אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

חשבתי בפטמה, אם זהלא שם אז לא יודעת מה זה,

אלא אם זה התמלאות בחלב.

לק"י

או שזה כואב מידי?

(לא יודעת אם זה אמור לכאוב עד כדי כך).

ומזל טוב!! הרבה נחת ושמחה!!

את אומרת להם בפנייה/ וואטסאפ מה חשוב לך ולפי זה מתאימים לך.

למכון רותם גם יש שירות דומה, אבל אצלם עושים את זה בפגישה בתשלום ויש פחות מטפלות דתיות.

@נגמרו לי השמות

אני חושבת שאפשר לסמוך על ההמלצות שלה.

בלי לחץ בכלל. פשוט לומר שוב ושוב שאת לא מרשה ולתת לו חיבוק במקום

זה חשוב גם כדי שילמד לא לגעת שם לנשים אחרות כמו המטפלת במעון או סבתא.

ובכללי חשוב שהמגע יהיה בגבולות שנעימים לך.

שהילדים שלי נוגעים לי בחזה, כמו שלא מפריע לי שהם נוגעים לי בבטן או בידיים, בטח ילד קטן ותמים

הוא עוד ינק, ככה שזה ממש כמו שהוא ייגע בבקבוק

כלומר אם את מרגישה חוסר נעימות שהוא יגע בך שם זה הכי נורמלי בעולם (גם אני הייתי מרגישה ככה) ואפשר פשוט להזיז לו את היד בנעימות ולהגיד לו איך החיבוק נעים לך.

ואם זה לא מפריע לך ורק רצית לוודא שזה תקין אז תתעלמי ממני 😂

בעיני, אם זה מפריע לך תזיזי לו את הידיים באלגנטיות,

אם זה לא מפריע לך, נראה לי עזבי, הוא קטן ותמים.

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…