים בפנטזיות

השתיקו את הנגדת

השתיקו את התצפיתניות

השתיקו את מי שציטט לחמאס

השתיקו את כל הסימנים המקדימים

השתיקו את מי שהתנגד לעסקת שליט (באותן טענות *בדיוק* בהן משתיקים כל התנגדות היום)

השתיקו את מי שהתנגד להתנתקות

השתיקו את מי שהתנגד לאוסלו

אותם אנשי שקט בקדנציה שלי ואחרי המבול, לא הלכו לשום מקום. עכשיו לא מצליחים להכניע, כי מפעילים זרוע קשורה. ביום שנפסיק להלחם ביד אחת ולהאכיל אותם ביד שניה, הם ישברו.

לעסקה הראשונה, שעל כל חסרונותיה היתה עדיפה עשרת מונים על מה שפורסם כעת, הגענו כשהם עמדו למות מרעב וצמא. מומחים רבים (אך מושתקים!) טוענים שאם היינו ממשיכים את המצור אז - תוך שבועות ספורים היינו מנצחים. 

אבל זה לא היה הגורם הראשי למלחמה כי היו מספיק נתונים שהיו ידועים כדי להבין שמתוכננת מתקפה

הזרוע שלנו קשורה כי המציאות מורכבת

אנחנו לא יכולים לעשות כרצוננו

העסקה הראשונה היה טובה מאד והיה ברור שהעסקה הבאה תהיה יותר בעייתית

כל מי שטוען טענות גרנדיוזיות על נצחונות אינו מומחה אלא פתטי שלא מצליח לראות את התמונה האמיתית 

מלבד זאת, עצם העובדה שיושבים עם חמאס למו"מ, היא הכרה דה-פקטו שלנו, שמשודרת גם לאוכלוסיה, שהוא השלטון. סותר לחלוטין את המטרה להביס אותו.

יש פה אויב שגר לידנו

אם הצבא יהיה שם החיילים יפגעו כל הזמן

אם נצא משם הם יתחמשו

ככה בעזה

ככה ביוש

ככה בדרום לבנון

אבל יש מקומות אחרים כמו גבול מצרים וגבול ירדן שהם הרבה יותר שקטים כי יש שלום

כי בהדברות מגיעים למצב יותר טוב אבל אסור אף פעם לעצום עיניים לחשוב שהכל בסדר אלא להיות בעירנות

אויב הוא תמיד אויב

היום זה חמאס מחר זה מישהו אחר אבל תמיד זה אויב

באוסלו הבטיחו לנו שלום, קיבלנו אוטובוסים מתפוצצים בערים. בעזה הבטיחו ש'נסיים את הכיבוש תהיה סינגפור' קיבלנו שמונה עשרה שנה של ריצה למקלטים שבסופם הטבח והמלחמה הנוכחית.

גם ערביי יו"ש ועזה צריכים להבין שהמשמעות של פגיעה בנו היא גיהנום, כשיבינו את זה, אף אחד לא יעז לפגוע בנו.

קל לעשות שלום או שביתת נשק עם מדינה שיש לה מה להפסיד

עם אנשים שחיים במדינת עולם שלישי ומתחנכים מגיל אפס שלקחנו להם את האדמה כנראה שהמקסימום שאפשר לעשות זה הפסקות אש

אין להם ממש מה להפסיד

מי שמדומיין זה מי שחושב שיש פתרון לקונפליקט הזה בכוח הזרוע

הדמיון ש'אם רק יהיו להם תנאים טובים' הוא מקושקש. ככל שהם יותר 'יושבים טוב', הם דווקא מוציאים יותר טרור.

במשך שנים אנחנו מחסלים, הורסים בתים ומתיישבים בכל מיני וזה לא מפריע להם בטרור.

תחשוב, כמו שאתה ואחרים מאמינים באידאולוגיות במשך שנים ומוצאים תמיד סיבות להאמין בהן, ככה הם, יש להם אידאולוגיה אחת והיא להרוג עד שהם יקבלו את כל האדמות שהם רוצים, שם דבר לא משנה את האידיאולוגיה הזו.

בשנות אוסלו, סבלנו שנים שאוטובוסים התפוצצו בירושלים, תל אביב ובית ליד על בסיס שבועי.

כשאהוד ברק דיבר איתם וכמעט נתן להם את הכל, הם פתחו באינטיפדה השניה וירו על כחותינו, מהנשק שאנחנו סיפקנו להם תמורת השלום.

בנט דיבר עם עזה, התיר מעבר סחורות שעד אז היו אסורות, הגדיל פי עשרה את מספר הפועלים בהנחה שבתמורה יתנו שקט כי יהיה להם מה להפסיד - בעזרת הפועלים-מרגלים הללו הם ארגנו את הטבח.

כמה אפשר להיות תקועים בקונספציה הזאת שאם יהיה להם מה להפסיד יהיה פחות טרור?!

שאתה כתבת שיש להם מה להפסיד

ואני כתבתי שאין להם מה להפסיד

אז מי תקוע בקונספציה?

משא ומתן יהיה פחות טרור.

המציאות מוכיחה הפוך - כשהם מקבלים מאיתנו שטח/ציוד/חומרי בניה/היתרי עבודה, הם נותנים טרור.

כשהם מבינים שאנחנו לא נוותר והם רק ימותו/יאבדו את ביתם ואדמתם - היה הרבה פחות טרור.

בתקופה שהרסנו באמת בתי מחבלים תוך שעות - הורים הסגירו לשב"כ את בניהם שתכננו פיגוע. מאז שבג"ץ הפך את זה לנוהל מסורבל שבו אחרי חודשים שוברים כמה לבנים, הכלי אבד את משמעותו.

מתפללת על זה...

שהקב"ה יעזור לנו להחזיר את החטופים דרך ניצחון אמיתי, ולא על ידי כניעה והחזרת הכוח לאויבינו...

אני חייב להגיד שלצד ההתנגדות אליה,

והחשש מהאסונות שעוד יקרו בגללה,

הלב מתרחב ומתרגש לקראת חזרתם של חלק מהחטופים הביתה.

אני חושב שאסור לתת להתנגדות ולחשש לטשטש את השמחה הטבעית, כשרואים יהודי שחוזר הביתה אחרי שנה ורבע של שבי לא אנושי.

הלוואי ויחזרו כולם

זה יהיה מצמרר ומרגש מאד לראות אותם חוזרים מהתופת

בעיינים שלהם עשרות אלפי הרוגים לא נספרים, אלפי בתים הרוסים לא נספרים. הדבר היחיד שהיה באמת נספר אצלהם, זה אם הם היו צריכים להיכנע/למות ולאבד שטח ואת היכולת להמשיך להילחם.

בעיניהם, הם הכאיבו לנו ואחרי שגיסנו את כל הכחות, חוזרים כמעט לקוים הקודמים - המסר שהם קיבלו לפי עולם המושגים שלהם, הוא שהטרור, הטבח, האונס והחטיפות משתלמים בדרך לאל-אקצא.

זה שהם חושבים שהם ניצחו לא הופך את זה לנכון

המצרים חוגגים את מלחמת יום כיפור.

את מלחמת השחרור הם לא חוגגים - היא נחשבת אצלהם 'נאקבה'  - שואה.

את מלחמת ששת הימים אינם חוגגים - היא נקראת 'נחסא' - אסון.

מבחינתם במלחמת יום כיפור הם ניצחו, כי אנחנו חטפנו מכה ובעקבות המו"מ שאחרי המלחמה נסגנו מהקוים שהיו בפתיחתה.

השאלה הקריטית אחרי שמחת תורה, היתה האם הערבים יחוו 'נאקבה' נוספת ואז המסקנה תהיה שכל העניין לא היה שווה, או שהם הכאיבו לנו וייסימו באותם קוים ובתנאים שמאפשרים להם להתארגן לטבח הבא - שאז מבחינתם זה 'קרב קרני חיטים'.

בדיוק כמו בנאום של סינואר שר"י אחרי עיסקת שליט הנוראית, מבחינתם הוכח שוב ששווה לחטוף יהודים. הם אפילו יכולים להשאיר שבעים מאחור ולהמשיך לייסר אותנו, כשהם משתקמים כמעט לחלוטין.

אני מאוד מקווה שיש לנתניהו איזה שפן בכובע, אחרת הוא צ'מברלין בריבוע. הוא אפילו לא יכול להציג שתמורת הויתור על המטרות שהוא השיג שלום בדורינו...

זה לא היה מונע מהם לעשות זאת שוב.

עובדה: הם כבר חטפו נכבה ובכל זאת הם ניסו שוב להילחם בנו.

הם איבדו שטח במלחמת השחרור, מאות אלפי פליטים וכו', ועדיין זה לא לימד אותם לקח.

אם אנחנו לא רוצים שהם יפתחו נגדנו בעוד מלחמה, אנחנו צריכים לדאוג שהם *לא יוכלו* לפתוח במלחמה.

כי לדאוג שהם *לא ירצו* זה בלתי אפשרי, לא משנה כמה חזק הם חוטפים.

לכן לא אכפת לי איזה סיפורים הם מספרים לעצמם על נצחונות מדומיינים.

אסירי העולם יגורשו ל...

ובכן, עזה...

תהיה תנועה חופשית צפונה, כלומר יחזרו לצפות על שדרות בעין בלתי מזוינת. יקבלו אספקה פי כמה מזאת שעכשיו חמאס עושה ממנה מליונים ומגייס אליו לוחמים אם הם לא רוצים למות מרעב. יותר מזה הם לא צריכים.

אני מסכים שהסיום היה צריך להיות כזה שהם לא יכולים. כדי שהם לא יוכלו צריך ש:

1. השלטון יהיה שלנו.

2. הערבים יצטרכו לבחור בין נאמנות מוחלטת לשלטון שלנו, כולל להיות 'בצד שלנו' במלחמה באויבים, כמו הדרוזים והצ'רקסים ואחרים, לבין לעזוב את הארץ לצמיתות.

3. הקמת ישובים יהודיים פורחים, שימנעו רצף ערבי ודמיון של מישהו שיש סיכוי שמעשיו יגרמו לנו לברוח.

נ.ב.

אני באמת מתפלל, מקווה ופועל לזה שזה לא יהיה סוף פסוק. אבל בהחלט מודאג מאוד.

ושמו טראמפ.

השאלה הגדולה האם ירצה לסיים את המלחמה או שירצה יותר לדרוש מחמאס להתפרק מנשק.

מה שיכול אפילו להחזיר אותנו ללחימה עם שבויים בודדים בין החיים שיישאר לנו להציל.

יכול להיות שהכי חכם לסמוך על הערבים.

שכידוע סרבו פעם אחר פעם לקבל את המדינה שלנו, בתמורה לרצועת חוף חסרת הגנה, עוד מימי המנדט הבריטי.

גם החמאס בעצמו סירב להצעות שלנו להפסקת אש בצוק איתן ובזמן הזה המשכנו להילחם והרסנו עשרות מנהרות קרובות מאוד למצב שמאפשר תקיפה על מדינת ישראל.

מאוד מתאים לחמאס לירות פתאום רקטה באחד השלבים של העסקה ואז נחזור ללחימה וננצח.

אני גם חושבת שהעסקה הנוכחית על הפנים, אני גם חוששת מההשלכות שלה, כל אלו לא מנעו ממני לבכות מהתרגשות ושמחה כשראיתי את רומי, אמילי ודורון חוזרות לישראל, להתנחם ולשמוח יחד עם המשפחות שלהם ואוהביהן.

אם הוא יגבה אותנו בחזרה ללחימה אחרי השלב הראשון, נוכל אפילו לשמור על זה בתור אופציה מאיימת שתסייע לחמאס להתקפל ולהגיע להסדר שהוא לא שולט ברצועת עזה.

או לחלופין לחזור ללחימה.

מה שהכי חשוב לגבי השלב הראשון שבעז"ה לא נשחרר את החברים של סינוואר כלומר מרואן ברגותי, רוצחי משפחת פוגל הי"ד, והמפקדים מהאינתיפדה השנייה חסן סאלמה, עבדאללה ברגותי, איברהים חאמד והגרוע ביותר עבאס א סייד שהוציא את הפיגוע הנורא ביותר שקדם ל7 באקטובר, כלומר הפיגוע בליל הסדר

/flashes/1034906?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share

נתפלל שהממשלה והעומד בראשה יקבלו אומץ להבהיר שעוברים ללחימה מלאה, תחת מצור מלא.

מי שרוצה כוס מים ואפשרות לצאת לחו"ל שיביא איתו חטופים או את הראשים של ראשי החמאס.

חוק להרג מחבלים.

כל מחבל - עונש מוות, גם אם הצליח 'רק' לפצוע.

ובוודאי אם רצח.

זה היה מוריד את המוטיבציה לחטיפות,

ומונע את הזוועה שבהחזרת מחבלים עם דם על הידיים לרחובות.

למה לא עושים את זה?

זה אמור להיות פחות קשה לחקיקה מאמצעי הרתעה אחרים, שגם כן היה צריך לעשות.

בן גביר דיבר על כך מיד אחרי השביעי באוקטובר, והאשימו אותו בפופוליזם.

חוץ מהצלת נפשות, היה חוסך מהמדינה גם סכומי עתק של מאסר של אלפי מחבלים, על כל ההוצאות שזה דורש, כמו אוכל, כוח אדם, ועוד.

את הכסף הזה היה אפשר לתת בשביל יותר עזרה לחיילים פצועים ולמשפחות מילואים.

זה לא אמור להיות תיאור אוטופי, אלא מציאות פשוטה שאמור להיות לנו בעזרת השם את הכוח לבצע אותה. צריך רק קצת של שכל ישר, ושחרור ממקובעות.

בארה"ב יש עונש מוות, אך זה לא אומר שמיישמים אותו מיד. אסירים יכולים לשהות עשרות שנים בבתי כלא ולהגיש עתירות על גבי עתירות. ועוד לא דיברנו על מדינת בג"ץ שאנחנו חיים בה. די ברור שהשופטים יימנעו מלגזור גזר דין מוות על מחבל כזה או אחר.

בשביל מה להיות בדיכאון. זה לא יתן שום דבר. לא שאלו אותך מה לעשות. לא שווה הדכאון. יש דברים שצריך לתת לקב"ה לטפל בהם. אנחנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות.

אני גם ממש מפחדת. יש לנו כל כך המון אויבים שרוצים לרצוח אותנו. מספר המחבלים ששוחררו הם קמצוץ ממספר המחבלים האחרים וישמחו לרצוח אותנו - והקב"ה מצלינו מידם. אז כן, זה מפחיד שכל כך המון רוצחים שוחררו, אבל אם הקב"ה רוצה לשמור עלינו או חס וחלילה אחרת, אין לנו מדי מה לעשות מחוץ מלהתפלל.

ממליץ לכולם לקרוא את החומש בדרש על "כי תבוא" ו"בחוקותיי" וכן את ספר מלכים. הקב"ה ממש, אבל ממש, לא התחייב לשמור עלינו. אלוקי התנ"ך הוא א-ל קנא שבהתחלה נותן X שנות חסד לעם קשה העורף, ואז, כשמרבית העם מחללים מצוות, ה' מעניש אותו. כולל שלילת הריבונות וגירוש לגולה. שלש פעמים מדינות יהודיות היו בתסריט הזה, ולא מן הנמנע שלפרויקט הציוני נכונה דרך דומה.

לא התכוונתי לכך שהקב"ה התחייב לשמור עלינו. כתבתי: 'אם הוא לא רוצה לשמור עלינו, חס וחלילה, אין לנו מדי מה לעשות, מלבד להתפלל,' ואני צריכה גם להוסיף: לחזור בתשובה.

עובדתית, עם ישראל חטא מאז ומעולם, נענש קשות, חזר בתשובה באופן חלקי מאוד, שב לסורו ונענש שוב. הממלכה המאוחדת התפצלה, ממלכת ישראל נכחדה, ממלכת יהודה נכחדה אף היא, אך שוקמה כעבור 70 שנה ואז התנדפה שוב בתקופת החשמונאים (שהיו סופר-דוסים בתחילת הקדנציה, אך הסתכסכו והתבוללו תוך דור וחצי).

מדוע שגורלה של מדינת ישראל יהיה שונה? כי מישהו החליט לשחק עם הפסוקים ולהכריז שהיא אתחלתא דגאולה? מה ההסתברות שהמודל הראשון שתיארתי, שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, יחזור שוב, מול השערה של רבנים מסוימים לגבי אותה אתחלתא דגאולה (או בגרסה החב"דית, "הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה" שנמשך כבר 30 שנה)?

גם על חורבן גוש קטיף אמרו "היה לא תהיה", נשאו שלטים "גוש תקיף" והפגינו ביטחון מופרז מדי.

כלומר שומר עלינו כעם, זה כן.

אבל לא כיחידים. יחידים יכולים למות בדרכים נוראיות...

השכר לא משהו אבל אפשר לעבוד מהבית

אבל כדי לענות לגופה של שאלה - 

הייתי מתחיל בלדבר עם אנשים קרובים אליי שמכירים אותי טוב, ולנסות לברר בצורה כנה, מה הכשרונות שלך, איזה תחומי עניין יש לך ומה מתוכם יוכלו להוות פרנסה מעבר לתחביב.

ואז תפגיש את הרצונות האלה עם המציאות - האם להקים עסק לעבודת כפיים(חקלאות, נגרות, פרגולות, גננות)

או לצאת ללימודים באיזשהו תחום בהתחשב בציוני הבגרות וצורך בהשלמה.

והערת סוגריים חשובה - הגיוני גם שתרצה לקחת את הזמן ורק לאוורר את הראש אחרי תקופת השירות העמוסה, גם לגיטימי, וייתכן שתקופה זו לא תחזור עם הקמת המשפחה וגידול הילדים בעז"ה   

אבל במצבך הייתי אןמרת: קח ת'זמן. תברר במה אתה טוב ומה החזון העתידי שלך.

וקח בחשבון, שום דבר הוא לא לנצח. תמיד תוכל לעבוד במשהו אחר...

אם אתה טוב עם אנשים, אם אתה אוהב ליצור, אם הדרכה ויכולת הכלה הם צדדים חזקים בך או דווקא נגרות.

אולי בכלל התחום הטכנולוגי מדבר אליך.

(יש לך את שירותי הכוון של לשכת התעסוקה להכוונה מקצועית כולל הכשרות בחינם)

הרי זה לא רלוונטי אליך. אני לדוגמא מלמד בישיבה, כנראה שזה פחות בשבילך (אא"כ אתה מתיישב עכשיו כבחור ואברך לכמה וכמה שנים טובות...).

רעיות למקצוע - יש הרבה:

אקדמאי

בנאי

גננן

דוור

הנדימן

וטרינר

זגג

חשמלאי

טבח

יינן (מכיר כמה, מי שזה מתאים לו - מרתק)

כלכלן

לוכד נחשים (מכיר רק אחד - כנ"ל)

מורה

נהג מונית

ספר (יותר מעניין - ספן)

עובד ערייה...

פסנתרן

צדיק נסתר (או היחצן שלו...) (-צ-הייתי חייב)

קבלן

רשם פטנטים

שרברב

תקליטן...

וברצינות כדאי לשבת עם עצמך ואולי להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ולחשוב מה מאלפי המקצועות הקיימים רלוונטי לך, ליכולות שלך, לחוזקות שלך ולתחומי העניין שלך. לבדוק שיש בזה גם פרנסה, שהלימודים הנדרשים סבירים לך.

אם אתה לא מצליח למצוא כיוון, אפשר לפנות ליעוץ תעסוקתי מקצועי. מכיר אנשים שיעוץ כזה מאוד עזר להם.

נ.ב.

תודה רבה מאוד על מה שעשית בשביל כולנו בשלוש השנים האחרונות. אין מילים להודות כראוי.

בכלל לחלום בכיוון? 

בזמני פנאי תתרום ותתעסק בתחומים וכו

אולי אתה יכול לעבוד 85 אחוז ולתת חצי יום למשהו אהוב ? אולי מילואים?

אני עובדת במקצוע בו יש פער משמעותי בין השוק הציבורי לפרטי, והרבה אנשים עובדים גם בפרטי כדי להשתכר בכבוד, לא בסכומים שאתה כתבת שאתה מרוויח היום אבל יותר מ8 אלף.

אולי יש אפשרות לשלב? יש לי חברה בעלת 2 הכשרות שונות בתכלית שמחלקת את ימיה חצי במקצוע מכניס וחצי במקצוע לנפש.

אני לא מסכימה עם האמירה שעובדים רק בשביל להתפרנס, בעיני זה שוחק ומתסכל ברמה הבסיסית ובאופן אמוני חושבת שתפקידי בעולם הוא לא רק להרוויח כסף אלא לקדם את העולם למקום טוב יותר

אבל לזכור שכשמגיעים לעבןד בדבר שחושבים שאוהבים ויש אחריות ומחוייבות, נוסף לעניין הכספי הדברים נראים אחרת. אפשר כמו שהחברים אמרו פה, למצוא תחומי עניין אחרים דומים, שממלאים את הצורך החסר..

שינוי בסגנון חיים.

לטובה או לרעה, תלוי איך מסתכלים על זה.

אתה מוכן לזה?

תנסה למצוא משמעות במקומות אחרים

יהיה נכון לשתף באיזה מקצוע חשקה נפשך.

כך אולי אנשים יוכלו לתת עצות פרקטיות 

והחלום הוא להיות פרמדיק. 

בינתיים ממה שביררתי אפשר להרוויח יותר ממה שכתבתי בתור פרמדיק אבל זה בתמורה לעבודה בלילות שבתות וחגים. ועדיין לא יתקרב לתנאים שיש לי היום...

וממה שאני מכיר ויודע, יש מעט מאוד פרמדיקים מבוגרים... נניח אחרי גיל 50.

זאת עבודה מאוד מאוד שוחקת, מאוד פיזית, כאבי גב ופריצות דיסק הם מנת חלקם של רבים מהם...

לדעתי הרוב עושים את המעבר ההפוך - מפרמדיקים צעירים ותוססים, הולכים למקצוע רגוע יותר עם השנים...

רק נקודה למחשבה עבורך.

נכון, זה ממש לא כמו להיות פרמדיק. אבל יתן לך קצת מהחוויה ותחושת השליחות, ולא ידרוש ממך לוותר על משכורת גבוהה

באיחוד הצלה. 

היא לא פרמדיקית אלא חובשת

אפשר להתנדב גם כפרמדיק.

כך שתוכל ללמוד את המקצוע ולהתנדב בזמנך הפנוי.

אפשר גם ללמוד תחילה קורס חובשים.

בסבסוד מלא על ידי איחוד הצלה. (כך היא עשתה)

הקורס נמשך כמה חודשים. לימודי ערב. לא ממש מכביד על המשפחה.

ואם תאהב נפשך. תוכל להמשיך ללמוד לפראמדיק.

אלו לימודים רציניים יותר 

@עוגת גבינה. הרחיבי נא.

גם אני כמוך עם חלום גדול לעסוק בתחום הרפואה.

כבר חשבתי עשרות פעמים על הסבות ושינויי קריירה ואז קפצה לי מודעה להתנדב בתור חובשת ולעשות קורס. ועשרות פעמים חשבתי על לימודי פארמדיקים וסיעוד ואז החלטתי עם עצמי שאנסה קודם להיות חובשת ומשם נזרום.

כמו שבעלי ציין. עשיתי קורס חובשים והיום אני מתנדבת כחובשת, בשטח וגם במיון בבית חולים.

יכולה לומר לך אחרי שעות במיון הבנתי שזה ככל הנראה לא מתאים לי כעבודה אבל בהחלט עונה על הצורך והחלום במסגרת התנדבותית.

הספקתי כבר להתקדם ולהפוך להיות מדריכה לעזרה ראשונה ולעשות קורס לוקחי דמים ולהתמקצע יותר בכל הקשור לפתיחת וריד. 

בעתיד מתכננת להרחיב הסמכה למסייעי als ונהגת אמבולנס (מחכה שיפתח קורס באזורי) ומי יודע מה ילד יום. בנתיים זה מספק ואני לא מרגישה שאני צריכה את זה דווקא כקריירה.

בכל מקרה באופן אישי הייתי מתחילה מלהתנדב במדא/איחוד ולראות אם זה בנפשך ואם כן להתקדם עוד בתחום.

אפשר גם להציב יעד עתידי כשהילדים יהיו גדולים ועצמאיים וגם אפשר ממש לבנות תוכנית כלכלית שבה בx שנים הקרובות תחסוך לתקופת הלימודים וכו' 

קיצר זה לא תלוש וזה אפשרי, רק זו צריכה להיות החלטה משותפת שלך ושל אישתך. והתכווננות לאורח חיים אחר לאור שינוי בהכנסה.

כמה שמד"א זה נשמע מגניב זה לא, זה עבודה שוחקת משעממת ופעם יוצא לך משהו מעניין.

אה, ועזוב את הכסף, הוא ממש אבל ממש חרא. 

אם תרצה להתנדב שזה מעולה, לך תעשה קורס חובשים ותתנדב עם פרמדקים, עדיף. 

ובכל מקרה מדא לרוב זה מונית בשכיבה. 

אבל מה שתרצה. 

מונית לא לוקחת 400 ש"ח על נסיעה בתוך העיר

להרגע. לנשום.

ואח"כ להמשיך.

תנסה להכניס את האשה למקצוע שלך.

להעביר אליה את הגו'ב.

וככה תשמרו על ההכנסה

ואתה תוכל ללמוד בנתיים מקצוע אחר.

היותר ריווחי לאישתו, ברור שהשכר שלה יהיה נמוך יותר - מהסיבה הפשוטה שהוא עם ותק וניסיון של כ- 15 שנים והיא תתחיל מ-0 ותק וניסיון….

לנסות את ה"גם וגם" כדאי לבחון אותה.

כלומר מצד אחד לא לוותר על ערך הפרנסה בנחת למשפחה, עם כל היתרונות של זה, שגם רווחה וביטחון כלכלי מאוד עוזרים ותורמים לכל בני המשפחה ומכך לעולם כולו.

וגם לראות את אפשרויות הנתינה ועשיית הטוב גם במקצוע הנוכחי - לעזור לאנשים בפן המשפטי. זה גם מאוד חשוב ואנשי מקצוע ישרים בתחום הזה הם זהב ועוזרים מאוד מאוד לאנשים ולעולם להיות מקום טוב יותר.

ולגבי החלום - לראות האם אפשר לשלב אותו תחת קטגוריית תחביבים או התנדבות.

גם אם זה בזמן חלקי.

האם למשל אפשר לתרום סכום כסף מהמשכורת הנוכחית לצורך התחום של הפרמדיק וע"י כך גם להשפיע טוב בעולם?

האם ניתן לעשות קורס חובשים ולהתנדב במתכונת חלקית בלי לוותר על העבודה שלך (או גג להוריד קצת אחוזי משרה)?

האם ניתן לתרום דם בקביעות וע"י כך לעשות טוב בעולם גם בתחום הזה?

האם ניתן להכניס עוד משהו בתחביב או בהתנדבות שיענה, גם אם לא בצורה מושלמת, על הצורך השני?

המון ברכה והצלחה ב"ה 

התנדבות בתחום ופעילות מהצד בשלב א יתנו לך פורקן

לא יודעת מה הסגנון, מנסה

במרכז- נועלה בשרון

בירושלים- 

יש אולם ממש יפה באכסניית בית וגן

פביליון

שירת ירושלים

בכל מקרה. מזל טוב ובשעה טובה.

ב"ה שתזכו להקים בניין עדי עד בשמחה ובאהבה🌷

ממליצה לך לפנות לאירגונים שיכולים לעזור לך כמו: "אם הבנים" , "באשר תלכי", "יד לאישה".

יש להם עו"ס, מגשרות ועו"ד שיכולים לעזור לך במקרה הזה.

(ונמאס לי כבר לשמוע ולקרוא אינספור סיפורים כאלה... ועכשו אם אגלה שלבעלך יש בעיות של הפרעת אישיות כזו או אחרת אני לא אתפלא)

יש לו חשד להפרעת אישיות - נכון. הכל בדיעבד....

היא צריכה להציף את זה בתקשורת

יש לי חברה שהציפה בתקשורת דברים

ונעשה תיקון גדול

ברוב בתי הדין זה הדבר הראשון שאומרים לאשה לוותר עליו כדי לקבל גט מהיר. זה קלף המיקוח הראשון שלהם מולך, שיהיה בהצלחה!

שאי אפשר להשתמש בגישור וצריך עו"ד שיגן עליך.

תבדקי אם זה המצב אצלך.

בקשר לגישור שלום בית- אם שניכם רוצים שלום בית, למה לא עוצרים את תהליך הגירושין והולכים לטיפול זוגי משמעותי?

למה צריך גישור לשלום בית?

אם הוא משתמש במגשרת בשביל להעלות עוד טענות ולבסס את מעמדו בתביעה נגדך- לא נשמע שהוא מעוניין ב"שלום בית".

בעבר העלתי כאן את הסיפור שלי, אך גברת המגשרת פנתה לעורכי האתר וביקשה שיורידו פרטים מהסיפור, לרבות פרטים מזהים,  ואת הקללות שקילל אותי הבעל בחדרה, 

בעודה מביטה בנו ושותה בנחת ללא התערבות. 

*בתימצות העבר: הוא לא מעוניין בשלום בית, זה ברור מההתנהגות שלו בבית הדין ולאורך הגישור, וכעת גם הצהיר במילים את הדברים.

הוא עושה הכל כדי להתחמק מחובותיו.

מהתגובות פה אני מבינה שמה שחשבתי אכן נכון, מדובר בהתנהגויות חריגות, אני מחכה לחוות הדעת שלה, 

אם תסב לי עוד נזק כלכלי וכו' אתבע אותה תביעה אזרחית לאחר התייעצות עם עורך דין, יש לי מספיק תיעודים שמורים.

בקשה חשובה- כשאת ניגשת לתביעה אזרחית תקחי מישהו שקיבלת עליו המלצות אישיות.

יותר מידי נשים נופלות בפח של עורכי דין נצלניים.

* נקודה חשובה בתוך התהליך שאת עוברת, זה הזמן לחזק את עצמך. את הדימוי האישי שלך, את הביטחון העצמי. כי ינסו לפרק אותך.

קחי איש/אשת מקצוע שילוו אותך בהליך גירושין. מקום שתוכלי להתפרק בו ולקבל כוחות כשאת יוצאת. זה חשוב עבור השפיות שלך ושל הילדים שלך.

על העצות, עזרת לי לאשרר את מה שידעתי. 

ויש לזה מחירים.

זאת שאלה קשה על מה כדאי להתעקש, על עתיד כלכלי או שלוות נפש.

לי אישית מאוד קשה המלחמות האלה ולכן מעדיפה להתרחק מזה.  

לא יודעת אם זה מה שנכון לעשות.

מה שלא תעשי, כולל תביעה אזרחית כפי שראיתי שאת שוקלת, וכנראה בהחלט ראוי להעמיד את אותה "מגשרת" במקום, בבקשה בשבילך אל תהיי בתהליך הזה לבדך. 

את צריכה הרבה כוחות לזה, בכלל לכל המצב, אז כדאי שלא תסחבי הכל לבדך.

בסוף בסוף את סוגרת את הדלת בסוף יום ונמצאת עם זה לבד אבל בשאר הזמן שלא תהיי בודדה.

בהצלחה רבה רבה 

כמה תמימות...

זה ממש כואב ומתסכל לשמוע דבר כזה. 

זה גם חמור מאוד בעיניי 

יש רע בעולם, יש

מנסיון אישי מול *אקטואר* שמונה מטעם בית הדין -

האקטואר לא ידע להסתכל על תלושי משכורת.

לפעמים הדיינים בעצמם לא מבינים עניין לא בבני אדם. לא בנושא התביעה (כספים, אגב לימודי חובה. מביך ביותר) ובכלל לא מסוגלים לחשוב פסיק מעבר לנושא 

בשביל כל הדברים האלה צריך עורך דין טוב. וגם

גם זה משהו שבכלל לא פשוט למצוא.

ולהסביר להם למה הם מטומטמים. סליחה... לא כולם... אבל רובם.

אחרי שני עורכי דין לא משהו, לקחתי טוען רבני שידע איך לדבר איתם ואז הכל הסתדר. ארבע שנים של סבל נסגרו בדיון אחרון

מעניין מה ההבדל בין עורך דין לטוען רבני ובין מישהו דתי ללא

בבית הדין? איך זה מתקבל שם?

השאלה היא איפה את מיוצדת. טוענים רבניים מייצגים בבתי הדין ועו"ד מייצדים גם בבית משפט וגם בבתי הדין.

יש לי המלה לשניים שהם גם וגם.

בבית הדין לא יגידו את זה בקול, כמובן שיעדיפו שומר תורה ומצוות. 

לא מכולם היתי מרוצה אבל הם לא היו סנדלרים

ואם כן צריך להחליף אותם 

מה שכן רובם עושים מה שהחוק אומר 

מי שמחפש פשרות והסכמים זה מחוץ לבית הדין.

גם הדיינים עצמם לפחות הא"בד שלנו 

איש שיודע חוק הלכה וכלכלה מעולה

בעיני הוא איש חכם מאד וקולט עניין.

לא שאני מרוצה מכל מה שיש 

אבל זה לא גן שעשעועים זה בית דין.

נשמע שנעשה לך עוול

אבל להתעסק בזה לא יעזור לך כרגע נשמע שהשעון מתקתק לך.

מי מייצג אותך?

גם אם זה רק צעד אחד

גם אם זה עדיין לא הסוף 

גם אם זה עדיין לא מובטח

חשוב לנשום את הרגע הזה

ממש "היינו כחולמים"

מי האמין לפני יום שנשיא ארה"ב יאמר בפה מלא, בגלוי, בביטחון, הכי בפומבי שיש - *כל* תושבי עזה צריכים להגר ו*לתמיד* וכל הרצועה לא תהיה יותר בשליטת החמאס ושות'. לא יהיה!

נכון יש עוד דרך

נכון זו הארץ המובטחת שלנו, העם היהודי

אבל רגע לנשום את זה

זה לא מובן מאליו

ולקוות ולהתפלל שאכן הסרט הכתום שהפך לצהוב יהפוך לכחול ולבן, לצבעי גן עדן ולא גיהנום

שהכל הכל מאיתך ה' יתברך 

אך ורק בידך

שלח נא אורך ואמיתך לכל העולם כולו

תקנם בעצה טובה מלפניך

לפי המוסר היהודי של תורתך הקדושה

ורגע לעצור

להנכיח

לנשום את הרגע

ולהגיד תודה תודה לך השם על הטוב הגלוי

כבר ממש מוחשי להרגיש

איך יכול להיות "ברחמים גדולים אקבצך" והטוב עוד יכול להיות פי אינסוף מהרע.

ולנצח. באמת באמת לנצח.

ניצחון האור על החושך

שמעז(ה) יצא מתוק מתוק מתוק לכל העם המדהים שלנו

ב"ה 

שנזכה 

שנזכה להיות כחולמים מרוב כל הטוב הגדול, הגלוי, השלם והעוצמתי 🙏

נוכל לשיר ולהלל על רגעי האור והטוב שכן יש

לעצור רגע

ולהודות

"ואילו פינו מלא שירה כים"

כמו ששרנו אז, בקריעת ים סוף

כך ב"ה נשיר היום בקריעת כל הרוע והפצעת האור

בחודש של צמיחה והתחדשות

במהלכים אלוקיים אדירים

אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה

הגדיל ה' לעשות עמנו

והשבת ב"ה לקחת את הרגע הזה

לבד או עם הילדים 

לנשום ולהתמלא בזה הרגע

ולומר מזמור לתודה, לשיר, להלל ולהודות לך ה' יתברך 

על כל הטוב שנתת לנו בחיים הפרטיים 

ועל כל הטוב שאתה מרעיף עלינו ומנהיג ברמה הלאומית 🙏🌟

באמת יש הרבה על מה להודות, עם כל הקושי שאנחנו עוד חווים. וכל כך חשוב לראות אותו ולהודות עליו...

נשמע כמו פתרון טוב

ההורים יפגו את הבן והנכדים

ואת לא תיפגעי.

לא מבינה למה זה צריך להיות כולל לילה

שיסעו לביקור ערב כלשהו/ אחה"צ

וחיבוק! נשמע קשה ממש!!!

לא התכוונתי שבת

התכוונתי ביקור באמצע השבוע

לא הבנתי שזה האופציות... עכשיו מקריאה חוזרת הבנתי...

ממש ממש לא!

אתם מתחילת הנישואין נוסעים כל שבת שניה אליהם? גם אחרי 8 שנים? זה המון

ובכלל, את מתארת מציאות מאוד קשה ומורכבת ואם כל כך קשה לך אז באמת להפחית נסיעות לשבתות אצלם או להזמין אליכם במקום.

רק נראה שלפני כן כדאי ליישר קו עם בעלך, לדבר איתו. נראה שיש צורך שיבין ויראה אותך

כל כמה זמן אתם נוסעים להורים שלו?

ולהורים שלך?

אדם לא צריך להיות במקום שבו רע לו. פשוט לא.

יש חתונה אחת לכמה זמן? מילא.

צריך לעשות סדר פסח ביחד אחת לשנתיים? נו טוב.

אבל להגיע אחת לשבועיים למקום שבו רע לך? זה עונש שלא מגיע לאף אחד.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל להימנע מאנשים או מקומות שעושים לי רע. אני משלם על זה מחירים אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שזאת הדרך היחידה.

בעלך אוהב אותך? רוצה בטובתך? אז לדעתי הוא צריך להבין שאת פשוט לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה רע. לא משנה מי אשם, מי אמר מה, מי עשה למי. פשוט לא טוב לך שם וזהו.

גם צורת דיבור שלא מתאימה שידבר אליך "תדעי את מקומך"/ לצעוק עליך ובטח ובטח שזה ליד אנשים לא מקובל בשום צורה

דבר נוסף הוא יכול ליסוע לבקר בכיף את ההורים שלו בלעדייך אבל למה גם לישון?

הכל מתחיל מליישר את ההדורים מול בעלך כי משפחות הזויות יש בשפע אסל ברגע שבעלך יבין ויהיה איתך זה יהיה פשוט יותר

כל יועץ זוגי שתפנו אליו יערוך את הגישור הזה ביניכם אם לא תתקשרו את זה בעצמכם.

משהו פה לא תקין . יכול להיות שהכל בסדר מסביב.. אבל זה משהו שדורש טיפול.

יותר משיחה אחת. ששניכם מקדישים זמן בצורה רגועה.

"אנחנו מקשיבים ולא שופטים"- ואז מוצאים פתרונות.

אני מכירה לא מעט סיפורים כאלה שנגמרו בגירושים רק כי המשפחה שלו / שלה היו כאלה ובן/בת הזוג לא היו שם בשביל הצד השני.

כותבת גם בתור אחת שחוותה חוויות דומות בפרק א'.

ניסיתי להסביר לו בצורה הכי יפה איך שאני מרגישה, חוץ מלהגיד לי שהוא גם סובל אצל המשפחה שלי

לא היה לי מה להגיד (לא היינו אצל המשפחה שלי 10 חודשים) ההורים שלי מגיעים אלינו.

הוא פשוט אמר לי שהוא אמר להורים שלו שאני לא רוצה לבוא, והם ידברו איתי

זה אמיתי?

מאז ומתמיד ההורים שלו היו מעליי

אני באמת חושבת שאם נתגרש זה יהיה רק בגללם

וחבל לי על הילדים 

והם אמורים לדבר איתך?

הוא אמור להיות בצד שלך, להגן עלייך, ובטח לא לומר להם ככה מה שאמר ולתת להם "לדבר איתך" כאילו את צריכה לשמוע מהם שיחת מוסר, כי לצערי זה מה שנשמע כאן

שוב, דווקא צריך שקודם ביניכם תהיה הבנה, תקשורת, שיח והסכמה שאתם צד אחד

תמיד

שברוך השם אנחנו מנסים לבנות בית משלנו ואנו זקוקים לבנות את עצמנו.

בלי קשר להורים בזוגיות אם נפתח פנקס חשבונות מה קורה אצל כל אחד מההורים זה לא ייגמר.

השינוי הוא אצלנו כי כשמתחתנים בונים קן חדש בית חדש עם הרגלים שונים ואם כל הזמן נוסעים מתי נבנה את הקן הפרטי שלנו.

מעבר לזה לשקף לו את ההרגשה שהם מעליך וגם להסביר לו מה זה גורם לך להרגיש ,לשאול אותו מפורש טוב לך ונעים לך שכך אני מרגישה? איפה האחריות שלך לדאוג לי?לא בהאשמה אלא בהתעניינות תאיר את עיניי תסביר לי איפה אתה מתחשב כי אני לא רואה...

אם הוא מבין שיש בעיה ויהיה מוכן לפתור אותה נחמד ,אם לא ללכת כמה שיותר מהר לייעוץ .

אבל כמו שציינתי, זה משהו שמצריך יותר משיחה אחת. 

יש גבול לכמה "הוא" יכול לספוג אינפורמציה שהוא מרגיש בה "לא בסדר".

אולי בפעם הבאה שהוא יציג את זה מהצד שלו לפני שאת מציגה את הדברים ותנסו למצוא פיתרון עבור שניכם.

כי אתם החשובים פה בתוך הסיפור.

(אני לא יועצת זוגית. רק רוצה בטובתכם. כי ככה שניכם לא יכולים להמשיך)

ממש קשה להיות במקום שבו לא רואים אותך, לא מתייחסים אלייך, ואפילו בעלך משתנה שם ומתנהג אלייך כאדם זר. 

זה באמת כואב ומגיע לך על זה חיבוק ענק!

אני חושבת שיכול לעזור אם תצליחי רגע לשים בצד את כל האמירות השכליות והשיפוטיות על המשפחה שלו (למרות שהן צודקות לגמרי!), ולנסות לבוא ולספר לבעלך בכנות איך את מרגישה- שכשאתם שם את מרגישה בודדה, שקופה, חסרת ערך, מרגישה לא מספיק טובה בעיניו וכו'. בלי האשמות, הסברים או השוואות לצד שלך. פשוט לבוא נקייה וכנה.

מאוד מאוד קשה לבוא ולדבר ככה בפתיחות, ואולי יהיה לך קל יותר לכתוב את זה בכתב, אבל אני מאמינה ששיח כזה יגייס אותו לבוא להגן עלייך ולהיות לצידך.

ופחות משנה מה תבחרו לעשות בפועל (הוא יסע לבד, תורידו תדירויות, תקבעו דרך מסוימת שבה הוא מתנהל כשאתם שם)- מאוד חשוב התחושה שאת לא לבד בסיפור הזה. שהוא איתך יחד. זה הוא ואת יחד בהתמודדות מול המורכבות שבקשר בינך לבין המשפחה. וממש לא משנה מי אמר, מי עשה ומי אשם. 

כאשר עומדים מול קונפליקט כלשהו -

הוא קודם כל ההבנה העמוקה.

לתת רגע ניראות למה מתחולל אצל כל אחד מאיתנו בעצם

קודם כל ניראות לעצמי

אח"כ לשקף זאת לשני,

שבתורו נותן ניראות לעצמו -

ואז משקף אותה לי.

כאשר יש בינינו הבנה עמוקה

מה כל אחד מרגיש שם?

מה כל אחד צריך שם?

מה לכל אחד קשה?

מה כל אחד היה רוצה שיקרה?

וכאשר כל אחד נותן לשני (וכמובן גם לעצמו קודם) ניראות -

או אז אפשר לעבור לשלב הבא - שהוא שלב הפתרונות.

ובשלב הזה,

אם עשינו כבר את השלבים הקודמים נכון ולעומק -

הפתרונות מגיעים הרבה יותר בקלות.

כאשר המטרה שלנו היא למצוא את הגם וגם.

ולא את ה"או או"

למצוא איך אפשר שגם אתה בעלי תרגיש שיש לך ניראות למה שחשוב לך וזה מתקיים

וגם אני ארגיש שיש ניראות למה שחשוב לי ושזה מתקיים.

ההצעה הזו שהוצעה שבעלך יסע עם הילדים בחמישי ויחזור בשישי יכולה למשל להיות פתרון מסוים שיכול לעבוד,

אבל לא כך כאשר אין עדיין ניראות הדדית, הבנה הדדית, חיבור עמוק.

ככה זה רק לשים את השלב האחרון בפירמידה (הפתרון) שהוא הכי קטן בגודלו ואז כל הבניין קורס...

צריך קודם לבנות את הבסיס הרחב שיחזיק אותו, את הפתרון.

הבסיס הרחב הזה של ההבנה, של הניראות אחריה, ואז הפתרון.

אני מצליח קודם לראות אותך, אשתי,

להבין אותך לעומק

מה קשה לך שם

למה קשה לך שם

מה את צריכה שם

מה עוד

אני מצליחה לראות אותך, בעלי,

להבין אותך לעומק

מה חשוב לך שם

מה הצורך שלך שם

מה עוד

אחרי שנעשה את זה נוכל לחשוב על חמישי עד שישי

או על כל פתרון אחר

העיקר שהוא יבטא את הגם וגם

והעיקר שהוא יבטא זאת רק על גבי ההבנה השלמה.

כשאני, האישה, ארגיש שהלב שלי והצרכים שלי וכל מי שאני חשוב, ולא שקוף

נראה, ולא נמחק

שמבינים אותי, שמקשיבים לי, שרואים אותי, שאכפת ממני,

וכאשר אני, האיש, ארגיש שהצרכים שלי והלב שלי נראים ונשמעים, שאפכת ממני, שאני חשוב, שאני לא נמחק -

אז נחשוב *יחד*

האם מענה שאבא והילדים נוסעים לחמישי בערב עד שישי בבוקר יכול לענות על הצרכים של האיש של לראות את משפחתו, בביקור של הילדים את סבא וסבתא, וזאת בלי שאני האישה אסבול שם, ובלי שניפרד לשבת?

או אולי מענה אחר שכן נלך יחד אבל בלי לינה?

או שכן עם לינה אבל נראה, שוב -*יחד* איך שנינו נרתמים לזה שיהיה לי נעים שם? או לפחות לא רע? מה שנינו עושים בשביל שזה יקרה?

כי אני חשובה.

ואתה חשוב.

והצרכים שלי חשובים.

והכאבים שלי חשובים.

והצרכים שלך חשובים.

והקשיים שלך חשובים.

ואחנו יחד

אחד *עם* השניה

ולא אחד נגד השני

וכמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל "הרגל של אשתי כואבת *לנו*" -

זו הבעיה של *שנינו*

וזה אנחנו מול הבעיה

יחד.

חושבים מה הפתרון הכי מוצלח למקרה שלנו

חושבים יחד

מנסים יחד

מדייקים יחד

בודקים יחד

מבינים יחד

נותנים ניראות יחד

וגדלים יחד 

ב"הצלחה רבה יקרה 🙏🌹

שיסע חמישי, יחזור שישי, כך גם יתן לך זמן להכין שבת בשקט.

תשובה אמיתית:

אם לא תתחילו ייעוץ זוגי, זה לא יגמר טוב, כי נשמע שגם הוא סובל, אבל לא יודע איך לצאת מזה, ובסוף ייצא עליך ועל הילדים אם לא יהיה משהו נטרלי שיאזן קצת את התמונה.

כשהוא חוזר מההורים שלו, הוא לא הופך לאדם אחר.

הסדר התקין הוא שבעלך צריך להיות איתך לגמרי בכל מקרה ובכל מצב. מה שאת מתארת זה בעצם שאת לא צריכה להגיע לשם בכלל. פשרה הוגנת, להגיע לביקורים רחוקים רק בימי חול. לא בשבתות. אם בעלך לא מסכים. יש לך בעיה רצינית. זה לא עובד. חייבת להיות הבנה שלו ושל הוריו. שהם ירדו למקום השני. ואת תופסת את המקום הראשון לכל דבר ועניין. זה אלף בית של חיי נישואים ואם הוא עדיין לא קלט את זה. מישהו צריך להסביר לו. הוא חייב להבין שהמשך המצב כפי שהוא עלול להביא לפירוק המשפחה. שיחליט. לא התחתנת בכדי לסבול דברים מהסוג הזה. בכל מקרה תגידי לו שאת מבקשת להפסיק להגיע לשבתות. נקודה.

סיטואציה קשה ותיקשורת מורכבת.

ממליצה מאוד על "אהובה צוקרמן" היא עובדת על מענה שכלי ורגשי, נותנת מענה לזוגות בתהליך קצר ומשמעותי. אפשר למצוא את המספר באתר שלה.

את נמצאת במערכת יחסים חולה. סוג של אלימות גלויה וסמויה. לא באמת סופרים אותך. לכי לייעוץ אפילו לבדך. בכדי לדעת את איך לנהל את המצב הזה. אני בעדך. לא מקבל את המושג דעי את מקומך. ככה לא מדברים לאישה.

להגיד שהיא בזוגיות אלימה אחרי ששמעת צד אחד וכמה מילים מתוך פורום.

בכל זוגיות יש קשיים וצריך לצלוח אותם...מפה עד להגיד שבעלה אלים..בהחלט הם צריכים הדרכה אבל לא צריך להוסיף שמן למדורה

אבל אנשים נסחפו להגיד שבעלה אלים והזוגיות חולה...לא! בנקודה הזו הם חייבים ליישר תהדורים ואם יש צורך ללכת לייעוץ טוב 

ככה נראית אלימות סמויה בדיוק ככה. כמובן שצריך לשמוע שני צדדים. אם מה שהיא כותבת נכון. אלימות סמויה קלאסית. וזה כבר מעבר לסמויה. זו אלימות מאורגנת.

לפעמים עדיף פשוט להישאר בבית מאשר להגיע להורים שמתערבים בשביל מה צריך את כל המסיבות האלה!!!!