ולפעמים זה לא עוזר להתקלח לפני בבית.. מה לעשות שקיץ ושמש בחוץ.

כמו שתציע בחורף להחליף בגדים לפני שעוצרים טרמפים בגשם שוטף

שמי שעומד הרבה זמן בהרבה טרמפיאדות, מטבע הדברים מזיע ומסריח.

אל תשכח שאתה לא הראשון ולא האחרון בדרך שלו לעיעד...

ואם הם מגיעים מגבעה, גם דאורדורנט לא יעזור

ישר "נוער הגבעות"... אם אתם רוצים אפשר לפתוח שרשור על חרדים בטרמפים ואז בכלל כל אחד יוכל לתת במה לאנטישמי הקטן שנמצא לו בלב...

וכן גבעונים, תתקלחו. חוץ ממכם בגיל מאוד מסויים, אף אחד לא נהנה מהסירחון הזה.

פה הועלה שזיוויק אוסף באזורים של גבעות.

בכללי חם מאוד,

אז זה כבר לא משנה מי עולה.. 

הגבעונים מוסרים נפש והם באמת מסריחים ולא אוכלים ובקושי ישנים (קורסים איכשהו אחרי יום עבודה מטורף בשמש), זו המעלה שלהם.

אני זוכר כשהיינו נוסעים לגבעות מהישיבה, היו חברה שאפילו פיזית היה להם קשה לשהות במקום בלי שירותים מסודרים (אם תסכימו אתי ששתי אבנים באמצע העולם, מסריחות מהשאריות שלך ושל קודמך ב5 שנים האחרונות, זה לא השירותים האידאלי), וחברה שהיו מגיעים לפינויים יומיים לפני החתונה שלהם ובונים ורבים ובקושי ישנים כשיש עוד סיכוי שהם ייעצרו ביום חתונתם...

אני עד היום מתרגש מהמסירות שהייתה לנו אז!

להיות בגבעה זה מצויין. ואני מרגישה שאני תורמת את חלקי כשיוצא לי להעלות טרמפיסט שאולי מגיע או נוסע לכזה מקום.

אמרו יש איזה קריפ שמתקלח בטרמפיאדות ומשתמש ב fairy.

פעם אחת הורדתי טרמפיסט. לא יכולתי לנהוג...

שגם הנהגים לא יעשנו כשהם אוספים אותנו

הנהג יעשה באוטו שלו כרצונו.

הוא עושה לך טובה. לא מתאים לך. רד.

אבל הנהג מעלה ביודעין נוסעים שמן הסתם לא יהנו מהעישון שלו. 

אבל למה הם מעלים נוסעים ואז גורמים להם לאי נעימות?

ואם אני אוהב מזגן על קור גם בשיא החורף?

אולי אבחר גם את הריחן לאוטו לפי בחירתם?

עד איפה זה מגיע?

שבו נגרמת אי נעימות ברורה לנוסע

לסיגריות, לא לשירת נשים שבזה יש הרבה פוסקים שמקלים וזה לא גרוע כל כך

חוצמזה הנקודה שלי היא לא ההלכה ומה מותר- אלא בין אדם לחבירו

אם משהו אסור אז הוא אסור, לא משנה מה יגיד רב זה או אחר.

רק כאשר יש התנגשות בין הלכות שלא יכולות להתקיים ביחד, או ערכים אחרים כמו כבוד הבריות או הפסד מרובה או דרכי שלום וכו' וכו', רב יכול להגיד האם במקרה הזה מותר לעשות כך וכך.

אבל כאשר אין שום התנגשות ושום צורך לעבור על איסור, איך אפשר להתיר?

אז יש מקום לדיון

בפועל אני רואה מסיבי המון שומרי תורה שמעשנים

לא רואה סביבי שומרי תורה שאוכלים שרצים או מחללים שבת

מכאן אני מסיק שהרב שלהם התיר להם

מה שאני טוען זה שההתרה הזאת לא שווה דבר. כמו שאם רב יגיד לי שמותר לאכול שרצים, זה עדיין יהיה אסור. אין להיתר הזה שום משמעות.

אם אתה מדבר בכזו החלטיות ונחרצות גם כנגד פסיקות של גדולי הדור

הרי זה ממש אסור. איך אפשר להקל במשהו שהוא אסור?!?!

בתור אחת שיצא לי לקחת טרמפיסטים, השתדלתי לצורך העניין לא לשים שירים של נשים כשהעליתי גברים. אבל זו היתה בחירה שלי. וכמובן מוזיקה בווליום סביר כדי שיהיה נעים. אבל גם אם הייתי בוחרת שלא לעשות את זה, זה שלי. 

זה כשעבדתי ליד הבית שלך וכיבדתי את החרדים שעבדו איתי.

(אני עדיין עובד שם, אבל כבר לא פיזית)

כשאני באוטו למה לי? אני הבוס. אם כי הרבה פעמים העבירו לי שירים מסיבות אחרות.

אנחנו משתדלים לכבד את הסביבה שלנו ומצפים מהסביבה לכבד אותנו.

בטרמפ יש עניין של טובה למישהו אחר. אנחנו עוזרים לו (או הוא לנו) אבל בסופו של דבר, *אנחנו* אלו שעוזרים. וצריך לזכור את זה. 

אם כי עם הכלי שאני מקפיץ עכשיו אז אין מקום לשים שירים בכלל

לכן אם הוא רוצה לעזור- שלא יגרום אי נעימות לנוסע(ויודיע מראש). לא הכרחתי אף אחד להפסיק לעשן. פשוט ליידע את הנוסע. לא נראה לי מסובך מדי לביצוע

זה שלך, אבל את גורמת חוסר נעימות לנוסעים, אז למה את מעלה אותם? זה כמו לארח מישהו בבית ולא לתת לו לישון כי את שמה בוקסה עם שירים בקולי קולות

אני לא גורמת להם חוסר נעימות. מי שרוצה לעלות על טרמפ, מודע לעובדה שהוא לא ברכב שלו ואי אפשר לעשות הכל כמו שהוא רוצה. עושים לו טובה. לא הפוך.

אתה לקחת טרמפיסטים? נתת להם לשגע אותך?

מעבר לזה, אני באמת לא מעלה הרבה טרמפיסטים. זה תלוי איזורים ותלוי במזג האוויר. אם ממש חם יותר סביר שאעלה. אני די משוכנעת שאנשים מעדיפים לעלות על טרמפ שאולי ישימו שיר שהם לא אוהבים או לא מתאים להם, מאשר להישאר בתחנה לחכות לאוטובוס או טרמפ אחר, ב35 מעלות… 
 

אולי תגיד גם שנהגי אוטובוס אמורים לא לשים רדיו??

אני לא מעשנת כמובן. ולא שמה שירים בווליום גבוה, למרות שאוהבת לעשות את זה כשלבד. וכשמעלה דברים אני משתדלת לא לשים שירים של זמרות. יש לך עוד תלונות???

אני מאוד מקווה שאתה לא עולה על טרמפים… מסכנים הנהגים. 

הם גם עובדים ולא עושים את זה כטובה.

אבל אתה לא יכול למנוע מהם לגמרי

לא מצד הנוסע. אין צורך להתפרע. אם את מעלה טרמפיסטים, אז לפחות אל תעשה פעולה שתגרום להם בוודאי להרגיש שלא בנוח(ואינני מדבר על הסכנה הבריאותית שבדבר, גם אם הנוסע הוא פסיבי). אני מדבר על עישון בלבד. שאר דברים שהם עניין של טעם וריח- זכותו המלאה של הנהג. כשאני בטרמפים אני לא מעז לפנות לנהג שמעשן, לכן חשוב לי לכתוב, כי יש נוסעים כמוני שלא נעים להם בכלל עם זה

ולא בעד שאנשים יעשנו בכללי בטח ובטח לא תוך כדי נסיעה.

אבל מכאן ועד לדרוש מנהג לא לעשן כי יש לו טרמפיסטים שלא אוהבים עישון?

זה גורם לאי נעימות מאחד הסוגים הגרועים ביותר, שלא לדבר על כך שהוא מסכן את בריאותם. הנהג מכניס נוסעים בלי שהם יודעים לתוך סיטואציה שהם לא היו רוצים להיות בה. אדם ירא שמים לא יעשה דברים כאלה(או יעשן בכלל, אבל זה נושא לפורום אחר)

כמובן שאינני יכול לכפות את דעתי על הנהג. לכן מן הראוי שיודיע מראש עקב אי הנעימות הכרוכה בדבר

אני בכלל לא חושב בצורה של שאיפות או מילוי סיפוקים.. 

הגעתי לתובנה מאוד עמוקה שהעולם הזה הוא עולם ריקני שאין לו משמעות אמיתית.

אני לא יכול לשמוע על להשיג תארים מסוימים או לכבוש פסגות מסוימות.. זה כל כך טפל בעיני..

בכלל כל הצורה שבה העולם בנוי, לנסות לספק צרכים אנושיים ... מגעיל בצורה מסוימת..

כאמצעי ולא כמטרה.. שתוכל לקיים את המצוות המחייבות כמו פרו ורבו וכדומה.

אבל בקטע של להשפיע על העולם ולהשאיר חותם?.. לא יודע למה צריך את זה...

לי אין שאיפה להשאיר כאן חותם או להשפיע.. ובכלל אפילו בנייה רוחנית שאפשר להשיג רק בעולם הזה לא מדברת אלי. עצם זה שצריך לבנות משהו לא מדבר אלי..

 זה נובע מאיזה תובנה עמוקה כזו שקשה להסביר במילים..

לפעמיים קו המחשבה הזה מזכיר לי את העניין של .. שכחתי את השם .. חנוך .. שמאס בדברים הגשמיים.. אולי אתה יודע על זה דבר או שניים.

נראה לי יש פשוט סוג של אנשים שהמוח שלהם עובד אחרת מהבחינה הזאת

אני חושב שאצלי זה נבנה בהדרגה, כלומר משהו שנבנה עם השנים ועם מה שהחיים הביאו איתם. אני שואל את עצמי האם זה נובע מסוג של קושי מתמשך או שהייתי מגיע לאותן מסקנות גם בלי הקושי, ואין לי תשובה ברורה. אבל אין לי ספק שיש לזה לפחות חלק בבנייה של התובנה הזו. המאיסה בחיים הארציים יכולה להרגיש סוג של התעלות מצד אחד ונקיות, אבל מצד שני גם התסכול שנובע מכל זה הוא גדול לאין שיעור. קצת קשה לחיות בעולם שכל המהות שלו מנוגדת למה שאתה מאמין בו. בכלל כל התאוות למיניהם, כאילו דברים שפעם היו מרגשים אותי או מושכים אותי, גם בכיוון של זוגיות למשל, פשוט הטשטשו וכביכול לא קיימים יותר.

אני מסתכל לאחור לכל מיני אמירות שהייתי אומר במשך השנים, ופתאום מבין למה אמרתי אותם- שהכל זה בעצם חלק מהתובנה הגדולה שלבסוף הגעתי אליה. למשל הייתי מסכם דברים בצורה מאוד החלטית, דברים שאנשים חפרו בהם וניסו להשיג פתרון,  הייתי פשוט מסכם את זה כדבר שלא מצריך פתרון מיוחד. כבר אז כנראה היו ניצנים של התעוררות לכיוון הזה...

למשל אמירה שהשתמשתי בה הרבה בשנה האחרונה בתוך המשפחה הייתה - "ראיתי הכל, שמעתי הכל." עד שיום אחד פשוט קלטתי שאני בעצם מדקלם פסוק רק במילים אחרות.. "את הכל ראיתי בימי הבלי" ..

אני מניח שעוד אנשים חולקים את זה, רק שאולי אצל כל אחד זה בדרגות שונות. 

לאדם תמיד יהיו יסורים וצער (מעט או הרבה), כי יש ייסורים ומחלות ולא הכל הולך כמו שרוצים. זאת עובדה

עם זאת, עם אמונה חזקה שהכל לטובה וזה מסע לעבר העולם הבא שכולו טוב אפשר לשמוח גם עם כל הייסורים והצער

שיש אנשים שסובלים יותר מהממוצע ..

אבל כל העבודה זה להסתדר עם היסורים

לא חושבת שבאנו לעולם לנוח.. אבל גם לא להתייסר

שצדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור לאו דווקא מצד זה שלצדיק גמור אין בעיות, אלא שצדיק גמור מרוב שההשקפה שלו על החיים נכונה והוא הולך ביחד עם ה', לא מזיז לו כלום

וצדיק שאינו גמור, בדיוק זה העניין, שהוא עדיין לא גמור, עדיין ההסתכלות שלו לא 100%, אולי 99%, ולכן הוא יכול להרגיש רע ביחס לדברים שקורים לו

היום יש שפע של מזון, ביגוד ועינוגים, והדיכאון זו מחלה שפושטת בכל פינה.

זה לגבי העולם המערבי והמפותח כמובן.

זה קצת ר' זושא ורבי אלימלך סטייל.

המשפט הזה- "בוחרים להרגיש טוב" עלה לי יום אחד באיזה סיטואציה מאוד כואבת (נזכרתי שיש ספר כזה) ואז מרוב שהכאב היה גדול עד שכמעט לא יכולתי להכיל אותו, החלטתי שאני מרפה. ואז ברגע אחד- כל הכאב העצום נעלם. החלטתי פשוט שלא שווה להכאיב לעצמי בגלל משהו שכבר קרה. וזה באמת עבד.. אז לבחור להרגיש טוב.. זה באמת יחסית קל. אולי ברוב המקרים ...

להתגבר על הקשיים ויש כאלה שלא.

אני יותר מזדהה עם הזוהר שזה תלוי באדם. יש כאלה שהם יכולים לבחור והכל יסתדר להם, יש כאלה שזה יסתדר חלקית, ויש כאלה שרוב הבחירות ישארו תקועות הרבה פעמים לא באשמתם אלא כעין גזירה מלמעלה.

אולי לא תבין אבל זה מקרה אמתי לגמרי. אני מכיר בן אדם שמרוב OCD שהיה לו בצעירותו, זה לקח ממנו כמעט בכלל את כח הבחירה, והוא פועל כמו מכונה, וכל הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והמטפלים לא יכולים לרפאות אותו. 

ברור שאדם יכול להגיע לשמחה וסיפוק בחייו .

במיוחד שזו תולדה ישירה של ביטחון בקב"ה

במחלקות פנימיות בבתי חולים יצא לי לראות הרבה שמחה יותר מאשר בחוץ...

לבד עם בעיות בריאות כמו למשל זקנים מסויימים.

אלא שזה יכול להיות ולכל אדם יש צער ולכן ידע שהחיים זמניים ועיקר החיים הם בעתיד בעולם הבא או בעולם הגשמי אחרי תחיית המתים.

ובעיקר הוא אומר שכל מה שניתן לנשמה בעולם הזה לא יספק אותה, כי היא בת מלך ומהעליונים.

החיים משמחים בעולם הזה, אבל צריך לדעת שהם פרוזדור לטרלקין ולדעת שהם חסרים כרדע ולא מושלמים כמו העתיד לבוא

להזכיר שהרמחל נפטר בגיל שלושים ומשהו, כמו הארי הרמא ורבי נחמן

"ראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה"

הפסקה הזאת מוכיחה שאין לעולם הזה משמעות פני עצמו, ללא קשר לעולם הבא.

הפסקה הזאת ממש לא אומרת שאי אפשר לשמוח בעולם הזה

הרמחל חוזר ומדגיש את זה כמה שורות אחרי זה 

"לא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה"

האדם נברא לצורך מסויים שהוא יכול להפיק ממנו סיפוק ושמחה, אבל זה לא לצורך העולם הזה

מ.ש.ל

גם בלי להיות שמח ושליו ממש

ושים לב שהוא לא אומר מילה על תחושת סיפוק

השאלה איך אתה מגדיר חיים.

המסילת ישרים מגדיר חיים בצורה אחרת.

הוא רואה את זה כמלחמה בין הגוף לנשמה

אבל רואה ערך אדיר ומבורך, אפילו בעולם הזה, אם תשים לב -

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב.): "כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח", שנאמר (משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא:): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו"

נצחון במלחמה זה סיפוק מטורף

משמעות ההשפעה של האדם (מה שמביא סיפוק) מוזכר כמה וכמה מקומות בספר ואכמ"ל.

אז זה זה סיפוק רגעי.

אם זה סיפוק שמגיע במלחמה המתמדת של האדם זה סיפוק ניצחי.

וכל החיים הם מלחמה בין הנשמה לגוף וכל נצחון במלחמה המתמדת הזאת מוביל לסיפוק נצחי.

יותר נכון ... מכל מה שאפשר ולא הכרחי. לעשות לך זמנים של שקט נפשי, פחות להיות מעורבת איפה שלא צריך..

עבודה, קריירה, לימודים, תחביבים, לצאת לבילויים עם חברים/בן זוג - כאשר הראש עסוק בדברים חיוביים, מעניינים, שלא משעמם לך לרגע, באופן טבעי לא שמים לב לדברים האחרים שעשויים להטריד ולהפריע

יש לך מטלות שנערמות בלי להיגמר - לעשות רשימות של עדיפות וחשיבות, ולהתנהל לפי רשימות

כבר חצי דרך

את מפנה לעצמך זמנים, אפילו ממש קטנים להרפיה מהעומס והרעש, לחזרה לעצמך, לשקט פנימי?

בעיני זו ממש הדרך לשמחה, היום יום וכל מה שקורה הוא באמת מערבב ואפשר בקלות לטבוע בו, לבנות עוגנים ביום של שקט, נשימות, עבודה עם הגוף, או כל דבר אחר שמחזיר אותך אל עצמך זה פתח גדול לשמחה בעיני

ולהגיד שאת ה' עובדים בשמחה

ולא משנה מה קורה

לא ניתן לזה מקום להשפיע

כי צורץ עבודת ה' התקינה היא בשמחה.

אנחנו פה עם מטרות, לא באנו מהאום.

ולא איכפת לנו מהאמת.

מה דעתך?

זאת באמת תקופה קשה וכואבת.

יום אחד איום איראני, יום אחרי ציפייה לחזור לשגרה. כבר תקופה ארוכה.

בנוסף, כל אחד וחייו הפרטיים והמורכבים.

זה מאוד נורמלי שקשה לעבור מכאב לשמחה ושגרה בכזאת קלות. (למי שלא הוא כנראה בהדחקה ,שזו גם דרך התמודדות )

אז כשאת בכאב, תני לעצמך לכאוב, באמת.

מי שמצליח להרגיש כאב באמת, יכול להצליח גם לשמוח באמת.

לחוות רגשות עד הסוף. לעזור לעצמך בכל דרך שאת יכולה (לנוח, להוריד עומס, לכתוב את מה שאת מרגישה) ולתת לגל הזה לעבור.

ואחרי זה. להימנע מכל מה שמדכא מידי ולהוסיף במה שמשמח וממלא.

פוליטיקה, חדשות נונסטופ, כל מה שמחליש אותך - אאוט.

ולצאת לטבע, העולם בחוץ מהמם, בתוך ארבע קירות ושגרה קשה לראות את זה.

להיאחז בחדשות טובות (יש המון, יותר מרעות, פחות נותנים להם מקום).

חברות, תינוקות, אנשים שעושים לך טוב.

פעילות גופנית, כתיבה, קריאה, כל דבר שעושה לך טוב, תעשי ממנו יותר.

(אבל טוב באמת, דברים שממלאים אותך, כי פלאפון וג'אנק מרוקנים אחרי שמסיימים איתם)

אם את רואה שאת נשאבת ללמטה, רואה הכל שחור בתדירות גבוהה מידי, שקשה לך רוב הזמן לראות את הטוב, אולי מדובר בדיכאון מסוים.

ברגע שזה לא כאב שלך .. את סתם מאמצת לעצמך כאב של אנשים אחרים .. כי הכי נוח להיות עצובים.

אדם עצוב זה אדם שיש לו משבר מתמשך בחיים כל עוד אין לך ..אין לך סיבה להיות עצובה.

הוא כתב שהתאריך הזה ייצא בסוכות ולכן לא מתאים לקבוע בו את יום הזיכרון.

תדרוש אספקת קרמבו בקיץ

אלא האם "יהיה 7 באוקטובר [שתוצאתו קטסטרופלית] נוסף" "תוך כמה שבועות", תחת הנחות יסוד מסוימות.
ניסיתי להמחיש כמה זה נטול משמעות לאיים כזה איום. ושבנוסף, תמיד תימצאנה דרכים לחמוק מהקונטקסט עצמו, ושסביר שתוך שנים ספורות ייעלם אפקט גל ההלם שנלווה לביטוי שהתאריך נקשר בו. ובהחלט מסתמכים על הטענה "חזקה על [ב"מ רח"ל] שישתכח מן הלב". מתנערים מהמשמעות המקורית כמו שכלב מתנער מהמים אחרי טבילה בשלולית חורף.

אני מדבר על שקיפות לא על חוק שיכול להגביל ייבוא.. מדובר כאן רק על סוג לחם שנאפה במאפיות.. 

שיהיה חוק שאסור לקרוא למה שלא עומד בכללים מסוימים "בגט" . 

אפשר לומר שאם אני קונה במקום אני יכול לראות ישר שזה לא באגט אמיתי, אבל אם אני מזמין דרך וולט למשל, זה בעיה.

רק בישראל מותר לקרוא למוצר קטשופ אם יש לו לפחות 10% מוצקי עגבניות. התקנה הזאת לא קיימת באף מדינה מפותחת אחרת בעולם ובפועל מכריחה כל חברה חוץ מאוסם לקרוא למוצר שלה "מטבל עגבניות" ולבלבל צרכנים.

הגבלות ממשלתיות כאלו הן מתכון לשחיתות ומונופולים

לא בפרטים כמו שהרחבת אבל מכיר.. זה גם בארה"ב ככה.. ולדעתי זה יותר באחוזים..

זה חיובי .. קטשופ צריך להיות עשוי מאחוז עגבניות נורמלי.. 

שקוראת לסבון אל-סבון.

חוץ מזה שיש סיבה למה אוסם רשאית לקרוא למוצר שלה קטשופ. הוא מיוצר במדינת ישראל, וזה טוב לכלכלה. אין קשר לקולנריה.

זה שכל חברה ישראלית מגדירה עם לוביסטים את הסטנדרטים למוצרים שהיא מייצרת גורם מרכזי ליוקר המחייה, לחסמי יבוא, ולמונופולים וזה ממש לא רק אוסם זה שיטה ישראלית נאלחת שבגללה הצטברו אוסף חוקים עצום ש"שומר על הייצור הישראלי" ובעצם מונע תחרות וגורם שכל מוצר בישראל יקר בעשרות עד מאות ולפעמים אלפי אחוזים מאשר באירופה וארה"ב.

רפורמת מה שטוב לאירופה אמורה למוטט את השטות הזו, לאחר מכן חוק המשך מה שטוב לארה"ב

אלא החברות הגדולות היינץ היתה להם בעיה להכנס לארץ עם הקטשופ שלהם כי אוסם הגדירה מהו קטשופ ובמשך תקופה לקטשופ היינץ היה אסור לקרוא למוצר שלהם קטשופ והם כמובן לא היו מוכנים לשנות את המתכון שלהם בגלל חברה עלובה שהגדירה במדינה קטנטונת את המילה קטשופ בעברית אז הם נאלצו לקרוא לזה מטבל עגבניות וזו שטות.

למרבה המזל השטות הזו תוקנה ועכשיו לקטשופ היינץ מותר להשתמש גם במילה קטשופ בעברית למרות האבסורד שהם מייצרים קטשופ מאות שנים אבל ככה בדיוק עושים חסמי יבוא וככה המדינה יקרה יותר ויותר.

מהו אל-סבון? | מגזין | מכון דוידסון

כיף ונקה 7 הם של סנו, אבל אם אני לא טועה - שאר המותגים ששמתי כאן לא שייכים להם.

מה שבאמת תורם לכלכלה זה שכל מדינה תייצר ותייצא את מה שהיא הכי טובה בו, ותייבא את כל השאר.

זה לא אננס שצריך אקלים טרופי. וזה לא מחשב שצריך מקצועיות שאין לכל חברה פשוטה שרוצה לייצר בעצמה.

עגבניות כידוע הן רכיב יחסית קטן בתוך הקטשופ...

ולגבי עגבניה - מלבד האדמה אין שם שום דבר ישראלי.

הזרעים מגיעים מהולנד או יפן (הזרעים הישראליים לא מסחריים),

העובדים הם תאילנדים,

הדשן מיובא מאירופה,

היריעות לחיפוי הקרקע מיוצרות בסין,

הטרקטורים הם אמריקאים (או לא יודע מאיפה אבל בטח לא ישראלי),

הדלק מאזרבייג'ן...

ויש סיבה לכך שאין ישראלים שמוכנים לעבוד בזה (או אין מספיק בשביל שהענף הזה לא יקרוס) - ישראלים לא טובים בזה. הם גם לא מוכנים לעבוד כ"כ קשה בשביל שכר כ"כ נמוך.

אם החוק לא היה מתיר להביא עובדים זרים, בעלי האדמות היו צריכים לשלם לעובדים ישראלים שכר עצום, ומחיר העגבניה היה בסוף כ"כ גבוה עד שאפילו בן גוריון בכבודו ובעצמו היה קונה יבוא טורקי.

בקיצור, 

גם כשאתה קונה עגבניה ישראלית (קל וחומר קטשופ) - אתה מקבל מוצר שארזו אותו יפה יפה בישראל, אבל 90% ממנו מורכב מייבוא.

גם אם רוב המרכיבים או הכלים מיובאים, עדיין יש ערך רב בייצור המקומי, הן מבחינת הכלכלה, העצמאות התזונתית, פיתוח הידע המקומי, והעסקת עובדים.

1. "הזרעים מגיעים מהולנד או יפן"

לא מדויק.

יש חברות ישראליות חזקות מאוד בתחום הזרעים, בראשן "הזרע" (Zeraim Gedera) שבבעלות חברת Syngenta השווייצרית, אך פעילות המחקר והפיתוח בארץ.

ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בטיפוח זרעי ירקות, כולל עגבניות מזנים שונים (גם לעיבוד תעשייתי – כמו קטשופ).

גם אם חלק מהזרעים מגיעים מחו"ל – זה נכון גם לגבי רוב מדינות העולם, זה לא טיעון נגד ייצור מקומי.

2. "העובדים הם תאילנדים"

נכון חלקית.

בעבודות החקלאות עצמן אכן יש שימוש רב בעובדים תאילנדים.

אבל: זה לא שונה מייצור מזון במרבית מדינות המערב (גם בארה"ב ואירופה עובדים זרים עוסקים בחקלאות), וזה לא טיעון רלוונטי נגד ייצור קטשופ בישראל.

כמו כן, עובדים ישראלים עוסקים בכל שלבי הערך שמסביב: ניהול, לוגיסטיקה, שיווק, מחקר, מכונות, תחבורה ועוד.

3. "הדשן מיובא מאירופה"

לא מדויק.

יש בישראל תעשייה מקומית של דשנים, במיוחד באמצעות כיל (כימיקלים לישראל) שמייצאת דשנים לכל העולם, ומקורה בעיקר במפעלי ים המלח.

כן, לעיתים יש תוספות מיובאות, אבל לא הכול מיובא.

4. "היריעות לחיפוי הקרקע מיוצרות בסין"

נכון חלקית, אבל:

יש גם ייצור מקומי של יריעות לחקלאות, למשל חברות כמו פלרם ו־אורבונד, שמייצרות חיפויים מתקדמים לגידולים.

בנוסף, זהו רכיב משני שאינו משפיע מהותית על השאלה אם כדאי לייצר קטשופ בארץ.

✅ דברים שהצד השני מתעלם מהם:

1. עיבוד התעשייתי עצמו (ייצור הקטשופ): זה נעשה בישראל, במפעלים ישראליים, על ידי עובדים ישראליים, עם מכונות, ידע, והנדסה מקומית.

2. פיתוח זנים והתאמה לחקלאות מדברית: ישראל מצטיינת בזה. קטשופ מחייב זני עגבנייה עתירי מוצקים – וזנים כאלה מפותחים בארץ.

3. רווח כלכלי ומעגל תעסוקה: גם אם חלק מהרכיבים מיובאים, עדיין רווח משמעותי נשאר בישראל – דרך חקלאים, משווקים, תחבורה, סופרמרקטים, מפעלים ועוד.

4. עצמאות תזונתית: מדינה שמייצרת את מזונה – גם אם חלק מהרכיבים שלה תלויים בייבוא – היא חזקה יותר.

5. שיקולי איכות וסביבה: עגבנייה שגדלה בארץ ונכתשת למוצר כמו קטשופ בארץ – דורשת פחות שינוע, פחות קירור, פחות זמן מדף.

⚖️ סיכום:

הטיעון ש"עגבנייה זה לא ישראלי אז אין טעם לייצר קטשופ" הוא שטחי, לא מדויק עובדתית, ומתעלם מהתמונה הכלכלית והחקלאית הכוללת.

גם במדינות עשירות מאוד בייצור – יש תלות בייבוא רכיבים כמו דלק, מכונות, או חומרים. השאלה היא לא האם כל רכיב ישראלי, אלא האם יש יתרון לייצור מקומי – והתשובה היא בוודאי שכן.

התשובה מבוססת גם על עובדות, אבל בעיקר על ערכים. ערכים שבהם אני חלוק על הצ'אט.

רק כדי להראות שלא מדובר בעובדות מוחלטות אלא בערכים, אמרתי לצ'אט "הנה טענות שנכתבו בפורום, תגיב להן לפי תפיסת עולם קפיטליסטית".

אז הנה מה שהצ'אט עכשיו ענה לטענות שהוא עצמו הביא קודם:

טענה 1: "יש חברות ישראליות בתחום הזרעים, אז יש פה תרומה מקומית"

נכון, יש פעילות בישראל. אבל – גם אתה הודית שהבעלות היא שווייצרית (Syngenta). כלומר, הרווחים, קבלת ההחלטות והכוח העסקי – אינם בידיים ישראליות. העובדה שהמשרד יושב בישראל לא משנה את הכלל הפשוט: ההון זורם לפי הבעלות, לא לפי הגיאוגרפיה. 

יתרה מכך, עצם העובדה שאנחנו תלויים בשוק זרעים תחרותי מראה את היופי של שוק חופשי: חקלאי יכול לקנות את הזרע הכי טוב בעולם בלי שפקיד במשרד ממשלתי יגיד לו ממי לקנות. תחרות חופשית יוצרת איכות – לא "תוצרת מקומית".

🔹 טענה 2: "עובדים ישראלים עוסקים בניהול ולוגיסטיקה, לא רק תאילנדים בשטח"

שוב, עיקר העבודה הפיזית שמייצרת את המוצר – לא מבוצעת על ידי ישראלים. למה? כי זה לא משתלם להם.

שוק העבודה החופשי עושה את מה שהוא אמור לעשות: מקצה אנשים לתחומים שבהם הם פרודוקטיביים. אם ישראלים מעדיפים לעבוד בהייטק, ניהול, שיווק – זה כי שם התרומה שלהם גבוהה יותר, ולכן הם מתוגמלים יותר.

אם תאסור על העסקת עובדים זרים, תעלה את עלות העבודה, תחסל את הכדאיות, והצרכן יסבול – או שתעלם החקלאות, או שהמחירים יזנקו. אין שום היגיון בלהתעקש על "ייצור מקומי" אם הוא פשוט לא משתלם.

🔹 טענה 3: "יש תעשיית דשנים בישראל, אז לא הכול מיובא"

עובדתית – גם כיל (שאתה מזכיר) מייצאת בעיקר. כלומר, לא מייצרת ל"שוק מקומי" מתוך אידיאולוגיה ציונית אלא כי זה משתלם לה. מצוין. אבל גם החקלאים לא קונים דשן מקומי כי זה "ישראלי" – אלא אם זה משתלם להם כלכלית.

אדם רציונלי לא מתעניין בדגל שמודבק על השק – אלא בתועלת הכלכלית נטו. אם מחר הדשן מטורקיה יהיה זול יותר – צריך לקנות אותו. מי שחושב אחרת דוגל בהעדפה מתקנת שמזיקה לכולם.

🔹 טענה 4: "יש ייצור מקומי של יריעות פלסטיק"

זה לא רלוונטי לדיון. מה שמשנה הוא לא איפה מייצרים כל רכיב – אלא העלות הכוללת לצרכן. אם ייבוא מסין זול יותר – עדיף לייבא.

התעקשות על "ייצור כחול-לבן" היא סנטימנטלית, לא רציונלית. היא גורמת לבזבוז משאבים ולמחירים גבוהים יותר. וזה – מס פטריוטיות שהצרכן נאלץ לשלם.

✳️ טענה: "העיבוד התעשייתי נעשה בישראל, אז יש ערך מוסף מקומי"

רק אם זה יעיל כלכלית. אם אפשר לייבא קטשופ מטורקיה ב־40% פחות, אין שום הצדקה לתחזק תעשייה מקומית רק כי "יש עובדים". זו שימור מלאכותי של משרות על חשבון כלל הציבור. במילים פשוטות: אתה מגן על אינטרסים צרים של תעשיינים וחקלאים – ומחייב את כולנו לשלם יותר בסופר.

✳️ טענה: "יש פיתוח זנים ישראליים מיוחדים לעגבנייה תעשייתית"

אם הזנים באמת כל כך טובים – תן לשוק להחליט. אל תכפה על מפעל לקנות "עגבנייה ישראלית" בגלל רגולציה. שוק תחרותי יודע לבחור את הזן הכי טוב לפי איכות ותשואה, בלי רגולציה מיותרת.

✳️ טענה: "רווח נשאר בישראל – חקלאים, משווקים, מפעלים"

גם בייבוא יש רווחים – לספקים, ליבואנים, לחנויות. כל אחד עושה את תפקידו בשרשרת. השאלה היא לא "איפה הרווח" אלא האם הפעילות יעילה. תעשייה שלא יכולה לעמוד בתחרות בלי תמיכה ממשלתית – צריכה להיסגר. כך פועל שוק בריא.

✳️ טענה: "עצמאות תזונתית"

זה פחד פסאודו-ביטחוני שמובילים פקידים שלא מבינים כלכלה. מדינה לא צריכה לגדל עגבניות כדי לשרוד. היא צריכה כסף. ואם יש לה כלכלה חופשית, מגוונת, ומשגשגת – היא יכולה לקנות עגבניות מכל מדינה שתרצה.

כל עוד אין מלחמה עולמית שמשביתה את כל המסחר – אין איום. וגם אז – לוקח שבועיים להקים חממות. חקלאות לא שומרת על ביטחון – חדשנות וטכנולוגיה כן.

✳️ טענה: "העגבנייה המקומית דורשת פחות שינוע – זה סביבתי יותר"

אם שיקולי סביבה באמת קריטיים לצרכן – תן לו לבחור. שים תווית "אקו־פרנדלי", אבל אל תכפה עליו לשלם כפול על קטשופ. חוץ מזה – כל הרגולציה הירוקה הזאת מנופחת, לא מבוססת כלכלית, ונעשית לרוב על ידי אנשים שמנותקים מעלות אמיתית לצרכן.

⚖️ סיכום :

הכותב מתעקש להגן על "ייצור מקומי" כאילו זה ערך עליון. אבל:

הצרכן לא חייב לסבסד תעשיות לא יעילות.

שוק תחרותי הוא המנגנון הכי טוב לייעול המשאבים.

תמריצים מלאכותיים רק מעוותים את המערכת, מעלים מחירים, ופוגעים בפריון.

מי שדוגל בייצור מקומי מתוך אידיאולוגיה – מוכן שכולנו נשלם יותר על מוצרים פחות טובים, רק כדי להרגיש ציוני. זה לא פטריוטיות – זה חוסר אחריות כלכלית.

ויש תועלת בפיתוח משרות, פיתוח זנים ישראלי, ולכן אני לא מתנגד לעובדים זרים.

אגב בכל הנוגע לחקלאות הייבוא הוא ממדינות שאנחנו שונאים, ירדן או טורקיה.

אין בעייה לייבא אננס מהרפובליקה הדומיניקנית, שגם האננס שלה טוב יותר.

השימוש בצ'אט היה בכוונה, דווקא בגלל שגם בינייש פתוח השתמש בצ'אט, רציתי להראות שזה עניין של ערכים ולא של עובדות - כך שהצ'אט ישנה את תשובתו מקצה לקצה אם אני אכתוב לו לענות בתור קפיטליסט.

לגבי דיונים אחרים - מקבל

אני למדתי ממך להשתמש בסבא ג'פטו, אתה השתמש בו מולי על רצח הארמנים, האם זה רצח עם או לא.

מאז אני משתמש בו הרבה לוויכוחים משפחתיים או מול חברים, גם בווצאפ וגם פנים מול פנים.

אגב באותה הזדמנות לקחת ממנו טענות לא רלוונטיות.

אני טענתי שאסור להוזיל את עניין רצח עם מה שיגרום להאשים אותנו ברצח עם מול חמאס, והוא הסביר שזה לא נכון, כאילו אני מסכים עם הטענה על רצח עם וכאילו אין לי מילואים עוד שבועיים.

אני לדוגמא מחקתי את הטענה הלא רלוונטית שלא על כך שאנחנו מייבאים נפט מעוד מדינות חוץ מאזרבייג'ן 

לא משהו חדש מה7.10.

הוא נולד בכלל בארה"ב והוא מסמל צפייה להחזרת נעדרים/ שבויים/ תקווה

אז לא כזה שוק.

לעומת הסרט הכתום שאני מניח שרובנו זוכרים טוב.

וקיבלתי רושם שעובר רובנו 7.10 הוא ההתחלה שהסרט הצהוב הגיע לישראל.

אלא בצורה של "סמל החטופים"

זה סמל עשרות שנים כסמל לשחרור חטופים