אני לא בתחום ולא מבינה בזה, אבל אולי מה שתיארת מזכיר מעט מאפיינים של OCD? תוהה. לא חושבת שאת צריכה לדאוג בכל מקרה, כי לא נשמע שיש כאן משהו שמפריע לה במיוחד, או שמתבטא בעוד מקומות חוץ מהשאלות הללו. אבל אולי זה כיוון, ואולי אם תחליטו לטפל זה יוכל לשפר את איכות החיים שלכם. ואולי זה לא קשור, ומגיע ממקום אחר. 

אבל מכל מקום שזה מגיע - זה נשמע אכן קצת חריג, ואם כך, זה נובע מאיזשהוא שורש, שכרגע נעלם ממך. אבל עצם ההבנה הזו יכולה לעזור לנו קצת להיות מעט יותר סבלניים, כמו שההבנה שילד בוכה ורגזני כי הוא חולה עוזרת, או ההבנה שילד מתקשה בדברים מסוימים כי יש לו הפרעת קשב עוזרת יותר לקבל בהבנה, וכן הלאה.

שה' ישלח לכם סבלנות וחכמה, והצלחה רבה! היא נשמעת ילדה מקסימה עם אמא מקסימה לא פחות!

מה שהעלתי בהודעה הקודמת זה אולי אולי (?) כיוון אחד אפשרי, אבל אני לא חושבת שאישית הייתי מתחילה לחשוב \ לחקור דווקא בכיוון הזה.

אני חושבת שתחילה כדי להבין מה בדיוק קורה שם צריך להתיחס לכל הדינמיקה בבית והיחסים ביניכם לבין הילדה, והיחסים שלה ושלכם עם שאר בני המשפחה. ובכלל למה שקורה לה בחיים. כשאת מתארת רק את עניין השאלות זה נשמע תמוה, אבל אולי תחקיר יותר מקיף יוכל לשפוך יותר אור על המצב. זה לא בהכרח תשומת לב שחסרה, זה יכול להיות כמו שאמרת בעצמך קשור לביטחון - בעצמה \ באחרים. צורך בוודאות או יציבות? צורך בהערכה? שאיפה לשלמות? משהו מאלה נשמע לך רלוונטי לגביה? אם תצליחו לזהות מה חסר לה, תוכלו לנסות להבין מאיפה החוסר נובע - האם הצורך לא מסופק או שמשהו מפריע למילוי שלו. כאשר תוכלו לספק את החוסר בדרכים אחרות (או להפסיק את מה שמחבל בסיפוק הצורך הזה), השאלות הבלתי פוסקות ייעשו מיותרות.

חיפשתי בגוגל רשימה של צרכים וזה מה שבמקרה מצאתי (לא קראתי את הדף כולו, יש שם תמונה עם רשימה)

https://www.inbaltsur.co.il/post/needs

זה יכול לעזור כשמחפשים סיבה להתנהגות לא מובנת.

(תוך כדי שכתבתי קלטתי שמה שאני כותבת לך אלה דברים שלמדתי קצת לפי גישת תקשורת מקרבת)

בדברים שלמדתי אז.

שאלות שיכולות לכוון אותך להבין מהיכן השאלות נובעות:

מתי זה קורה? בזמנים מסוימים ביום\שבוע, לפני אירועים מסוימים \ אחרי, במצבים מסוימים וכו'... 

מול מי זה קורה? מול חברות? מול אחים? מול אבא? מולך? 

באיזה הקשרים? בכל תחום יהיו שאלות כאלה? בתחומים ספציפיים? (למשל, אחרי הסבר במדעים? תוך כדי סיפור? כשאח מספר על משהו שקרה לו? כשאתם מתכננים תוכניות שלא כוללות אותה? כשאתם מתכננים תוכניות שכן כוללות אותה?)

מתי זה התחיל? מאז ומתמיד ממש? אולי היתה נקודת זמן שאפשר להצביע עליה?

איפה זה קורה? בבית? בעוד מקומות?

לנסות כך לחקור כדי להגיע להבנה של ההתנהגות

מקצוע) זה רק על פי דעתי וממה שאת כותבת ובמסגרת הדלה של מה שאני מכירה. 

הייתי חושבת גם על רצון בתשומת לב, אבל תיארת שהיא מקבלת מספיק. 

בהצלחה רבה. 

יש ילדים כאלה שהם מאד חכמים ונבונים, אבל ברגע שזה מגיע לתיכנון תכניות, יציאה מהבית ומהשגרה - זה מערער אצלם משהו ריגשי.

זה יותר אופייני לבעלי ילדים עם הפרעת קשב (שהם הילדים הכי יצירתיים שיש) וגם לילדים רגישים (מאד) ושינויים הכי קלים מכניסים אותם למגננה ריגשית והם מציפים בשאלות כדי שהכל "יהיה מכוסה" מבחינתם. וזה אומר שיהיו שאלות שיחזרו על עצמם שוב ושוב.

זה אומר שהיא בסדר סך הכל. ואפשר פשוט לשקף לה את מה שהיא יודעת בשאלות הפוכות (לדוגמא: "אמא לאן את יוצאת"? את משיבה- "את זוכרת מה סיפרתי לך"? ותחכי לתשובה ממנה. זה עוזר לעכל את המידע אחרת)

נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"

היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.

צריך להציב גבולות.

לאן אתם נוסעים: את יודעת

כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.

למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?

או:

זה לא זמן לשאלות עכשיו.

בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.

כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..

אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.

כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..

 והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.

להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.

זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.

למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.

למה הוא מאחר?

אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.

אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.

זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,   

יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.

אז מה נכון?

זה משגע..

אבל אין "מה נכון" 

זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.

אז אותו דבר עם אירועים שקורים.

אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.

לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה. 

בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.

היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.

תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.  

אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?

אני עונה שאני לא נביאה.

עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.

עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.

הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)

אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.

האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.

ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.

זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.

אז זה מה שאני בדרכ עושה לאחרונה

אם היא שואלת שאלה אז עונה לה

שזה גם יהיה בסדר אם התשובה שלי לא תענה ממש לשאלה שלה, כי אני באמת לא תמיד יודעת

או להוכיח לה שהיא כן יודעת את התשובה

אבל מרגישה שאני לא סבלנית כי גם יוצא לי בעצבים

והיא לפעמים נעלבת

והיא הכי לא עם הפרעת קשב

וזה גם מה שאני מבינה המורות שתמיד מציינות שהיא בין הילדות שאפשר להושיב לידן ילדות עם הפרעת קשה אפילו חמורה

כי להן זה לא יפריע להתרכז...

וגם לא מוצאת נקודה שיש לה קושי רגשי או יושב על משהו רגשי

במיוחד שזה התחיל בערך מאז שלמדה לדבר

והיא למדה מוקדם מאוד בה

זו צורת תקשורת ודימוי עצמי שהיא סיגלה לעצמה מאז שהיא קטנה.

זה שהיא התחילה לדבר מוקדם רק מחזק את זה.

יש איזה הקשר חברתי נפוץ:

ילד קטן ששואל= ילד חכם.

יכול להיות כשהיא הייתה ממש קטנה עודדו אותו שלהרבות בשאלות מראה על חכמה, סקרנות, ושאר תכונות טובות, וקשב לה להשתחרר מזה.

באופן לא מודע.

תנסי לנהל את הסיטואציות בלי להתעצבן. העצבים הופכים את הדינמיקה למאבק כח.ץבמאבק כח יש צד מנצח וצד מנוצח.

וכשאת מנצחת אותה זה מעליב.

כשאת עסוקה ולא יכולה להקשיב לשאלות דלה, זה לא אישי, זה לא מעצבן אותך, וממילא לא מעליב אותה.

כלומר ההתנהגות שלך בשתי הסיטואציות זהה, כלומר בשתיהם אז עוצרת בעדה מלשאול שאלות כי את לא פנויה להקשיב. אבל הרגש שונה וממילא התגובה שלה. (נעלבת או לא)

במקום לעבוד על הכלה, אולי כדאי לעבוד על הרגש שזה מעורר בך.

האם היא כזאת כלפי כולם או שזה משהו שקשור לדינמיקה בינכן?

לפי מה שסיפרת עלי המורה אני מבינה שככה היא כלפי כולם?

התיאור שלך לא נשמע כמו שאין הפרעה אלא שיש מיקוד יתר...

לי יש ילד (בן 5) ששואל יותר מדי שאלות וגם רוצה לדבר כל הזמן איתנו

אני מסבירה לו שהוא שאל מספיק שאלות וגם שדברנו מספיק, גם כי זה מוגזם מצידי וגם כדי להכניס לו למודעות שאי אפשר לשאול ולדבר בלי התחשבות בסובבים. 

אם הוא שואל על משהו שהוא אמור לדעת אני שואלת אותו בחזרה מה התשובה.

אני רואה שכבר בגיל הזה הוא מפתח מודעות ולפעמים הוא שואל אם הוא מדבר יותר מידי או עונה לעצמו על שאלת קיטבג 

בסיטואציות שילד טועה שוב ושוב, זה בדיוק המקום להכניס לו מודעות ולעזור לו לגדול להיות מבוגר מודע. 

ואת באמת מכוונת אותו בחוכמה להבין מתי כבר לא נכון לשאול יותר.

אבל הפותחת מתארת ילדה הרבה יותר גדולה, שלכאורה כבר אמורה להבין מתי להפסיק לשאול...

הורה לא אמר לילד להפסיק לשאול וגם ענה לו על כל השאלות, זה עלול לגרום להתנהגות הזו להמשיך, יש ילדים (וגם מבוגרים) שמתקשים לפתח מודעות לבד.

התקשורת הבין אישית שלה והורבלית מאוד מפותח מאז שהיא הייתה ממש פעוטה

אני זוכרת שהיינו ממש מתפלאים

היא הייתה בת חצי שנה כשהכנסתי אותה למעון

והיא נקשרה מאוד למטפלת

אחרי תק לא ארוכה בכלל

המטפלת לקחה אותה בבוקר ואמרה לי שהיא רואה טיפה הפרשות בעין אחת

ושהיא לא יכולה לקבל אותה ככה כי אולי זה מדבק

באותה השניה אני זוכרת את המבט שלה במטפלת והבכי הנעלב

וסמנה לי  בידיים שהיא רוצה לחזור

וזה היה הכי מוקדם שתפסנו את זה

מאז היא ילדה מאוד חכמה בוגרת שאנשים מבוגרים נהננים לדבר איתה מאווד

כשאני מנסה לדייק

אז אני כן חושבת שמולי היא שואלת יותר שאלות מאת בני המשפחה האחרים

למשל היא תנהל שיחה שלמה עם אמא שלי

ושם לא יעלו כל השאלות ה"לא קשורות " שיעלו איתי

וממכן אני מבינה שבעצם זה כן טוב להגיד לה שתפסיק לשאול???

רק להגיד בצורה נעימה שהיא לא תפגע אלא תלמד את המינון הנכון

היא גם צריכה ללמוד מינון נכון אבל גם גבולות מהבחינה של פרטיות.

ילדה גדולה ששואלת את ההורים שלה למה הם יוצאים שעתיים ולא פחות,

זה לא מתאים מהבחינה שזה לא עניינה. גם אם זו השאלה היחידה ששאלה.

אם היא שואלת למה לא פחות משעתיים מהבחינה שהיא לא רוצה להישאר לבד הרבה זמן שתגיד את זה ככה ולא בצורה חטטנית של למה היציאה לא פחות משעתיים..

זה אח"כ מתפרש אצל בעלי סמכות אחרים כחוצפה והתנהגות לא מקובלת.

נגיד אם היא שואלת את המורה למה קודם שיעור תורה ואח"כ חשבון, זו שאלה לא לגיטימית. ככה המורה החליטה ואין צורך לחפור בזה. היא צריכה ללמוד שלא לגיטימי לשאול שאלות כאלו.

ההתמודדות שלך, ועצם התופעה והאופי שלה.

בקשר להתמודדות שלך - מניחה שאפשר לעבוד על זה, בין אם בעבודה עצמית ובין אם בעזרת טיפול.

אבל לדעתי קשה לעבוד על עצמך כשאת לא יודעת בדיוק מול מה את מתמודדת.

ולכן לדעתי כדאי קודם כול לאבחן על מה בדיוק יושב הקושי של הילדה (שזה העניין השני), כדי שתוכלי לקבל הדרכה מתאימה להתמודדות מולה. וכמובן - אבחון נכון אולי יוכל לתת גם כלים לטיפול בתופעה עצמה...

לדעתי כדאי לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ולתאר לה את הילדה ואת העניין הזה. (כי עולים לי בראש כמה כיוונים לסיבות לכך, אבל אני לא פסיכולוגית, אז לא אכתוב אותם פה)

מקווה ממש שתמצאו את התשובה ואת הדרך!

❤️

הוא צעיר יותר אבל האופי זה אופי

אני לא זורמת כמוך. אין לי סבלנות.

אז יש דברים שאני עונה

יש דברים שאני מחזירה אליו

ויש גם הרבה שאני חותכת-ככה. תתמודד עם זה

או לא יודעת ואין מה לחפור.

משתדלת לשקף לו איזו רמת שאלות לגיטימית ואיזה כבר לא..

לפעמים זה לא נעים לי טבל אני יודעת שזה חלק מהתפקיד שלי כדי שהוא יהיה מסוגל להיות חלק מהחברה בצורה נעימה.

ואני חושבת שהרבה פעמים ילדים שקיבלו פידבק משמעותי על התנהגות סציפית שלהם קולטים, לרוב באופן לא מודע, שזה הדבר שיתן להם פידבק בהמשך, והם ךא מבינים מה קרה שפתאום היחס לאותה התנהגות הפך מחיובי לשלילי. 

בעיני חשוב לשקף לה בצורה מותאמת ולא מעליבה שמה שיכול להיות חינני בגיל 5 הוא פשוט לא שייך בגיל 10. זה דבר חשוב באופן כללי להיות מודע סביבתית, להבין מה מקובל בסביבה שלך ומה מצופה ממך מבחינת גיל/תפקיד וכו, ויש לך הזדמנות מאד חשובה ללמד אותה את זה בצורה של שיחה נעימה שבאמת תיתן לה כלים ולא פשוט תגרום לה לשתוק מהפחד להגיד משהו לא נכון. 

דברים לא נכונים או לא במקום הנכון...

אני כן רוצה שתשף ותשאל אם צריך והיא לא בטוחה במשהו

ולכן ככ לא רציתי להגיד לה כל הזמן תפסיקי לשאול

כדי שזה לא יגרום לה בצורה קיצונית

מצד שני לא ידעתי אם בכלל "מותר לי" להגיד לה שהשאלות מיותרות במקרה הזה..

והאמת כיוונתן אותי למשהו שלא חשבתי עליו

שלהפך, השאלות הללו לא יקדמו אותה בתור מבוגר וכדאי כן לשים לזה סוף

אבל...בצורה הנכונה...

לשאלת מי ששאלה היתה מורה אחת שהעירה לי את זה בהערת אגב כזו

ולא שמעתי את זה יותר

ני גם רואה ומרגישה שמולי יש לה יותר שאלות מאשר מול בעלי או מבוגרים אחרים

אולי זה יתקשר לזה שבתור תינוקת ופעוטה היא כן הייתה קצת "אובר" לגבי

בכתה המון , רצתה על הידיים, התלוננה על כל דבר או הלשינה על האחים

אבל בה היא התבגרה מאוד מאוד בשנים האחרונות

המורות שלא הכירו קודם, וגם אלו שהכירו מביעות פליאה מאיזה ילדה בוגרת שהיא לעומת החברות

ולכן בשנים האחרונות מאוד התחדד לי הנושא הזה של השאלות..

לא להשתיק אותה. זה באמת ממש חשוב!!

אני חושבת שזה דבר מאד נכון שאת עושה. 

אבל כן באמת צריך למנן את זה, ובכיקר בעיקר להסביר למה. לא בקטע "מתנצל" אלא לעזור לה להבין שיש בעיה. 

אני רחוקה מלהיות אשת מקצוע, ומאמינה ששווה לך להתייעץ עם אחת. אבל בתור אמא, לא מקצועית  אם הייתי צריכה לעשות שיחה כזו עם הבת שלי הייתי משתדלת שזה יהיה כאילו בדרך אגב, אבל בתכלס דואגת שהשטח יהיה נקי מהפרעות, ילדים אחרים וכו. שיהיה לכן זמן רק שתיכן לדבר, ומצד שני לא להפוך את זה לשיחה מתוכננת, לא לסמן שיש פה "אישיו". הייתי שואלת אותה מאיפה זה נובע ומה היא מרגישה כשהיא שואלת ומקבלת תשובה. אני חושבת שהצלחת השיחה הזו מאד תלויה במודעות הרגשית העצמית שלה אז בגלל זה אני חושבת ששווה להתייעץ עם אשת מקצוע לפני כדי להבין מה האפשרויות, ואולי לעזור לה להבין את עצמה, וגם לאן לכוון אותה בכל אחת מהאופציות. כי זה יכול לנבוע מחוסר מודעות לסביבה ולציפיות מהגיל שלה (שזה מתפרש בדכ כחוסר טקט), או מחרדה כלשהי, או מרצון בתשומת הלב שלך או משהו אחר. ולכל אפשרות צריך לתת מענה אחר. 

התעמקתי בתשובות קודמות, אז סליחה אם חוזרת על משהו שאמרו.

נראה לי יש סוגים שונים של שאלות.

יש שאלות ידע כמו - למה השמיים כחולים?

ויש שאלות אישיות יותר כמו - למה תחזרו עוד שעתיים ולא עוד שלוש, ומה בדיוק תעשו?

ויש גם את העניין של החזרתיות על שאלות.

אז אתחיל מהסוף, בקשר לחזרתיות - אפשר להחזיר בשאלה. אם כרגע כל שאלה שלה מקבלת מענה, אז זו הדרך שלה לקבל ידע. היא שואלת, אתן עונים. בחלק מהדברים אפשר לענות חזרה - מה את חושבת? מה דעתך? זה מעודד סקרנות וחשיבה, וזה טוב גם לפעמים לחשוב לבד ולא לקבל הכל מוכן.

לגבי שאלות ידע - על שאלות כאלו אני משתדלת לענות בסבלנות. אבל לא תמיד יש לי זמן או לא תמיד אני מספיק סבלנית, אז אענה כמיטב יכולתי, ואם זה כבר מוגזם אני יכולה להגיד "אלו שאלות ממש טובות. ממש אשמח לענות לך, אבל אני לא יכולה לענות עכשיו על הכל. אז אפשר בשמחה לדבר על זה מחר / אחר כך". ואז ליזום בעצמך בנפרד מענה על מה שעוד לא ענית. ככה את מצד אחד לא מכבה אותה, מצד שני גם לא שוחקת את עצמך.

לגבי שאלות אישיות - זה בסדר גמור ללמד גבולות. יש דברים שהילדים ישאלו ואני אגיד שזה עניין פרטי שלי, ולא כל דבר אני מפרטת. כי זה חשוב גם ללמוד מה מתאים לשאול ואת מי.

ממה שאני רואה ומבינה (הוא קצת יותר גדול משלך), זה מגיע מאיזשהי נטייה בנפש של צורך חזק לדעת שהכל יהיה בסדר. אצלנו הוא גם טיפוס מאד מאד מרצה, וגם מצפה מעצמו שהכל יהיה מדוייק. אני רואה את זה כמכלול אישיותי.

זה מאדר מאד מאתגר! גם להישאר בסבלנות, וגם לנסות לשאול את עצמי תוך כדי הסיטואציה מה המענה שהנפש שלו צריכה עכשיו, מה יתן לה רגיעה. לפעמים זה לחזור שוב על המידע, ולפעמים להסתכל בעיניים ולשאול מתוך קשב והכלה "אתה דואג?" "אתה מוטרד?".

אני רוצה להגיד שלא התחברתי כ"כ לתשובות של מחפשת תשומת לב או התרגלה מגיל שנתיים. לדעתי, אצלנו לפחות, זה משהו פנימי, בנפש, שהייתי רוצה לתת לו כלים לעזור לעצמו גם למצוא את התשובות.

אבל שאלות יש לה על כל נושא לא רק בענינים שהיא חרדה להם.

אני יודעת ורואה שהיא רוצה שיהיה לה ברור מתי הולכים מתי חוזרים ובזה אני משתדלת להיות סבלנית

אבל השאלות מגיעות כצעט על כל נושא.. למשל אתמול שוחחתי עם אחותה

אז היא מיד הגיעה בריצה מהחדר השני מה אמרתן על זה וזה?... ולמה?

זא זה לא רק ענין החרדה של היציאות

הצורך החזק "להחזיק את המציאות", זה חרדה לא במובן של פחד אלא במובן של אם אני יודע מה קורה לא תהיה הפתעה שלא אדע להתמודד איתה. לכן גםכ נראה היא רוצה לדעת על מה דיברתן, זה מעבר לסקרנות, זה הצורך העומק להיות בעניינים. היא מרגישה שזה שומר ומגן עליה.

אנחנו הלכנו תקופה לטיפול אחרי שהיו עוד כמה סימניים "חרדתיים" וזה מאד עזר לו לשחרר. אבל עדיין מצטערת שלא המשכנו והתמדנו יותר כי אני רואה שהדפוס התנהגות הזה לא באמת עבר.

לקחנו לטיפול רגשי.

מסכימה מאד עם מה שכתבה @שבורת,לב בהודעה הבאה.

כל הזמן דרוכה

וזה הרבה עומס על ילדה, זה בטח מעייף גם אותה וגם אותך.

העניין עם השאלות החזרתיות יכול להעיד על כפייתיות וקשור לחרדות או התחלה של חרדות.

כדאי לברר בטיפול רגשי מתמחה בהפחתת חרדות או אבחון פסיכולוגי ולא לשים פלסטר על זה. 

את מקסימה על כל ההשתדלות שאת עושה❤

לגבי החזרתיות

היא דוקא לא חוזרת על כל שאלה אבל כן מנסנ למצות את הנושא עד תום

תודה על ההכונה לגבי הבירור! 

עזרתן לי כולן!

בתור ילדה, בערך בגיל הזה, הייתה תקופה שסבלתי מחרדות. וכל פעם שאמא שלי הייתה יוצאת מהבית הייתי שואלת אותה מתי היא תחזור, לא כי היה חשוב לי לדעת, אלא כי הייתה לי מין אמונה כזאת שאם היא תגיד שהיא חוזרת אז כאילו זה יגרום לזה שזה באמת יקרה ולא יהיה איזה אסון בדרך.

עכשיו אני לא אומרת שזה יושב בדיוק על אותה נקודה, אבל יכול להיות שגם אצלה זה יושב על איזו נקודה רגשית/ חרדתית בסגנון דומה או שונה.

את רואה אצלה קשיים רגשיים/ חרדות/ התנהגויות חזרתיות (שטיפת ידיים/ בדיקת מנעולים...) בעוד מקומות בחיים?

היא אולי תפסיק לשאול אבל זה לא יפתור את הסיבה שבגללה היא שואלת

הילדים שלי יותר קטנים אז באמת אין לי הרבה עצות

אבל תתחילי להתבונן בזה.. מתי זה קורה? 

בעיניי בגיל 10 אפשר ממש לדבר על זה, לא ממקום שלזה לא נעים שאת שואלת אלא את יודעת שמתי לב שממש חשוב לך לדעת ושלפעמים את שוב שואלת

גם לתמלל לה רגשות כמו שהציעו זה מקסים

וסתם מחשבה שעולה לי- אם את תבואי ותסבירי לה לפני שהיא תשאל זה יעזור?  

זה מאוד מפריע לך ביחס למה שהסביבה רואה אותה, ייתכן שהבעיה לא בה אלא בך

היא משקפת לך מראה שאת מתמודדת איתה גם בסיטואציות אחרות לאו דווקא מולה

תנסי לפרק מקרה ספציפי שקרה לך איתה שמאוד הציפה אותך, מה הרגשת, מה חשבת עליה?, ולמה הרגשת ככה? תנסי לחשוב מה בהתנהגות שלה שמפריעה לך נמצא בהתנהגות שלך מול הזולת

זה לא חייב להיות בדיוק בדיוק אותו רעיון זה יכול להיות דומה להתנהגות שלה שגם את עושה בדרך כזו או אחרת מול אחרים, ולכן זה יוצר בך רגשות שליליים

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

רציתי לכתוב מה קרה שהפורום כל כך שקט

עד שהבנתי שיש מלא שרשורים שהוא מסרב להראות לי אותם

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

מה עושים שם אבל? מדברים?

מה המרחק מהבית? 

אני חשבתי להיות כמה ימים אצל אמא שלי עם התאומים, בסוף ברחנו אחרי לילה אחד הביתה

היה צפוף ולא נוח, והמזגן לא הגיע לחדר, היה חם נורא

לגבי 2, הכנתי תיקים לילדים אבל ליומיים שאני בבי"ח. אחכ חזרתי הביתה

כמה זמן את מתכננת להיות אצל ההורים? זה משמעותי להחלטה בעיני