שלום לכולם
אני אורית, והצטרפתי לניהול הפורום לפני חודשיים בערך.
בתקופה האחרונה הצטרפו לפה הרבה ניקים,
ואנחנו רוצים להכיר אותכם,
ולייסד פה קהילה קטנה שנותנת מקום רגוע ובטוח לאנשים כמונו.. 🤗
1. שם/ ניק/ כינוי:
2. גיל:
3. וותק בפורום:
4. משהו שאתה טוב בו:
5. מתי גילית שאתה רגיש:
6. תובנה שלך על החיים:
7. ציפיות מהפורום:
8. משהו להוסיף:
קודם כל אם את/ה חדשים פה (ולמושג) ברוכים הבאים 
גם הרגישים שמחפשים מי הם והסבר לכלמני דברים שהם לא מבינים למה מרגישים שונים וגם אנשים אחרים שרוצים להבין טוב יותר אנשים סביבם או סתם , אני מברכת אתכם על הפתיחות והכניסה לדבר חדש .
קצת ארוך מקווה שלא ארוך מדי
אנשים רגישים מאוד (HSP) זה מושג שהעלתה לשיח ד"ר איילין ארון (פסיכולוגית קלינית וחוקרת) שהיא בעצמה אישה רגישה מאוד .
היא הבחינה שהרבה אנשים שמוגדרים ביישנים, מופנמים או חרדתיים הם לפעמים פשוט רגישים מאוד.
מה זה רגישות?
רגישות היא לא רק אכפתיות כפי שלפעמים מתייחסים אליה ולא רק אנשים רגשניים(אנשים שמגדרים לפעמים ''לוקחים הכל קשה מדי'') אלה גם המודעות לפרטים קטנים והבנה .
לאנשים רגישים מאוד יש את התכונות האלה יותר מאשר לשאר האוכלוסיה .
עובדה 1
לכל אחד מאיתנו (רגישים מאוד או פחות ) יש רמה מסויימת שלעוררות מגירויים שטובה לו ובה הוא פורח. אם לא יהיו לנו מספיק גירויים נרגיש שיעמום נכנסים למצב די מונוטוני. ואם יהיה לנו עודף גירויים נרגיש עוררות יתר והצפה שיוצרים לחץ וקושי לחשוב ולתפקד.
עובדה 2
לאנשים שונים יש רמה שונה של עוררות של מערכת העצבים ביחס לאותה סיטואציה.
מה שאומר בפועל שאותו גירוי יכול להיות הרבה יותר מעורר לאדם אחד מאשר לחבר שלו . לדומה :אסי ויוני הולכים לקניות, כשהם יוצאים משם אחרי שעות מספר שניהם עייפים אבל יוני היה יכו להנות מללכת לראות סרט עם חברים בקולנוע ולעומתו אסי רוצה רק לחזר לבית להרגע (נראלי הובן). ובעצם 15-20% מהאנשים (גם בבעלי חיים שי את זה אגב) הם כמו אסי רגישים מאוד, חווים יותר עוררות מאותה הסטואציה .
זה בעצם אומר שאנשים רגישים מאוד מודעים לרמות גירוי שאחרים לא מבחינים בינהם (קולות עדינים אורות חלשים תחושות גופניות…) וזה לא קשור לחושים מחודדים אלה לעיבוד הקפדני יותר של מה שנקלט בחושים . מה שיוצר מצבים שבהם אפשר לדעת משהו בוודאות אבל לא לדעת למה יודעים אותו (איטואיציה ) סוג של חוש שישי .
אנשים רגישים מאוד נוטים להיות אומנים או ממציאים זהירים מצפוניים וחכמים מהרגיל בזכות זה, אבל התכונה הזו גם גורמת לכך שכל גירוי הוא אינטנסיבי יותר בשבילנו מה שגורם לכך שאם אלדם רגיל דבר הוא מעורר בצורה מתונה לאנשים רגישים מאוד הוא מעורר מאוד ומה שמעורר מאוד אנשים רגילים גורם לרגישים מאוד להיות מוטשים ובעוררות יתר …
לאף אחד לא כיף להיות בעוררות יתר זה גורם לאובדן שליטה ולתחושה שיש צרה או סכנה .
רגישות גבוהה כזו היא בדרכ דבר מולד וגנטי (יש מקרים חריגים שזה אחרת)והיא דבר נורמלי .כמו בכל דבר יש בה יתרונות וחסרונות . לדוגמה היכולת לראות יופי במקום שאנשים לא תמיד ירוא היכולת לעזור לאנשים ולהתריע לפני שקורה משהו אבל גם זה לא תמיד קל לחיות איתה בעולם המהיר הזה שלא ככ מעריך אנשים רגישים ולא תמיד סבלנים ומבינים מספיק.
מי שמענין אותו לדעת יותר,לשתף, לקבל עצות וכו ..בנושאים שקשורים לרגישות מוזמן ל פורום אנשים רגישים מאוד
קישור לשאלון שפיתחה ד"ר ארון האם אתה אדם רגיש מאוד?https://www.stillwaters.co.il/hsp/hsp-test/
אני ממליצה על הספר אדם רגיש מאוד של ד"ר איילין ארון (שמה שכתבתי כאן הוא סיכום של חלק מהפרק הראשון שלו )
ואם הגעתם עד הלום מגיע לכם צלש
פרח-אשבין אם כבר שנים אתם יודעים שאתם רגישים מאוד ובין אם פעם ראשונה שמעתם את המושג ואתם עוד מבולבלים. בין אם זו התכונה האהובה עליכם או אחת שקשה לכם איתה . הגעתם למקום הנכון
כאן זה המקום בשבילכם (בשבילנו)
אתם מוזמנים לשאול, לשתף, לעזור ולהעלות דברים שעשו לכם טוב או קשורים לרגישות הגבוהה
מקווים שכולם יוכלו להרגיש כאן בנוח ולשמור על סביבה נעימה
בעזרת ה' לאט לאט נוסיף לפה עוד קישורים יעילים
שאלון איבחון האם אתה אדם רגיש מאוד מתוך הספר של דר איילין ארון -
https://www.stillwaters.co.il/hsp/hsp-test/
-קישור להגדרת אדם רגיש מאוד בוויקיפדיה
או זה שיותר מקבל?
מה מרגיש לכם יותר בנוח?
מתוך סקרנותאבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.
ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.
אחר כך הנטיות משתלטות עליו
כל אחד עם הנטיה שלו
הרוב מעדיפים לתת מלקבל
אני 50-50
כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.
באיזו עמדה נמצאים
יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם
זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו
יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.
אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו
זה לתת משהו קודם
ואז אפשר לקחת בקלות
ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה
וכנ"ל הפוך
אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.
זה מעגל טבעי
דינמיקה כזו
שמי שיודע יכול להשתמש בה
במקרה הטוב בטוב
במקרה הרע בניצול
לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)
וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.
זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.
מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.
אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.
הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.
זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.
אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.
מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?
הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)
כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.
כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.
הוא תמיד נורה אדומה
כי קשר תקין צריך להיות מאוזן
מבחינתי
לתת יותר
לא רלוונטי
אני לא פריירית
ולקבל יותר
גם לא רלוונטי
מי שנותן יותר
הוא או סמרטוט
או ירצה בעתיד תמורה
לא אוהבת להיות חייבת למישהו
די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.
אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.
לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.
השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.
בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.
אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.
נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.
זה לא מתנה חד פעמית לחתונה
זו אינטראקציה לאורך זמן
עם משמעות ותועלת חברתית רגשית
אם אין לו תועלת
הוא לא רק מיותר
הוא כנראה גם מזיק
זה כמו פינג פונג
אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים
זה לא כיף
זה כבר לא משחק
זה מטרד
מדידת קשר כטוב/ בעייתי
זה עניין של סטנדרטים
יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים
אין לי עניין בקשרים שלא כאלה
עם ילדים זה אחרת
אני המבוגר האחראי
ללמד ולכוון אותם לשחק נכון
ואז שהם גדלים
להיות גאה במי שהם גדלו להיות
המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.
שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).
כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.
נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.
מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר
את האיזון
את ההדדיות
האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר
להקליל
לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים
להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי
ליצור דו שיח/ פעילות גומלין
כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר
הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון
אלא קבלת פידבק
אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה
במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי
מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק
לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן
לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי
וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.
זה הודעה בפורום, זה יכול להיות סטורי, או כל דבר אחר.
על אדם שההיכרות שלי איתו היא שטחית מינוס מינוס.
ופתאום הבטן ממש מרגיש שאני יודע להגיד מה קורה שם ולמה.
או חושב שיודע (לא תמיד זה נכון)
אני לא אתחיל לכתוב לו (או לה) כי זה יהיה מוזר וגם לא בטוח שנכון לי לעשות את זה. יש לי דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלי.
אבל פשוט זה נמצא שם. ולא מרפה.
ואני לא מוצאת איזון
בא לי להתנתק ולחזור להיות בטטה חסרת משימות עם ים זמן פנוי לעיבוד וdownloading
ומצד שני - זה שיעמם אותי😑
זה רק ענין של הרגל? או שז ה אבוד מראש? ימים יגידו
וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?
שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד
בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם
אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות
עבודה מהבית
זה לעבוד הרבה יותר קשה
כי אז עושים גם וגם
במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה
וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים
זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית
ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ
זה באמת טו מאצ
כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ
יש צהרונים לארוחת צהריים
אני רק מפזרת
ויש לי גם עזרה קבועה
כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים
מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי
דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב
גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן
מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה
לקחת יום חופש או יותר
או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית
לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ
אם אין קביים תייצרי אותם
הם תמיד קיימים
עניין של תיעדוף
שבא לי. אני לא מעונינת בזה.
אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת
בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר
לשבת מול הים
שעה שעתיים
זה מנקה את השכל והנפש
לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.
קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.
אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.
אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.
פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..
😑
מה זה בעצם אומר
"התדר שלי גבוה"?
מדבר לדבר ממקום למקום
בלי זמן עיבוד ומנוחה
אני רגילה לקצב אחר
ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.
אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.
אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי
והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם
הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.
תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.
כמה פעמים ביום. יזום
בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.
הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.
יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה
אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי
כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל
אני משתף את השאלות, וגם את התשובות שעניתי לצורך הדוגמה. תקחו את זה למקום שלכם וגם תשתפו, רק אם תרגישו בנוח כמובן. הרעיון הוא להבין איך הפכנו קושי ליכולת
מה עוזר לי להירגע במצבי לחץ?
להרגיש בשליטה על המצב
איך אני מקבל תחושת שליטה?
אני מנתח את המציאות, מפרק לחלקים את מה שאמור לקרות ומבין איפה בדיוק אני צריך להשתלב
איזה יכולות קיבלתי מזה לחיים? איך זה השפיע על האופי שלי?
להפוך משימות למטלות קטנות ברורות ונסבלות, לא לדחוף את עצמי איפה שלא צריך
זה מצויין.
אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב
אני כזאת
וכל העניין של תחילת שנה לילדים
ולפעמים שיחות עם המורות להתקשר למורה הזאת והזאת
בשעות הערב - לפעמים צריך לתת רקע על הילדה
או מפגש עם מורים זה פחות רק נכון לאסיפת הורים
אבל בעיקר שיחות של תחילת שנה (שבאמת הכרחיות אחרת הייתי נמנעת)
מציפות אותי כמה שעות או ימים קדימה במיוחד במיוחד מיד אחר השיחה יש איזה שעה שעתיים שאני לא מרוכזת בכלום
חושבת מה אמרתי, משחרזת, ונזכרת אם לא ציינתי משהו כמו שצריך אם נכנסתי לה באמצע לדבריה . אני יוצאת מהשיחה לא מרוכזת
איך אפשר להימנע או להקל על זה
בגדול הייתי מעדיפה שהחופש ימשיך בגלל השקט התעשייתי שיש בדבר.
משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.
נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?
זה בפן הפרקטי
בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?
למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור
קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון
לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.
אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.
(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).
שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.
ויש לי ילדים
זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט
בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית
נשמע יותר כמו חרדה
לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר
זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד
בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.
בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש
זה לא עושה לי רע
זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי
ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה
מקווה שהובנתי
בטח בתור אמא
אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי
תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה
חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?
שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.
כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.
בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.
גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?
הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.
אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם
שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.
דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.
לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)
או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)
ההגדרה לא כל כל משנה.
את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.
אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי
גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.
לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"
תלמדי ויסות.
התייעצתי קצת עם הצאט
יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)
יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.
תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.
זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.
אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.
בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)
אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...
לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.
זה באמת משנה חיים
אני בתחילת הדרך עם זה
מה את מרגישה עליו?
הוא גם מאוד ביישן,נסגר ממש עם אנשים לא מוכרים או במקומות המוניים. והוא מאוד נעזר בחפצי מעבר, ממש זקוק להם.
וגם הוא מאוד פגיע וממש לוקח ללב מה שאומרים לו או עושים לו.
וגם הוא מאוד רגיש לסביבה וממש קולט את האחרים ואמפטי בצורה מאוד מיוחדת בגיל שלו.
אמנם נקודת המבט פה היא של המאותגרים ולא של ההורים שלהם. אבל שווה לך לקרוא. יעזור לך להבין אותו.
(יש לי ילד עם חלק מהתסמינים האלה, לא שייך לכתוב פה אבל אפשר בכיף באישי אם ממש תרצי קצת יותר על איך מתמודדים ומה עושים).
איך השינה שלו?
הבן שלי בן 5! ישן איתנו והמטפלת רגשית של הגן אמרה לי שזה יכןל לפתח פחד/רתיעה/חרדה מינית
ככה בקטנה, במפגש הראשון שלכן, לומר לה שהוא ילד רגיש ושתשמחי שהיא תשים לב אליו יותר מהרגיל.
שנית, אם יש אפשרות - תעשי לו היכרות נרחבת עם הגן, עם שלל הפינות שלו, בעיקר השירותים, כולל הסבר מה עושים בכל פינה.
שלישית - הוא משתף אותך בחוויות שלו? אם כן, אז בכל יום אחרי הגן תשאלי אותו בפירוט איך היה היום, מה בדיוק היה בתפילה, במפגש הבוקר, בחצר וכו', ושימי לב לפנים שלו - ככה תוכלי לזהות אם קרה לו משהו קשה ולהתעכב על זה. אם הוא לא משתף - אז אפשר בדרך עקיפה, לשבת איתו ולצייר ומכך להגיע לשיתוף על מה שהיה היום.
וממליצה לך לחפש תכנים של לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית שמדברת הרבה על ילדים רגישים. ראיתי שהיא כתבה על הכנת הילדים לשנת הלימודים, אולי זה יוכל לעזור לך.
בהצלחה!
לאה אישה מדהימה ומקצועית, והיא כותבת גם כאמא רגישה מאוד בעצמה וגם כאמא לילדים רגישים מאוד.
והיא גם כותבת בכל מיני מקומות, כמו בהידברות.
אם את רוצה את המספר שלה אז כתבי לי באישי ואתן לך (ואז תוכלי לכתוב לה שאת רוצה לעקוב אחריה).
היא ההצעה הראשונה שם, באתר שלה מופיע גם מספר הטלפון שלה אם תרצי להתייעץ איתה מעבר או לעקוב אחריה.
הייתי מביאה קישור אבל לא יודעת אם מותר ואם זה לא נחשב פרסום אסור.
נשמע שגן קטן, חנמ, יכול חהיות לו נהדר, אם לא השנה אז אפילו לשנה הבאה
הוא גם לא יתקבל אם אין צורך אמיתי לזה.
הבת הרגישה שלי הייתה בגן רגיל שיש בו יחסית מעט בנות (עשרים או פחות) והגננת שם מהממת במיוחד ויודעת לשים לב לכל ילדה בצורה מדהימה, וב"ה היא פרחה שם. (הייתה שם שנתיים ואז בגן חובה הייתה בגן אחר, גם עם גננת מקסימה, אבל גדול יותר וגם היו בו כמה ילדות 'קשות' באותה שנה - והיה לה ממש לא טוב
)
בקיצור, ילדים רגישים הם לא ילדים 'מיוחדים' (אני מכירה מקרוב גם את זה), אבל כן הם צריכים יחס אישי יותר מהרגיל, ולכן אם אפשר (אם יש מבחר בסביבה) כדאי לחפש להם גן יחסית קטן ובעיקר לברר היטב על הגננת, שהיא יודעת להכיל ילדים כאלה.
וכרגע, כשהילד כבר רשום ואוטוטו השנה עומדת להתחיל - אז נותר לעשות מה שהצעתי בהודעה הקודמת...
זה דבר רגיל ונורמלי לחלוטין ומיועד לילדים רגילים עם צרכים ספציפיים
נשמע דווקא שבהחלט יקבלו אותו, במיוחד אם הם יתעקשו, לא צריך להיות עם קושי מיוחד בשביל גן חנמ, אני מצטערת היום שלא ניסיתי להכניס את הבת שלי לחנמ כי חשבתי שלא יקבלו, אולי היה מרכך את הקשיים שיש לה היום בבי"ס
ונכון שיש גנים רגילים קטנים עם גננות מכילות אבל לא קל למצוא אותם (וגננות רגילות לא אמורות להתמודד עם זה, עבדתי השנה בגן רגיל שאיזה רבע מהילדים בו היו צריכים חנמ אבל היו שם כי ההורים רואים בחנמ בעיה במקוםצלראות בו פתרון)
והם דורשים שם "הוכחות" בשביל לקבל אישור.
(לצורך העניין - יש לי בת על הרצף האוטיסטי. כשהגענו לוועדה בעירייה הם אמרו שלא רואים עליה שהיא על הרצף, והם מאשרים לנו גן חינוך מיוחד רק מכיוון שהבאנו להם אבחנה ברורה מהתפתחות הילד. ויש לי גם ילדים שהיו בגן שפה - ולא בקלות הסכימו בוועדה לתת לנו אישור לכך. הם בדקו אותם הרבה, רף שהיה ברור שהם לא מדברים בהתאם לגיל, וגם ביקשו טפסים מהגננת בגנון ומקלינאית התקשורת שטיפלה בהם באותה עת.)
ונכון, לא קל למצוא גנים קטנים ומכילים, ולכן נותר לעשות עבודה כאמא מול הגננת ככל האפשר.
אפשר גם לנסות לפנות להתפתחות הילד ולבקש אבחון שיאשר שהילד זקוק לגן מיוחד, אבל זה תהליך ארוך ומתיש, ויש סיכוי שזה לא יעזור בסוף...
אין סיבה שלא יקבלו אותו, אני רואה בחנמ מלא ילדים, רובם אפילו, שממש לא "רואים עליהם" שום דבר.
וזה לא פרוצדורה מאוד רצינית, בטח לא יותר מפרוצדורות אחרות שברור לנו שלא מוותרים עליהן, וזה אחד הדברים שהכי שווים את זה.
זאת דעתי
אני בהחלט חושבת שגן מיוחד זו מתנה למי שזקוק לו, רק יודעת מהניסיון שלי שלא קל להתקבל אליו...
על כל מה שכתבת עליו, בעיקר על זה שהוא נסגר במקומות מציפים (כמו גן גדול) עם אנשים לא מוכרים, במקומות המוניים, זאת אחת ה-סיבות לגן חנמ
למה כדי למכור לי אתה צריך בדרך להכפיש אחרים?
אני מקבלת שירות ממך הרי (זה לא נתון לבחירה שלי) למה כחלק מהמכירה שלך בסיטואציה שזה כך או כך בכיס שלך אתה צריך להגיד כמה נותן שירות אחר הוא דפוק?
זה כזה מגעיל...
גם כל ההתנהלות היא של מכירה ולנסות למכור גם מה שאני אומרת שלא צריך. נחליף זה ונחליף זה ונעשה זה, עכשיו אני צריכה ללכת ולהגיד למקבלי ההחלטות את הפער בין ההצעת מחיר שלו לבין מה שאני באמת חושבת שצריך. לא רוצה שיצא כאילו אני התחזרתי😐
וזה יציק לי ויטמטם לי את הצורה עד שאני אצליח להגיע לאנשים הנכונים ולהעביר את הפער בין מה שאני אמרתי שאני צריכה לבין ההצעה שלו בפועל.
אני שונא את הפורמט של "מכירות". כן מבין למה צריך את זה, אבל איכס.
מצאתי בזה דרך לעקוף את מנגנון האי נעימות...
כי בהספד מותר לבכות ולהביע רגש.
כי בהספד אומרים בפירוש שאהבתי אותך מאוד, ושתחסר לי כל כך.
כי בהספד מסתכלים על הדברים הטובים ומכלילים, ומדברים בהערצה ובערגה, ובהספד מלמדים את הקרובים על הדמות המופלאה שחיה לצידם.
אבל בהספד יש דבר מה שבחיים לא אשמע. את ההספד עליי. וזה מסקרן נורא...
ובכל זאת אניח פה מחשבות שלי.
אם יורשה לשאול, על איזו אי נעימות מדובר?
לא חייבים לקחת לקיצון כדי להסכים לומר לעצמנו:
מותר להרגיש, מותר להביע רגש, מותר לבכות.
מותר לאהוב.
מותר להוקיר ולהכיר תודה.
מותר.
מותר לומר אני אוהב אותך.
מותר לומר אני מתגעגע/ת אליך.
מותר לראות את הטוב ולשמוח בו.
מותר להרגיש כאב וחוסר נעימות ותסכול ואכזבה.
מותר לומר למי שחי לידי, כבר עכשיו "את/ה פלא! איך זכיתי שבחרת להיות חלק משמעותי מחיי!".
מותר לומר ''זה מביך אותי... אבל תדע/י ש...''
זה החיים...
לדעת שעכשיו זה הזמן להרגיש ולבטא ולעמוד מול קשת הרגשות לחבק אותם חזק חזק בפנים ולומר: ''עם כולכם יחד אני עושה צעד ומשתף במה שקורה בלב...".
לא צריך לחכות שיהיה מאוחר מדי, כדי לגלות שלא כזה פשוט לתקשר בין עולמות, ועוד בתקשורת חד צדדית לפעמים...
לא דומה מילה שנאמרת פנים אל פנים או אפילו מעבר לקו, למילה שנאמרת לצד מצבת אבן או נר נשמה.
תאמינו לי...
חיים אחרים לגמרי.
ולגבי 'מה יאמרו עליי בהספד שלי'...
פעם שמעתי משהו בסגנון שאומר :
תבחר היום לחיות את החיים של האדם הזה שידברו עליו.
מי שתהיה היום, הבחירות שלך, המעשים הקטנים והגדולים, החסדים, הקשרים, התנועות של היום, ...
הם שמרכיבים אות לאות את מה שיום אחד יגידו עליך.
לא רק פה, אלא גם למעלה.
ועכשיו זה בידיים שלנו לבנות ולעשות את מה שעוד ידברו בו רק טובות...
התלבטות גדולה אם לשחרר החוצה עכשיו...
טוב, יאלה, נשלח.
הלוואי שמישהו יקבל מזה משהו.
תמיד מותר להרגיש. תמיד.
(רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל)
ואחר כך אפשר לשים סימן שאלה. ולנסות להבין למה יש לנו צורך כזה.
ואז צריך לקחת את הרגש לשיחה ולא לברוח ממנו.
עלייך/ עליך (לא זיהיתי אם זה כותב או כותבת מהניסוח)
בכל אופן - אני בעד לחיות את החיים עכשיו. בצורה הכי קרובה למי שאני שואפת להיות כבר היום וכל פעם להתקרב ולדייק עוד ועוד. מה גם שזה בסדר אם אנחנו לא הקאפ אוף טי של כולם..
ובינינו, מישו שמע הספד שאומרים בו דברים שאינם טובים? בכל אדם יש טוב ב'ה.
לא צריך אחרים שיעידו, אפשר לעשות עבודה פנימית (וכדאי לדעתי) על ראיית הטוב שבנו, ואת מה שיהיה אחרי 120 להשאיר שם.
שמרגישים חזק ממש מה אחרים חושבים עליהם ואז יותר קשה להתעלם מזה
(אבל אפשרי, צריך לעבוד על זה)
פנימית של מחשבות עצמיות/ חוסר ביטחון/ שיפוטיות/ איך האחר רואה אותי (כשזה באמת איך אני רואה את עצמי בעיניו) כשאני לא מרצה אותו או מתאים את עצמי אליו
היטבת ממני לדייק את זה.
אבל פנימית זה נתפס כ"איך הוא חושב עליי". כשהרבה פעמים לא אכפת לו בכלל.
מוסר שלמדתי מפרשת שבוע אי אז כשעוד הייתי בעניינים
אבל זו לא חזות האני הכוללת בעיניי אצל רוב האנשים
אתה לא מה שאתה חושב/ חושבים/ חושב שחושבים
אלא מה אתה עושה
לגבי האם זה כדאי - תלוי בפרט חשוב ביותר: האם מדובר ביקרים לך שעדיין בחיים?
אם לא, בהחלט אפשר לנסח הספד. ואפשר אפילו להספיד, אם מוכנים לזה.
אם כן - נראה לי שזה לא כדאי. הסיפור שלו עוד לא הסתיים (והוא יכול להמשיך להפתיע לטובה, לצורך העניין!). טוב מאוד לציין בפני עצמך את ההערכה והאהבה למישהו, ומצוין שזה יתגלגל גם אל ההתנהגות בפועל, אבל לא כדאי לקבע את זה בהספד מסותת - זה עוד לא הזמן.
הכי טבעיים ונורמליים שהראש עושה
המוות בכל הסיפור שולי, סיפור מסגרת.
אתה בעצם שואל כמה אדם מסוים משמעותי לך, מה הוא מוסיף לך לחיים או שאתה שואל את זה על עצמך.
אני טיפוס מילולי יותר וכותב אז זה נוכח אצלי אני כבר כותב הרים וסיפורים, בונה משמעות על כל זה. אין ציניות, יש רגש.
לא בתור הספד בכלל אבל כתיבה ככלי זה נהדר.
אם זה לא כפייתי, כמו כל דבר, זה טוב ומסקרן נכון
בעבר הייתי נהיית חולה מאוד, או מצוננת תקופה (וברור לי שזה רגשי) בגלל כל מיני אירועים.
ביומיים האחרונים ממש לא מרגישה טוב פיזית, בחלישות ועצבנות ויודעת שזה יושב על נקודה כלשהי של משהו שחוויתי והתחלתי לפתור ועכשיו נמצאת בין השחרור ולהחזקה של פירוק הכאב.
מכירים תרגילים בנושא?
לי יש "הסכם" עם חלק מהדברים המורכבים אצלי. אני עכשיו בעבודה, אל תפריעו לי. אני מסיים לעבוד בשעה 18:00 (נגיד) ואז יהיה זמן בשבילכם. בזמן הזה יוצאים להליכה/בחדר לבד/מה שמרגיש נכון ושם זה הזמן לכל הסיפורים הרגשיים. שם יש זמן להקשיב לעבד לצעוק לקלל אפילו, כל מה שצריך.
לו ומאותת לך שלא טוב לך
את מנסה לא להתייחס והוא בבוף דוחק בך . מוכר לי מאוד
אצלי עד שפתרתי את זה פשוט נתתי לזה מקום ונחתי. אין באמת ברירה כשחולים ולדחוק בעצמך לא יעזור
ברגע שפתרתי לעצמי את השורש - ב'ה זה השתפר פלאים. כבר כמה חודשים לא הרגשתי חולה.
מעודדת אותך להתייחס לזה ולהגיע לשורש. מנסיוני זה כל הזמן חזר.
תרגישי טוב!
לא להסתכל בעמוד הסרטונים אלא ישר לקפוץ לפלייליסטים. יש שם למשל פלייליסט על grounding excercises.
לא ניסיתי אותו כי אני צופה בפלייליסט אחר שלה, אבל זה נשמע לי ממש מבטיח.
בינתיים שמעתי המון על נחשים....לא מצאתי היכן ללחוץ על grounding...... איך מגיעים
לשם?
יישר כוח.
את הצד הפיזי גם - תזונה בריאה, שעות שינה מספיקות, הליכה מבריאה, שתיה מרובה. זה עוזר להתמודד
שזה נובע ממקום רגשי?
לפעמים אנחנו פשוט חולים או חלשים
גם אם זה הגיע ממקום רגשי לא תמיד זה יעבור עם טיפול רגשי או הפוך
כדאי להוריד הילוך להתמקד במעברים
לא לנחות ישר באוטומט לתוך מצבים
מרחבים למינליים
תכתבי הרבה זרקי לשם הכל
אני התרשמתי מהם לטובה. כרטיס קופת חולים. תורים ארוכים.
רק חשוב לי לומר שלא יווצר רושם לא נכון, אין לי איזה קשר למאגר מטפלים או למערכת, רק פה ושם קשרים עם אנשים שהכרתי שיכולים לכוון.
אם יש לי יכולת לעזור, אני שמחה.
ואנונימית פותחת השרשור, לא יכולה להבטיח כלום, אבל אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי, ובמידה ותהיה לי דרך לעזור אשמח.
המלצות על יואל קסל אלעד - פסיכולוג | דוקטוריטה
אני לא יודע אם הוא מתעסק בכל מה שאתה אומר אבל אתה יכול לשאול אותו ואני לא יודע אם הוא יתאים לך כי אתה מגיב באנונימיות.
אבל שאלת על פסיכולוג מירושלים ונראה מהאינטרנט שהוא מתעסק גם בחלק מהדברים שהזכרת.
אני יודע שהוא פסיכולוג קליני מירושלים, אפשר לרפרף כמה דפים עליו בגוגל יש להם יותר מידע ממה שאני יודע על העבודה שלו.
כך או אחרת אני מאמין שהתאמה בין מטפל למטופל אמורה להיות כמו שידוך, שני הצדדים אמורים להיות מוכרים לפחות באופן כללי למשדך.
אני לא יודע אם אחי מתאים לך או לא כי אני לא יודע מי אתה.
דובר עברית ואנגלית
נמחק לי המספר אבל אני יודעת שהוא עובד גם במכון למרחב : מכון למרחב, מרכז טיפולי רב תחומי | צוות
אפשר אולי לבקש מהם פרטים.
יהודי ירא שמיים שעושה הרבה דברים טובים
בהצלחה!!
מנוסה וחכם. לדעתי הוא גם רב (אם רמת דוסיות רלוונטית), אך לא חייב להיות דוס (או גבר) כדי להיות מטופל אצלו.
מתעסק גם בטיפול פרטני וגם בטיפול זוגי. אני לא יודעת מה אתה מחפש מבחינת נושאי מין, לדעתי הוא לא מטפל מיני, אבל כחלק מטיפול זוגי ברור שיש לו עיסוק כלשהו גם בפן המיני.
יודעת שמגיעים אליו מטופלים עם המיועד/ת לפני אירוסין אם מתלבטים. ייתכן שגם זוגות חיצוניים. והוא עושה פגישה או שתיים לנסות לסייע בהחלטה.
עיניים טובות וחמות.
הייתי מטופלת אצלו (טיפול פרטני בלי קשר ישיר לזוגיות)
הם מאוד עמוסים. אפשר אולי לבקש מהם מספר של פסיכולוג קליני.
אני לא מצליח לשתף את הפסיכולוג שלי בהכל מהכל
אני מתבייש
אני פוחד שלא תהיה לו אמפתיה
שעשיתי משהו חמור והוא לא יכיל מורכבות
דברים שאני מתבייש להגיד בקול והמוח מתעתע שאולי כבר לא קרו
לא מדובר במשהו פלילי
אני פוחד שהוא ישפוט אותי
שיבטל טענות ובעיות אחרות כי אולי זה בעיה שלי ולמה אתה מצפה
אז אני מדחיק גם תוך כדי טיפול
אולי אני מניפולטיבי אפילו בטיפול שרוצה שרק יראו את הפגיעות והטוב שלי והמלאכיות שלי
הקדוש המעונה ולא את כל המעשים שעשיתי בעצמי
תעשה כמו שאנונימי 3 הציע, ואל תפחד. הם שומעים הכל וגם לומדים הכל.
אם הוא לא יכול להתמודד עם זה , אז צריך לחפש פסיכולוג אחר.....אם הוא
מקצועי, אין ספק שלא יתמוטט...... אל תדאג. עצם זה שאתה מתבייש זה
כבר לזכותך.
בהצלחה!
לתת אמון במטפל ולתת אמון בעצמי שמותר לי לחיות למרות שאני. ..
זה על רקע דתי? המטפל דתי גם?
אם כמעט פעם ביום (לפחות) יש כל מיני סוטואציות שגורמות לי לתחושת מועקה ולוקח לי זמן להשתחרר מהם, זה אומר שאני hsp?
שמתי לב שאני כל פעם אומרת לעצמי שהיה יום לא משהו או שאני מרגישה x ובתחושה שלי זה חד פעמי אבל במבט לאחור זה קורה לא מעט.
יכול לקרות כי מישהו מצא טעות בדברים שעשיתי בעבודה
יכול להיות בגלל הודעה נחרצת יחסית שמישהו כתב
לא דברים דרמטיים
אבל אני מרגישה שזה כן משפיע עלי ולא עובר לידי
כדאי לי ללכת על טיפול כי חבל לחיות ככה או שבסוף זה אנושי?
אני קצת מבולבלת
זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).
עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.
אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.
פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.
שווה כל דקה.
מה יותר שכלי מזה?
תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.
תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃
אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..
אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.
אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,
לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים
אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה
אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.
ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף
בעיקר מכירים בבעיה
עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.
בטח יש כל מיני הסברים,
וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות
כמו חלק לגמרי אותנטי שלך ואז קשה להבחין בין מה שנטבע בך
בעקבות אירועים, יחס וכו' שונים, לבין אתה. הנטו שלך, אם אפשר
להגדיר ככה. זה מעורבב.
אם אפשר לעבוד על זה לבד, מה טוב.
אפשר לעשות עם זה עבודה ולמצוא את השורש וזה ילך. השאלה הראשונה שצריך לשאול זה האם זה שלך, או כמה אחוזים מזה שלך.
השקפת עולמי היא כזו - אף אחד לא אוהב ביקורת. אף אחד. לא משנה אם הוא רגיש או לא.
אצל אנשים פרפקציוניסטיים יש רגישות גבוהה יותר לביקורת
אצל אנשים רגישים, יש רגישות לעוד דברים
לא חייב שזה מציף אותך כמו שזה פשוט עושה לך רע כי לא נעים לקבל ביקורת ולא נעים לקבל הודעה נחרצת
לפני שאת חושבת על רגישות הייתי נכנסת לתוך המושג ערך עצמי
האם הערך העצמי שלך גבוה רק אם מרוצים ממך? או רק אם את לא טועה?
מה קורה לו כשאת מקבלת ביקורת?
נניח ורק את יודעת על הטעות הזו בינך לבין עצמך - את גם מגיבה ככה קשה או שאם רק את יודעת את יותר סלחנית לעצמך? כי את אנושית פשוט?
כמה חשוב לך להיות "פיין" בעיני אחרים?
את טיפוס מרצה? (מלשון ריצוי)
את לא חייבת לענות פה כמובן, זה רק חומר מבדל למחשבה
משהאת טובה בזה.
זה שלא צריך הגדרה ממוקדת. מה זה משרת?
את מכירה את עצמך ויש משהו שמפריע לך
בתפקוד, ביומיום
אז כמו שכתבת בסוף, תורידי את סימן השאלה.
לאו דווקא טיפול אבל לרצות ולדעת שיש יותר טוב ונוח ואפשר לעבוד על זה
בסוף זה מעגל שמזין את עצמו, נבואה שמגשימה את עצמה.
צריך לקטוע את זה איכשהו וזו המטרה, לצאת ממעגל הקסמים.
אף פעם לא באמת יוצאים ממנו לגמרי, אבל זה חיים במודעות שונה
העולם הרגשי הוא עשיר, וזה תקין. גם תנועה על רצף יכולה להיות תקינה. יש בעיה רק אם יש בעיה.
חרדה, למשל, היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס לניטור סכנות. הפרעת חרדה זה כבר משהו אחר.
השתוקקות לאוכל גם היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס למשאבים של הגוף. התמכרות לאוכל היא בעיה.
וכן על זה הדרך.
העובדה שנעשית מודעת יותר לעולם הפנימי שלך לא מלמדת על כך שיש לך בעיה כלשהי.
לפעמים אפשר ללכת לאיש מקצוע אפילו רק בשביל שיגידו לך "את הסדר גמור. ככה הגוף שלך והמוח שלך אמורים לעבוד".
לפעמים סתם קריאה על הנושא, קצת ספרי עזרה עצמית, קצת סרטונים של פסיכולוגים ברשת, ודברים כאלה יכולים לספק לך את מה שאת צריכה.
זה בירור שלך עם עצמך, אבל לדעתי אין סיבה למהר לחשוב שיש בעיה. זה גם בסדר להיות בסדר.
לברר אותה, אבל מצד שני איבחונים קליניים זה תשאירי לאנשי מקצוע.
כל הכבוד שאת רוצה לפתור את זה!
את לא צריכה לפחד מקול עלה נידף באשר הוא. אם תחזקי את בטחונך העצמי, ההרגשות הללו יעזבו אותך. ויש עוד מה להאריך בזה.
ניק חדש-ישן
יש כאן חברים או חברות שמתמודדים או התמודדו עם c-ptsd? שיחה מזדמנת הציעה שזה מה שיש לבדוק.. יש פורום רק לזה, אולי? שם יכירו יותר?
אולי יש למישהו כאן המלצות לפסיכולוג/פסיכיאטר שמתמחה בc-ptsd, מאבחן ואולי גם מטפל.
נמאס לי כבר משיחות על גבי שיחות, מכימיה שלא קורית. לא אכפת לי גבר או אישה, עדיף מישהו שמבין קצת את העולם שלנו.
ונמצא או נמצאת באזור פתח תקווה עד הרצליה.
הדרך היחידה אבל אני חושבת שזה שלב שאי אפשר לדלג עליו.
מהניסיון האישי שלי כמובן ושל הסובבים אותי וספרים שאני קוראת בנושא.
אני לא מהתחום.
כאילו סתם ככה בלי סיבה..
ישר שאני מדברת עם מישו אני מסתכלת לעניים.. ולפעמים זה מביך...
קורה לכם?
כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים
מבחינתי זו תקשורת בסיסית
זה לא מביך אותי
לא מסתכלת ברצף
אלא לפי זרימה טבעית
אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו
טוב לא ידעת אם הבנתם..
כדי לא לפגוע
משתדל יותר, במודע.
לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.
אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.
ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.
וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.
בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.
ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.
לא ידעתי שזה יעזור לי
אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה
לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.
ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).
אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא
והייתי נמנעת מאוד.
היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.
אבל רק תוך כדי דיבור,
להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.
מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו
כלומר או שמיעה או ראיה?
אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...
בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.
אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.
יצא לי לחשוב על זה הרבה פעמים, אבל אני לא יודעת אם מישהו חקר את זה באופן מסודר.
מה נראה לכם?
"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.
יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?
אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.
בעית קשב להפרעת קשב?
והאם באמת יודעים לאבחן מה זה מה?
או, מה הגורם?
אבל הגיוני שיהיה.
נראה לי שנחקר, נשמע קלאסי, אבל זה רק מזיכרון מקריאה על משהו כזה בהיבט נוירולוגי
הולך בתחנת רכבת מלאה אנשים ומרגיש לא בנוח עם עצמי. תחושה שכולם מסתכלים עליי ושאני לא בסדר. קושי *קל* לנשום טבעית.
עובר ליד מישהו בעבודה ומרגיש מעמסה נפשית בלפתוח איתו סמול טוק של בוקר. מישהו פונה אליי לשיחת חולין ואני חותך אותה בנימוס מהר מאוד, לא כי יש לי משהו חשוב, אלא כי אני לא מרגיש בנוח.
יושב בפיצה עם חברים בערב ומרגיש שאני לא מספיק חי את הרגע. וברגעים מסויימים פשוט מרגיש פתאום מותש ובא לי ללכת, למרות שוואלה, כיף לי סה"כ.
רק חושב על החתונה שלי (בקרוב ממש, אמן) ומתפחלץ מהמחשבה על הרגע שכולם יסתכלו עליי כשאגיע לכיסא כלה. כבר מדמיין את עצמי מפקשש עם ההינומה בגלל זה.
הרבה פעמים מוצא את עצמי חושב, הרבה, לבד, על עצמי ועל החיים.
לאחרונה עברתי תהליך עם עצמי של קבלה של זה ועבודה על זה ממקום שמח, ולא ממקום של "אני דפוק". ממקום של "אני שמח במי שאני, ברוך ה' שעשה לי את הנפש הזאת, וננסה לבחון איפה אני יכול לחשוף בעצמי עוד צדדים". אבל ממה זה נובע? למה זה קורה? והאם זה באמת בר עבודה?
אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?
לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.
ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.
שוואלה, אני לא מעניין אף אחד באמת, אבל בכל זאת משהו עדיין יושב שם
סביר שאתה מעניין אי אלו אנשים.
אבל רוב רובם של האנשים מתרכזים בעצמם.
כשאתה תחשוב אם אתה הולך יציב וישר לכסות את הכלה, כל אחת שתעמוד שם תחשוב מחשבות על עצמה: אחת, רק שלא יראו אותי ככה בוכה, אחרת, מתי כבר יגיע הזמן שלי השלישיתס הבגד הזה משמין אותי הרביעית, השמלה של הכלה מזעזעת ועוד כהנה וכהנה.
ואם מישהו כן יתבונן בך, הסיכוי שהוא יסתכל על מה שמפריע דווקא לך, נמוך.
מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.
מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.
למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.
עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.
תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם
או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.
אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,
אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.
אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.
להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)
לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית - ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)
מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.
מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".
אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.
לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.
(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)
מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.
מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?
איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?
אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.
כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.
היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה
היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.
גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.
אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.
בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"
עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.
וזה ממש ממש עניין של תרגול.
השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-
זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי
וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה
הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.
פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.
האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.
מה בדבר (טיפ) לראות את עצמך חושב ומביט על האנשים, במקום לחשוב שאתה הוא המושא למבטים?
חברה אחת - היה לה פחד מצמית מכך שתצטרך ללכת לשירותים בדיוק ברגע הקריטי בחופה;
(כשהיתה מתרגשת הרגישה שהיא חייבת ללכת להתפנות). וראו זה פלא, שום דבר לא קרה, היא לא רצה,
הכל עבר בשלום.
במקום להזין את הפחד, תרפה, תקבל אותו, תשלים איתו. הוא כנראה יסתלק מאוכזב; לא קיבל שום מזון ותשומת לב...
הם לבטח יודעים.
בהצלחה!
באיזו שיטה הם עובדים, אבל פגישה אחת לפחות, שווה. להתחיל להרגיש היכן קצת החוט
שצריך למשוך (בעדינות), כדי להתיר את הפקעת.
מלבב - בירושלים, רח' חירם, ליד רח' ירמיהו. כרטיס קופ"ח.
הצפה בגדול זה דבר שמייצג כל מיני דברים וכשאנחנו לא מתורגלים קשה להבין מה באמת קורה.
הצפה יכולה לקרות בגלל שמשהו מרגש אותנו ואנחנו מתרגשים לקראתו.
הצפה יכולה לקרות כשאנחנו מפחדים ממנו.
הצפה יכולה לבוא כשיש לנו יותר מדי דברים לעבד ואז נהיה "תור" של רגשות לעיבוד, כמו למשל ארוע מרובה משתתפים שאנחנו נמצאים בו ויש לנו (כרגישים) יותר מדי דברים לשים לב אליהם עד שאנחנו נהיים מוצפים ונהיה לנו לא נעים.
הצפה יכולה להיות מזה שאנחנו מרגישים דפוקים וצריכים לשים "מסכה" ולוודא שהיא במקום שלה ושאף אחד לא רואה באמת את האנחנו הנוראי שאנחנו מדמיינים שהוא (מתחבר גם לפותחת).
הצפה יכולה להיות בגלל משהו שבכלל לא במודע שלנו, אבל אנחנו מפחדים ממנו ולכן מציפים את עצמנו במשהו אחר לא קשור כדי שלא נתעסק בנושא שבאמת מפריע לנו.
משהאחרונה