מניח שגם היא עובדת ומכניסה משכורת.

סך החיוב החודשי בכרטיס אשראי - גלוי וברור בתנועות הבנק.

אם החיוב החודשי של כרטיס האשראי שלה בסכום סביר ביחס למשכורת החודשית שלה וביחס לסך ההוצאות של הבית - אפשר להבין שהיא מתעצבנת שאתה מבקש ממנה פירוט מדויק על מה הוציאה כסף.

גם בשותפות זוגית מקובל שבסכומים קטנים/סבירים כל אחד קונה לעצמו דברים שהוא אוהב בלי לבקש רשות על כל שקל.  

מניח שהיא לא קונה כל חודש שמלה ב 800 ₪.

כל עוד הכל בגבולות הסביר וביחס להכנסות וההוצאות הכוללות

שלכם.  

תרומות וזיכוי במס - התרומה מגיעה למי שתורמים לו.  

הזיכוי מגיע מהמדינה. לא מהנתרם.

אולי צריך פסיקה הלכתית שזה בסדר? שהרי גם המעשר הוא עניין הלכתי?

(3) העזרה למשפחה - הנושא הכי עדין ורגיש …

לא יכול לחוות דיעה בלי להכיר את המקרה באופן ספציפי

ההיגיון של החזרי המס הוא כזה:

המדינה רוצה לעודד אנשים לתרום, והיא עושה זאת על ידי זה שהיא שותפה לתרומה. ''על כל 65 אגורות שאתם תורמים, אני מוסיפה 35 אגורות''.

כלומר אנשים יכולים מראש לתרום סכום גבוה יותר ממה שהיו חושבים לתרום, על סמך זה שהם יקבלו זיכוי מהמדינה. ונמצא שעל ידי ההחזר מהמדינה, העמותות מקבלות יותר כסף.

לא סתם עמותות רוצות לעמוד בתנאים של סעיף 46, הן יודעות שזה מגדיל את המחזור שלהן (למרות שהזיכוי מגיע לתורמים ולא לעמותה, אבל בעקיפין זה מגיע לעמותה כי כאמור זה גורם לאנשים לתרום יותר).

אולי אחרי שתסביר לה את זה, היא תבין שאין שום היגיון לא לקבל כסף שמגיע לכם.

באותה המידה היא יכולה להתנדב לשלם יותר מס הכנסה, או פשוט לא לדווח בטופס 101 על הילדים שלה כדי לשלם יותר מס... אין בזה שום היגיון.

ההחזר מהמדינה לא פוגע בתרומה או בעמותות, להפך - כמו שכתבתי קודם, ההחזר עוזר לעמותות להתקיים.

1. בגדול, בד"כ חלק מהתנהלות זוגית, זו שותפות כלכלית מלאה. יכול להיות שלאשתך לא נח שיתפתח דיון על כל קפה ומאפה שהיא קנתה. מצטרף להמלצה שכל עוד סך החיוב באשראי שלה הוא סביר - תניח לזה. סביר שכשתתרגלו המתח סביב זה ירד.

2. כמו ש @פשוט אני.. כתב, אין שום הגיון לא לקבל את החזרי המס הללו.

האם זה מוריד את הסכום מהמעשרות? שאלה טובה שכדאי שתבררו ביחד הלכתית בבירור הסוגיא ו/או לשאול רב המקובל עליכם. אם צריך, תקבלו מהמדינה ותתנו גם את זה לצדקה, הצדקה רק תרוויח. בגדול ובלי להכריע פרטנית, סוגיית מה נחשב למעשר כספים היא קצת עמומה ויש מקום להתחשב בצורך.

(אגב, זה נכון לכל פער הלכתי שמתעורר בינכם)

3. בגדול, דברים כאלו צריכים להעשות בשיח בינכם. אם באמת המשפחה במצוקה ואתם בעודף, ראוי לעזור. מצד שני צריך לשים לב שלא מנצלים את טוב לבכם בצורה לא הגונה, או שתפגע בכם.

בגדול - כדאי מאוד לעבוד על שיח כנה וקבלת החלטות משותפת.

למשל, אם היא מתכוונת לתרום 650 בחודש כתרומות ומעשרות, אז ודאי שכדאי לקבל החזר.

האם עדיין לתת 650 או להעלות ל1000 (ואחרי ההחזר היא תרמה נטו 650), זו שאלה.

ודאי שעדיף. אפילו שתתרום 1000, תקבל 350 החזר. היא תרמה נטו 650, אבל העמותה קיבלה 1000. לא עדיף?

החזר המס הוא דרך להעלות את ההכנסות של עמותות מתרומות. 

אז ההתנהלות שאתה מתאר איננה מתקבלת על הדעת בשום הקשר, והכרחי להציב דדליין לשינוי גמור של המצב. זכותך המלאה כבן זוג לדעת מה הן ההוצאות, במסגרת משק הבית הכלכלי המשותף. אין שום זכות להסתיר הוצאות מבן זוג במסגרת משפטית מחייבת של זוגיות. השטות הלא נכונה בנוגע להחזרי המס היא המצאה שגעונית וקפריזה הגובלת בצידוק להתדיינות משפטית. והוצאות שאתה מתנגד להן עבור המשפחה, הן מתכון חד כיווני להיפרדות, שאתה תעשה רק נכון אם תשים להן סוף במסגרת המשפטית הזוגית המחייבת, עם דד ליין להפסקת הנוהג הזה לחלוטין.

אין משפט יותר מקַרב גירושין מאשר המשפט הנוראי הזה.

אם לא מדובר במקרי קיצון של הקיצון, לא מציבים דדליין אלא פותרים את הדברים בשיח.

רצוי מאוד להימנע מזה אם אפשר, אבל ספק גדול אם המצב המתואר - במידה והוא תיאור נאמן למציאות - הוא בר ריפוי חוץ מבנקיטת צעד דרסטי. המצב המתואר הוא של צד לשותפות שאיבד כל רסן, ולא ייתכן שהשליטה בסיטואציה תאבד לבלי שוב, כי ברור שהצד המתאר מתוסכל. ותיסכול זה יסתיים בהתפוצצות, שגירושין כשלעצמם לא יהיו המרכז האנרגטי שם. המינימום כצעד ראשון נשמע לבקש ולדרוש, בלי שום פשרות, דיווח הוצאות מלא ובחינתו במשותף ובעיון, תוך הסכמה של שני הצדדים לדיון בכל מקרה של חילוקי דעות בנוגע להן. אם אפילו זה ייתקל בסירוב, ודאי שיידרש דד ליין לפחות בנוגע להתעקשות הממארת לגבי החזרי מס על תרומות, ודיון נפרד עם דרישה לקבלת הסכמה בנוגע לכל העברת כסף נוספת למשפחה המורחבת.

הלכת עם זה ממש ממש רחוק.

להמליץ לך להתחיל לפקוח עיניים, ולדעת שאנחנו חיים בעולם שבו הפער בין עוני לעושר זה יותר מאשר בימי הפרעונים? מי שלא יעשה סדר בחייו האישיים והזוגיים, כולל הסדר הכספי והכלכלי, בכל זמן מהיר ככל הניתן לאורך חייו, יפספס רגעים מכריעים בעתידו החומרי והגשמי, שאני רואה כאן היטב איזה זילזול ואיזה לעג יש כלפיהם כאן, כאילו שכולנו בכלל צדיקים היושבים בכסאותיהם, שותים נקטר מלאכים ומתפרנסים מזיו השכינה. בעיניי זה קישקוש שטותי וזה יעלה לאנשים בעתיד שחור משחור. תפקידי זה להתריע על כך ולא לשחק פה עם אנשים פאטיקייקס.

שבימינו זה יותר מימי הפרעונים. מאיפה הנתון הזה אם אפשר לשאול?

מצד שני, כנראה זה בגלל שעשירי העולם כרגע פשוט מאוד מאוד עשירים, לא חושבת שאנשים חייבים להיות מאוד מאוד עשירים כדי לחיות טוב, אז לא בטוחה שהפער רלוונטי.

מה שבטוח הוא, שרמת החיים עלתה מאז ימי הפרעונים ועד ימינו, עבור כולם, עשירים ועניים כאחד. 

כלומר לדעתי. אם דעתך שונה - זכותך.

עם האיש שלי, מחיי עשירות לבד.

ב. אין לך מושג כמה עולה גירושין... ככל הנראה גם בחישוב כלכלי קר, עדיף שהאישה תוציא עוד כמה מאות שקלים בחודש, ולא יצטרכו לשכור דירה נוספת.

לספר מצד אחד שהיא אישה נפלאה, ויש אהבה והכל, ומצד שני לגעוש מבפנים ולסעור עד כדי פתיחת הדיון הזה - עניין חמור מאוד, הרבה יותר מאשר להציף עניין בפירוד. מבעבע שם תסכול, שלעתים נשים לא מבחינות בו, דווקא מטבע היותן סימפתיות במידה מסוימת יותר מגברים (עניין סטטיסטי, לא תכונתי-תרומי). התסכול הזה מחייב טיפול והכוונה.

מקרב את 2 הצדדים לעוני

בדרך כלל

ולא פותר שום בעיה

אף אחד לא טען שהטיפול הוא גירושין.

אין ולא תמצא בכל מה שפרסמתי רעיון כזה. נא לא לפרש מה שלא הוזכר במפורש.

אף אחד לא רוצה לדווח על כל הוצאה לשני. זה מעצבן ומטריד מאוד. על הוצאות גדולות בהחלט, אבל לא ברמת החטיף שקונים במכולת.

לגבי החזרי המס נשמע כמו סתם חוסר ידע שקל מאוד לשנות.

מסכימה שיש בעיה לגבי כיסוי חובות המשפחה, אבל שוב, על איזה סכומים מדובר? צריך לשבת, לדבר. לכל אחד יהיה קשה לראות את המשפחה שלו בצער. אולי יחליטו לתקופה לשלם את החובות מהמעשרות למשל..

אני לא מבינה את ההחלטיות באיך שאתה כותב.

לא אומר שלא חייבים. גם הילדים לא רוצים לצחצח שיניים. עכשיו את מבינה את ההחלטיות, או שעדיין נכון יותר מבחינתך להיות ילדותיים ולא בוגרים?

האנלוגיה היא להכרח להתבגר.

אם האשה עצמה היתה כותבת כאן, היה הגיוני לומר לה שהיא צריכה להתבגר ולהתגבר, אבל היא לא כאן. 

גם ההורים לא יכולים להכריח בכוח את הילד לעבור שלבים. רק להמליץ ולהסביר. הפרשנות שלך היא המעוותת והבלתי לוגית.

מה הוא אמור לעשות עם זה?

או שפשוט יעזור שהוא יחשוב שאשתו ילדותית? זה מה שישפר את המצב?

בכנות, זה נראה שאתה משפריץ תסכולים אישיים שלא כל כך מקדמים את הדיון ולא מועילים.

כמובן, זכותך והכל זה פורום פתוח וחופשי 

אילו היית מנסה לקחת את המחשבה צעד אחד קדימה במקום לתייג, אולי היית רואה שאדם יכול לדבר אל אדם אחר לעתים קצת באסרטיביות, יחד עם האהבה והאמפתיה.

שאתה כותב בצורה קיצונית ושהובן ממך שאתה חושב שכדאי להם להתגרש.

אז כנראה שלא רק לי יש בעיה שאיני חושבת עוד צעד קדימה אלא להרבה אנשים. אולי כדאי לכתוב את דעתך ברור יותר ולא להניח שאחרים קוראים את מחשבותיך?

סתם נקודה למחשבה

כל אחד מוזמן לקרוא היטב, ואז לקרוא שוב היטב, ואז לקרוא שוב.

לרחם על אשתך

לכל מיני אנשים גם אחרי שהירשו לעצמם להיכנס לזוגיות מחייבת ומשפטית.

גם אם זה מחייב משפטית

מכוח הדין ומכוח המחוייבות.

לא שותפות בעסק

המטרה המרכזית והרשמית של השותפות היא לא לייצר הון.

יש מטרה גבוהה יותר.

ולכן, בניגוד לעסק, נשארים יחד גם אם זה 'לא רווחי'.

בוודאי שבעסק הנקודה המרכזית היא לייצר רווח (דיברת על עסקים, לא עמותות).

בעסק אם אחד העובדים לא יביא רווחים- כנראה בשלב מסוים הוא יפוטר.

ואם העסק לא יכניס רווח במשך תקופה- העסק ייסגר.

בזוגיות תתגרש אם אשתך תפסיק לעבוד? אני מקווה בשבילכם שלא.

ממש לא מבינה איך אפשר להשוות זוגיות לעסק.

מסכימה שחלק מהפן הזוגי זה ניהול 'עסק' משותף (=הבית). אבל זה רק חלק מתוך מכלול שלם.

והמכלול גדול עשרות מונים. ההשוואה הזו מצמצמת בעיניי מאוד.

(ולגבי ה'לדעת על מה מוציאים ומכניסים'- ליוויתי בעבר משפחות בפעמונים. הגישה הזו לא מתאימה לכל אחד. אני יודעת שכולם ממליצים עליה וכו', אבל יש אנשים שעובד להם פשוט להכניס הרבה ולהוציא מעט בלי להתחשבן. וזה זורם וטוב להם ככה. חשוב לדעת שזו המלצה, ולא חיוב מוחלט).

לענייננו, הכתובה היא מסמך משפטי לכל דבר ועניין, החיסכון הפנסיוני משותף והבית משותף והחשבון בנק משותף וההכנסות משותפות וההוצאות משותפות, זה לא עניין של לפטר עובד על חוסר יעילות, זה עניין של להעיר לשותף שלך לכל ההון הזה והניהול שיש כאן אי סדרים עד כדי רשלנות וזה שווה שיחת חתך אחת לפחות ואם זה לא יעזור אז לערב איש מקצןע.

אני לא רואה איך אפשר *לא* להשוות בית לעסק, הכל אותו הדבר, זו יחידה כלכלית אחת שצריכה ניהול טוב וצריכה הסכמה על מה מוציאים ומה מכניסים, זה המינימום. 

הוא חלק ממכלול גדול הרבה יותר.

הסיבה לקיומו של עסק היא כדי לייצר רווחים. גם אם אדם בחר דווקא בעסק ספציפי שבו יוכל לממש את עצמו או להגשים ערכים נוספים- בסוף זכות הקיום של העסק היא שורת הרווח שלו.

לעומת זאת, הסיבה לחתונה היא שונה לחלוטין. זכות הקיום של הזוגיות שלנו לא קשורה בשום דרך למצב חשבון הבנק.

זה לא אומר שאין בזוגיות היבט כלכלי. זה כן אומרת שההיבט הכלכלי הוא חלק מתוך מכלול (ובעיניי, חלק לא הכי חשוב), בזמן שבעסק הוא הבסיס.

וכל השיח הזה על 'להעיר לעובד שלך על רשלנות'- וואלה, לא מכבד בעיניי.

לכל אחד מבני הזוג יש תפיסת עולם שלמה לגבי התנהלות כלכלית, ולקחת בעלות ולהחליט 'ליישר' את הצד השני כי ההתנהלות שלו לא באה לך בטוב- זה בדיוק להתייחס לשורת הרווח כאל משהו חשוב יותר מהזוגיות עצמה.

בעיניי זה עצוב.

כשאדם נולד, יש צחוק ויש בכי מעורבים לבלי הפרד. שמחים בבואו לעולם, ועצובים כשזוכרים לאיזה עולם. אז עם כל הכבוד, העצב הוא לא אינדיקציה טובה לבחון אם עניין מסוים הוא הכרח בחיים או לא. בשורה התחתונה, יש רצון להרחבת משפחה והולדת ילדים, על אף הרגשות המעורבים.
אף אחד לא ביקש ליישר את הצד השני, וזה לא היה נושא הדיון כאן. נושא הדיון היה ביעבוע פנימי שיש בבן זוג שרואה שאין הקשבה ואין אפשרות לדון בעניינים. הצד האחר נוקט צעדים חד צדדיים (אם תואר כאן סיפור אמיתי לאשורו). נשאלת השאלה מה לעשות. אף אחד לא המליץ כאן להתלונן במשטרה על שוד או גניבה, או מירמה או הונאה. הדיון הצטמצם לשאלה האם להציב דרישות לצד האחר, או להרכין ראש ולקבל כמות שהוא את המצב. בהבנתי המאוד אלמנטרית, אדם הוא כלי קיבול רגשי עם קיבולת מוגבלת מאוד, ולתסוס פנימית בלי לאפשר לקצף להשתחרר באופן מבוקר יביא כמעט בוודאות לפיצוץ. כל מה שמבקשים זה דיון, אבל אמיתי ובגילוי לב.

שבין להציב דרישות ל-להרכין ראש ולקבל את המצב,

יש טווח התנהגויות רחב מאוד.

לא ראיתי שייעצו לו להתעלם מעצמו לחלוטין, לתת לה לעשות מה שבראש שלה ולהמשיך להתעצבן.

יש לו עוד מגוון גדול של אפשרויות פעולה, שיאפשרו לו להשמיע את הצד שלו מבלי לרמוס את הצד שלה.

האמת שלא בטוחה בכלל שיעבוד טוב גם בעסק בו יש שני שותפים שווים זה לזה.

אתה מתאר מערכת יחסים שיותר מתאימה בין בוס לעובד שלו.

בכל מקרה בזוגיות אני די בטוחה שלא כדאי לתפוס את עמדת ה'אחראי שמעיר לבן הזוג שהוא מתרשל'.

וואלה, לא מתכון טוב לזוגיות בעיני

זו מערכת היחסים שאתה רוצה שתהיה ביניכם?

אם בעלך מדבר בטלפון בנהיגה לא תעירי לו כי את פוחדת מההשפעה של זה על מערכת היחסים? צריך למצוא את הדרכים להעיר לו נכון?

את או איש אחר שישמע לו, מישהו צריך להעיר לו.

בפלאפון, או עדיף, אחזיק את הטלפון עבורו ואארגן אותו כדי שיוכל לדבר בצורה בטוחה.

לא 'אעיר' לו כי אני לא אמא שלו ולא מחנכת אותו.

דבר שני, צר לי אבל מתקשה לראות איך סיכון חיים נראה בעיניך שווה ערך להתנהגות כלכלית פחות נבונה.

אגיד לך, אצלנו בעלי הרבה יותר בזבזן ממני. אני חושבת אלף פעם על כל הוצאה ומחפשת מחיר טוב וכו' וכו', הוא אם חסר לו איזה כלי עבודה הולך וקונה משהו טוב כי כדאי כבר להשקיע שיחזיק מעמד, וכן על זו הדרך.

כשבעיני זה מוגזם, אני לא חולמת 'להעיר' לו על זה. אני כן יכולה לומר שבעיני עדיף כרגע לעשות משהו אחר עם הכסף או להשאיל ממישהו את הכלי לפני שקונים. לפעמים הוא משתכנע ולפעמים לא, לפעמים מסביר לי את דעתו ואני משתכנעת.

בעיני זו זוגיות.

אותו דבר ההפך, אם אני רוצה משהו ובעלי חושב שזה לא רעיון טוב, או עשיתי משהו שהוא חושב שלא טוב, הוא לא 'מעיר' לי על זה, הוא אומר את דעתו והיא חשובה לי כי אני מעריכה אותו ואת דעתו.

אם היינו עסוקים בלהעיר ולהוכיח אחד את השני היה לנו מאוד גרוע יחד. במקום זה מאוד טוב לנו ב"ה למרות שיש בינינו הרבה פערים בנושא הכלכלי ובעוד נושאים.

ספציפית לגבי פותח השרשור ואשתו, מהמעט שהוא כתב כאן יותר נראה לי שאשתו כבר מואסת ברצון שלו לפקח ולהעיר ולהיות הבוס, ומהסיבה הזו היא לא רוצה להראות לו חשבוניות ודוחות...

הפתרון הוא לעבוד על התקשורת ביניהם. הערות אחד לשני עושות ההפך

אפשר לעשות גם שיחת יחסינו לאן בלי להיות מחנך או שוטר.

אפשר לדרוש גם לערב איש מקצוע בלי להיות מחנך או שוטר.

אפשר הכל, שותפים מוצאים דרך, גם בני זוג מוצאים דרך.

הכל אפשר.

אבל אם נקודת המוצא היא שאני צודק ולכן אני אבוא להעיר ולקרוא לסדר ולהוכיח על רשלנות,

בעיני זה לא מקדם תקשורת ולא מקדם זוגיות טובה. 

אבל לא פותרים פערים ובעיות בנושאים כאלה

לפי חוזה חתום וחוקים משפטיים

אלא בדרך שפונים לבן זוג ולא לשותף עסקי

אפשר טיפול זוגי

אפשר דייט שבו פותחים הכל ומנסים לגשר על הפערים

להבין מה עומד מאחורי ההתנגדות של בן או בת הזוג להראות את ההוצאות

לא הולכים למשפט ומציבים דד ליין

על כל דבר שותפים הולכים למשפט? מה עם שיחת חתך?

אני לגמרי בעד טיפול, אני הראשון שהזכרתי כאן שנדרש איש מקצוע.

ושמעתי פעם סטטיסטיקה ש80 אחוז מהגירושין הם בגלל נושאים כספיים או גם בנושאים כספיים בנוסף למשהו נוסף.

מול שותף עסקי, הייתי מצפה שאם אנחנו שותפים בעלי חלק שווה בעסק, אז שנינו נעמול בהיקף דומה עבור העסק.

בשותפות עסקית טובה, אני לא אתחשבן עם השותף שלי על כל שעה ושעה, כי אני מבינה שגם מהצד העסקי, יש צרכים שונים שקשה לכמת לכדי שורה באקסל. אבל אני בכל זאת אדרוש ואצפה שיתן בשביל העסק כמו שאני נותנת.

לצורך העניין אם נשווה זאת לשותפות בדירה- עם שותף טוב אני לא אעשה חצי חצי בכלים וחצי חצי בכביסה וכו וכו, אלא זה יהיה לי ממש סבבה שיהיו מטלות בהן אני אעשה יותר, ויהיו שבהן הוא יעשה יותר (אני על כביסה, הוא על כלים, וכו וכו.)

עד כאן יש?

בנישואים עם חשבון משותף אכן יש עניין כלכלי, וגם הוא רציני. זה כל הכסף שלנו, זה משפיע על הדיור, על הפנסיה וכו וכו.

וגם כאן, אם זו היתה שותפות עסקית (טובה), אז זה היה לגמרי הגיוני שאחד מבני הזוג יהיה המפרנס השני, ושבן הזוג האחר יפרנס פחות אבל למשל יהיה בזמן בשביל לאסוף את הילדים מהמסגרות ויהיה איתם אחהצ, נכון?

אבל זה לא באמת כך. כי, במקרים קיצוניים יותר, אם יש מגבלה (/נכות) של אחד מבני הזוג, זו לא עילה לפרק את השותפות רק כי הוא תורם פחות, נכון?

ובאופן כללי- יש פה עניין רגשי. אני מכירה כמה וכמה משפחות, בהן צד אחד לחלוטין תורם יותר לתפעול העסק, מתוך למשל תמיכה בקריירה של הצד השני (שלאו דווקא תצדיק את זה כלכלית גם לטווח הארוך. למשל לעשות דוקטורט בהיסטוריה. זה יכול לקחת שנים, בהן גם יש פחות זמן בשביל האיסוף מהמסגרות ומטלות הבית, וגם פחות הכנסה מבן הזוג השני, על אף שגם לאחר קבלת הדוקטורט בן הזוג ירוויח יותר, או שבתכלס אם היתה בוחרת עבודה אחרת היתה גם יותר בבית וגם בטווח הארוך זה היה יותר משתלם כלכלית).

אני לחלוטין מסכימה שיש פה אחריות משותפת, ושאי אפשר שכל אחד מבני הזוג יוציא על כל מה שבא לו (קצת כמו המשל על לעשות חור בחדר שלך בספינה).

אז כן, זו שותפות. אבל היא לא עסקית… אם היא הייתה עסקית… הרבה זוגות שאני מכירה היו מפרקים את העסק חחח…

עד כאן יש?

שותפות בעסק בריאה יותר ומצויה יותר זה כששותף אחד מביא את רוב הכסף והשני את רוב היבודה, או כששותף אחד מביא את עיקר ניהול הפיננסים והשני את ניהול תפעול העובדים.

במצב בו אתה מתאר, כל שותף פועל בתחום שונה, בו הוא הרבה יותר פעיל מהשני. זה מה שתיארתי כשותפות עסקית טובה. הם כן מתאמצים ועובדים ברמה דומה בשביל הפעילות העסקית, פשוט בדרכים שונות.

אם נקביל את זה לנישואים- אז צד אחד לוקח על עצמו את רוב הנטל הכלכלי וצד שני את רוב הנטל של ניהול הבית והטיפול והזמינות לילדים.

זה אכן איך שזה פועל במשפחות רבות, אבל גם יש זוגות שמתנהלים אחרת. וזה מתאפשר רק בגלל שבנישואים, אם האיש שלי ירצה לעשות x או ללמוד y, השיקולים לא יהיו רק האם ועד כמה זה חכם עסקית/אסטרטגית, אלא בעיקר האם זה משהו שיתן לו סיפוק ומשמעות- ואז לראות אם העסק יכול לספוג את הפגיעה העסקית שכרוכה בזה.

למשל לעשות תואר בהנדסת חשמל זה אמנם פוגע בעסק בשנות הלימודים, אבל זה הרבה פעמים כדאי עסקית גם, כי זה מעלה את כושר ההשתכרות.

מנגד, ללכת יום בשבוע לקבוצת דרמה כי זה נחמד ומעניין, זה פעמים רבות לא מקדם את העסק בשום טווח (ואף מקשה), וגם ייתכן מאוד שזה לא ערך חשוב גם לשותף השני.

ולכן אמרתי, שבנישואים זה שונה.

היית מעלה על הדעת שותפות עסקית בה לכל שותף יש 50% מהעסק, אבל אחד גם מביא גם את עיקר הכסף וגם מביא את עיקר העבודה? והשני מביא מעט מכל דבר, לא כי הוא פועל בתחום שלישי בשביל העסק, אלא כי הוא רוצה לעשות פילאטיס ולקרוא ספרי מתח? כלומר, דברים שלא מקדמים את הפעילות העסקית לא בטווח הקרוב ולא בטווח הרחוק…

נתתי פה דוגמה שנשמעת עצלנית, זה נטו להבהיר את הנקודה שזה לא תורם לעסק. הכוונה לדברים שרק נותנים סיפוק, עניין, הנאה לבן הזוג, בעוד שהם מפחיתים מתרומתו לעסק וגם לא עוזרים לעסק לא עכשיו ולא בעתיד. 

בעסק, השותפות היא הכלי ולא המטרה.

גם כשמדובר על עסק שמטרתו שונה מ"לעשות כסף", השותפות היא הכלי.

כלומר העסק הוא הסיבה לשותפות (יש לכם מטרה משותפת שאתם רוצים לקדם, למשל העלאת המודעות לסרטן השד, ולכן נכנסתם לשותפות ויחד אתם פועלים למען המטרה).

אם לא תהיה לכם מטרה משותפת שתרצו להשיג / לפעול בכיוונה- אז אין סיבה לשותפות.

בנישואים, השותפות היא המטרה ואילו העסק הוא הכלי.

אני קודם כל רוצה לחיות את חיי יחד עם האיש שלי, אבל השותפות דורשת גם איזון כלכלי, תפעול של מטלות בשגרה וכו.

כלומר, אנחנו רוצים לחיות יחד את חיינו, אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם כסף ולהכניס כביסה וכו.

והשוני בין מה המטרה ומה האמצעי, מוביל גם לשוני בסדר העדיפויות ושיקול הדעת.

איזה קו מוות???

ואיזה צעדים דרסטיים???

למה הוא שר האוצר שנלחם ברגולטורים?

המפקח על הבנקים שמכופף מנכל בנק????

הלווו זוג שנקלע לפער וצריך לגשר עליו זה הכול..

מת עליה פצצת לב טוב

למה אתה מציע להם ניתוח לב פתוח???

פלסטר ונגמר.

לא חזון אחרית הימים ולא מלחמת גוג ומגוג

שצריך להתריע מפניה

אם אתה לא יודע אנגלית אל תנסה לייצר מינוחים עבריים שגויים.
כל היתר בונוס.

2.נראה שלשניכם דפוסי חשיבה  שונים ביחס לכסף והדבר יוצר פער. לגיטימי ונורמלי.

השאלה היא האם הפתרון שנראה שקורה בפועל

שאתה האחראי על הניהול הכספי שקיפות מאזן וכו

הוא הפתרון הנכון לגשר על הפער והפתרון המקובל עליה.

3.איך שזה נראה הטוב לב שלה גובר וממילא היא מוציאה

אז אם כבר יצא מה זה משנה לך התדפיס

"דוד, הלך הכסף" תן חיוך תשמח בשבילה ותקדם הלאה

כנל לגבי התשלומים למשפחה. חרף שביקשת מוציאה- תחשוב שזה המעשר כספים מהמשכורת שלה וצקדם.

אישתך שמחה, זה העיקר.בריאה- תרקוד משמחה כל היום.

אז איך מגשרים על הפער

קובעים דייט קצר  ומדברים עליו מה חשוב לך מה חשוב לה ומנסים לאט לאט לגשר

דפוסי חשיבה ואמונות לגבי התנהלות עם כסף לא משנים ביום אחד

של הרב שלום ארוש פרק שני שנקרא כלי מחזיק ברכה.

תכלס העבודה כאן היא שלך לא שלה.

הדקדקנות וההתחשבנות  הזו נקראת מוחין דקטנות

לעומת מוחין דגדלות שאדם נותן ומתנהג בשפע.

הברכה השפע והפרנסה  בבית באה בזכות האישה,

אישה שמחה ברכה בבית פרנסה בבית שפע בבית

תפתח לה את היד ואת הלב שלך וישפיעו עליך שפע מלמעלה.

אתם צריכים לשבת ולהחליט בכללי על ההתנהלות הפיננסית.

מה חשוב לכל אחד?

לה חשוב להפריש תרומות ומעשרות בהיקף איקס מהמשכורות. אפשר להחליט שכן מקבלים את החזר המס מהמדינה (כתבתי לעיל למה הגיוני יותר), ולהחליט שמראש מחשבים את סכום המעשרות בהתחשב בהחזר. (שיוצא שנטו תרמתם את הסכום שרצתה).

לגבי פירוט האשראי ועזרה למשפחתה- לעניות דעתי, בהתנהלות פיננסית בחשבון משותף, צריך להחליט על מה מקובל על שני הצדדים להוציא. ומכאן כל אחד מוציא בשוטף על דעת עצמו בלי לשאול כל דבר את השני…

כמובן בהינתן המצב הכלכלי (יש אפשרות להוציא אקסטרה על פנאי? אין?)

נניח נשמע לי הגיוני להקצות סכום כלשהו בחודש בשביל דברים שהיא רוצה להוציא והם לא צורך בסיסי של הבית.

והיא למשל תוכל לבחור על מה להוציא אותו (בתי קפה, תכשיטים וביגוד למרות שיש מספיק, אולי גם מתנות וכו).

זה מבחינת הדברים שלאחד מבני הזוג זה נשמע מיותר, אבל לשני זה לא מיותר.

בהחלט חושבת שהיא לא צריכה לתת דין וחשבון על כל הוצאה שלה. מצד שני- לא להוציא בלי הכרה ובלי הסכמה כללית.

האם לעזור למשפחה שלה? תשבו ותבינו. תגיעו יחד להסכמה כלשהי. זה יכול גם להיות כחלק מהתקציב שהיא יכולה להוציא כראות עיניה… זה יכול להיות עד סכום מסוים הוצאה שמראש מוסכמת על שניכם.

האמת שאני כן רואה את החיובים של האיש שלי ברמת הפירוט. אבל רק כי אני סוכמת הכל למאזן שנתי ומעקב אחרי ההוצאות. לא מסתכלת דבר דבר ודורשת דין וחשבון. (הוצאות שעבורנו הן גדולות אנחנו כמובן מתייעצים לפני. אבל הוצאות ברמה השוטפת? לא. סומכת על שיקול דעתו…)

יש דברים שהחלטנו מראש שכרגע אנחנו לא מוציאים עליהם (נניח וולט). אבל אני לא אחטט לו בפירוט ואחפש אם קנה והסתיר. אם יהיה לו חשוב, נחליט לפי המצב הכלכלי אם אפשרי, אולי נפחית הוצאות על משהו אחר וכו. אבל בסוף שנינו מוציאים בלי לשאול, על פי עקרונות כלליים שהסכמנו עליהם…

האם מדובר בחוסר איזון כלכלי ורגשי ? האם היא יציבה?

אם היא יציבה ושפויה אז לעקוב אחרי הוצאות האשראי, פחות מתאים.

אם לא , צריך לבדוק.

בעיניי לבקש לראות פירוט כרטיס אשראי זה מביע חוסר אמון.

בעלי סומך עלי, יודע שגם אני עובדת קשה בשביל הכסף של שנינו, ומשם משחרר. וכנ''ל הפוך.

בטוחה שיש הרבה הוצאות של כל אחד שאנחנו לא יודעים עליהן, וזה ממש ממש בסדר מבחינת שנינו (יצא פעם ששנינו תרמנו לאותו ארגון סכום ממש ממש גדול, אז יצא שהבאנו כמעט פי שניים ממה שכל אחד תכנן... סתם כאנקדוטה על רמת השחרור).

בסוף הדברים תלויים ממש בצורת השיח והתקשורת. מהדרך בה שאלת את השאלה, נשמע שבעינייך יש דרך 'נכונה' ו'לא נכונה' להתנהל, ואתה מנסה להוכיח לה שהיא פועלת בדרך הלא נכונה.

בעיני מה שיעזור באמת זה לשבת ולבקש ממנה לספר לך איך היא תופסת את הדינמיקה הכלכלית ביניכם. מה היא מרגישה שם (השערה שלי- לחץ וחוסר אמון, אבל רק היא תדע באמת לענות על זה).

והתפקיד שלך זה רק להקשיב ולנסות להבין באמת איך הדברים נתפסים מהזווית שלה. בלי להרגיש אשם או לחשוב כמה הגישה שלה הורסת לכם- פשוט לבוא ולהבין אותה.

וכנ''ל להזמין אותה להבין אותך באמת.

ואם אי אפשר לבד, אז בסיוע איש מקצוע.

רק משם יתחיל להגיע הפתרון.

לדעתי לבקש פירוט אשראי זה חפירה מוגזמת

זה ממש חונק

אלא אם כן האשראי מגיע לסכומים מטורפים

ואז באמת כדאי לבדוק מה קורה שם

בגדול מסכימה עם כל מי שכתב שזו בעיה זוגית ולא כלכלית

יש אנשים שרוצים להיות מודעים לגבי כל ההוצאות שלהם ואפילו כותבים את זה על אקסל וכו'

זה לא בשביל לדקדק עם הבן זוג, אלא כדי להיות מודעים למצב הכלכלי שלהם.

אבל אפשר להבין את מי שמרגיש שזה חונק אותו

שבודקים כל כוס אייס קפה שהוא קנה או לא קנה

בדיוק מחזיקה כוס כזו ומתחלחלת מהמחשבה.

צריך להסביר לצד השני למה רוצים לראות פירוט אשראי

כשאני קוראת את מה שהפותח כתב, גם אני לא רוצה שהוא יסתכל על הוצאות האשראי שלי חחחח

אני עושה אקסל בקטע של מאזן כלכלי. אם היה מפריע לו- הייתי אומרת לו שיכניס בעצמו את ההוצאות שלו.

אני חושבת שהחלק העקרוני הוא שהפירוט החודשי לא מעניין אותי. מבחינתי זה מאוד טכני של לכתוב את הסכום ועל איזו קטגוריה זה יצא. האייס קפה שהוא קנה פה או הלא יודעת מה שהוציא שם- ממש לא מעניינים אותי.

מתי זה כן יעניין אותי? בטבלה הסופית של האקסל. הזו שסוכמת את כל ההוצאות לפי קטגוריות (אין חלוקה לפי מי הוציא, זה לא פקטור בכלל)

זה נותן לנו תמונת מצב על מה אנחנו מוציאים סה"כ וכמה. ואז אנחנו יכולים לקבל החלטות בצורה חכמה יותר- אם צריך לצמצם אז איפה אנחנו רוצים ואיפה יהיה יעיל? לפעמים להפך, רואים שאפשר לשחרר קצת בתחום הכך וכך. וההחלטות שלנו הן משותפות, ברמה העקרונית, ובשגרה מוציאים לפי העקרונות שסיכמנו בלי לעדכן/לשאול את השני.

זה כמובן גם נגזרת של מצב כלכלי. סכום שבשבילנו הוא גדול ונתייעץ עליו עם השני, ההורים שלי אפילו לא ימצמצו או יעדכנו את השני בכלל, כי זה לא סכום משמעותי עבורם. (אגב, הם גם מכניסים את כל פירוטי האשראי לאקסל. הם עושים את זה פעם בשנה אבל, אז כפי שאת יכולה להניח- אין שום התחשבנות על האייס קפה או השמלה או הלפטופ. בסוף הכל מסתכם לסכום כולל בקטגוריה של אוכל בחוץ, סכום כולל ביגוד וכו. אבל השמלה? לא מעניינת).

@יאלוש

 תקרא, לזה התכוונתי, הרצונות שלך הגיוניים מאוד,

הכיוון הזה שלקחת, של הצודק הבלעדי שצריך לפקח על הכל, לא מקדם אותך לחיי נישואין מוצלחים.

מצטרפת גם לנאמר בשרשור באופן כללי, שאם אתם זוג צעיר הפערים האלה הגיוניים ולוקח קצת זמן לגשר עליהם, אפשר יחד עם איש מקצוע.

אם אתם נשואים כבר כמה שנים, זה צלצול השכמה 

רציתי לכתוב תגובה ואז קראתי אותך אז פשוט מצטרפת לכל מילה.

@יאלוש 

אכן, נשמע שהעניין היותר ממוקד כאן הוא דווקא ניהול פערים וקונפליקטים זוגיים בדרך טובה, וממילא מתוך כאן ניתן יהיה להגיע לפתרונות טובים לשני הצדדים גם בעניין הפיננסי וגם בכלל.

חשוב מאוד לשמוע את העומק.

גם של אשתך וגם שלך.

לשמוע את ה"למה" - ואז הדרך ל"איך" יותר סלולה.

הכסף שנתנו - נתנו.

חלק מהכסף העמותה נתנה לרשות המסים.

העמותה כבר איבדה את הכסף הזה, זה לא נשאר לעמותה זה נשאר למדינת ישראל.

הכסף הזה הולך לדברים שאת מאמינה בהם: כמו יישוב הארץ, רמזורים, ניקיון רחובות, אבל ייתכן שחלקו ילך למימון משחקי כדורגל בשבת, מימון של הצגות וסרטים.

אם הלך נגד רצונך - הלך, זו המציאות אבל 

לא נראה לי שכדאי להתנדב שהכסף ילך למטרות כאלו.

יש לי חברה, יוצאת ארה"ב, שיש לה כסף בצד לבזבוזים.

זה כסף מזומן. שמה שלא אפשר לקנות או שבעלה חושב שזה בזבוז:

היא פשוט קונה מהכסף הזה, כך שתיהם מסכימים ומרגישים טוב.

אני חוששת שאולי אינך מבין את ההשלכות של הבקשות שלך:

הם גורמים לאישה לחוש תחושות לא נעימות

ולהחביא עוד יותר כל הוצאה שאולי תיראה לך לא ליגיטימית.

אח יקר מספר שאלות שאולי יעזרו לתת אור בהירות הדרך

המשפחה:

האם הם בקשיים כלכליים?

מי אתה מגדיר משפחה- הורים? אחים?

הסכומים המדוברים- משמעותיים? עד כמה?

האם זה נוהג קבוע מידי חודש שהיא משלמת חשבונות של המשפחה או פעם ב?

האם הם מצפים או לוחצים שהיא תעביר להם את התשלומים או שזה נטו יוזמה שלה?

יש עוד גורמים במשפחה שמשתתפים בהוצאות?

שאלה אחרונה- ממקום לא שיפוטי אלא אמיתי בלב אוהב

אחרי שענית לעצמך על כל השאלות הנל

אם הסיטואציה היתה הפוכה

והמדובר היה בבן משפחה מהצד שלך, איך היית נוהג?

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב