אבל אני חושב שהמדינה אחראית להגן קודם כל על האזרחים שלה, לפני החיילים.

החיילים התגייסו כדי להגן על האזרחים.

מדם של חיילים? נכון שהחיילים שומרים על האזרחים. אבל אנחנו לא נגרום להרג של מאות חיילים כדי להציל 30 אזרחים

אז לא היינו מגיעים לעסקה אף פעם.
ואני לא מסכים איתך, חיילים בכל מדינהובטח במדינת ישראל מוכנים להקריב את החיים שלהם למען מטרה נעלה, משמעות גדולה יותר מהם, ופה היא הייתה שחרור החטופים.
לא נעים להודות, אבל בסדר העדיפויות של צה"ל, דם של 30 אזרחים אכן יותר אדום מדם של מאות חיילים.

חיילים יוצאים למלחמה לא כדי לא למות, אלא כדי להשלים את היעד שהדרג המדיני קבע. המחיר הוא כואב ומכעיס, אבל אי אפשר להשוות את כמות החיילים שנהרגו לכמות האזרחים ששוחררו.
האזרחים משחקים תפקיד אסטרטגי חשוב מאין כמוהו בלוחמה הפסיכולוגית והמורל, והמדינה מחוייבת להם יותר מאשר לחיילים שברור שההקרבה שלהם היא מה ששבסופו של דבר הביא לשחרור היסטורי של אזרחים אחרי יוצר משנה בשבי החמאס. גם החיילים עצמם יודעים את העובדות האלה, והם בוחרים להילחם, לפעמים אפילו למות בקרב, בשביל המטרה הזאת. אז קצת פרספקטיבה, הלב כואב על החללים, אבל הם לא נפלו לשווא, הם עשו היסטוריה, ובמותם ציוו לנו את החיים.

זה שחיילים מוכנים למות למענינו, לא אומר שאנחנו אמורים להיות אדישים למוות שלהם, אלא להפך, אנחנו אמורים להעריך אותם על זה.

ועוד לא לקחנו בחשבון שתצפיתניות אינן לוחמות.

אף אחד לא אדיש למוות שלהם.

אפילו הדרג המדיני שמואשם פעם אחר פעם, וכנראה שבצדק, במות חיילים, לא אדיש למוות שלהם.

אבל עצם זה שאנחנו מדינה ריבונית שהצבא שלה לא פועל כגוף עצמאי אלא על פי נהלי הדרג המדיני, בהכרח שישנם ערכים אחרים לפני חיי החיילים.

ותצפיתניות שאינן לוחמות כואבות כמו כל אזרח אחר.

אל תנסה להוציא אותי אפאתי ואגואיסט.

במקרה הרע הם יכולים להיות פוליטיים, במקרה הטוב הם לפחות יתיימרו להיות ערכים מוסריים.

הנקודה היא, ואני אומר לצערנו, שחיי אדם מאז שהוא עלה על מדים שווים עכשיו אחרת מחיי אזרחים.

כשיש מלחמה אין ציפייה "לנצח", או יותר נכון לסיים אותה, בלי שהיא תגבה חיי אדם כלל. זה נאיבי לחשוב ככה.

"אבל יש לעשות כל שאפשר כדי לצמצם את המחיר" - זה נכון, וזה קו שגם צה"ל שותף לו, הצבא הוא לא הפקר גמור, די עם הקשקושים הבכיינים האלה של התקשורת הימנית שמרגישה שהיא חייבת להקצין כדי לשרוד.

אנחנו נכנסו בחמאס ובעזתים כמו שלא נכנסנו בהם אף פעם. הפגיעה החמורה הזאת בחמאס משמעותה הישירה הגנה על חיי אזרחים.

את הנופלים אנחנו נזכור, וננציח, ונבכה עליהם ביחד כל יום זיכרון.

אבל נהיה מסוגלים לעשות את זה, כאומה שעדיין עומדת על הרגליים שלה, כאומה שבלמה הרס הרבה יותר טוטאלי בשלטונה,

כאומה שעוד מרימה עיניים לשמיים, ולא הושפלה עד עפר ואין לה תקומה,

רק בזכות חיי החיילים האלה.

אז אם אתה שואל אותי על ההיקף? גם אני מסכים שהוא לא מקובל ולא הגיוני ולא לגיטימי בשום צורה.

אם אתה שואל אותי על המחיר? הוא בלתי נמנע. ובשביל לעמוד במחיר הזה אנחנו בונים חוסן לאומי.

חוסן לאומי שהראשונה לחבל בו היא ההקצנה לעקוף את המדינה, והממשלה, הימנית שלו מימין.

א. עבודה זרה.

ב. גילוי עריות.

ג. שפיכות דמים (לדוגמא: אסור למסור יהודי אחד להריגה כדי להציל פלוגת חיילים).

ד. דברים שחיילים הולכים להילחם עליהם במסירות נפש, כגון עצם היישוב היהודי בארץ (אחרת - מדוע אנחנו לא באוגנדה?).

חיילים בשביל לשחרר 30 אזרחים משהו שמהווה מטרה נעלה, אלא שפיכת דם מיותרת, וטמטום קיצוני שמתאים לחכמי חלם. להציל 30 אנשים במחיר של הרג מאות אחרים?

אני מסכים שתפקיד חיילים הוא להגן על האזרחים, אבל לא במחיר של יותר הרוגים חיילים מאזרחים.

ההגיון היחיד שאני יכול לראות במעשה כזה הוא שאם לא נציל את האזרחים בכל דרך, תהיה כאן אובדן הרתעה גדול כי אזרחים יפחדו לחזור לגור במטולה למשל, מה שייגרום לחזבאללה רוח גבית ויגביר את הטרור שלהם לטווח ארוך בצורה מסוכנת.  אבל שחרור חטופים במסגרת הנוכחית יגביר עוד יותר את המוטיבציה דל הטרור כך שהשיקול הלא מטופש היחיד כאן נדחה.

כל החלוקה בין אזרחים לחיילים היא שטות אחת גדולה שהומצאה באירופה באלף שנה האחרונות, ואיפשרה לעמים שתורבתו משבטים ברברים ולוחמניים והפכו למדינות תרבותיות לכאורה, להמשיך בתאוות ההרג שלהם במלחמה מבלי להרגיש נקיפות מצפון, כי הרי הורגים "רק חיילים" ולא אזרחים. לדוגמא מלחמת העולם הראשונה היא רצח העם הכמעט גדול בהיסטוריה, שבו מדינות אירופה הנאורות ביצעו רצח עם של 15 מיליון איש אחד בשני, מה שמגמד את רצח העם הארמני. אה שכחתי... אותם 15 מיליון היו "רק חיילים" (או אזרחים בני 16 שגויסו ומייד יצאו לקרבות) , אז זה בסדר.... זו דוגמא לתרבות של רשע וטפשות , שבטפשותינו הרבה ובשעבודינו התרבותי לאירופה אנחנו מאמצים כאן בישראל...

הדיון היה את מי לשחרר צריך לפעול לשחרר קודם, את האזרחים או את החיילים

אף אחד כאן לא הצדיק את עצם העסקה

..

..

..

המציאות ההזויה כרגע היא, שאלו שיכלו לחלץ את עצמם, אבל נשארו בשביל לחלץ אחרים, נשארו אחרונים.

בגלל שתפקיד החיילים הוא להגן על האזרחים,

צריך להציל חיילים גם במחיר חיי אזרחים?

אם כן, הרי שתפקיד החיילים הוא... להגן על חיילים.

אני כאבא אמור לשמור על חיי הילדים שלי, לשיטתך זה אומר שעדיף להציל אותי ולא אותם...

בעיני, בתור מדינה ריבונית ולא איזה שטעטל בגלות - אנחנו לא אמורים לעשות חשבונות כאלו, אלא לנצח את האויב ולהחזיר את שבויינו בגאון. מי ששייך מעשית להציל בפעולה צבאית, זה מה שצריך לעשות למרות שחיילים יסתכנו בפעולה הזאת.

אבל כן, חלק ממה שמאפשר לחייל להסתער בשדה הקרב, זו הידיעה שהמדינה מאחריו ואם הוא יפול בשבי יעשו כל מאמץ להחזירו חי או מת. לכן הרב ישראלי סבר שמותר להסתכן גם בפעולה לחילוץ גופות (שבחשבון 'פשוט' לא הגיונית לחלוטין) כי הידיעה שכך המדינה נוהגת מעודדת את החיילים להלחם.

ממילא, אחרי שממשלות ישראל מאז מלחמת לבנון, הסכימו גם לעסקאות (שבעיני פסולות, אבל אף אחד לא שואל אותי) - כן, גם הידיעה של החייל שיחלצו אותו ולא ישאירו אותו אחרון, קריטית ליכולת להלחם.

אפשר גם להגיד שחיילים יותר ירצו להילחם, אם נבטיח להם שלא יצטרכו להיכנס לשטח מדינת אויב.

או אם נבטיח להם שהם יהיו האחרונים שייכנסו.

או אם נבטיח להם שהמדינה תהיה מוכן לרוקן את בתי הכלא שלה ולחזור לקווי 49 אם ייחטפו.

זה כמובן לא הגיוני, לא צריך להבטיח לחיילים את כל זה פשוט כי הם אמורים לשמור על המדינה ולא להפך.

גם בשדה הקרב, נלחמים למרות הסכנות ועם זאת, משתדלים להתנהל בדרך שתמעיט אותן.

אגב, כשבגלל כל מיני פחדים מהאג או מלוחצים אחרים, שולחים חיילים להסתכן, במציאות שאת אותן פעולות היה אפשר לעשות בלי סיכון או בפחות סיכון - זה פשע.

לא אומר שכל דבר אפשר, אבל בהחלט יש הרבה כלים, מקובלים גם בעולם הנאור, שמדינת ישראל נמנעת מהן ובגללם נהרגו חיילים. 

האזרחים הם אותם בני אדם. ויש לנהוג כלפם בשיווין. אני גם נגד עדיפות חיילים על אזרחים. אני כן חושב שאם זה או חייל 1 או אזרח 1, יש להעדיף את האזרח. כי זה שהחיילים שומרים על אזרחים זה מה דמאפשר לעורף האזרחי לחיות בצורה נורמלית. אבל אני לא אקריב חיי 2 חיילים בשביל אזרח 1.

בסיס קיומו של הצבא הוא להגן על האזרחים, לא להפך.

כן, גם אם הם לא קרביים. זה כל כך בסיסי עד שאין שום משמעות לקיום הצבא אם הכלל הזה לא מתקיים.

''ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל''

בנוסף,

יהוד מוחזקת בידי קבוצה עוד יותר גרועה מחמאס, וזאת אחת הסיבות שהמדינה כ''כ התעקשה שהיא תשוחרר קודם.

אבל משום מה אתה חושב שאתה יודע יותר טוב...

במי שנחטף בעת מילוי תפקידו כחייל, או במי שהיה אזרח? התשובה ברורה.

אני לא רוצה לקבוע מסמרות בסדר עדיפויות, אבל אני לא מסכים לפסילה המהירה של מה שהוא אמר.

בכל מקרה, לפי הערכת המודיעין ארבל יהוד במצב יותר מסוכן, לך ולי אין את הכלים והידע בשביל שנוכל לחלוק עליה.

והשחיטה הייתה מנת חלקם של מעל 1,000 יהודים ביום הארור הזה, רובם אזרחים ולא חיילים.

אמרתי שלטעון את ההפך, כאשר המציאות לא תומכת בזה, זה לא צודק

התינוקת הדס פוגל שגרונה שוסף הייתה חיילת?

התינוקת שלהבת פס שצלף כיוון לראשה ורצח אותה, הייתה במגב?

הניסיון להכיל את הנורמות שלנו על אויבינו, נועד לכישלון. זה שאנחנו נתנהג אחרת לתינוקות ולאזרחי אויב בכלל לא אומר שהם יעשו זאת.

מה עדיף לעשות בפועל זה משהו אחר שאני לא מתיימר לקבוע. למרות שאני נזהר יותר באמון שאני נותן בדרגים הצבאיים והמדיניים, עדיין אני מניח שיש להם מנעד שיקולים רחב יותר.

אני חושב את עצמי מבין יותר טוב את המצב במדינת ישראל מאשר האו"ם...

כל ההבדלה בין ארגוני טרור הביאה את 7 באקטובר בגלל הנחת יסוד שרק ארגונים קטנים יורים עלינו והחמאס הגדול והמבוגר האחראי רוצה לצאת ממעגל הלחימה מולנו.

ותקרא מה כתוב כאן:

תקשיב חמוד - צעירים מעל עשרים

וזה לא בגלל שחושבים שחמאס הוא ממה תרזה, אלא כי יש מידע מודיעיני לפיו אלה שמחזיקים בה עשויים לעשות בעיות קשות (הם, בניגוד לחמאס, לא חתמו עם ישראל על שום הסכם ולא מקבלים אף אסיר בתמורה לשחרורה).

כל האזרחיות במקרה במצב קשה יותר?

כל התמונות שראינו מראות שהתצפיתניות היו במערות, לא משהו שכל החטופים השיגו, למרות שהיו חטופים אזרחים שכן.

אני כן סומך על המדינה שאם היא מתעקשת על חטופה מסוימת, וזה לא בגלל לחץ של ההורים שלה או משהו כזה אלא נטו בגלל מודיעין לפיו מצבה מסוכן יותר, אז כנראה יש סיבה להתעקשות הזו.

ואם ארגון טרור מסרב לדרישה של המדינה שלי, אני לא שמח מכך ולא אומר שארגון הטרור עשה לנו טובה.

ומאמין שבמקרה כל האזרחיות במצב יותר מסוכן מאשר כל החיילות, בניגוד ללוגיקה פשוטה.

וכמובן שאנחנו לא נכנעים לאמנות בינלאומיות, לפי תפיסתך סיוע הומניטרי לאויב כנראה חשוב מבחינה מבצעית.

ומסרב להכיר בחשיבות של הישארות הצבא במסדרון נצרים, שמונע חידוש יכולת צבאית בצפון הרצועה, הישג שנקנה בדם רב.

כרגיל, אתה קורא את המצב לפי אידאולוגיה ורגשות ולא לפי המציאות בשטח.

כמו הקביעה שלך ש95% אחוז ממי שעובד במשלוחים הוא בשנה הראשונה של הטכניון.

כתבת הרבה דברים שמעולם לא כתבתי או אמרתי או חשבתי

והיותר חמורים משתחררים על חיילות חייב לשמר את הסדר גם בשביל לשמור על האינטרס של חמאס להמשיך לשחרר את האזרחים.

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה

מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים

באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ולא את ציבור הבית שלך.

אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.

ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד