אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

אם לא, אז כדאי לתת לו לקרוא על זה...

כי זה באמת לא הגיוני שאישה שבועיים אחרי לידה תתפעל שלושה קטנטנים לבדה, ועוד תצטרך לצאת לפעמים החוצה... ובאמת הגיוני שלא תצליחי להחלים ככה...

אבל הוא צריך גם כן להבין מה הגיוני ומה לא במצב כזה, ולפעמים אם רק תאירי את עיניו הוא יקלוט וישתף פעולה...

ובכל זאת פשוט לא מבין אותי

כשאני מנסה להגיד לו הוא שואל מה הוא אמור לעשות שיש לו את כל הדברים החשובים האלה

יש גם גדולים בבית אבל מכל מיני סיבות הם לא תמיד נמצאים וכשהם נמצאים נופל עליהם באמת עומס גדול והם עוזרים המון

אני גם בלעדית אחראית על ניקיון הבית, כביסות וארוחות, גם בזה הגדולים עוזרים כשהם נמצאים אבל הם בכל זאת ילדים וגם כשהם עושים עדיין נשארת לי מלא עבודה

לא יודעת כבר איך להסביר ולהראות לו מעבר למה שדיברתי וביקשתי

לשבת ביחד איתו ולבדוק מה ממש קריטי מהסידורים שלו, ומה לא?

כי חשוב לא דווקא אומר קריטי לתקופה הנוכחית, ואולי אפשר לפחות לצמצם ככה את הסידורים שלו

הרוב באמת חשוב, חלק מהדברים האלה ניסה לסיים לפני הלידה ומכל מיני סיבות לא התאפשר אז עכשיו אין ברירה

מפריע לי בעיקר שהוא כאילו לא זוכר שאני שניה אחרי לידה ולא חושב עלי וכשקובע את הסידורים אפילו לא מנסה להתאים אותם לשעות הקלות יותר

היום לדוגמה יש לו סידור בזמן הכי מורכב שיש, מראש היה יכול לקבוע אותו לשעה אחרת אבל כשקבע אותו לא חשב על זה ועכשיו כבר לא יכול לשנות את השעה

נשמה, אל תעשי את זה 💜

הקטנים צריכים אותך, זה מובן. צריך להוציא ילד מהגן זה משהו שחייב להיעשות.

אבל כביסות וניקיון ממש לא. את זה הוא יכול לעשות גם בשעות אחרות...

גם כשאת עם הקטנים, תשבי, תשכבי, תנוחי, אל תנסי לרוץ ולהספיק עוד משהו תוך כדי.

לאכול אפשר לתת להם לחם עם ממרח, קורנפלקס בייגלה או מעדן, זה ישמחו ויהיו שבעים. אפשר גם לחתוך מלפפון ופלפל בשביל הבריאות.

כל השאר יחכה בסבלנות. אם את תכבדי את זה שאת אחרי לידה ולא יכולה לטפל בניקיון כביסות וארוחות - גם בני הבית האחרים יטפלו בזה.

אה, ומאוד חשוב הארוחות שלך! אם צריך, תזמיני לך אוכל נורמלי. אבל יש מאכלים מזינים קנויים, אולי קצת מסובך עכשיו עם חמץ, אבל תמצאי לך מאכלים כאלו זמינים לאכילה, העיקר שאת תהיי מטופלת כמו שצריך.

הייתי מנסה לראות איך אפשר לקנות לך מנוחה,

אם אין בייביסיטר זמינה, אולי יעזור לקנות לקטנים משחק חדש? או לתת להם מסך?

מה לגבי עזרה בתשלום? נערה?

את חייבת לדאוג לעצמך. וכמובן להמשיך לתקשר לו את זה. אולי יבין בסוף

וגם הקטנים בכל מקרה רוצים רק אותי..

הוא הכי צריך להבין אותך ולהתחשב במצב המשפחתי החדש, אבל זה לא המצב כרגע..

הוא מרגיש שאת מבינה את החשיבות של הדברים שלו? אולי תנסו לחשוב ביחד מתי זה כן מתאים, תגידי לו במפורש מה השעות שקריטי לך שיהיה בבית ותבקשי שיתאים איתך את השעות של הסידורים שתוכלו לחשוב יחד מתי עדיף..

שבועיים אחרי לידה זה כלום.. את באמת צריכה מנוחה. הכביסות וכו' יכולים לחכות. 

הבעיה שהסידורים לא תלויים רק בו

אבל לפחות כשהוא קובע שיתחשב קצת וינסה לקבוע לשעות קלות יותר אבל הוא פשוט לא חושב על זה

אם אני לא אעשה כביסה וכו, אף אחד לא יעשה

אחרי שלא נגעת בכביסה כלים ולא ניקית אחרי הילדים והם אכלו קורנפלקס וכזה ולא התקלחו??

אולי יבין שגם הסידורים בבית דחופים.

אל תיהי גיבורה. זה יתנקם בך. את באמת באמת צריכה לנוח. 

לכל בן אדם עובד בעולם החופשי לעשות קניות בתול חנות.

אין.

קניות זה רק און ליין.

גם אם שילמת משלוח 30 ש"ח, בזמן הזה עשיתם כביסה, שטפתם, משהו אחר- זה חיסכון נטו.

הרחוק.

תציבי לו עובדה. בדיבור או במעשה אם דרכים עדינות לא עובדות.. גם אם הוא יבוא באחת עשרה בלילה ויתחיל לאפס את הבית זה יותר הגיוני מאשר שאת עכשיו תתמוטטי. ואם לא יעשה זה יחכה לו ליום אחר כך.

הוא חייב להבין שאת לא יכולה לבד כרגע.

ברור שעדיף בתקשורת ושיח. אבל נשמע שזה לא חודר. 

כמה שאפשר.

אוכל תזמיני מבחוץ, הכביסה שתהיה בערימה, ונסי למצוא עוזרת.

הוא לא יקלוט כמה זה לא שפוי כל עוד הוא חוזר לבית שמתפעל את עצמו כרגיל .

תני לו להרגיש את התוצאות של הבחירות שלו, הוא, ולא רק את.

בית לא מסודר, כסף שהולך על עזרה חיצונית ואוכל.

ולא בהתרסה ובדווקא, זה באמת יותר מדי עלייך.

כשהתוצאות של הבחירות שלו יהיו לו מול העיניים, והוא לא יגיע לבית שמתפעל את עצמו כמו קסם, גם לך תהיה עזרה, וגם הוא כנראה ישקול שוב את סדרי העדיפויות שלו.

לקחת b12 או קומפלקס b שעוזר להתמודדות עם העלייה והירידה והטירוף בהורמונים.

מרחיבה את ההמלצה - תעשי בדיקות דם ותוודאי שהכל מאוזן, ברזל ויטמינים - כדי לעזור לגוף להתמודד עם המניעה ההורמונלית.

יש גם גישות אלטרנטיביות - דיקור סיני, פרחי באך, רפלקסולוגיה, יוגה מותאמת לנשים - שכולן יודעות לתת מענה או תמיכה למצב הורמונלי לא מאוזן. (אגב הם יכולים גם לתמוך בטיפול התקופתי ולחזק אותך רגשית).

תנסי ככה עוד חודש או כמה שבועות, לראות אם זה מקל עלייך. אם לא תחשבי הלאה

מוחזקת אותך שאת מתייעצת עם אנשי מקצוע ורב!

מטפלת בעצמך!

זה מסע קשה וכל הכבוד שאת יודעת לבקש עזרה

התקן הורמונלי יכול לגרום לאל ווסת וככה לא תהיו אסורים הרבה זמן,מצד שני עד שהוא גורם לאל ווסת הוא עלול לגרום לכתמים עד לחצי שנה,

שווה לך לנסות לשקול

את רוצה להימנע מווסת כל חודש בלי שההשפעה ההורמונלית תשפיע על המצב הנפשי.

זאת בהחלט שאלה לרופא. יש הרבה סוגי מניעה הורמונליים. יכול להיות שחלק יהיו לך טובים יותר מאחרים.

האם הפסיכיאטר יודע לתת חוות דעת איזה אמצעי מניעה כדאיים במצב כזה?

מניחה שאת לא המטופלת הראשונה ולא האחרונה עם השאלה הזאת.

אז למרות שזה משתנה בין אשה לאשה אולי יש לו ראייה כללית יותר מה כדאי.

בגדול להמנע מאמצעי מניעה הורמונליים.

הכי 'חמור' זה אמצעי מניעה לא משולבים כמו מירנה או גלולות בסגנון סרזט כי זה הכי משפיע לרעה.

בסוף הוא אומר שזו החלטה שלי (הוא גם נתן לי אישור להפלה הקודמת והמלצה לועדה להפסקת הריון...) איך והאם למנוע

בעניני כתמים/הרחקות הוא פחות מבים מן הסתם..

הרב כן נתן לנו הקלות משלל סוגים מבחינה הלכתית כשאסורים וגם חיזק אותנו לכיוון ההתקן הלא הורמונלי כדי למנוע כמה שנים בלי התעסקויות.

לא נותנות מענה לקבלת ווסת כל חודש.

את מחפשת פתרון לאי קבלת ווסת לכן ניסית את הגלולות המשולבות.

אם את רוצה למנוע וסת את צריכה להתייעץ עם הפסיכיאטר מה הכי פחות גרוע.

יש כל מיני סוגים.

תשאלי גם על נובה רינג אם כדאי לנסות או שזה גם מהפחות מומלצים.

השאלה עוברת לרופא או למי שמתמחה באמצעי מניעה.

ממליצה לחפש את שרון אורשלימי, היא כתבה דוקטורט על אמצעי מניעה וחלק מהעבודה שלה זה שיחות ייעוץ בנושא לזוגות.

אגב לא ביקשתי מהרב 'אישור' למנוע,

לא חושבת שהיה צריך.

הנקודה היא שאת הפסיכיאטר עניני הרחקות לא מטרידים-

את ההצעה שלו הוא נתן (נע בין קונדום להתקן נחושת) 

לרב הלכנו כי הבנו שלא מתאים לנו להאסר כל חודש..

מצרפת את הפלייר שלה.

הסיפור שלך מאוד דומה לשלי

הריון עם דיאפרגמה והתקן לאחריו. אני התקנתי הורמונלי כדי להימנע מהמחזור

אני לא יודעת כמה שקט זה יתן מכתמים ורק התחלתי אז נראה גם מה ההסתגלות צופנת לנו

אבל הרגיש לי שמהסיבה שאנחנו רוצים זמן ארוך אז יתכן שזה הפתרון של עכשיו

והלוואי שאנחנו לא טועים

ואם תרצי אני מוכנה דרך המנהלות לחשוף את עצמי כדי שנוכל לפרוק על זה אחת לשניה יחד. 

אבל ממליצה ללכת לאיש מקצוע דתי שידע לשלב בין האמצעי מניעה שלא ישפיעו עלייך נפשית לבין אלה שימנעו הרחקות וכתמים.

כי הפסיכיאטר ימליץ מה שישפיע הורמונלית הכי פחות, גם אם תיאסרי כל חודש. והרב ימליץ מה שלא תיאסרו וגם מה שהכי ימנע הריון (אם הבנתי נכון הוא לא רוצה שתגיעו שוב לדילמה של להפיל או לא אז הוא המליץ על שני סוגי מניעה ליתר ביטחון) בלי להתחשב בהשפעה ההורמונלית.

ואת צריכה מישהו שיבין את שני הצדדים

ואלופה שאת חושבת עליה.

תבדקי, אם לא בדקת, מה האבא חושב על הנזק שזה עושה לה ואם הוא שותף לתחושות האלה.

משם אולי יכול לבוא תיקון, נניח החלטה על הדרכת הורים משותפת.

וזה בלי קשר לטיפול זוגי שנחוץ, בנוסף.

שימי לב שגם אם חלילה מתגרשים עדיין יש צורך עבור כל אחד בנפרד לעבוד על הדפוס הזה של המריבות הפיזיות - כי גם אם בקשר אחר המינון שלהן אולי יהיה נמוך יותר, הן עדין יתקיימו ללא עבודה משמעותית.

בהצלחה ממש! שבע"ה חודש הגאולה יתהפך לטובה גם אצלכם

איזה שאלות כואבות

ילדים בגיל קטן משייכים כל דבר אליהם. אם אמא עצבנית- כנראה בגללי. אם אבא כועס זה בגללי.

היא נשמעת חכמה מאוד ומבינה, אולי כדאי לנסות לקחת אותה לצד אחרי ריב ולהסביר ולתמלל לה מה קרה ואיך היא הרגישה ולתקן עד כמה שאפשר. 'אבא ואמא צעקו נכון? נבהלת? היה מפחיד? אנחנו רוצים לומר לך שזה לא בגללך. אנחנו אוהבים אותך מאוד ואת חשובה לנו, לאבא ואמא לפעמים קשה אבל הם מנסים להתגבר' איזהשהו מסר של הרגעה שמסביר לה את המצב. ילדים יכולים לעבור מצבים קשים מאוד עם תמיכה טובה. זה הכי טוב שאת יכולה לתת לה בתוך הסיטואציה.

לגבי הזוגיות, זה הזמן ללכת לטיפול זוגי טוב. זה יכול לעשות פלאים וזה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשביל הילדה שכאן והילדה שבדרך. לדעת שאת עושה הכל כדי להצליח. אם לא יצליח זה כבר סיפור אחר, אבל לפחות לנסות...

לגבי העוברית, אני מנקודת המבט שלי, מתחננת, תשאירי אותה. זה כאב לב לכל החיים. מכירה מקרוב מאוד מישהי שהייתה צריכה לעשות את זה פעמיים מסיבות רפואיות (כדי לא לסכן את חייה שלה) זב כואב עד היום. היא עצמה הייתה מעבירה מצגות אח"כ של אגודת אפרת בפנימיות בסיכון וכד' כדי לעזור לאחרות לא לעבור את מה שהיא עברה.

יש את אגודת אפרת שמספקת תמיכה וגם את מחלקת אמא בהידברות.

מציעה להעזר בהם

הרבה מתח זוגי שלא ידענו איך להתמודד אתו.

כנ"ל לגבי המבט המפוחד בעיניים של בתנו הבכורה, כואב כואב כואב.

זו תחושה של אשמה גדולה כלפיה, ואותה אשמה עוד יותר מחריפה את סף התסכול הנמוך ממילא.

היו פעמים של מריבות חריפות, שממש רציתי לברוח. מכל המציאות של החיים שלי כן? (לא אהבתי את העבודה שלי, הילדים שלו הגיעו הרבה כי אהבו את אחותם הקטנה ואני סידרתי ובישלתי המון, הוא לא הרוויח הרבה והכל הלך על המזונות, תוסיפי אימהות פעם ראשונה שיש בזה משהו מבהיל כי הכל שם אותך בסטרס)

השנים כן עשו את שלהם, לטובה.

אני הרבה יותר יודעת להפסיק לריב כשהטונים עולים. 

ההתעקשות הזאת להמשיך לריב היא מתוך מצוקה פנימית. זה לא מוביל לכלום. את רוצה לקבל "וודאות" שהוא יעזור לך יותר/שהוא יראה אותך יותר'/ שהוא ישנה את ההתנהגות שלו

אבל הוא מפרש את הצורך שלך בוודאות כניסיון לשלוט בו.

ואחרי זמן הבנתי שגם אני הייתי מפרשת דברים כאלו כניסיון לשלוט בי ("אז אתה אחראי על הכלים מעכשיו? אנ יכולה לסמוך עליך?") 

וזה היה גורם לי אנטי.

אז התחלתי פשוט לבקש. לא לדרוש. להניח לו. להאמין בו שהוא שמע את הבקשה שלי ושהוא רוצה לעזור לי.

אז עכשיו אני מבקשת.

בד"כ בנעימות ולא מתוך תחושה של "אתה חייב לי, כי כבר עשיתי המון!"

זה תמיד מוביל לשיתוף פעולה? זה לרוב מוביל. וזו הדרך היחידה... 

לצעוק עליו, להכריח אותו, לדחוף אותו ל---, להזכיר לו שוב ושוב
זה פשוט לא עוזר.
הוא יהדוף אותך. גם אם יגיד לך "כן כן" או "את צודקת".
הוא יהדוף אותך מהלב שלו.

בדיוק כמו שאת היית הודפת מישהו שכל הזמן מנדנד לך על משהו, גוער או מבקר אותך.

אז ללמוד לבקש. לחפש את המקום הזה בלב שלך שמבקש. ולפעמים זה אומר לתקוע את הראש בקיר מיליון פעם קודם. עד שאת מבינה שגם את צריכה להשתנות במשהו בתוך עצמך.

עוד דבר- לדאוג לעצמך.

להינות מהחיים שלך. לשים לב לכל מה שטוב בחייך, ולשמוח ממנו. לחייך לעצמך. לסלוח לעצמך.

אנחנו רואות מה חסר, או ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו, או לא מספיק טובות כמו שאנחנו

וזה בדיוק מה שאנחנו משדרות לבעל שלנו
ואלו גם הטענות האינסופיות שלנו לגביו. אנחנו ביקורתיות קודם כל לעצמנו ואז גם אליו (וכמובן גם לילדים...)

ועוד דבר-

לשים לו גבול אם הוא לא מכבד אותך.

להתעקש על הכבוד שלך. אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה. אני לא מוכנה שתבקר אותי כל הזמן. אני לא מוכנה שתרים עליי את הקול.

תתפלאי כמה כוח יש במשפט שמתחיל ב"אני לא מוכנה".

בלי לאיים עליו בכלום.

בלי להגיד לו מה התוצאות של ההתנהגות שלו.

פשוט להגיד את זה, וזה חודר.

גבר- דברי אתו קצר וברור. לא מגילה, לא לפרט, לא להיכנס לפרטים.
במיוחד בדברים אקוטיים שאת רוצה בהם שינוי מיידי. דברים שהם בגדר "אל תעשה".

ודבר אחרון-

להשקיע בחשק שלך. לא להזניח.
אנחנו כנשים הרבה פעמים מגיעות לזה כדבר האחרון של סוף היום. לסמן וי וגמרנו. עוד מטלה מעיקה. למה צריך את זה בכלל?

והעניין הוא למצוא מחדש את החשק שלך.
לא לתת לו הרגשה שאת עושה את זה בשבילו כי את חייבת.
לרצות מגע ממנו, להרגיש שזה חשוב לך...

וואי יצא ארוך. מקווה שהיה לך לתועלת 

טיפול והרגע. גם זוגי וגם אישי בשבילך (ובשבילו אם הוא יסכים.) לא חושבת שנכון לפרק בית לפני שעובדים עבודה אמיתית בעזרת טיפול רציני.

ולגבי הילדה שבדרך- לא חושבת שיש מה להתלבט אם זה היה נכון להיכנס להריון🤷🏻‍♀️ היא כבר קיימת. כדאי להתמקד בעבודה על איך להביא אותה לבית רגוע יותר, ואחרי הלידה לדאוג למניעה באחוזים גבוהים...

שמתמחה בניהול כעסים

אתם חייבים ללמוד לתקשר בצורה נורמלית, לעזוב את המרחב של השני כשאין יכולת לתקשר ולא להגיע למצבים כאלה

כשהילדה תקבל מכה בגן או תכה, יהיה קשה להסביר לה למה אמא ואבא כן ואת הילדה בגן לא דוחפים

אתם העוגן שלה בחיים. אם אתם מאבדים את זה ביניכם באופן תדיר מולה, גם המון טיפולים לא יעזרו. בית אמור להיות מרחב בטוח. עבורה ועבורכם

את בהריון

הוא דוחף אותך כשאת בהריון? מפעיל עלייך כח? גם כשאת לא בהריון בעצם. אם כן זו אלימות ולא איבוד שליטה, בטח אם זה קורה וחוזר על עצמו

כנל הפוך

אני מצטערת שאני כותבת בחריפות כזו, אבל לא למזער נזק. לפתור אותו. אל תתלבטי וגשו לטיפול אצל מטפל מומחה

אם אין עניין מצד מי מכם - הייתי שוקלת לסיים את הקשר האמת

אנחנו אחרי שלושה טיפולים זוגיים ובליווי של טיפול אישי לי, בעלי היה בעבר.

ועדיין, זו עבודה.

לק"י

(אבל אצלינו סיימנו עם החדרים. אז נשאר פחות מכם).

אבל יודעת שהלחץ יגיע🙊

וגם לי יש תינוק, ובן בכור בכיתה ה'😅

דוקא עוזר לי שהילדים פה, וגם יכולים לשמור על התינוק, שער רוב היום.
 

כתבתי לאות הזדהות.

בהצלחה לנו!

לא צריך לנקות. לבדוק שאין כזית חמץ. להוציא את הדברים ולהכניס.

מעילים גם, לבדוק כיסים. אפשר להעביר בכיס מגבון ולהשאיר אותו הפוך החוצה להתייבש.

סוודרים- מכונה מייבש.

תנור אנחנו הורדנו השנה. לפעמים מנקים לפעמים לא. יש לנו טוסטר אובן במחסן בדיוק לשנים כאלה. אני לא זוכרת אבל לא חושבת שזה כ''כ יקר. תשקלי את זה.

ואז שבעלך ייקח יום חופש אחד כדי שתוכלו יחד להכשיר כיריים, שיש, לנקות מקרר ופינת אוכל ולשטוף את הבית.

מעולה שהזמנת אוכל

החמודה בכתה ה' ממש יכולה לעזור בחדרים. להבטיח לה מתנה שווה על המאמץ להיות חלק.  

בשביל כל זה אפשר לנצל את חמישי שישי שבת

זה מה שאני מתכוונת לעשות ואניכן אבשל השבת

בשניים יהיה לכם יותר קל

לגייס את הקטנים להיות מחפשי חמץ, להביא לכל אחד שקית ייעודית ולחפש חמץ בכיסים של סוודרים, מגירות, תיקים, מתחת למיטות, בין הכריות של הספה.... אפשר לתת הפתעה קטנה על כל חתיכת חמץ שמוצאים.

לא נשמע לי סביר שיש חמץ בארגז מצעים.

ואז זה משאיר לך רק מקרר, תנור ושטיפה.

הוא נמצא בהישג ידם של ילדים, והוא מתחת למיטות שילדים יושבים עליהן ואוכלים בהיחבא🤦‍♀️

בקיצור, לפחות אצלנו זה לגמרי מקום שצריך לנקות... אבל אולי באמת אפשר לתת לילדים, ולסמוך על ביטול חמץ בשביל הפירורים...

וגם במגירות נעליים,

מתחת למיטות, ספה, ארונות

מגירות של משחקים

עם ילד בן שנתיים שמסתובב עם חמץ בכל הבית, הכל יכול להיות.

היסטרו'

התלוננתי בשירות לקוחות של הקופה על התורים הארוכים והלא הגיוניים, מה גם שאצלנו זה אוסר....

וא"א לתזמן מראש את הבדיקה הזו (זה לא קטנוני בכלל!!! זה שיקול חשוב מאד)

סדרו לי תוך יומיים תור...

(לאומית זהב)

לא רואה צורך בביטוח פרטי בשביל זה. 

כשהייתי צריכה ניתוחים אצל פרטיים לרוב היה החזר מהקופה.

רק במקרה אחד שהייתי צריכה רופא מסוים שלא היה בהסדר עם הקופה שלמנו פרטי, והרבה מאד כסף.

עדיין חושבת שביטוח רפואי פרטי למשפחה שלמה כל חודש לא בטוח שכלכלית זה צעד נכון בשבילי.

שלא נדע ולא נצטרך בעז"ה

בקיצור- תדברי עם נציגת קשרי לקוחות ותעבירי תלןנה להנהלה. הם מייד חוזרים. אין צורך להתבייש זה בדיוק תפקידם- לעזור. והם מסוגלים לזה. רק צריכים דחיפה

אני חושבת שלאורך זמן עדיף לשלם חדפ על טיפול יקר מאשר על ביטוח כל חודש אם הוא לא קולקטיבי כמו אצלי, אאכ ויש ילדים מאובחנים שצריכים טיפולים וכד

לגבי טיפולים דחופים - לפעמים כשמנסים באזורים רחוקים יותר מוצאים

אחרת לא הייתי עושה. והאמת שלא ממש מנצלת אותו...

מצטרפת להמלצה על פניה לקופה, תלונות הציבור אצלי חוללו "ניסים" במקרים שבהם לא היה מענה נורמלי.

לומדת עם הזמן שלפנות למקום הנכון ולהיות בעלת קשרים זה הדבר הנכון. לצערי. חשוב לדעת מי במעגלים סביבך מקושר ולהשתמש בזה כשצריך.

ותלונות הציבור של הקופה זה בלי קשרים מיוחדים. תתחילי משם.

שבקופח יש לכן את הביטוח הכי נמוך.

גם לי יש דרך העבודה לי ולילדים,מנצלת די הרבה דווקא את זה.

אבל יש לי גם בקופה את הרובד הבינוני -מכבי זהב , תוהה אם זה בכלל נחוץ

בקופח גם

עבורי זה כסף קטן ונותן לי שקט אז לא משנמכת

האמת בעיקר בשביל מצבים אקוטיים ח"ו

ובגלל הריונות ולידות מעדיפה שיהיה לי גם פרטי

לילדים ולבעלי יש דרך העבודה של אבא של בעלי שזה עולה גרושים

איזה מתיששש

דבר אשון מדהימה על היצירתיות וההשקעה

לצערי אין לי כוח לדברים כאלה בכלל🙊

אבל האמת שגם נשמע לי לא סביר להשקיע ככה..

מה עם פשוט לקלח אותה 5 דק וזהו?

או שתשמע פןדקאסט תוך כדי מקלחת?

או טבלה שאחרי 3 ימים שהתקלה לבד ובעצמאות מקבלת צ'ופר? ואז כבר תתרגל...

לגבי שיסתדרו בערב לבד זה באמת חשוב

שתוכלי לנשום ולנוח

וכדאי לבנות לאטלאט את העצמאות בדברים שתלויים בך כדי שתוכלי להתנתק..

וגם אצלי הבת 8 ממש לא מוכנה להתקלח..

וחופשי מתקלחת פעם ב3 ימים ויותר...

ותנוחי הרבה!!! הגוף שלך זקוק לזה..

עושה בעיות לגבי כניסה למקלחת.

הרבה פעמים אמבטיה זה הפתרון .

תודה רבה למגיבות!

ממשיכה לקרוא ולחשוב על הדברים שכתבתן.

@תוהה לעצמי אני לא חושבת שזה העניין אבל כן ראוי לבחון את זה.

לצערי ניסינו כמעט את כל ההצעות שעלו כאן (סיפור / פודקאסט, לוח נקודות. ו@לא סתם פה כתבתי "להתקלח" אבל הכוונה היא באמת לאמבטיה - זה הרגיל כאן). היא ממש מסרבת ללכת.

לקלח חמש דקות - @אוהבת את השבת את מתכוונת שאני אעשה את זה? היא לא גדולה מדי בשביל זה? עבדנו קשה איתה להתרגל לעשות אמבטיה לבד, וזה היה בסדר תקופה. אבל תקופה ארוכה שכבר לא בסדר... אולי אנחנו צריכים "לחזור אחורה"? מעניין.

וגם קצת יותר.

לא אהבתי להיות לבד באמבטיה.

אולי פחדתי ממשהו.

הרבה פעמים הייתי מתקלחת ביחד עם אח קטן, ומקלחת אותו תוך כדי.

בגיל יותר גדול, כבר פחות התאים להתקלח עם מישהו. אז הייתי מכניסה אח תינוק בעגלה, שיהיה איתי בחדר מחוץ לאמבטיה.

תסבירי לה שאת אוהבת לדחק איתה ורואה שישוב לה, אבל קשה לך בערב כשאת עייפה ותחפשו סמן אחר שמתאים לשחק- אולי לא כל יום, יותר לכיוון של פעם פעמיים בשבוע.

ובמקביל תחשבו על פתירון שיעזור לה להתקלח, אם היא טוענת שמשעמם אולי לתת לה לבחור סיפור או שיר שהיא אוהבת. בעיניי זה עדיין גיל שסביר לקלח אותה אם זה מה שיעזור כמו שהציעו לפניי. נשמע לי יותר קל מהסידור הנוכחי.

אז עשינו שיחה בזמן ארוחת ערב יום אחד כמה חשוב להתקלח, שנהיה נקיים, ומה קורה עם לא מתקלחים,

 זה לא נעים מגרד וכו', היום נכנס יפה מאוד להתקלח, בעיקר לשדר שאם היא לא מתקלחת זה בעיה שלה,

והיא תצטרך להתמודד עם זה שהיא לא נקיה. (כלומר להעביר את האחריות ממך אליה.)

אם היא מפחדת אפשר שתשאיר את הדלת פתוחה ואת תבואי "לבקר" אותה פעם אחת במהלך המקלחת,

ולעמוד מאחורי הדלת באמת נשמע מתיש. 

בהצלחה.

יחליפו את העמידה שלך שם?

ומה עם לנסות כמה מקלחות עם אטרקציות כמו פצצת אמבטיה, צבעי ידיים לצייר על האמבטיה, לקנות איתה סבונים מפנקים עם ריח מיוחד שהיא אוהבת וכו'?

ומצטרפת גם להצעה שאת לא צמודה לדלת אבל מגיעה כמה פעמים תוך כדי, והדלת לא לגמרי סגורה. 

אומר משהו על סכרת?

התבלבלתי מזה.. 

שהרופאה אמרה שהרפואה ממש דואגת מהיפו יותר מסכרת

לסכרת יש פיתרון

להיפו לא

@שאלות חדשות. יש לך סחרחרות?

אבל תפקדתי כרגיל

יצא לי 27

בעקרון צריך לא לאכול מתוק כולל פירות לבד כי הפחד הוא מנפילת סוכר

אפשר לאכול בתוך הארוחה

לאכול ארוחות עם חלבונים ושומנים

ופחמימות גם לא לבד.

אני לא גורם רפואי

מקווה שזוכרת נכון, עברו כבר כמה וכמה שנים

קטע, לצערי אני ממש חיה על סוכר ולא מרגישה נפילות קיצוניות..

גם הפעם לא הרגשתי עד שקישרתי את החולשה היום לתוצאה של הבדיקה

אבל לא הייתי חושבת על זה בעצמי.

מעניין מה יגידו לי ואם אצליח בכלל להימנע.. 

לי היה פעם נמוך, הרופאה התקשרה לוודא שלא התעלפתי בדרך😅

אבל אחרי שהבינה שאני מרגישה טוב, לא עשו עם זה שום דבר

כבר לא רלוונטי כי זה היה מלא שעות אחרי ובשיא ההכנות לארוחת ערב😉

אבל תוהה לאיפה זה יתפתח מכאן.. 

בדקתי עם כמה רופאים וכולם זילזלו בזה

בפועל ילדתי תינוק מהמם ב"ה אבל מעל 4 קילו (אני מאוד קטנה וזה לא היה פרופורציונלי בכלל)

היתה לידה טובה אבל נאלצתי לעבור ניתוח בעקבות זאת

בבית חולים השתגעו שלא עקבו אחרי הסוכר ואמרו שזה תסמין נוסף של סכרת (שזה לא מאוזן, עולה ויורד)

אחרי הלידה עשיתי העמסה של 75 ששוב יצאה נמוכה

ובתחילת ההריון הזה עשיתי שוב 75

תיכף צריכה לעשות 100

שווה לעקוב אחרי זה