אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

אין לי עצות כרגע… רק חיבוק.

הם גם לא שלחו מזל טוב בוואטסאפ או הודעה?לפעמים לא מתקשרים כי זה סתם מעיק על ההורים הטריים…

אחת כתבה כמה מילים... זהו בערך.

לא התעניינו אפילו מה השם שנתנו... כלום.

אחים ואחיות של בעלך אפילו לא כתבו הודעה בווצאפ?

אם כן, זה בושה וחרפה, מכוער מאוד.

חיבוק גדול! אני אשלח לך כתר שעבר הריון ולידה, זה כל כך קשה, שובר ומאתגר, ובד בבד כל כך דבר גדול, משמח ומרגש שהבאתם נשמה לעולם ❤️

מזל טוב ענק!!

אין לי מה לומר. באמת תחושה לא נעימה בכלל ♥️

אני מוחקת מהר מאד

מה בעלך אומר על זה?

אמר שאני מכירה אותם וככה הם...

אמרתי לו שבפעמים קודמות לפחות חלק התייחסו אז זה חיפה על אלו שלא...

העיקר אנחנו מתאמצים להשתתף בשמחות של כולם.

לא בא לי עכשיו לפגוש אותם בכל החודש של החגים!

לא צריכה להגיע בסוכות למפגש משפחתי ושיעשו לי פוצי מוצי אחרי חודש התעלמות.

יכול להיות שבגלל שהוא בא ממשפחה ברוכת ילדים אז לידות זה כבר משהוא שלא מתרגשים ממנו שם..(ועוד כולם נשואים אז אני מניחה שבתדירות גבוהה יש שם לידות כל פעם אח אחר ב"ה).

שולחת חיבוק והמון מזל טוב!

לסבא וסבתא שלי יש למעלה ממאה צאצאים בלי עין הרע ואין מצב שלא אקבל או אשלח הודעה-שיחה לבן/ בת דודה או דודה שנולד להם ילד. בסוף זה בעיקר התחושה המשפחתית וכמה הקשר חשוב

והמון מזל טוב!

מהצד השני אני אגיד שגם אנחנו משפחה דו ספרתית והקשר עם הגיסות לא מאוד קרוב

והלידות מאוד צפופות, פעם בשנה כמה לידות.

מבחינת חלק מהאחים/אחיות אם אמרנו מזל טוב לאח - זה נחשב גם לגיסה.

גם אם כתבו בקבוצה המשפחתית, סיכוי גדול שלא יכתבו במיוחד.

ככל שהתדירות של האחיינים עולה, ככה תשומת הלב וההתרגשות יורדים.

זה עדיין מאוד מעליב והודעה קצרה זאת ציפיה לגיטימית.

את לא חייבת לבוא למפגש בחגים אם לא מתאים לך.

לידה זה תירוץ מעולה.

והאחים עצמם לא אמרו כלום לבעלי

איזה ילד זה שלכם?

אם ראשון- סופר פוגע (בכל מספר של ילד זה פוגע וצריך לברך, ולתת לך הרגשה טובה ולאחל, ולפנק. בילד ראשון לרוב זה בא הכי טבעי).

אם יש כבר כמה, לצערי חוויתי גם את הרגש הזה, עוד ילד לרשימה... לא מבקרים, לא מאחלים, את מי אני מעניינת? תמיד זה ביאס אותי, אבל הבנתי שכנראה זה ככה כשזה הילד ה.... שלך.

משתדלת לאחיינים שיולדים עכשיו לתת הרבה תשומת לב, להתיחס, לקנות, שלא ירגישו ששכחתי מהם וירגישו מה שאני הרגשתי.

אצלי היה ככה מצד השמפחה וגם מצד החברות והסביבה...

עד היום יש לי פינה עצובה בלב בגלל זה.

זה מה שמבאס אותי יותר.

היא ילדה מהממת, נשמה בפני עצמה.

למה א"א להתייחס לבואה לעולם וקצת להתרגש איתנו? לפחות כלפי חוץ...

אצלי כבר בלידה רביעית הרגשתי שלמי אכפת, בפרט שהיה לי רצף בנות.

פינטזתי על בן רק בשביל חגיגת ברית, שיראו אותי, שיאחלו לי.

היחס ליולדת לאחר הלידה אני חושבת שזה חלק מההתאוששות שלה, וזה לא משנה איזה מספר לידה זה.

את תהני מהנסיכה החדשה שלך- מתנה לחג!!

תתפנקי איתה, זו תקופה מושלמת ללדת בה.

מזל טוב!!!

להתייעץ עם יועצת ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס.

הוא לא יתוייג כמישהו בעייתי? או שזה באמת חריג ובעייתי ולא מצוי?

ויכול להיות שמצריך בירור.

יש פרוטוקול מסודר איך לבדוק,

לכן כדאי לפנות לאנשי מקצוע מהתחום.

מקווה שהיועצת אצלם בבית ספר טובה, פסיכולוגית כרגע אין…

לראות שזה לא מגיע ממניעים אובדניים.

לרוב זה נגמר בהבנה שסתם היה עצבני או עייף וכו...

ולא עושים עם זה כלום.

קחי בחשבון שאם תשתפי את היועצת, היא לא תבליג על זה.

אם זה היה חד פעמי וזהו- אולי הייתי שוכחת.

אם קורה שוב- תשתפי את יועצת בית הספר, רק מקצועית לוודא שאין לו נטיות אובדניות (ולרוב רואים שאין והכל בסדר...)

לשתף יועצת בית ספר לא יעזור אצלנו.

היא לא משהו בכלל.

כן מתכננת לקחת אותו לאיזשהו טיפול.

לא בגלל זה.

אלא בגלל שאני מרגישה שהוא מוצף.

ואיזה סוג טיפול חשבת?

תגובות לא פרופורציונלית.

בלילה כשהבית יורד הילוך הוא מאד מתרפק ומתחבק.

את מבינה שרוב היום היה מסיכות ומגננות.

בעיקר התקפי הזעם שלו

כרגע חשבתי על 3 המימדים. אמא שלי טוענת שאמור לעזור לו בע"ה.

לקחתי אותו לטיפול רגשי והמטפלת 'פיטרה' אותנו בטענה שעד שלא נפתור את הבעיות הזוגיות שלנו אין לה איך לעזור לנו.

יפה שאת לוקחת את זה ככה בטוב, לפחות זה נשמע ככה.

זה פחות תיאור שמזכיר לי את הבן שלי אבל כן יש זמנים שאני מרגישה שהוא לא נותן לעצמו להתפרק והוא במגננות.

תודה ובהצלחה לכם!!

אם היא בעצם אומרת שהיא לא מסוגלת אני לא אתווכח איתה.

בכל מקרה שמתי לב שהוא מאד נרגע בחופש הגדול. משהו בו התבגר כזה.

עדיין התקפי זעם אבל הרבה פחות.

קשור לעוד כל מיני דברים.

ובהצלחה בע"ה

שיהיו בשורות טובות

יש לה ניסיון טיפולי מעמיק?

רק יודעת שהיא נחשבת מומלצת פה בסביבה.

ולא באמת מתכוונים למשמעות של זה, אלא רוצים לבטא תסכול גדול מאוד, או שמצאו שהמשפט הזה הפעיל אתכם, או שהם מחקים מישהו שדיבר ככה.

אבל מוכרחים אבחנה מקצועית כדי לוודא שלא מדובר באובדנות. כשמדובר על נושא קריטי כל כך, אף הורה לא רוצה חלילה לפספס גם אם הסיכוי קטן.

כן להתייעץ. עם פסיכולוג. אפשר מפגש אחד שלכם איתו, והוא יגיד אם הוא רוצה לפגוש גם את הילד.

(על פניו זה נשמע יותר כמו מניפולציה מאשר רצון אמיתי למות)

פשוט לחפש פסיכולוג ילדים באיזור ולקבוע פגישה איתו? בלי הילד?

אבל אני אישית ממליצה ללכת לפסיכולוג פרטי - יותר מהיר, יותר דיסקרטי וגם לרוב (לדעתי) יותר מקצועי.

בכל מקרה לא הייתי מזלזלת בכך גם אם לא מתכוון באמת לאובדנות, נשמע קריאה לסיוע

כמה הוא כועס או פגוע

וואו אני לא מאמינה שזה קורה לי ואני פותחת כזה שרשור

פשוט הזוי לי

והוא ילד כזה מביע ויודע לשיים רגשות בדרכ

ובעלי אומר שאני סתם מגזימה ולעשות עם זה משהו רק ייצר בעיה, הוא לא רוצה לעשות עם זה כלום

לא מתרגש וזהו

מול הילד. כלומר, עדיף בשלב זה לא לערב את הילד בחששות, כי זה יכול להגדיל אצלו את העניין ולהפוך אותו לבעיה גם אם הוא לא.

לכן תתייעצו בלעדיו דבר ראשון. את יכולה גם בעצמך, אם בעלך לא רוצה...

ובהמשך עבר למסגרת שיותר התאימה לו.

לבן שלי התבטאות בסגנון של 'אני לא רוצה לחיות בעולם הזה' (זה היה קושי שעלה סביב המלחמה).

התקשרתי לקופת חולים. יש מוקד של מענה טלפונית של הקופה להתייעצות בענייני נפש.

היתה שיחה ארוכה, מבררת ונותנת כלים.

נשאלתי שאלות כדי לדייק את הבנת הסיטואציה וקבלתי מענה.

לא יודעת אם לכל קופה יש, אבל שווה חבדוק

לאכול רק צורה מסוימת.

אחד רק ספגטי, ואחד רק פסטה קרניים.

זה פשוט מתיש.

אולי שווה לקנות נינג'ה בשביל זה.

לגבי כל השאר אין לי תשובה... נשמע קשוח ממש. אולי לעשות תורנות שכל יום את מבשלת משהו שמתאים לאחד מהם, והשני יכול לבחור בין שאריות מאתמול ללחם עם משהו...

אני לא מצליחה לעמוד על זה שיאכלו לחם עם משהו, תמיד בסוף אני מכינה כמה ארוחות צוהריים כי הם בוכים שאין להם מה לאכול...

ועליו התקנו טוסטר אובן בשרי.

אפשר במרפסת/ מחסן/ חדר כביסה להכין עמדה ייעודית.

אם זה מה שיפתור כרגע את התסכול היומיומי, עד שתמצאי פתרון שמן הסתם יהיה תהליך ולא קצר, גם על הגג הייתי שמה..

מכינים בזה שניצלים ממש מוצלחים ובקלות

וזה קטן ונכנס בארון

להכין כמות ולהקפיא. להפשיר לפי הצורך.

זה תחת קלינאיות תקשורת

אבל בגדול

כשאת רואה שיש הרבה תסכולים- גם שלך וגם שלהם

שיש כבר אוירה לא טובה סביב הנושא של האוכל

שהגדילה הפיזית לא משו

שזה מפריע לשגרה, שחושבים פעמים אם לצאת לטיול/למלון/לסעודת שבת עם השכנים

שאת עומדת מתוסכלת סביב הקופסאת אוכל כי את כבר לא יודעת מה לשים

שכל ארוחה את לא יודעת מה להכין - כי אין עקביות... הלא הפך לברירת מחדל

שזה כבר מרגיש כמו משו שמשתלט על החיים...

זהו... פרקתי

ואז התחלתי קצת לחקור על הנושא

(יש ספר עולה של אמונה דגן...ממליצה בכלל להקשיב לה)

ועוד זמן להגיע חהבנה שזה גדול עלי להתמודד לבד

ואז עוד זמן

ועוד קצת זמן להחליט שאני רוצה לעשות עם זה משו

ועוד קצת זמן באמת לעשות...

בצירוף מקרים מוזר היום בבוקר הרמתי טלפון לקלינאית תקשורת שמתמחה בזה....

עוד לא התחלנו טיפול

אפילו לא קבענו (היא צריכה לחזור אלי)

אבל עשיתי צעד

וכבר יש איזשהי תחושה שאני מתחילה לקחת פה מושכות ולהוביל שינוי

זה נותן תקווה לשינןי (שאני מקווה שלא תתנפץ לי בפרצוף)

גם כשכבר גדל יותר לגיל שלא הולכים לטיפת חלב, המשכנו איתה

הדברים שהם כן מסכימים לאכול זה פחמימות (אחד רק קוסקוס או ספגטי, ואחד רק פתיתים או פסטה קרניים).

אני כבר שונאת להכין אוכל מרוב שזה משגע אותי.

אני הייתי כזאת

עד היום אני בררנית

אמא שלי הכינה לנו את מה שאנחנו אוהבים

ואם לא היה לא אכלתי

ואני לא חושבת שזה נכון לעשות ככה

זה די טיפח את הבררנות שלי

לא מצאתי פתרון קסם לזה

כן הייתי ממליצה לחפש טיפול לזה או עזרה כלשהי

כשגדלים זה רק נהיה קשה יותר

התחתנתי ולא אכלתי כלום אצל חמותי בשבתות שנים

רק חלה

חצי מהחיים שלי אני נשארתי רעבה כי אין אוכל שאני אוהבת

זה מאוד קשה

ממש כדאי לטפל כי באמת יש קושי אמיתי

אצלי זה שילוב של קושי עם מרקמים וטעמים חדשים

ברמה שלטעום משהו חדש מעלה לי רפלקס הקאה

בשילוב עם קושי רגשי כנראה שעומד מאחורי זה

היום למדתי לאכול ועדיין לומדת

וזה פשוט חיים אחרים כואב לי על השנים האלה שלא אכלתי

זה גם גרם לי למחסור חמור מאוד בברזל וויטמינים

בקיצור שווה לטפל

כואב לשמוע מה עברת... חיבוק...

ותודה על הדחיפה לטפל.

זה כל כך מתסכל גם להם וגם לי...

רק חשוב לי להגיד שללא ספק אמא שלך ניסתה שיהיה לך טוב, שתהיה שבעה - אמא אוהבת ומיטיבה.

לולא מה שכתבתן כאן, ברור לי שגם אני הייתי פועלת אותו הדבר, ובמובנים מסויימים גם אימי נהגה כך.

היא הייתה חסרת אונים מולי

באמת הייתי קשה

לכן אני אומרת לטפל כי לא רואה דרך נורמלית לצאת מזה

וכן יודעת לומר בדיעבד שזה לא באמת היה נכון לפעול ככה...

מלבד טיפול שהציעו פה, יש דרכים להרחיב מגוון.

בכל ארוחה לדאוג שיש דבר אחד שהם אוכלים ודבר חדש. להמשיך להציע לטעום, בלי לחץ. יש אוכל שהם אוהבים בארוחה אז הם לא יהיו רעבים בכל מקרה.

להדגיש כל הזמן שלפעמים הטעם שלנו משתנה ולכן גם אם לא אהבנו משהו, אפשר לטעום שוב. תני דוגמאות מעצמך אם יש לך. ובאמת לאפשר לטעום - לקחת חתיכה קטנה, לא משנה אם היה טעים או לא, העיקר שהתנסה.

לא לעשות עניין כשמישהו מסכים לטעום משהו חדש. אפשר לשבח, אבל לא בהגזמה.

מישהי כאן הציעה שיקחו לחם עם ממרח למי שלא אוהב את האוכל. זו אפשרות מצויינת. זה מוריד לחץ שיאכלו, זה משביע ונותן להם שליטה. אפשר להגביל לממרחים בריאים

או גבינה בלי לחם, מה שמתאים לך שיקחו

לילדים בררנים זה ממש לא יעזור (ויש שידולים שעלולים לקלקל יותר, לא יודעת אם הרעיונות שכתבת בעייתיים או לא).

ילד שלא מסוגל לטעום מאכלים מעבר לרשימה המצומצמת שלו, לא מסוגל לקחת חתיכה קטנה לטעום. זה כמה רמות מעבר למסוגלות שלו. במרפאת אכילה עובדים על זה בצורה מאוד מדורגת (להסכים שיהיה בשולחן, להסכים לגעת, להסכים להניח בצלחת וכן הלאה). גם הרחבת התפריט במקום מקצועי תתחיל למשל מפסטה שהילד מוכן לאכול, להוסיף פסטה בצורה אחרת.

מה שרציתי לומר, שכשמדובר על בררנות רצינית, ממש כדאי לפנות לטיפול מקצועי. אמא שקוראת את ההודעה שלך ואומרת לעצמה שאין סיכוי אפילו להתחיל ליישם את הטיפים האלו - כנראה צריך באמת פתרון מקצועי.

אבל צודקת שלפעמים זה לא מספיק

פשוט מהניסיון שלי, אלו צעדים ממש גדולים. לפעמים זה כל כך מופרך להציע לילד רק לטעום, כשהוא לא מוכן שיהיה על השולחן בכלל שום דבר חוץ מהצורה הספציפית של הפסטה שהוא מסכים.

או לומר שמקסימום יאכל לחם עם ממרח, אם הילד בכלל לא מוכן לאכול לחם. אם היה מוכן לאכול לחם, הבעיה הייתה קטנה הרבה יותר.

בנוסף לבררנות ברמה חמורה מאוד.

(ילד שלא מוכן שיהיה על השולחן פסטה בצורה שונה ממה שהוא אוהב- זה נראה לי קושי נוסף מעבר לבררנות במזון)

בהרצאה היא סיווגה בררנות לפי רמות, גם בררנות ברמה בינונית או נמוכה נחשבת בררנות ולא פינוק.

עיקר הדגש הוא על חשיפה ממקום בטוח. יש לילד את האוכל שהוא מוכן לאכול ואז יש יותר סיכוי שיהיה מוכן להתנסות מעצמו בדברים חדשים.

את צודקת שבהתחלה הגיוון צריך להיות קטן, כמו עוד צורת פסטה, מעדן בטעם דומה אך לא זהה וכו'

לשדל באמת יכול לפגוע. כתבתי כמה פעמים שצריך להזהר לא ללחוץ לטעום, כי זה מאוד חשוב

בעיקר רציתי לומר שאם יש אמא שהעצות שלך נראות לה רחוקות כרחוק מזרח ממערב - שתבין שזה לא בגלל שהיא עשתה ככה או לא עשתה ככה, אלא יש לילד קושי אמיתי, שלא תלוי בה, וכדאי מאוד לפנות לעזרה מקצועית כדי לבדוק מה אפשר לעשות עם זה.

יש לי אחד שהוא שיא השיאים.

פתאום גם התחיל לברור לי את הממרח שוקולד! רק מסוג מסוים, רק קטשופ מסוים, והוא יודע! הוא מרגיש את ההבדל. ואני כל כך מבינה אותו כי גם אני כזאת.

קראתי שילדים רגישים יותר לטעמים כי זה אמור לשמור עליהם מהרעלה, ומבוגרים כבר פחות רגישים לטעמים מרים.

וזה נורא קשה. נמאס לי משניצלים! איך אפשר לאכול שניצל לצד שניצל?

לפעמים צריך לשחרר תקופה

בייחוד כשמתחילים שנה, ועוד רגע חגים.

אחכ בימי שגרה אפשר להתחיל לעבוד על הנושא.

יש לי מחבת ענקית אז זה קצת עוזר לי לתקתק מהר

האם מדובר בעניין התנהגותי- כלומר התגובה מגיעה מדינמיקה או באמת מחסם אובייקטיבי שמצריך טיפול מותאם.

תוכלי לבחון זאת ע"י למשל בדיקה האם יש דפוס חוזר סביב מה שהם לא אוכלים (מרקמים למשל)

ומה קורה במקומות אחרים (אצל חבר/ באירוע/ כשאבא מגיש ארוחת ערב ואת לא בשטח)

אם באופן עקבי התגובה שלהם זהה (כלומר לא בגלל שפעם אחת הם התנהגו כך גם עם אבא)

אז כנראה מדובר בחסם אובייקטיבי.

האם הם מסוגלים לאכול אוכל מהמקרר?

אם כן אז אפשר כל יום להכין סוג פסטה אחר, חצי להיום לילד שמעדיף את הסוג הזה, וחצי למחרת כדי שכשמחר תכיני את הסוג השני, תוכלי להגיש לו את המנה הזאת.

ככה את כל יום מכינה סוג אחד, ולשניהם יש תמיד מנה שהם אוהבים.

יש שני סוגי בררנות:

ילדים עם בררנות על רקע תחושתי, שסוגים ספציפיים של מזון הם בלתי נסבלים עבורם.

עם בררנות כזו הייתי הולכת לקל"ת/מרב"ע.

ויש ילדים עם בררנות על רקע מה שאמאשוני כתבה התנהגותי -

ילדים באופן טבעי אמורים לאהוב את האוכל של הבית. לפעמים ילד שלא רוצה לאכול מה שאמא שלו הכינה - זה סימפטום של ילד שלא מספיק מקושר.

זה ילדים שיעדיפו מנה חמה או לנשנש על פני התבשילים של אמא. יחפשו "משהו אחר". "לא בא לי את זה".

אני רואה בבירור אצל הילדים שלי (שאף אחד מהם לא בררן מהסוג הראשון) שהנכונות שלהם להתנסות עם מאכלים וליהנות מהאוכל שאני מבשלת כרוכה בקשר הדוק למצב הקשר בינינו.

אני מכינה אוכל בלי להתחשב בו ומשתדלת שתמיד יהיה משהו שאוהב בנמצא. לאחרונה החליט שאוהב פסטה ואורז רק טרי, אז זה יותר מורכב...אוכל הרבה פעמים לחם עם גבינה צהובה, כי זה הכריך היחיד שמוכן לאכול (מלבד ממרח שוקולד שאני לא קונה). כשמתארחים קורה שאין לו מה לאכול ואז אני מאפשרת לחם עם ממרח שוקולד, לפני אירועים אני לרוב נותנת לכל הילדים כריך לדרך ואז לא נורא שאין לו משהו שאוהב. בכללי משתדלת כמה שפחות לעשות מזה עניין כדי לא לצרף גם עניין התנהגותי.

אני גם הייתי כזאת בתור ילדה והתגברתי על זה בגיל ההתבגרות, אז מקווה שגם לו ישתפר בהמשך.

היתי מכינה כמות גדולה של שניצל פעם אחת ומוציאה מהמקפיא לטיגון - חוסך את הבלאגן

גם פסטה אפשר להכין כל כמה ימים ורק לחמם

אני לא מומחית בזה אבל אצלי מי שלא רוצה משו אני לא יושבת על זה חזק. זה יוצר אנטי.

בינתיים תני להם מה שהם אוהבים ובמקביל עם הטיפול מקווה שיסתדר בעז"ה. הכי חשוב שלא יישארו רעבים לדעתי

להכניס אותו למטבח כמה שאפשר

הוא עזר לי לחתוך, לקלף ולא רצה לטעום בהתחלה, עם הזמן טועם יותר ויותר.

בנוסף להוציא מתוקים , כל עוד הוא ידע שיש אלטרנטיבה מתוקה הוא התעקש עליה.

מסייגת שזאת לא היתה בררנות בכזאת רמה, אבל כן היו מעט מאוד דברים שהוא העז לטעום.

מתוך כמה וכמה אחים, אני כמעט היחידה ששומרת שבת/ חג, אוכלת ירק ובשר מהדרין, לא נוסעת בשבת. מלבדי יש אחות קטנה יותר ששומרת שבת וחג ב"ה אבל לא מקפידה על הכל כמוני

הייתי רוצה שיזמינו אותי יותר

אז נכון הילדים שלי לא יבואו להצגה בשבת ולא אקנה איתכן כרטיס לפסטיגל/ אטוס איתכן לחול/ ארד איתכן לאילת

אבל אם יש למשל ערב אחד בסוכות שאתן מזמינות את כולם אליכן לעל האש - אשמח לקבל גם הזמנה.או לחילופין ערב ספינג' בחנוכה. קמח מנופה עולה רק כמה שקלים יותר לא משו שאחיות שלי לא יכולות להרשות לעצמן ב"ה.

כמעט ואין סופרים שלא מוכרים בשר מהדרין. ויותר מזה - אני מוכנה להביא את שלי. העיקר לשבת יחד

אפשר גם להזמין פיצה מבחינתי, לא כזה משנה

לדעתי החסם הוא לא כסף אצלנו, אבל אני לא אפתור לאנשים אחרים את התסביכים שלהם מולי.

אני כן מרגישה נטל לפעמים בקטע הזה כי לא מוזמנת באמת. וגם כשאני הזמנתי לא הגיעו

🤷

בסוף יש גבול עד כמה ארדוף אחרי זה. ב"ה המשפחה של בעלי מהווה תחליף. זה לא אותו דבר אבל ב"ה זה יותר טוב מכלום והם משפחה מדהימה

אני לא לוקחת את זה קשה. זה מציק לי לפעמים אבל מתעסקת בחיים שלי, וגם לא רואה סיבה לפתוח את זה כי אני לא מזמינה את עצמי לאף מקום

לעצמי אומרת - אני ממשיכה להזמין כדי לשמור על הדלת פתוחה ושתהיה אפשרות גם אם לא מגיעים.

לא מזמינה את מי שמבקש שאקנה רק עוף בהכשר הזה והזה או ירקות כאלה וכאלה.

מי שלא מספיק כשר לו אצלי מוזמן להגיע עם האוכל או לא להגיע...

אני מאוד רגישה לנושא הזה ומאוד נפגעת כשהם מתחילים את בלאגן ההכשרים

המטרה היא להיפגש, לא לדרוך לך על האגו (מבחינתי כאילו כן,?)

יש לי את הקווים האדומים שלי ואני לא אומרת שזה לא נחשב כשר אלא שאני אוכלת רק כשרות x ומוכנה להביא איתי אם צריך

אבל במקרה שלי גם זה לא עזר😅

עלה לי בהזמנה - אז שיעלה

כל אחד ומה שחשוב לו

1- כן, בטח שהייתי נעלבת. בעיקר אם יש רק 3 אחים והם יחד ואני בחוץ. אבל לא כל פעם חייבים להזמין את כולם.

2. כן. משפחה זה דבר שצריך להתאמץ עליו, זה לא בא בקלות, כל אחד עם השריטות שלו. צריך הרבה קלילות, לא לקחת כל דבר ללב, לזרום, לשחרר כספים ולא להתקמצן ואם להתחשבן, אני מאמינה שבסוף הכל חוזר בחזרה. יש לנו במשפחה מישהו שמקפיד על הכשרים ברמה מאוד גבוהה וזה מאוד מעיק כי אין בסביבה שלנו בכלל סופרים כאלה , אבל זה לא מונע מלהיפגש. מוצאים דרכים יצירתיות.

וזה קצת מבאס. אני מנחמת את יצמי שכנראה יודעים שאני לרוב לא אוכל להגיע. אבל הייתי שמחה שיזמינו. אולי לפעמים כן יסתדר?

אבל אני האחות שיותר מזמינה ובעלי האח שפחות מזמינים.

לגבי הזמנה - אני משתדלת לפחות מידי פעם לידע את האח שפחות משתתף. ברוב מוחלט של המקרים הוא לא מגיע. כשהוא מארגן משהו כולנו משתדלים להגיע.

כשאחים של בעלי נפגשים - בדרך כלל אנחנו שומעים על זה בדיעבד. יש דברים שהיינו שמחים להיות מוזמנים אליהם. אבל אנחנו לא נעלבים כי אנחנו יודעים שזה נובע מהשוני באופי ובזרימה.

יש מספיק מפגשים בשני הצדדים שכולם מוזמנים אליהם

הבדלי מנטליות, גילאים, סטטוס משפחתי ולקינוח גם כשרויות.

אז המפגשים די נדירים, וקורים אצל סבא וסבתא בעיקר, וכשאני רואה כמה נחמד לילדים יחד זה חבל לי שזה נדיר, מצד שני יודעת שאחים שלי יעשו הכל בשבילי וכנל אני בשבילם למרות שאנחנו חלוקים בכמה עקרונות מרכזיים, אני מעריכה את מסירות הנפש שלהם.

חושבת על הבנות שלי

איך אני מתאמצת על היחד שלהן והן רק בתחילת חייהן

איזה דיכאון אם הן יתרחקו

אם הן לא ירצה לקנות את ההכשר המועדף (כמשל) אחת לשנייה

אין לי מושג איך ההורים שלי עשו את זה - אבל אנחנו הרבה אחים יחסית, על כל הרצף הדתי והלא דתי, ובכל זאת נפגשים די הרבה ואוהבים ומכבדים זה את זה. (יש תאקלים, כן? אבל בסך הכללי אין כאסחים גמורים)

אנחנו אגב אלה עם ההכשרים המהודרים, וגם עם הרבה ילדים, אז יוצא שאנחנו פחות מגיעים למפגשים משפחתיים ספונטניים (בעיקר בגלל כמות הילדים ב"ה). אבל זה בסדר לנו...

ברור שמזמינים, אם מגיע, נהדר!! נצטופף בשמחה בשביל שהמפגש המורחב יצא לפועל,

אם לא יגיע, באסה אבל נשארנו באותה סיטואציה כמו שלא מזמינים.

הייתי מנסה למצוא הזדמנויות ביום חול למפגשים יזומים בסגנון שמתאים לו גם אם שני האחים האחרים פחות מתחברים.

האמת לא הבנתי את הדילמה, אם מדובר באח שלא מתנהג יפה ויש התנגשויות בגלל דברים שהוא עושה או אומר נניח משפיל, אז אוקי יש כאן דילמה, אבל אם זה נתונים אובייקטיביים אין פה שאלה לדעתי.

אני עדיין אזמין את כולם.

מי שבא ברוך הבא ובאהבה.

גם אם אני פחות בקשר איתו.

יש לי אח ואחות שאני בקשר מצוין והדוק איתם.

ואח אחד שבכלל לא.

ואם אני עושה משהו בבית- אז כולם מוזמנים.

(מלבד פעם אחת שזכור לי שהזמנתי רק את ההורים שלי. הרווקים באו איתם. ועוד אח אחד נשוי אבל שגר איתם בבית. 2 האחים הנשואים האחרים- לאחד אני קשורה לשני פחות- לא הוזמנו. פשוט כי הזמנתי רק את ההורים. זה שהגיעו איתם האחרים זה משהו אחר.

זה שקשור אלי הבין. זה שפחות קשור אלי נפגע. לא זוכרת איך פתרנו את זה).

ויותר מזה. בכללי כשאנחנו יוצאים לטיולים או משהו ובאלי איתנו עוד אנשים אני תמיד מזמינה את כולם.

גם כשאחותי ואני יצאנו לאיזו הופעה הזמנתי את גיסות שלי שיבואו. זה שבסוף לא באים זה שלהם🙃 אבל אני תמיד שמחה לשותפים ושותפות. בעיני אין כמו משפחה. גם אם פחות קרובה

יש לי במשפחה אח אחד שיחסית פרום יותר מכולם.

כן לפעמים זה לא נח ולא פשוט, לפעמים מרגיש הם מתנשאים עלינו וכו'.

ועדיין אני תמיד מתעקשת שצריך להזמין אותם כמה שיותר

ולהתחשב אם צריך במה שרגיש וחשוב להם.

משפחה זה לא הולך ברגל, צריך להתאמץ על הקשרים בין אחד לשני ככל שאפשר.

אם הייתי מרגישה שמדירים אותי לא הייתי יוזמת יותר מידי.

הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה. ואם שוב ושוב הייתי נפגעת ומרגישה שלא רוצים אותי. אז לא.

לא אענה אחת אחת כדי לא להכביד על השרשור.

מעניין שהזווית המרכזית שעלתה כאן זה הבדלי כשרויות, את זה אני מכירה מהצד שלי במשפחה ובמיוחד וזה אכן מקשה קצת, אבל באמת מתייחסים לזה כאל קושי טכני וממש לא נמנעים ממפגשים בכלל זה.

מהצד של בעלי, אנחנו המשפחה שלא מזמינים, ואף שהתרגלתי, ואף שאכן יש סיבות אובייקטיביות (הילדים שלהם ממש צמודים והם חבורה כזו, הילדים שלנו צעירים ולא משתלבים, ויש עוד), זה עדיין קצת מעליב שבעלי כותב לאחים לברר איפה אבא שלהם יהיה בחג ומי יזמין אותו, ומגלה שהם שוב חוגגים יחד. בעקרון, גם אם היו מזמינים לא היינו באים ליומיים שלמים. אבל לא יודעת מה אכפת להם להזמין. האם חוששים שנבוא או שדווקא בגלל שהרבה פעמים אנחנו לא באים אז לא מזמינים. כשאנחנו מזמינים אנחנו כן מזמינים את כולם ואומרים שיהיה צפוף... יש אח שמניחים מראש שלא יגיע והוא באמת לא מגיע... אבל מזמינים.

כל פעם נראה לי שהתרגלתי וכל פעם מגלה שנעלבתי מחדש.

במיוחד שזה משהו שחוזר על עצמו..

אבל בסוף להזמין ליומיים חג זה מאוד מאתגר, דורש, וצריך גם מספיק מקום לשינה וכו'

זה שונה לדעתי ממפגש משפחתי או סתם יציאה יחד בחופש.

אצלנו זה פחות אחים, זה יותר הורים שבוחרים להזמין הרבה אחים מסוימים ולא אותנו למשל.

אומנם הם יותר קרובים וקלים לאירוח (יש אצלנו כמה אלרגיות) עדיין זה מבאס ופוגע כשכולם נפגשים בחגים ואנחנו אולי מתישהו נפגוש אותם.

חושבת שאם זה לא היה מצד ההורים, אלא מצד האחים, הייתי פחות נפגעת, בפרט אם יש להם משהו משותף שלי אין איתם (כמו רמת דת כלשהי, גילאי ילדים זהים, נגיד אם הם היו נוסעים לבריכה מעורבת ואני כדתיה לא אגיע זה ברור, לא אפגע אם לא הזמינו אותי. או שאם הם יצאו לפעילות שווה במוזיאון ולי אין ילדים בגיל שזה מעניין אותם- לא הייתי נפגעת.

אוהבת את האחיות שלי, באמת אבל לשתיהן יש מעט ילדים באותם גילאים והן פחות עמוסות ממני...

בהחלט מבאס אותי לא פעם לראות אותן רק הן נפגשות או יותר מבאס שהן נפגשות ביחד עם ההורים שלי וכמובן כולם יוצאים ביחד לבית קפה או מפגש כיף אחר.

אני כבר לא נעלבת, עברתי את השלב יודעת שאוהבים אותי למרות שלא מזמינים ועדיין יש לי צביטה בלב

לא מניסיון אבל נראה מגניב

ואז היה נהיית שטוחה כזאת.

ל יד 2, יותר משתלם אילת ואז גם יש לך אחריות ל4 שנים

בכל מקרה לחברה יש את הספורט ליין הדגם שמתקפל עם האמבטיה ולטעמי הבוגבו יותר יציבה ונוחה

מוסיפה שיש מצב שהספורטליין מתקפלת יותר קטן, אולי שווה לבדוק את זה

אבל קחי בחשבון שזה לא כ"כ קומפקטי. בטויוטה ורסו למשל זה לא נכנס.

מה שכן, אחד הדגמים שלהם נחשב מותאם לטיסות, אז אולי הוא כן ייכנס לבגאז' קטן. כדאי ללכת לחנות ולבקש לבדוק.

לק"י

וגם ככה הוא יצטרך להסתגל למטפלת חדשה, אז נראה לי שלהתחיל כשהעניינים מתייצבים זה רעיון טוב.

קשה כל הבלגן הזה....

כשהוא הלך קצת ואז שוב

לק"י

אם היית אומרת שהוא מתחיל להסתגל, אז אולי באמת חבל להפסיק לגמרי לשלוח.

אבל אם את מרגישה שהוא עוד לא הסתגל לכלום, אז לא חושבת שזה משנה אם יישאר עכשיו או יתחיל מחדש אחרי החגים.

ילדים צריכים דמות בטוחה להיקשר אליה.

כל עוד זה לא המצב אין עניין שיתרגל ללכת לשם יום יום ולחוות חוסר ביטחון.

שהוא מכיר את המקום?

נניח היום הייתי איתו שם 20 דק וכשהוא היה רגוע השארתי אותו ליד אחת המטפלות והלכתי

תינוק צריך דמות היקשרות כדי להרגיש בטוח.

להכיר את המקום זה נחמד אבל לא שווה את מחיר הזמן שהוא נמצא שם כשיש כאוס וחוסר יציבות של הצוות.

מידי יום, אפילו לימים קצרים יותר

ושולחת כשיש צוות קבוע ויש סדר

גם ככה בחגים הוא יצא משגרה ויצטרך הסתגלות מחודשת

יש אפשרות אבל זה קצת מורכב, לקחת אותו לעבודה איתי וכו

בנתיים כל אמא שיכולה מגיעה באמצע היום להציץ ולראות מה קורה

ואני שולחת ומחזירה עדיין אחרי שעתיים

מעניין שכולכן אמרתן להשאיר בבית

לק"י

אם היית אומרת שזה בעייתי לך, לא הייתי ממליצה להשאיר.

ואני יכולה לנסות לאלתר

אם זה אומר לקחת ךעבודה זה אחרת

.אלא אם הןא זורם איתך שם..

ויפה שיש אפשרות כזאת בכלל

אז לשים לזמן קצר זה גם עדיף מיום שלם במצב הזה

אני לוקחת לכל המאוחר ב11:30

ליד העבודה שלי מ9 עד 1, ואז הוא ישן בעגלה לידי עוד שעתיים, ראיתי שהבלאגן במעון עשה לו ממש רע.

(בסוף בכלל הוצאתי אותו באמצע שנה והעברתי למשפחתון פרטי)

מעל הבית שלי

כי היכ נראלי שמעון מתאים

אני מתחרטת ברמות קשות זה ממש מצער אותי.

יורד לי 4,000 שח על המעון

אוף, אבל זה גם מה'

מקווה שזה יסתדר מהר ויהיה לו שנה נפלאה במעון

אני ממש משתדלת להתחזק באמונה

כי זה משפחתון שממש מתאים לי מכל הבחינות

ואמרתי לה לא תודה הוא כבר רשום למעון 🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️

אם כן הייתי מעבירה אליה

למרות הכסף שיירד על החודש הזה, כפרת עוונות.

אפשר לבטל רישום למעון

לק"י

שהיו במעון או במשפחתון.

כל עוד מקבלים מענה מתאים לגיל.

לא פנוי

לקחת לעבודה, ממש לא בטוח שיותר טוב. זאת סביבה שלא מותאמת לילדים בכלל, והוא בטח ירצה לחקור הכל ותצטרכי כל הזמן לעצור אותו. והוא יהיה משועמם ובלי תשומת לב כשאת עובדת. במיוחד אם נראה שרגוע במעון.

והיה נראה רגוע ובשליטה ממש

אשאיר אותו שם שעתיים בערך

והשדר הזה יעבור אליה...

כי להיות במקום שאת לא רגועה בטוח יקשה...

דבר שני בהרבה מרפאות יש פלזמה עם סרט על התקרה

כדאי להסביר לה בדרך המון על המטוס ברופא שיניים שעולה ויורד ומה יעשו וכוכו עדיף בדרך מצחיקה מה שאפשר

ולהסביר שרק מסתכלים היום (זה נכון.. באים לבדיקה קודם כל)

זה מה שעולה לי בהצלחה ממש!!!

כיוון שאנחנו בקופ"ח מכבי - אנחנו הולכים למכבידנט עם הילדים.

יש רופאות שיניים מיוחדות לילדים ופעוטות. ויש להן טכניקות גישה לילדים ואיך להרגיע את עצם הישיבה על כסא הטיפולים עם ההורה ביחד (בגיל כזה).

הטיפול נעשה בשילוב גז צחוק - ועוברים בשלום.

יש גם סלסלת פרסים לילדים, ומדבקות גיבור, והקליניקה מעוצבת באופן ידידותי.

להכניס אותכם לרופא שיותר ידידותי לילדים

להסביר לה מראש בצורה פשוטה וברורה מה יהיה (ולא להגיד שזה לא יכאב או יצחק, אלא להגיד שזה יכול לכאוב או להציק ואז אמא תחזיק לה את היד או משהו כזה)

לבחור ביחד איתה משהו נחמד שתקנו/ תעשו אחרי וכל פעם שקשה לה להזכיר את זה

תרשי לעצמך לשבת בברית כמה שאפשר, ואל תרגישי צורך לארח אף אחד. אולי אפילו מיד אחרי הברית תמצאי חדר פרטי שבו את יכולה להיות לבד עם התינוק, ומקסימום עם חברה טובה או אמא שיתמכו בך.

בשעה טובה ובקלות!

למה להיות לבד?

הזמנו משפחה קרובה (וגם בגלל הזמן יצא מצומצם יחסית) ואוהבת ומעט חברים הכי קרובים.

היה מאוד משמח להרגיש את ההתרגשות ואהבה. זה לא אירוע ארוך. כמובן לא צריך לרוץ בין האנשים או לעמוד שעות. באו אלי, בברית עצמה כן עמדתי אבל כמובן אפשר לשבת אם צריך.

לקחת כדור משכך כאבים לפני ולהיות בקשב לגוף.

למזלי לא חוויתי ברית שבוע אחרי קיסרי, אבל יכולה לדמיין איך זה...

מהותית מאשר אחרי לידה רגילה. ב''ה אחרי שבוע כבר אפשר לזוז ברמה מספקת לברית אם אין סיבוכים, עם קשב לכוחות שאין מהם הרבה, ועם משככים כשצריך.

יש את הנשים ששבוע אחרי לידה מדלגות להן. אבל הרוב עדיין בכל מקרה לא במצב. לא חושבת שמישהו מצפה מיולדת, רגילה או קיסרית, להתרוצץ בברית.

ומצד שני, לא נראה לי נכון לתכנן מראש להתבודד...

לתאומים הברית נדחתה?

אז הרגשתי כבר הרבה יותר טוב...

וטוב, אוחי אני כותבת מהחוויה שלי לבד, שאחרי לידות אבל בעיקר אחרי קיסרי רציתי שייתנו לי כמה שיותר מנוחה ושקט, ובטח שלא להתלבש יפה עכשיו ולהתחיל להסתובב...

אולי באמת אחרות חוות את זה אחרת.

אז לוקחת את המילים שלי בחזרה

(תשובה גם ל @יעל מהדרום )

לק"י

שפותחת השרשור תחשוב מה מתאים לה.

אני דוקא נהניתי בברית לפגוש אנשים..

העניין האישי שלך ופחות הקיסרי.

כמובן לא השתוקקתי אחרי הקיסרי לצאת בכל יום. אבל לגמרי הייתי במקום של לגייס כוחות לברית עצמה וגם לראות את האנשים שבאו לשמוח ולהודות איתי על הלידה והתינוק, ואח''כ לחזור לנוח.

ולא ילדתי רגיל אף פעם אבל נראה לי שזה אירוע שכן מאתגר פיזית ורגשית כל יולדת...

וכמובן לא להתרוצץ זו המלצה מעולה

לק"י

לשבת כדאי בכל מקרה.

ולגבי חדר לבד, ממליצה שיהיה מקום נוח להאכיל בשקט אם צריך. מעבר לזה, לא רואה סיבה להתבודד.

(למה בעצם זה נראה לך נצרך?)

לברר מראש על מוהל,

אבל לסגור איתו כמה שיותר מהר אחרי הלידה.

אפשר לעשות סיכום של מספר מוזמנים ולהתארגן בהתאם לגבי אולם ןקייטרינג וגםלגבי אולם וקייטרינג חלופיים למקרה שתפוס.

בגדים לבנות,

מזכרות לאורחים אין צורך אבל זה משהו שכן אפשר לארגן חודשים מראש.

אישית סגרתי מראש מוהל קייטרינג ואולם.

אבל זה היה גם בזמן מעניין מבחינת לוח השנה אז אולי סתם ברגיל פחות לחוץ. כי זה כן הרגיש מעט מוזר, אבל העדפתי כמו בכל ההכנות וקניות ללידות להתמקד באמונה שבע''ה יהיה בסדר וחלילה חלילה אם צריך אז מבטלים.

אותי זה מאוד הרגיע. וחלק מהיתרונות שזכותנו הקיסרית להנות מהם...

לא זוכרת לומר לך מתי בדיוק, זה כן היה לקראת הסוף ולא חודשים מראש...

בנוסף, שזה לא שונה מאשר אם זו לידה רגילה, התארגנתי מראש על בגדים, חד''פ (תלוי בקייטרינג מה צריך), מפות אלבד, בנות משפחה דאגו לבלונים לשולחנות.

איזה אופי אירוע הוא רוצה לעשות

האם באולם בי"כ או אולם ממש עם קייטרינג.

האם רוצים נגן/ צלם

האם רוצים עמדת צילום ועיצוב

כל זה זה עלויות.

תתכננו מה עושים אם ברית בשישי (אולי תעדיפו קונספט אחר)

ומה אם ברית בשבת.

תכתבו על דף את ההעדפות שלכם, בחודש תשיעי כדאי לקבל הצעות מחיר ולשריין ספקים. (כדאי להכין חלופות בראש עם מספרי טלפון)

אחרי הלידה כשיש כיוון ליום לברית סוגרים עם מי שרציתם. מי שמתנגש לו, פונים לחלופה הבאה.

אצלנו עשינו בבי"כ, הזמנו קייטרינג. המתאמת אירועים ישבה איתנו על הרכבת התפריט והמליצה על כמויות.

הייתה הצעה כתובה מסודרת, אחרי שסגרנו הרבה פינות (משלוח כלי הגשה)

ואחרי הלידה בעלי התקשר לסגור.

בגדים לבעל, לתינוק ולאחיות. יש דברים שאפשר מגמחים וכדאי להכיר לפני (בגדים לתינוק, כרית, לוודא שיש כסא אליהו)

לחשוב על כיוונים לשם 😃

כדאי לדסקס על סנדק, יש משפחות שזה רגיש אצלם ולא כדאי לריב עם הבעל או ההורים שלכם אחרי הלידה.

מוהל אני רציתי לדעת מראש על מי אנחנו חושבים כדי לברר לפני, ב"ה שאכן היה פנוי.

בגדים בשבילך זה טריקי כי אחרי כל לידה הגוף מתנהג אחרת,

אבל יש בגדים יפים שיכולים להתאים למגוון צורות וגדלים של הגוף. לא לשכוח שיתאים להנקה גם.

אני קניתי שתי שמלות לסוף ההריון, אחת התאימה לברית. היה ממש כיף להסתובב עם בגד חגיגי ומחמיא יחסית.

אם את בקטע של איפור/ לק גל אז לבקש הצעות מחיר ופרטים מראש.

אם מביאים אוכל ללא כלים וכלי הגשה אז אפשר לקנות את כל החד"פ וכלי ההגשה מראש.

אבל אהבתי את הפירוט לפרטים עד הכרית והכיבודים. זה נכון...

לפני הברית זה היה נראה לי הר בלתי עביר, רציתי לא להגיע לברית.

במיוחד שזו גם היתה לידה ראשונה עם כל הטלטלות שלה והסיבוכים של ההנקה וכו' וכו'.

בסוף הגעתי לברית כמו גדולה,

התאפרתי מהמם התלבשתי יפה וזה עשה לי ממש ממש טוב.

מהברית היה שיפור סופר משמעותי בהחלמה שלי.

המלצות שלי ליום של הברית:

להתחיל להתארגן כמה שיותר מוקדם.

אם יש מישהי שיכולה לבוא לעזור לך לארגן את הילדות ואת התינוק זה מעולה.

שחררי מעצמך את העול הזה.

כל העיסוקים הטכניים בברית לא קשור אלייך. למשל חד פעמי, אוכל, מפות, ערכה לברית.

כלום כלום לא קשור אלייך.

עדיף קיטרינג שיביא הכל מקצה לקצה.

מה שחסר שבעלך יטפל.

אפשר להתכונן לפני הלידה לעשות רשימה וכו', אחרי הלידה אל תתעסקי בזה, שאפילו לא יהיה לך עול, תגיעי לברית כמו אורחת.

קודם כל מזל טוב ובריאות!!!

כדאי לסגור על מוהל מוסמך ומיומן עם ניסיון

לגשש לגבי מקומות לעריכת הברית

אם את אוהבת שליטה ממש אז להכין את כל מה שהמוהל צריך ,שזה בדרך כלל משחה מיוחדת לריפוי הברית, חיתולים,טיטולים

כדאי לקנות בקבוקים, בגדים,

ובעיקר לנשום ולהינות מהזמן הזה שהוא קטנציקקקק

שיהיה במזל ....!

לגבי הקיסרי לא יודעת להגיד על עצמי

אבל נראה לי שכדאי לא לעשות משהו ענק עם מלא מוזמנים שאת צריכה להתחיל לעמוד מלא ולהצטלם וללכת הרבה... גם בלי קיסרי זה קשוח אז קיסרי ...

הייתי עושה משהו קטן רק למשפחה הקרובה אבא אמא ,זבא וסבתא ,אחים משני הצדדים וזהו...

לק"י

לפחות משחות שונות. אם בכלל צריך.