אבל יש דברים יחסית בריאים ושווים שאפשר להכין

לק"י

לא חייבים דברים ממש לא בריאים, אבל למצוא את דרך האמצע. 

אולי להכין עוגיות ביתיות? ואז אפשר להפחית בסוכר. 

אם את זה הילדים שלך יאהבו לחלק.

למשל לחמניה ונקמיקיה, או פיצה ביתית אפויה אולי אפילו פיתה פלאפל

תשמעי מהילדים אם זה רעיונות שכן ילכו טוב 

ממש לא חושבת שכדאי להביא משהו שילדים יתבאסו עליו.

(מסייגת שאני לא הורה)

תודה רבה!

נקניקייה בלחמניה צריך לאכול עכשיו, אף אחד לא ישים אותה במקרר בשביל לאכול מחר.

ואם הילד בדיוק לפני סעודת חג משפחתית? ואם המשפחה כבר נסעה לבקר את הסבא והסבתא?

בהבאת מזון יבש כמו עוגיות אני לא מכריח את המקבל לאכול דווקא ברגע זה, אלא נותן לו את הגמישות להשתמש בזה מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.

קושרים בשקית צלופן משני הצדדים בצורת סוכריה. היו שנים שהילדים הכינו מראש כוסות מקושטות עם ליצן, שבתוכן שמנו את המשלוח. המראה של המשלוח מאוד מוסיף...

 בדרך כלל הילדים מוסיפים לכל שקית עוד איזה ממתק, מהממתקים שקיבלנו מאחרים (עוד דרך להיפטר מהכמות המוגזמת של ממתקים שמגיעים הביתה...).

מציעה להביא ממתקים בריאים יותר, כמו פופקורן ועוגיות ביתיות.

ואפשר לצרף משחק חמוד מהכול בשקל כדי לשדרג את המשלוח ולהפוך אותו למיוחד יותר בעיני החברים.

תשחררי יום אחד.

נשמע שזה הופך להיות חוויה שלילית עבורם וחבל, החג צריך להיות כיף.

באופן עקרוני אני חושבת שזה ממש התנהלות שגויה, שכל משפחה צריכה לקנות כמויות של ממתקים כדי לחלק לכל החברים של הילדים, ובסופו של דבר בכל בית מצטבר הר ענק של ממתקים שלא באמת רוצים (ואז מחפשים למי להביא את המיותר - לילדים בבתי חולים, שהכמויות של הסוכר יזיקו להם אפילו יותר מאשר לילדים בריאים? או לחיילים, שמקבלים כמויות של ממתקים וגם הם לא רוצים להכניס לגוף שלהם את כל הג'אנק הזה?)

אז אני מרשה לילדים לתת ממה שהם קיבלו מאחרים. אבל אני לא אוציא כסף מעצמי לקנות ממתקים שאף אחד לא באמת רוצה...

ב"ה הילדים שלי שמחים במשלוחים שהם נותנים, ואפילו כמה חברים אמרו להם שהמשלוח שהם מקבלים מאיתנו זה המשלוח היחיד שאמא שלהם מרשה לאכול ממנו הכל...🙂

לק"י

אנחנו גם ככה קונים בשגרה, אז ממש לא אכפת לי לקבל במשלוחי מנות.

אני מסכימה שלא צריך להפריז, ואישית אני מעדיפה לתת משהו שווה אחד ולהוסיף עליו, מאשר מליון קשקושים שונים (במשלוחים למשפחות. לא של הילדים. יש שנים שאני מכינה בעצמי ויש שנים שקונה).

לצורך העניין שוקולד יותר ישמח אותי מגרנולה....

בטוחה שאני לא היחידה.

ממשפחות אחרות...

אנחנו מסיימים כל פורים עם הר עצום של ממתקים וחטיפים. ואני מתבאסת על כל המשפחות שהוציאו על זה כסף ואני מחפשת איך להיפטר מזה...

למעשה את המיותר אני בד"כ מביאה לבית הספר שלי, שישתמשו כחיזוקים לתלמידים (מה שבכל מקרה עושים, אז אני חוסכת להם קניה של חלק מהממתקים..).

בשנה שעברה הבת שלי לקחה מזה גם חטיפים לטיול שנתי שהיה לה קצת אחרי פורים, אבל השנה הטיול כבר היה. תכלס, טיולים זה האירוע היחיד שאנחנו קונים לכבודו חטיפים, בשאר השנה יש לנו מספיק ממה שמקבלים מבחוץ בכל מיני אירועים... (חוץ מבייגלה שאנחנו כן קונים לבית בשגרה).

גם אצלי אין ממתקים במהלך השנה

זה יום אחד של חג, ואין צורך להפך אותו לנושא מיותר ללחץ  

כל אחד עושה את החשבונות שלו כמה משלוחים להביא ובאיזה קנה מידה  

אפשר לעשות השתדלות ולא לקנות ממתקים עם צבעי מאכל 

יש ממתקים שמבחינתי זה רעל צרוף אז אם הילדים מקבלים כאלה זה הולך ישר לפח, זה לא בל תשחית מבחינתי, זה לגמרי לא תעמוד על דם רעך, דם צהוב טטרזין.

אני תורמת שק של ממתקים לחלק בתהילים של ילדים.

כמובן משאירה לכל אחד שקית (או שק, תלוי את מי שואלים) עם חטיפים ושוקולדים, לפעמים לוקח להם שבוע לאכול אותם במתינות, לפעמים זה לוקח כמה דקות והסיפור נגמר. 

למחרת חוזרים לפירות וירקות.

זה אצלי, אבל כל אחד והחשבונות שלו

חבל ואין שום צורך להגיע למצב של אובדת עצות וילדים מפוחדים ומבואסים.       

שמחה זה המוצר הכי בריא. 

אני לא חושבת שזה המצב אצלי. ממש לא רואה את פורים כיום של לחץ או פחות משמח. הילדים שלי מאוד אוהבים את פורים ומאוד שמחים במה שאנחנו עושים ואיך שאנחנו מתנהלים בו עם הממתקים.

לא אומרת שכולם צריכים לנהוג כמוני. כל אחד ימצא את האיזונים שלו.

אבל בהחלט מבינה את המקום של חוסר הרצון לתת רק ממתקים כמשלוח מנות שממנו הגיעה השאלה הפותחת, והסברתי את המקום שלי בנושא, שלדעתי כן מצאתי פתרון שמתאים לנו וילדים, בלי לוותר על מה שחשוב לי.

בואו נבטל את פורים! אמר אריק מהדרום

כן!!!

אמר והמשיך לקושש את חייו בצלופן סלוטייפ וסרט אדום זוהר

@יעל מהדרום אני מקושש  את חיי בצלופן, סלוטייפ וסרט אדום זוהר?

ילד אמור להביא משלוח מנות של ילד. משהו בגדר ממתק. זה הכל.  

אלא אני הייתי משלב בין מתוקים לבריא נניח כמו שאנחנו עושים שוקו ועוגיות ללא סוכר

כמו שעשית שנים שעברו.

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות

מלאכת ההורות היא אומנות

בהצלחה😀

נראה שתאומים גם לא פעיל כל כך.

כתבתי לה דברים מהיכרות על ירושלים והרווחה. אני לא כל כך מכירה פה את הכללים.

בהחלט מבין אותך

אולי לנסות לדבר עם ההורים לפני שהם באים שישימו לב אליהם.

גם בשבילך, להפריד בין "סתם" לכלוך שאחרי שבת אפשר לנקות לבין מעשים שהורסים ריהוט שזה כבר קריטי יותר.

בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.

אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)

עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...

בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..

אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.

לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.

אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).

זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.

(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)

כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.

התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.

בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.

1. קנינו רובוט שוטף שואב

2. החלטנו לקחת עוזרת

3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח

4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית

את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.

ועל הדרך חוסכים את התסכולים..

אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.

אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.

אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).

באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.