אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

באלעד יש חנויות ברחוב יהודה הנשיא והסביבה

יש בעיר רחובות - בשדרות הרצל גם חנויות

בירושלים- כל רחוב יפו+ קינג ג'ורג'

אבל מרגישה שאמא של חתן צריכה משהו קצת יותר מיוחד...

הייתי לאחרונה בשדרה בפ''ת ובירושלים, לעצמי קניתי בקמליון והודולה אבל מתלבטת אם זה מספיק לאמא של חתן.

בכללי מעדיפה לקחת אותה לחנויות ספציפיות ופחות להתחיל להסתובב.

תודה!

מה הסגנון שלה בכללי? דתי לאומי זה מאוד רחב..

היא סגנון חרדלי-מתנחלי(בדים רכים נשפכים/שקט/בדע כותנה ופשתן/רקמות וכו)

או יותר סגנון עירוניסטי-קלאסי-משרדי למשל חליפות, נצנצים נפוח וכזה...

מה היא יותר מתחברת- בחתונות כאמא של חתן, לא ביומיום..

ואולי גם אצל גודי

ואולי כן אורית וזהבה ולקחת לתופרת לסגירה.

יש גם את החנויות של אורית וזהבה, שתבדוק באתר אם היא מתחברת לסגנון.

בפ"ת יש חנויות של שמלות ערב בעיר.

מזל טוב!

אצל הלל (חנות בקינג ג'ורג' בירושלים.

בעיר טווח המחירים שפוי עד 500 שח .

שמלות בכל מיני סגנונות.

יש סניף בגבעת שאול :הלל עיצובים.

זה שקשה למצוא משהו 100% צנוע בלי להוסיף חולצת בסיס.

אולי בירושלים יש, אבל אני מעדיפה להגיע לחנויות ספציפיות ולא לצאת להסתובב

יש בקניון רמות בירושלים , ובעוד סניפים. ברגע הראשון הכל נראה סגנון חרדי, נפוח ונוצץ😀 אבל יש שם כמה מציאות, של שמלות עדינות וחלקות . וחגיגיות. והעיקר-צנוע , סגור ,שרוול..אורך...וגזרה טובה!

מזל טוב

שקנו משם שמלות וזה היה איכות נוראית

היו מסכנות, וכשרצו לטפל המוכרת ממש קיללה אותן  

אני לא הייתי מנסה אפילו

ממליצה על אורית וזהבה ומקסימום לשפץ אצל תופרת

ודווקא המוכרת הייתה ממש מקסימה, קניתי בבני ברק.

מניחה שתמיד יש חוויות טובות וחוויות פחות טובות..

יש שמלות ממש יפות

או באיזור הסנטר וירמיהו?

חרשתי את ירושלים..   ושם מצאתי המון מבחר של בגדים שאשכרה יושבים טוב על נשים שהן...

ובכן... נשים

עם בטן של אחרי לידות.. וגוף של אשה שמחתנת ילד (ולא ברבית)

משהו שבלי צורך בחולצת בסיס וכו'

ממליצה ללכת לתופרת שתתפור ליבית)גופיית בסיס אם צריך.

אם לא, אז אפשר לשלוח שני הגדולים באוטובוס.

את הציוד שלהם תקחו איתכם. שהם יקחו רק תיק קטן עם ציוד לנסיעה עצמה.

ולאסוף אותם מתחנה מרכזית כשתגיעו ליעד.

אני נוהגת לצפון, אבל כבר מכינה את הבכור שהוא מוציא רשיון כמה שיותר מהר וחולק בנטל.

יש גם יתרונות לפיצול נסיעה ארוכה.

גילאים מ11 עד 4 ועוד תאומים בני חצי שנה..

אני לא מסוגלת לנסוע לבד נסיעה כזאת ארוכה עם ילדים ברכב מכל מיני סיבות

אולי ניאלץ לקחת מונית או משהו

יש מצב למצוא טרמפ? לפחות לחלק מהדרך.

אם היה תינוק אחד הייתי מציעה שתקחי את הבכור ואת התינוק באוטובוס

ובעלך יסע עם השאר.

עם תאומים זה מסובך.

אולי אם הם לא יונקים תקחי איתך רק ילד בכור באוטובוס ובעלך יסע עם כל הקטנים כולל התאומים?

או שתסעי לבד והבכור יעזור לבעלך עם הקטנים במהלך הנסיעה.

אולי תמצאו מישהו נער/ מבוגר ללוות ילד בן 11 באוטובוס.

בחרנו בכוונה מקום שנגיש בתחבורה ציבורית (צפת), וכך שילבנו בין הרכב לבין התחבורה הציבורית, גם בטיולים שעשינו במהלך ימי הנופש. (לרוב הילדים נסעו באוטובוס, אבל לפעמים גם אני)

זה דרש התארגנות ותכנון מראש, אבל ב"ה לרוב היה מוצלח וטוב.

(אני בכלל לא נוהגת, אז לא הייתה אופציה אחרת... אבל אתם פחות מתשע נפשות, נכון? אז אפשר לשכור רכב של תשעה מקומות לימי הטיול. כמובן, זו עוד הוצאה שצריך לקחת בחשבון...)

בדרכ בנסיעות כאלה אחד אחרי השני כשבעלי לפני

אני שמה וויז אבל כשיש תחנת אוטובוס או פניה הוא עוצר עד שהוא רואה שהגעתי וממשיך בנסיעה

אז ככה שאני לא באמת לבד נוסעת ואני יודעת שאם עולה איזה צורך הוא קרוב אליי לעזרה

תעשו אחד הלוך אחד חזור

אם יש לך משחת סילברול עוזרת מאד לעזרה ראשונה.

אבל הטיפול הלאה תלוי באיך זה נראה. אם "רק" אדום בטח יעבור תוך יום יומיים, אם יש שלפוחיות כדאי לך להתייעץ עם גורם רפואי.

טיפלתי בברנדשילד ופד פראפין. במקום כוויה מפושטת נשארה רק 3 שלפוחיות קטנות.

@אמהלה, מבינה שלא היה לך צורך להתייעץ, שמחה שהיתה לך משחה טובה לשים והסתדרת.

תרגישי טוב

שמן קצח/ג'ל אלוורה 100% טבעי למרוח על הכוויות

ולעשות קומפרס קר ץ-

לוקחת זוג גרביים מכותנה

אחת לחה וגורבת על היד

ועל זה גורבת גרב יבשה

וביניהם מכניסה קוביות קרח

וצריך לשמור על לחות שהעור לא יהיה יבש כדי שלא תישאר צלקת

על כוויית שמש האמת

זה לשים חלבון של ביצה חיה כמה שיותר זמן

ההסבר היה שזה מחזיר לגוף איזה חומר שחסר בגלל הכוויה

צחקתי כששמעתי את זה

וקצת אח"כ נכוויתי ממש בשמש וזה עזר לי מאוד

רפואה שלמה!

מרחתי את המשחה של גרין ופזרתי את הטלק שמצורף שקונים את המשחה.

מעניין אם זה טלק רגיל.

ונזכרתי שבעבר אמרו לי שצריך להדק את הכל עם ניילון נצמד, זה מה עשיתי.

משהו כמו עשרים דק אחרי המריחה. רגשתי הקלה.

מקווה שיחלים מהר, יש לי המון  פעילות בסופ"ש עם הידיים והכיורים מלאים (אין מי שיעשה כלים במקומי).

בבקשה באמת.

כל אחת שתעשה מה שטוב לה, אבל כשזה פורום ציבורי אני חייבת למחות.

זה כל כך לא שווה את הזיהום חס וחלילה שיכול להגרם מכזה דבר.

ובדיוק ראיתי מישהו שכתבה באריכות ובמקצועיות על כמה שזה נפוץ ומסוכן להשתמש בחומרים מהמטבח כדי לרפא פציעות - והיא כתבה נתונים על אנשים שהגיעו למיון בגלל זה, סליחה שאין לי את המקור.

ביצים חיות זה כל כך ריסקי, בבקשה

גם אני עשיתי דברים נואשים בגלל כוויה שהוציאה אותי מדעתי, ואני מסתכלת אחורה ולא מאמינה.

אז אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל בכל זאת - להזהר מתרופות סבתא, גם אם הן "עובדות" כי הסיכון לא שווה את זה.

פצעים פתוחים וכוויות זה דבר רגיש לזיהומים, ומוצרי מזון הם לא דברים שמיוצרים בהגיינה הנדרשת לטיפול רפואי. גם לא ניילון נצמד.

ורפואה שלמה לפותחת, אני ממליצה גם על משכך כאבים, כוויה זה אחד הדברים הכואבים 

אם כן, שמים אותה מהרגע הראשון ועוטפים הניילון ומעל חבישה

לגבי התוקף לא יודעת, אפשר לשאול

ביד היה נראה ממש לא רציני אבל בבוקר קמתי עם שלפוחית מפחידה בכל כף היד...

הבנתי אז שלא שמים את האזור מתחת לזרם מים זה מחמיר את הפציעה

יתכן ויש הבדל בין כוויה משמן רותח/תנור חם/מים רותחים.

הבוקר, ממש שיפור, רמת הכאב פחותה ויש מקומות שנוצרה אדמומיות.

לי היה כוויה מאדים. פתחתי סיר וכל האדים היו על היד שלי, שרף מאוד הייתי.תחת מים זורמים , בהמשך שמתי סילברול אבל בבוקר שמתי למשהו זוועה...לא שישנתי בלילה אבל זה מה שקרה

לפני הרבה שנים אבל

פושרים, רגיל מהברז.

יש הנחיה אחרת?

יכול להיות שאצלך זו פשוט היתה כוויה יותר חמורה, ושאם לא היית שוטפת במים היה אולי עוד יותר חמור. 

ואלך לנוח

המינימום הזה כולל לצורך העניין להתיישב ולהדריך ילדים בינוניים להמשיך לארגן

וכמובן שלא אמשיך את המטלות...

ומלכתחילה לא להכין משו רציני

אבל אם אני מרגישה שאני קורסת אז אני יעצור וילך לנוח 

אבל באמת מינימום

את מעט האנרגיות שי שעדיף להשקיע ברמה הרגשית...

לצרכים הפיזיים לעשות רק את החייב

זה הזמן לאוכל מוכן

טוסטים

חדפ

וכו..

ולכן היה לי חשוב לדעת אם הגוף שלי חלש או שפשוט אני לא דואגת לעצמי בהריון.

אפשר לראות בזה גם עזרה.

תלוי פרשנות וכנראה מכלול של היחסים שלכן.

אני הייתי שמחה אם חמותי היתה עוזרת לי במקרה כזה. ואם ישנים אצלה זה ויש כינים זה באמת יכול להיות מורכב וליצור הדבקות.

הכל תלוי בצורה שזה נעשה ובטיב היחס ביניכן.

אולי זה הרגל שלה שאני לא מודעת אליו,

כמובן שלא עשתה את זה לידי,אלא בערב שאני ובעלי יצאנו לקניה של משהו

הרגשתי לא נעים עם זה 

אז היא הבינה שהיא צריכה להשלים את הטיפול בהם,

בדיוק כמו ששולחים לפיפי לפני השינה וכמו שמצחצחים להם שיניים.

אבא שלי קבוע גוזז ציפורניים לכל הנכדים (הקטנים)

ואמא שלי מיישרת שיער (זה כמובן היא מתקשרת לשאול)

אולי גם גיסות שלי חושבות שזה חוצפה שאבא שלי גוזז ציפורניים בלי לבקש רשות?

לא יודעת זה כ"כ טבעי לי שאף פעם לא חשבתי שיכול להיות בזה משהו מוזר.

אם כבר, אם הייתי משאירה את הילדים שלי אחרי מקלחת וממהרת לצאת לסידורים ולילדים היה חשש אולי לכינים, הייתי מתבאסת אם אמא שלי לא הייתה מעבירה סירוק רק מחשש להיכנס למקומות לא לה. (אצלנו לא מעבירים בשגרה, רק כשיש חשש)

אם זה קורה כל הזמן ומפריע לך, אפשר לבקש לחדול מהמנהג אם זה מפריע לך.

אם זה היה בגלל הסיפור של הלידה, אז היה נגמר, תחליקי.

זה חלק מהרחצה.

כשאנחנו נוסעים להורים/חמים זה חלק בילט אין מהאירוח האמת 🤔

מקלחת, מסרק כינים, צחצוח שיניים

וזה הרבה פעמים עליהם

אישית הייתי שמחה מהעזרה

אבל את מכירה אותה כדי לדעת יותר טוב 

לנכדים שלהם.

אני רואה שאת ממש לא היחידה שכתבת, רק מראה כמה משפחות יכולות להיות שונות זו מזו וכמה חשוב לדון לכף זכות, שאולי מישהו אחר פשוט פועל לפי הרגל שונה משלי, וללא שום כוונה רעה או נסתרת. 

אלא שגרתי שמיד אחרי מקלחת מסרקים כינים.

אני עושה את זה לילדים שלי באופו קבוע, חלק מהשגרה, חופפים ומסרקים כינים. אולי זה גם השגרה של הסבתא

אם היא שמה לב שאחד היה מגרד קצת יותר מדי מתיישבת איתו ובודקת לו.

לא הפריע לי.

גם לא היה מפריע אם חמותי ז"ל היתה עושה את זה.

כל עזרה - ברכה מבחינתי.

כי אם לא, וזה סתם עזרה, לא רואה בזה בעיה.

חמותי קבוע גוזזת ציפורניים לילדים

היא אפילו אמרה לי בפירוש לא לגזוז להם לפני שאנחנו מגיעים...

האמת תחביב מוזר אבל אני ממש לא מתנגדת

חוץ מזה שהיא ממש עדינה, הרבה יותר ממני כנראה, וזה מעלה להם את הסטנדרט ...

גם כינים יצא לה לעשות אבל לעתים רחוקות.

שעד הלידה יש תשע חודשים רגילים.

אף פעם לא ניסיתי לחשב ככה לא יודעת אם זה נכון.

למעשה מבחינה רפואית אין שום משמעות לשאלה 'באיזה חודש את?'. סופרים בשבועות כי זה יותר מדויק וברור.

השאלה של איזה חודש היא רק שאלה של 'תרגום לשפת העם' ולכן זה לא מדע מדויק...

לי הכי נוח לחשב את זה לפי התאריך העברי:

אם למשל התל"מ שלי הוא בא' תשרי, אז אני יודעת שכל א' בחודש אני מתחילה חודש חדש של הריון. א' אלול - מתחילה חודש תשיעי, א' אב - מתחילה חודש שמיני, א' תמוז - מתחילה חודש שביעי, וכן הלאה.

ובאמת זה יוצא די מדויק שתחילת החודש הראשון זה בערך בביוץ שהתחיל את ההריון...

כאילו אני מדברת על חברות, לא על משפחה

ברמה הראשונית להתיישב במיטה, להוריד מיד את הרגל לרצפה עוזר.

 (השריר מתכווץ, וכשאת מורידה רגל לרצפה את מותחת, אז זה עוזר)

ואז חקרתי את זה וראיתי שכותבים ששרירים תפוסים זה ממחסור במגנזיום, 

ובאגוזי ברזיל יש המון מגנזיום, אז קניתי לי שקית, ואכלתי 1-2 ביום 

(בהמשך אפילו על זה לא הקפדתי כלומר לא כל יום אכלתי)

ובהריון האחרון לא היו לי בכלל התכווצויות ב"ה!

צריך לשים לב שבאגוזי ברזיל יש סלניום, שבמינונים גבוהים עלול לגרום להרעלת סלניום.

ולכן חשוב ממש לצרוך בצורה מבוקרת!

בריאות שלימה, ובעז"ה בידיים מלאות אמא בריאה ותינוק בריא.

א. כשזה קורה מייד למתוח את הרגל

ב. מגנזיום. או כתוסף או בבננות ודברים שמכילים מגנזיום

מאוד מאוד עוזר

אני לקחתי כמוסות, אפשר גם לנסות להוסיף בננות לתפריט.