אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

בעיניי מוזר להגיד למישהי גם בפרטיות, אין הגבלת זמן ואין תשלום נוסף

מול נשים אחרות ברור שלא לעניין

לא מול כולן ובטח לא בנזיפה.

יותר מזה - מסוג המקרים שלדעתי צריך לפתוח תלונה במועצה הדתית. 
 

אם כי - מקווה שאני אומרת את זה בצורה עדינה

אצלנו קובעים תורים, כל תור למשך שעה עגולה

אם אישה תהיה בחדר שעתיים שלמות - הייתי מקבלת את זה בהבנה שיגידו לה בעדינות בשקט בפינה, אולי אפילו להתקשר אליה יום אחרי ולהגיד שלהבא כדאי להקפיד על שעה אחת כי יש תורים שנקבעים לחדר הזה. אם חשוב לה יותר משעה שתקבע עוד תור או תבוא הראשון ככה יש לה יותר זמן עד צאת הכוכבים

מדובר בשעה+- במקום בלי קביעת תורים

הם רגילים שכולן באות מוכנות

כשמישהי מגיעה לא מוכנה מהבית זה לא בא להם טוב בעין

ובטוחות שזה הנורמלי, להיכנס כמה דקות ולצאת

בשביל זה יש מחיר נפרד לאמבטיה, בשביל התארגנות!

מי שמגיעה מאורגנת משלמת פחות.

באחד המקוואות שהייתי, באמת מקווה עמוס מאוד ותמיד נשים ממתינות, והיה בכל חדר שלט (לא זוכרת ניסוח מדויק, זה הרעיון): מקלחות בלי התארגנות 20 דקות, אמבטיה עם התארגנות - שעה. אם את צריכה את החדר ליותר זמן, תתאמי עם הבלנית.

בכל מקרה, גם אם במקרה זה באמת לא מקובל מאיזושהי סיבה, יש דרך להעיר. גם אם ההערה מוצדקת, מאוד מאוד לא יפה לעשות את זה מול נשים נוספות. בטח כשההערה לא מתבקשת, אולי מקסימום להסב את תשומת ליבך לכך שזה לא מקובל כאן כי יש עומס למשל.

את לא הראשונה ולא האחרונה שלוקח לה שעה.

המדריכת כלות אמרה לי לפני החתונה שההכנות בנחת יקחו בערך ככה. לא מבינה על סמך מה החליטו לכעוס. חתיכת חוצפה. 

אני גרתי בכל מיני מקומות.

גרתי במלא מקומות

והייתי במלא מקוואןת,

ולא ידעתי בכלל שיש דבר כזה

ולא קובעים תור, אלא פשוט מגיעים.

מה תגידי אחרי שאת מחכה כבר שעה?

יצא לי לטבול בכמה ישובים, למעט אחד עם 4 חדרים באחרים היו באזור ה7 חדרים.

לא משנה, מספר החדרים מראה על כמות הנשים המקסימלית (או כמעט) שמגיעות בדרך כלל בו זמנית, אז אם יש שני חדרים, שזה עדיין יותר מאחד... היא לא תוקעת את כל חדרי ההכנה. נגיד שהגיעו 3-4 נשים ביחד? אז היא לקחה אחד, נגיד שהיא נמצאת בו שעה, אבל אם השאר מגיעות מוכנות ויוצאת תוך 10-15 דקות, והיא היחידה שלקח לה שעה, איך מישהי מחכה שעה? הרי החדר השני מתפנה כל רבע שעה במקסימום, כלומר נכנסו אליו 4 נשים בשעה אחת. לא מבינה איך זה מה  שתוקע אחרות

ששרותי דת צריכים להיות מאד מאד נגישים ומסבירי פנים

לא הרגשה של משהו קשה להשגה

לא עם תורים

ולא עם הערות על זמן שלוקח

יש נשים מסורתיות, שאחרי הערה כזאת אולי לא יחזרו למקווה כרגע

ולא רק למסורתיות.

קיום הלכה בסיסית וחשובה

לא אמור להבין או להשפיל מישהי

כמן בית כנסת לדוגמא

שפתוח חינם לכל אחד

ותמיד אפשר להכנס ולהתפלל

אגב, בכל המקוואות שהייתי, וזה לא מעט, היה יחס חם מאד 

אם באופן קבוע מחכים הרבה זמן בתור,

המועצה הדתית במקום צריכה לדאוג למקווה נןסף.....

בעיני עד שעה, זה הכי הגיוני שיש.

מעבר לזה, פשוט שהיא תגיד לבלנית כשהיא נכנסת למקווה, שיקח לה זמן

יש כל כך הרבה סיטואציות שבהם אי אפשר להתארגן בבית

זה לגמרי חלק מהעניין במקווה

איזו השפלה

ממש כואב לקרוא דבר כזה

יש לי פחד ממים, ויש תקופות שהוא משתלט עליי יותר.

בפעם אחת כזו חיפשתי מקווה נעים במיוחד, עם בלניות שרגילות לכל מיני תופעות, ואפילו התקשרתי מראש כדי לוודא שתהיה בלנית שתלווה אותי בנעימות.

הגעתי להתארגן שם, ואחרי חצי שעה בערך הבלנית דפקה לי על הדלת ושאלה, "מה קורה, מותק? עוד לא סיימת?"

ככל הנראה היא לא הכירה את המנהג (שאני נוהגת) לעשות הכנות במשך שעה (לא פחות ולא יותר)...

בכל אופן, היא הייתה נחמדה ומכילה בטבילה עצמה, אבל עדיין הציק לי המשפט שאמרה קודם... (לא חזרתי יותר למקווה הזה)

אבל הסיפור שאת מתארת הוא פי כמה גרוע! ואם את זו שחווית אותו - אז חיבוק❤️

הגעתי מוכנה אבל העיון לקח לי קצת יותר מהרגיל.

אמרה לי פעם הבאה להזדרז יש פה חילוניות שמחכות.

במילים האלה.

לא חזרתי לשם יותר.

יש לך קישורים לדברים ספציפיים?

כדי להביש מעל הטיטול.

או לפחות פעם היה... את כל אלה שהיו לי זרקתי, כי אני לא אוהבת להלביש ככה (מעדיפה טייץ או גרביון).

אולי תחפשי מישהי כזו שעושה כמוני, ותבקשי ממנה את התחתונים האלה? הם במידה קטנה יותר מתחתון רגיל...

גם אני לא מלבישה ככה, ויכול להיות ששמרתי.

לא יודעת אם זה באמת יותר קטן, כי זה מיועד להיות מעל טיטול.

השאלה אם זה מתאים בתור ממש תחתונים, בלי טיטול מתחת.

לי זכור שזה היה איכותי.

בכל אופן, אם זה לשמלה שמתאימה לגיל חצי שנה - אז גם אם התחתון גדול יותר הוא עדיין קטן מספיק...

אם אני אמצא תחתונים שנשארו לי מהגדול, אני אוכל לבדוק.

אבל בדרך כלל המידה הכי קטנה זה אפילו לא 2, אלא 2-4.

וגם לאחרים שהיו די קטנים אבל לא פיצים כמוה

ואני ראיתי שבדווקא בבזארים הזולים כמו "ביגוד" המידות של התחתונים קטנות מהרגיל. אני קונה לילדים שלי מידה מעל

ה1.5-2 של נקסט היה הכי קטן שמצאתי.

קניתי אותם והצרתי עם תפר בגומי.

עכשיו אמנם קיץ אבל אני בחורף שאחרי הגמילה הסתבכתי גם עם למצוא גופיות שאין להם סגירה של תיקתקים למטה...

תקני אחד מכל סוג: בנים רגיל, בנים בוקסר, בנות,

ותבדקי מה הכי מתאים.

מקסימום אפשר להצר קצת עם חוט ומחט

שיש חברה אחת שקניתי לילד ולילדה שנגמלו במידות האלה.

אולי בבזאר שטראוס?

הגומי למעלה עבה מהרגיל. זה מידה 2-4 אבל קטנהה וזה היה להם מצוין. (כשהגיעו ל2-4 שלך חברות אחרות זה היה להם צפוף ממש) וממש רואים שהם קטנים יותר.

תמיד בחנות פתחתי חבילה והוצאתי אחד להשוות. 

זה נתפס עם המכנסיים.

יש בזה יתרון שלא צריך להתאמץ להוריד שני בגדים כשמתפנים.

תקני את של נקסט, אם יהיה גדול מדי תשמרי לו, ותחפשי יותר קטן.

לא הייתי קונה את של הבנות.

ההכי פשוטים, כמו שכתבו לך.

אצלי דווקא הבעיה היתה עם המכנסיים, כי רוב הגזרות שלהן בנויות לטיולים, וזה פשוט נראה מוזר בלי.

אבל זה מה יש (שלי לא היה קטן, אבל כן נגמל מוקדם).

גם הבת שלי פצפונת וזה היה לה טוב. נגמלה בגיל 2.5.

בהצלחה 

נראה לי אני אזמין מידה 1.5-2 מנקסט, ונראה אם זה יהיה לו בסדר.

@גפן36 ו@יראת גאולה, אם אתן מצליחות למצוא לי בדיוק על מה מדובר, אני אשמח.

ניסיתי לחפש באלי אקספרס ובשיין, אבל לא הצלחתי למצוא משהו.

אם למישהי יש קישור למשהו ספציפי, אשמח שתשלח.

התחתונים הרגילים, מידה 2-4, אני לא מאמינה שיהיו טובים עליו.

הבת שלי שבת 4.5 עדיין במידה הזאת. (עם תחתונים שהתרחבו קצת במהלך הזמן).

אבל זה של בנות.

הילדים שלי גם קטנטנים. ומידה 2-4 הרגיל לא התאים לחלקם.

לשרייבר יש מידות קטנות באופן כללי. התנסתי עם תחתוני בנות שלהם. לבת שלי היה מצוין! גם היתה במידות בגדים כמו הבן שלך.

ולבן קניתי משילב. התחתונים שלהם גם ממש קטנים (ויותר יקרים. ויותר יפים). גם ממליצה. 

אבל נראה לי שדי דומה.

אני מכינה בעיקר בשרי:

נקניקיות, קציצות בלי רוטב, חזה עוף, עוף

וגם צ'יפס ותפוחי אדמה אפויים.

יש לי תבנית עמוקה שבה אני מכינה עוף ותפוחי אדמה, כתחליף לתנור.

יש מגש של טיגון באוויר חם, שבו אני מכינה צ'יפס ונקנקיות.

ויגש של גריל, שבו אני מכינה קציצות וחזה עוף.

נראות לי דומות.

אני מכינה בזה גם שניצלים ושניצל דג, בתוכנית של air fry, לא יוצא ממש כמו מטוגן אבל אם שמים שמן מתחת ומעל יוצא טוב.

על רשת גריל עושים המבורגרים, שיפודים וכו', מוכנים בבית או קנויים, וגם סתם חזה עוף עם קצת תבלינים. אוהבת גם' לשרוף' בזה תפוחי אדמה שלמים או בטטות חצויות לשניים, יוצא כמו ממדורה אם את יודעת למה הכוונה.

גם סתם לחמם דברים מהמקרר, על תוכנית reheat יוצא ממש טעים, נניח שניצל יוצא קריספי.

בתכנית אייר פרי- מכינה שניצלים שיוצאים פגז (צריך להתיז עליהם שמן משני הצדדים), מחממת אוכל (מרגיש טרי) ואפשר גם ירקות ופרגיות.

בתכנית גריל- שמה פרגיות ונקניקיות, חושבת שבתכנית של מדיום.

השימוש העיקרי שלי בו הוא לחימום אוכל- זה יוצא טעים ברמות! 

שכותבת המון על השימוש שלה בנינג'ה גריל..

@המקורית

אנחנו מתלבטים אם לקנות נינג'ה גריל אבל יהיה צפוף לשים גם וגם...

משפחה עם עוד מעט 7 נפשות בעז"ה

עושה אוכל די פשוט, תבנית אחת כל פעם

בעיקר מנסה להבין אם יש גודל של נינג'ה מומלץ שיכול להכיל תבנית עוף גדולה עם תפוחי אדמה או שקטן מדיי?

ואם יש עוד דברים חוץ מהגודל שנפסיד אם נעבור לניגג'ה במקום לתנור....?

כשאני מכינה לכל המשפחה אני עושה 2 נגלות או בתנור בתבנית גדולה..

לעצמי מכינה שם המון! 

כי אנחנו כרגע רק 3 נפשות,

אבל מבחינת שימוש - אצלי הנינג'ה מחליפה לגמרי תנור בשרי!! אני מכינה בה ההההכככללללל

עוף וירקות, תפוא, מוסקה, שיפודים, על האש, שניצלים, צ'יפס, רולים, מה שבאלך.

יש בזה כלכך הרבה אופציות ועובד כל-כך מהר ומצוין שמבחינת השימוש נטו זה שיא המשתלם, לדעתי ומניסיוני

נראלי אני אבקש מהם אחוזים על שיווק🤭

שלנו רק מפסח..

אז אנחנו עוד צריכים ללמוד איך לנצל אותו. אבל מאז שיש לנו אותו התנור הבשרי לא עבד אפילו פעם אחת (משפחה של 8 נפשות).

ציפס בפסח (לא אןכלים קטניות. אז הכנו כמעט כל יום והרבה) היה הרבה יותר מהיר איתו מאשר בתנןר. ככה שבארוחה יכולנו לעשות 2 נגלות כדי שיספיק לכולם.

תפוא כמו של מדורה, מאוד אוהבים פה. לוקח הרבה פחות מבתנור.

שניצל תירס כנל.

ירקות כנל.

השאר עוד לא יודעת. בנתיים שניצלים ועוף עשינו בסיר. מניחה שזה גם מהיר יותר מתנור. ככה אומרים.  

מכינה בו בשרים, ירקות, אופה והשוס - הוא מחמם אוכל למצב שהוא טעים כאילו עכשיו הכינו אותו.

אבל יש לי דגם אחר האמת

מכל מקום, זה נורא תלוי מה אוכלים בדכ. אני למשל לא מכינה בו שניצלים/ חצילים ואצלי הוא לא מחליף טיגון אבל אני מתחזקת (מנסה לפחות😅) תפריט תזונתי מסוים שממש מקל עליי להשתמש בו

אני משתמשת בתכניות reheat, grill, bake, roast בעיקר.

שעועית ירוקה,  אנטיפסטי,  נקניקיות צ'יפס המבורגר סטייק, עוף, תפוחי אדמה, עראייס, דגים,שניצלים, לביבות, קציצות טונה

מקצר זמנים ממש!

רק כשאני מכינה עוף לכל המשפחה אני משתמשת בתנור הבשרי..

או רוצה לפרט מה הכללים?

שלנו חדש ובנתיים משמש בעיקר לציפס ותפו"א.

עשיתי גם חציל שלם אבל נראה לי היה אפשר לעשות אותו טוב יותר.

עוף, דגים, שעועית ירוקה, קציצות אשמח לדעת איך לעשות.

יש לנו את הדגם מקס פרו נראה לי. 

וזה הרבה ניסוי וטעייה, להבין את המכשיר..

שניצלים מצפה כרגיל, מרססת ספרי שמן על כל צד ועל תוכנית אייר פרי ל13-16 דקות תלוי בעובי של השניצל (יותר ארוך מטיגון אבל היתרון מבחינתי שזה לא דורש השגחה צמודה כמו טיגון ויותר בריא)

שעועית ירוקה עושה גם על אפיה וגם אייר פריי. שמה קפוא מהשקית, שמן זית ומלח (אפשר גם קצת רוטב סויה ושומשום אם זה באפיה) ל10 דקות.

אנטיפסטי-חותכת את כל הירקות שיש לי במקרר (גזר קישוא בצל סגול, בצל רגיל, שום, בטטה גמבה שעועית, ברוקולי וכרובית.. או חלק כל פעם) לגודל אחיד, מתבלת

על אפייה או אייר פריי. הזמן מאוד משתנה לפי הגודל של הירקות. מרבע שעה עד 35 דקות בערך. כדאי לערבב באמצע

עוף על אפיה עם רוטב שאוהבת/פירורים כמו שניצל ל35 דקות פלוס (תלוי בכמות של העוף, זה בד"כ מכינה בתנור כי מכינה כמות גדולה. כשעושה רק לעצמי רבע עוף אז כחצי שעה..)

דגים עם רוטב שאוהבת/עשבי תיבול על אפייה לרבע שעה 20 דקות..

מה בעצם היתרון של הנינג'ה בהנחה שיש לי בבית תנור בשרי, פלנצ'ה איכותית ואפילו גריל גז בחצר?

מה היתרון שלו?

צ'יפס בתנור לוקח שעה לפחות על החום הכי גבוה, בנינג'ה לוקח לי 17 דקות... וזה הרבה היה יותר טעים.

אין לי גריל גז.. אבל את הפלנצה מסרתי אחרי שקניתי את הנינג'ה כי כבר לא היה לי בו שימוש 

בנינג'ה אנחנו עושים סתם ככה כנפיים וקבבים לבן שלי כשהוא רוצה, סטייקים פה ושם, המבורגרים. לא צריך לצאת, וזה זריז מאוד.

אני משתמשת בו הרבה אבל האמת שקניתי לצורך ספציפי, של טיגון ללא שמן. בלי זה לא יודעת אם הייתי ממליצה, זה תופס מקום על השיש

איפה מאחסנים???
זה מכשיר ממש ענק לא? 
ומבינה שהוא לא מכיל הרבה (הפלסטיקה מסביב יותר תופסת מקום)?
מצד שני, מבינה שהוא מהיר, וניתן להכין בפחות שמן.
יש עוד חסרונות או יתרונות?

בפינה נסתרת. וחוץ ממנו יש לי רק קומקום על השיש

אם הייתי צריכה להכניס ולהוציא מהארון, סביר להניח שלא הייתי קונה/ משתמשת כמו עכשיו

זה נשמע שהוא קטנטן ממש ואתם ממש בהתחלה, נכון?

תני לכם זמן. הרבה זמן ובנחת. אתם תלמדו אחד את השני, הוא יגדל וזה כבר יהיה הרבה פחות אינטנסיבי...

אימהות זה למידה והתפתחות כל הזמן, פשוט תני לזה לקרות בטבעי... לא צריך להיות בלחץ, בטח לא בשלב כל כך התחלתי של האימהות🩷

זו תקופה מעורבבת ומבלבלת אחרי כל לידה, לא רק אחרי לידה ראשונה. אבל בלידה ראשונה פי כמה, כי הכול חדש לחלוטין.

זה הזמן שלך לישון בכל פעם שאפשר, לבקש שיכינו לך אוכל טוב ולא לחשוב בכלל מחשבות מעמיקות.

בעוד חודש-חודשיים, כשקצת תתאוששי, תתחילי לחשוב יותר על מהות האימהות. יכול להיות שזה כבר יגיע לך באופן טבעי

אני תמיד מסתכלת על הפיצים האלה וחושבת לעצמי, מה הוא יודע שאני לא? מאיפה באת? מה אתה זוכר משם?

קטנטן כזה, תלוי כל כך, שייך לעולם אחר...כמעט רק נשמה, בגוף הקטנטן הזה שתלוי בי כל כך...

תחשבי שיש נשמה חדשה בעולם

שזוכה להגיע לזוג ידיים אוהבות, מכבדות, שרוצות בטובתה

יש זוג אנשים בעולם שמוכנים להיות ערים בלילה וגמורים ביום, ולרוץ לסופר פארם מאה פעם, ולהחזיק על רגל אחת עם הפנים לצפון מערב כי רק ככה הוא נרגע, שכל יישותם רוצה את טובתו, שאהבתם אליו תלך ותגדל ותעמיק.

תחשבי על זה שהחוויה שלו מהעולם היא אתם, הגישה הכי ראשונית שלו לעולם - היא אתם.

ואם כואב לו יש מי שיחבק, ואם הוא בוכה יש מי שמנסה להבין למה, והוא מחובק ומנושק ומנוקה ומלבישים אותו, והוא שומע את הלב שלכם.

זה מאד סזיפי, וגם בלידה הרביעית שלי הרגשתי את מה שאת מתארת

אבל יותר ויותר מצליחה להפנים שלא צריך דברי תורה גדולים

את נוגעת בנשמה חדשה בעולם הזה, את בוראת לה דרך הסתכלות בריאה לעולם הזה, איפה יש נס גדול כזה?

ואחרי כל זה, אני רק אומר שבחופשת לידה, בטח בשלב שלך, אני אמנם מרגישה וחושבת דברים כאלה, אבל גם דברים אחרים לגמרי - חוסר אונים זה כל כך הגיוני בהתחלה, בטח בהתחלה ראשונה וענקית כזאת. ולא לדעת מה הוא רוצה - הוא לא יודע לדבר, ואת רוצה לדעת, ולא תמיד את יכולה. את יכולה לעשות את מה שביכולתך.

ואני גם קוטרית על כאבים ועל עייפות, כי הנשמה המיוחדת הזאת הגיעה דרך הגוף שלי, הזה ממש, שעשה את הבלתי ייאמן אמנם אבל הגב כואב ואני עייפה ורעבהההה ומותשת וחסרת אונים...

בקיצור

בליל של תחושות

הגיוניות מאד והגיוניות פחות

תהיו יחד, זה העיקר, ומזל טוב ענק

בזמן הזה הגיוני בהחלט להיות כל היום סביבו, הטיפול מאוד מאוד אינטנסיבי. בהמשך זה נרגע ונהיה קל יותר וגם כיף יותר כי הוא גדל ומתקשר.

עכשיו זה הזמן לישון הרבה, להתפנק, לתת לעצמך קצת זמן שקט כשמתאפשר, ולנשנש ולהסניף את התינוק מדי פעם😍

התקופה הזאת עוברת מהר ממש ומתגעגעים אליה אחר כך🙂 אבל במקביל היא גם יכולה להיות ממש לא קלה, בטח בילד ראשון. כל מה שאת מרגישה זה בסדר, תשתדלי לא להיכנס למצפון על מה שאת עדיין לא מצליחה איתו. אימהות זה תהליך ארוך שלא נגמר אף פעם🙂

להנות מהזמן איתו, להתענג על הרגע....

משם כבר מגיע תחושת המשמעות..

אני חושבת שבגיל הקטן הטיפול מצד אחד הוא מאוד טכני להאכיל, לחתל, לקלח להלביש

מצד שני מאוד חשוב גם לתינוק וגם לך קשר רגשי של לדבר אליו ולהיות קרובה אליו.

ומצד שלישי הוא עדיין לא נותן לך משוב מעבר לבכי.

לי אישית בגיל יותר גדול כשגדלו פתאום נפל האסימון עד כמה אמא היא משמעותית לילדים 

כמה שידעתי קודם, רק כשהילדים גדלו חילחלה לי ההבנה.

בייחוד שנראה שאינן עושות דבר".

בעיני ספר חובה לכל אמא (אני קראתי בהריון)

לגבי נוכחות- אני רואה שמה שהכי עוזר לי זה פשוט לחשוב: זה חד פעמי, לא יהיה לי את זה שוב. איתו, ואולי גם לא יהיה לי עוד ילדים (כרגע עם שניים ואין תוכניות לעוד מבחינתי)

את ממש לא שם כרגע

כל מה שאת צריכה לעשות כרגע זה לדאוג לצרכים החיוניים של התינוק, ולאכול ולישון טוב בעצמך

לא מעבר בעיניי

איך אפשר לחשוב על רוחניות כשאת גמורה מעייפות? עליי זה היה גדול ממש. הכי קרוב לזה אצלי היה להתפעל מהפלא הזה של אדם חדש בעולם שיצא מהגוף שלי, הפלא של ההנקה, ולנשנש קצת את הדבר החמוד הזה, אבל זה קרה בשלב יותר מאוחר.

הטיפול האינטנסיבי הזה, הנתינה הזו, בונה את הקשר שלך אליו וזו האמהות כרגע

חיבוק♥️

אין זכרונות קונקרטיים

הוא לא יזכור כשיגדול שהרמת אותו, שקילחת אותו, שקמת אליו בלילה, שדיברת אליו וכו' וכו'.

אז מה נשאר מכל זה?

התחושה הבסיסית של הקשר הבטוח,

הצרכים שלי נענים

יש מי שדואג לי ומטפל בי ויודע מה לעשות

יש מישהו שנמצא איתי כל הזמן ומשגיח ושומר עלי.

אני יכול להיות רגוע, אני פנוי ללמוד את העולם

לחקור, להבשיל.

ילדים שזוכים להיקשרות בטוחה בינקותם, יגדלו בסבירות גבוהה לנהל קשרים בטוחחם ובריאים במערכות היחסים השונות שלהם, בדגש על קשר זוגי.

כשאת מרגיעה כשבוכה, מאכילה כשרעב, מרדימה כשעייף - את בונה לו דפוס היקשרות בריא. אנשים משלמים במיטב כספם לפסיכולוג כדי לשנות דפוסי היקשרות. ואת מעצבת לו מפש בריאה מלכתחילה.

זה באמת נכון, הטיפול בעולל קטן וחסר ישע יכול להיות תקופה שכל יום נראה זהה לקודמו ,וזה באמת יכול להצטייר כמשהו משעמם או מונוטוני שחוזר על עצמו כל יום...

אבל קודם כל שתדעי שמתקופה לתקופה זה משתנה.

יש את התקופה ההתחלתית שהם ממש גורים קטנים שאפילו לא מצליחים ממש לראות כמו שצריך ועד מרחק מסוים, יש את השלב שהם כבר לא שולחים "סתם חיוך" שהתפלק אלא ממש מזהים אותך ואת בעלך ומחייכים , יותר מאוחר התהפכות ראשונה ,זחילה, למצוץ אצבעות, להתגלגל מצחוק, להתחיל טעימות, לעמוד פעם ראשונה, להגיד מילה ראשונה, וכן הלאה.

כל תקופה וכל חלק בגידול משמעותי גם לך וגם לו. למעשה בעיני זו התקופה הכי יפה וחמקמקה של תינוק חדש, והיא עוברת ככ מהר, שלא תביני איך כבר הסתיימה "חופשת " הלידה.

במהלך הימים שעוברים את בונה איתו קשר,הוא מתרגל אלייך ואת אליו, קשר שנרקם לוקח זמן, תני לכם את הזמן הזה ביחד ,מגיע לכם אותו. וזה זמן שלא יחזור שוב,תהני כל עוד אפשר. לגבי המהות הרוחנית ,

תנסי לא לחשוב על מה יהיה ומה היה, ומתי ,תני לרגע שלכם להיות. גם אם הוא משעמם וגם אם כל יום נראה אותו דבר.

את נבחרת להיות האמא שלו מכל האמהות, תבטחי בעצמך שאת יודעת יותר מכולם מה הכי נכון וטוב עבורו . תסמכי על תחושות הבטן שלך.

לגדל ילדים זה מאוד אינטנסיבי, תובעני, לפעמים מרגיש כאילו אנחנו כמעט ומבטלות את עצמינו לגמרי.

אבל בסוף ההשקעה משתלמת . האהבה חוזרת אלייך בענק. התחושה שאני מקימה את הקן שלי ומשקיעה בו מניות ,מביאה את הבן או הבת שלי לחינוך של תורה ומצוות ,ללכת בדרך השם, זאת שליחות. וכן זה אומר שלפעמים בתחילת הדרך, הדרך לא קלה וכיפית והכל ורוד. לא,זה מסע של בניה גם שלך, וגם של בעלך, של הבנות של שניכם יחד, של הילד/ים שלכם. הילד הראשון מלמד כל כך הרבה, עליו עושים את כל הטעויות האפשריות . בכלל כל ילד מלמד אותנו דברים על עצמינו, ומשמשים הרבה כמראה כדי שנראה את הטעויות שלנו, את הפיספוסים שלנו ,את החוזקות והחולשות שלנו. לזמן יש הכי הרבה משמעות. תסתכלי על זה כמו על השקעה, בהתחלה את צריכה לשים סכום רציני וקצת להיחנק , אבל אחרי תקופה יש תשואה ושווה כל שקל. זורע צדקות צומח ישועות.  יהי רצון שתמצאי ותראי איזה שליחות מדהימה קיבלת ושתדעי איך להוציא ממנה את המירב בשבילך .

מה הבעיה בעצם?

את יוצאת לעבודה בקרוב?

והוא יהיה גם יותר מזה, אני חוזרת לעבודה.

וגם, הימים הולכים ונהיים יותר ויותר חמים אז עוד יותר מלחיץ שהוא לא מסכים לקחת בקבוק

היו פה בפורום כמה פעמים המלצות על בקבוק של לנסינו לסרבנים.

לפעמים גם טמפרטורה שונה יכולה להשפיע.

אפשר לבקש מהמטפלת שתיתן לו קצת חלב/ מים בכפית או במזרק. זה לא בכמות של ארוחה, אבל לפחות שיהיה משהו.

ואם הוא ממשיך לסרב, אולי אפשר להתחיל טעימות ואפילו כבר לתת יותר מזה, אם הוא מסתדר עם המוצקים.

לנסות שמישהו אחר יתן.

הקטנטנים האלה חכמים... למה להסכים לבקבוק כשיש אותך?

להתפלל שאצל המטפלת או מי שנשאר איתו הוא יבין שאין לו ברירה ויסכים.

בהצלחה, מוכר ומלחיץ בו זמנית

אני יכולה להגיד שאלתי חלק מהנאמנים לקחו ואחת נותרה בעקשנותה

תנסי בבוקר בעצמך ובערב ע"י מישהו אחר.

לפעמים דווקא הרוגע של האמא וההכירות הקרובה שלה עם התינוק יעילים יותר מאשר כשאדם אחר מנסה.

אז לנסות גם וגם.

לק"י

אלייך.

ובהצלחה!

אני גם חייבת לנסות כבר בקבוק.

אפשר להשקות בכוס

זו כמובן מיומנות שלוקח זמן להשתפשף בה אבל את יכולה להתחיל.

בגיל ארבעה חודשים זה נשמע לי הזוי, אבל אולי...

זה מה אני עושה

שלי בן 7 חודשים ונאמן מוחלטות להנקה

התחלתי איתו מוצקים שזה משביע אותו יותר

ועד אז שיתרגל לבקבוק הוא חלק בלתי נפרד ממני

אין לי אפשרות לקחת אותו איתי, כבר חזרתי לעבודה פשוט השבוע יצאתי מוקדם בכל הימים כי הוא בכה ולא לקח בקבוק, אבל זה פיתרון גרוע, גם כי ככה אני ל יכולה למלא את כל השעות שלי בעבודה וגם זה יהיה סיוט למטפלת שלו לשרוד איתו עד שאחזור. אולי עכשיו הוא עוד לא קלט שאין ברירה כי ארבע חמש שעות הוא הצליח להחזיק מעמד ואז קיבל הנקה.

אז זה עונה גם לשאלה מי יתן לו את הבקבוק, הוא מסרב מכולם, ממני, מבעלי, מאמא שלי מאחותי ומשתי מטפלות שונות. לא היה אף אחד שהצליח לתת לו. נותנים לו חלב מחומם בטמפרטורה נעימה, ניסינו גם שמישהו אחר יתן לו את החלב מיד אחרי ששאבתי כשזה הכי טרי ועדיין חמים מהגוף.

אז נשאר מכל מה שכתבתן רק בקבוק לנסינו, כמה הוא עולה? יש אפשרות איכשהו לנסות אותו קודם? כי מכל סוגי הבקבוקים שניסינו (שלושה סוגים) הוא לא הסכים אף אחד, אז לא תולה בזה מלא תקוות...

עד שחזרתי לעבודה לא השארתי אותו בלעדי בכלל חוץ מהטבילה אחרי הלידה...

סביב ה-40 אם אני זוכרת נכון.

גם אצלנו הוא היחיד שעזר🙃