מבחינתי כל עוד לא הגדרת לזה אין לזה שום ביטוי למשפט שאתה אומר "לא רואים את מציאות ה' היום".

השאלה על ההגדרה היא רלוונטית בעיקר כדי להבין למה אנחנו מצפים? לאיזו סוג של התגלות אנחנו מייחלים?

לי יהיה כיוון מסויים לתשובה ואני יוכל לומר אותו, אבל אני רוצה להבין קודם את הדעה שלך.

גילוי לצורך העניין יכול להיות גם אספקט כביכול חומרי כמו מלחמה. אך מלחמה ללא הרוגים כלל וכלל.

מצב שלא משאיר שום מקום לספק.

כמו מלחמת גדעון או מלחמת יהונתן ושאול במכמש

יש עוד גילויי א-להות שאתה מכיר? (נבואה היא גם אירוע של נס)

או שהקב"ה מבחינתך מתגלה בעיקר על ידי ניסים?

לגבי שכינה, "איש ואישה, זכו - שכינה בניהם", בהקשר הזה למילה שכינה לא נראה לי שיש כאן משהו שקשור לנס..

איך זה משנה אם ה' משגיח עלינו באופן גלוי או לא? הוא משגיח נקודה. השאלות יש להן מקום כשהן עולות באופן טבעי, אבל להפוך את זה לתפיסת חיים זה עקום... (וגם עלולים להכנס ללופ שאין לו סוף). כל הקטע בעולם זה ההסתר, ההעלם. זה לראות מעבר למה שאנחנו רואים בעיניים שלנו ולפרש בצורה של אמונה. כל הניסיון עד הגאולה זה הביטחון. 

מה שכתבת פשוט חסר הבנה מי זה ה' וגדולתו, ואתה כותב בדיוק ההיפך. במקום לעזור לעצמך לראות יותר את החסד העצום שלו איתנו כמו שאנחנו יודעים, מאמינים ובוטחים, כתבת שאנחנו אלה שעושים חסד איתו...! כנל בניגוד למה שכתבת שם שהוא לא תובע את עלבוננו, הקב"ה הוא סבלן ו"מלך עלוב" כמו שכותב התומר דבורה, כלומר הוא לא תובע את עלבונו שלו, ומטה כלפי חסד. 

והפכת את הכל, עד לרמה של להגיד שהצדק עם מי שעוזב את ה'...! מאיפה זה נובע ולאן זה מוביל?!

זה לא נשמע לך הזוי לכתוב את כל זה בלי להתבלבל, בלי להסס, בלי לשים איזה סימן שאלה? קצת צניעות..?

מבינה שאתה רוצה לסנגר על ישראל אבל יש דברים אחרים לשבח את ישראל, לא ככה. 

לא להוציא את הקב"ה כלא צודק, כשלמעשה אתה יודע שהוא צדיק. נקודה. 

הכל תלוי איך מסתכלים- אירועים מהסוג של השואה וה7.10 מביאים את האדם ל2 אפשרויות: כפירה, או אמונה יותר חזקה. הכל תלוי באדם העובר אותם ומה היתה רמת האמונה שלו לפני כן. אירועים קשים לא סותרים אמונה, זה פשוט בחינה שחושפת את מה שיש בפנים. האמת לא משתנה בטוב וברע.
וכל היהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה' לאורך הדורות, תאמין לי שהם ראו בזה זכות וחובה למסור את נפשם למען הקב"ה, ולא חשבו שהם עושים בזה טובה לה' ואיזה חסד בלתי נתפס זה מצידם... 

כשאנחנו דבקים בה' אנחנו דבקים במקור חיותנו, במקור הטוב. אנחנו עושים בעיקר חסד עם עצמנו ועם נשמתנו! 
זה לא שאנחנו משהו נפרד שיש לנו יכולת לתת לה' בכלל, הוא זה שמחזיק ומחייה אותנו, אנחנו חלק מנשמת אפו. הוא פשוט אוהב אותנו וברא אותנו בשבילנו.

לסיכום, שאלת הצדיק ורע לו צריכה להיות שאלה לא צורת הסתכלות.

ברור שזה משנה

יש הבדל עצום בין השגחה נסתרת להשגחה גלויה.

אגב, זה מנהסתם תלוי גם ברמה האמונית שלנו אם תבואו אתי בקרי אני אבוא אתכם בחמת קרי.

אבל אפשר לומר שבבחינה הזאת אנחנו דיי בבחינת אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה. אבותינו מלפני שנים נתקו את הקשר עם השם. ומאז אנחנו חיים בעולם מנותק. מאחר והעולם לא במצבו הטבעי, השתנו כל הטבעים. בימי קדם כשאדם עשה עבירה הוא ראה את האפקט של זה. וכך גם עם המצוות. כשיש שכינה העולם נושם וחיי. היום אין כלום אז גם הכל כביכול נהפך למכני. העובדה שאנשים נכנסים היום לקודד הקודשים ולא קורה להם כלום זה על טבעי.

והעובדה שהיום זה נתפס כטבעי ממש לא הופך את זה לחלק ממשמעות החיים לנסות לחפש בזכוכית מגדלת את טביעות האצבע שלו. אנחנו אמורים לחזור לעצמנו ולהקרין מתוכנו את מציאות השם. לא לאסוף גרגירים מהרצפה..

מאחר והיום החומר בולט וכל דבר רוחני קשה לראות. אין מה להאשים אנשים שפשוט לא רואים. כי תכלס קשה מאד מאד לראות. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הדוגמא שהבאתי בשירשור הקודם היא דוגמא אחת מני רבות לכל מיני מצבים שמצדיקים את הקטרוג שיש לעם ישראל על השם כביכול. והם צודקים. תכלס איפה הוא? חזרנו הבייתה לארץ שהיא בבת עינו, ואין כלום. להתחיל לתרץ שהוא משגיח מאד כי עובדה שאנחנו מנצחים וכו זה תירוץ עגום ועלוב. במצב אידיאלי וטבעי אף אחד מעם ישראל לא אמור להיפגע בכלל.

אני מבינה את הבחינה שאתה מנסה להגיד, אבל 2 דברים:

א) לא מאשימים אותנו על זה שאין שכינה היום בהר הבית ועל זה שאנחנו לא מקרינים מתוכנו את מציאות ה'. זה פשוט לא מה שמצופה מאיתנו במציאות הזאת, אז מבחינתי השאלה אפילו לא מתחילה. 

היום מצפים מאיתנו לשמור על מה שאנחנו כן יכולים. על תפילה, על צניעות, לימוד תורה, בין אדם לחברו וכו 

ואם זו המציאות היום אז באיזשהו מקום זה כן רצון ה' כרגע. 

ב) זו אמירה קצת מסוכנת כי זה נשמע כזה נתינת לגיטימציה.. ובתכלס אנחנו צריכים להלחם להסתכל בעיניים רוחניות, ולא להגיד "טוב אז החומר שולט מה זה אשמתנו".

אז תלוי למי אומרים את זה ובאיזה הקשר. נגיד אם אומרים את זה לבן אדם שמרגיש רע עם עצמו זה בסדר כדי לעודד אותו להמשיך בעבודת ה'...

המצב הנוכחי הוא קילקול והוא תוצאה של מעשינו.

ורק אנחנו יכולים וחייבים להחזיר את המצב לקדמותו. ברור שזה על ידי תורה ומצוות בין היתר אבל לא רק. לא רק להתקבע ב4 אמות של הלכה. צריך ללמוד אמונה לעומק, לשאול שאלות, לשאוף שאיפות

אחרת פשוט נמשיך להתנענע כמו לולב ב18 מבלי שאף אחד מרגיש כלום 

שעם ישראל הולך עם ה' באש ובמים.

תחליט 

אתה מדבר על האידאל ואני מדברת על הדרך.

רוב הזמן צריך להיות מרוכזים בדרך אבל מדי פעם צריך להרים את הראש להסתכל קדימה ולהזכר לאן אנחנו הולכים כמו שאתה אומר.

בצד המדיני

כתבת דברים חצופים מאוד ולא חזרת בך.

ממקום של להצדיק את החוטא והחטא ולהאשים את הבורא אתה עובר לזלזול בדתיים ולהאשים אותם בעוון של אמונה פשוטה.

(נראה שהכיוון שלך ברור מאוד(!))

אתה כותב דברים עם שינויים משמעותיים כאילו זה מה שאמרת לפני וכאילו יצאנו עלייך לחינם.

(יש גם אי דיוקים בכתיבה הנוכחית)

באמת לא יודעת איך להגיב לזה..(גם להחליט אם להגיב לזה לקח לי כמה ימים)

איפה כתבתי שזה צודק לחטוא??

אני לא חייב להביא לך כלום.

אין לך תרבות דיבור את כל הזמן יוצאת על אנשים באצטלה של קדושה כאילו את מבינה הכל אבל את ממש לא את פשוט מתלהמת ומדברת מרגש כל הזמן. אם היית מתנסחת נורמלי כמו אנשים אחרים כאן בכיף הייתי מביא לך אבל זה לא פעם ראשונה שאת עושה את זה 

הם מדברים בעד עצמם. כדאי לשים לב מה אתה כותב.

הנה ציטוט:"מי יעז לפצות פה כנגד יהודי אחד שבוחר לא ללכת עם השם?

הצדק עמו."

אתה כותב לי כתגובה שאולי יש מדרש שמאשר את הדעה שלך. ואני אמרתי שאם יש לך אז אדרבה תביא אולי הצדק עמך ותחזק את עמדתך ללא עוררין, לטובתך. אתה מסרב. ואני מבינה מכך שגם אתה מבין שאין שום מדרש וסתם כתבת שטויות.

חחח מצחיק שאתה מדבר איתי על תרבות דיבור והשרשור שלך פותח באמירה מזלזלת שאנשים דתיים הם חולים(!), לא פחות ולא יותר, ושרשור קודם דיברת בצורה חצופה ללא אחר מאשר הקב"ה אז אני חושבת שלקרוא לדברים שלך מטוטמים זה המעט מהמעט מהגינויים שדבריך ראויים, אם הייתי פחות מנומסת אז דברי היו הרבה יותר חריפים.

וסלח לי אבל אם היה הרבה חכמה ותוכן ראוי בתגובות הייתי פונה בצורה שכלית גם כן.

לא מגיב על שאר הדברים שאמרת

של להביא את הציטוטים לכאן ותסביר למה זה מוכיח את טענתך.

מה זה?

איזה חלק אתה מדבר ומתוך זה לנסות להבין איך זה קשור למה שאתה אומר.

אם היו מאשימים אותי בחציפות ובכתיבה של שטויות וכו הייתי מתאמצת הרבה יותר.

אחרי שחיפשתי את המקורות וקראתי אני מבינה שסתם זרקת מקורות באוויר כדי להגיד שהבאת מקורות.

תקשיב הדברים שלך הם נורא חריפים וחצופים.

עזוב שאתה מדבר על הקב"ה ,אבל אפילו על ההורים אי אפשר לדבר ככה. להגיד שאנחנו עושים להורים טובה בזה שאנחנו מכבדים אותם? ממש לא! אפילו הורים שהם לא 100 חייבים לכבד וזה יהיה כפיות טובה לא לכבד. וזה לא לעשות להם טובה,אנחנו חייבים להם.אנחנו חייבים.

קל וחומר כשמדובר בקב"ה

הדברים שמופיעים במדרשי חז"ל חריפים פי מאה ממה שכתבתי כאן אני לא משועמם שבודה דברים מליבו ממקום של הפקרות

משתנים מתי ה' עונה. אבל אני לפחות ראיתי בחוש איך ה' עונה לתפילותיי.

אני גם רואה את השגחת ה' בסייעתא דשמיא בלימוד תורה. הוא מגלה לי חידושים וסודות-"ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו שנאמר (שיר השירים א, ג) עלמות אהבוך קרי ביה עלומות", ומקורות שמתאימים למהלכים שלי.

הכל חסד היה, צריך לפקוח עיניים. "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח."

שאנחנו בהכרח יכולים לדעת אותם ולשלוט עליהם

נראה שכעת בלתי אפשרי למצוא חוקיות בזה

1. כי מבחינה מהותית למדוד זה לצמצם לדבר חומרי, רוחניות במהותה חופשיה מזה.

2. תמיד יהיו תירוצים.

מי שמסתכל באמת רואה וחווה תוצאות.

ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא והמאריך בתפלתו מעליותא היא והאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג, יב) תוחלת ממושכה מחלה לב וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים הא לא קשיא אהא דמעיין בה הא דלא מעיין בה

רש"י - 

מעיין בה - אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A0%D7%94_%D7%90

שצריך לצפות באופן כללי שיתקיים תפילתו, כי אם לא למה הוא מבקש בכלל, ושמתקיים צריך להודות ל-ה'.

זה כמו שאתה עושה השתדלות ולא דואג אחרי זה אם זה יצא לפועל או לא, אלא סומך על ה'.

הצלחת לב מגיע מהתוחלת ממושכה.

א' - לא צריך להוסיף מילים לרש"י

ב' - המבוקש הוא רק אמצעי לתפילה ולא מטרתה (ע"ע מי מרום י"ב, בהקדמה)

כל התפילות מתקבלות? וגם אלה שמתקבלות לא תמיד פועלות שחשבנו שהם יפעלו.

ולא מבין איך זה משמע מהפסוק. זה הפרשנות על פי מצודות דוד.

avid;font-size:18px;">תוחלת ממשכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה

"תוחלת" - המייחל לדבר מה, והיא נמשכת ומתאחרת לבוא, היא לו לכאב לב; וכאשר באה התאוה, היא לו לעץ המגדל חיים, וירופא מכאב הלב.

והמלבי"ם אומר -

"תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה", יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה ובין תאוה, המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו, אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו, והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה, אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא, וכ"ש שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל, וכמ"ש תאות עצל תמיתנו, וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה:

לא מוצא פה שום זכר לעצבנות, אלא לציפייה ודאית שיתקיים.
 

לגמרי כמבואר בגמרא ובזוהר.

אבל המתפלל צריך להיות אופטימי שיתקבל ויתקיים תפילתו, כי אם לא אין לו את הבסיס לבקש.

זה לא משחק, אנחנו באמת רוצים את מה שאנחנו מבקשים.

כשזה מגיע למחלת לב, אז הצפייה יותר מדי מוגברת ועצבנית, אבל צריך להיות ציפייה כמו לכל דבר חיובי בעתיד, בצורה מדודה שלא מביאה למחלת לב.

וביחד עם זה, אנחנו מבינים שהפריזמה שלנו היא מוגבלת ולכן אנחנו לא יודעים עד הסוף מה טוב שיקרה.

לכן יש את נוסח חז"ל על תפילת הלחש שנכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה שבניהם היו נביאים.

שאני מבקש משהו ממשהו, ולהבדיל, מהקב"ה, אני יודע שהוא גם יכול לומר לא.

האם להיות אופטימי? בוודאי. אופטימי שהקב"ה שומע את הקול שלי וזה מניע משהו במציאות. מה זה מניע? צריך להיות נביא כדי לדעת את זה.

לא מבין איך מה שאתה כותב כאן קשור למה שכתוב שם.

מה שכתבת שם היה כביכול אין לנו שום מחויבות לקב"ה כיון שהוא לא דאג לנו לתנאי עבודה שלדעתך מגיעים לנו. זה סתם חוצפה (והתגובה שלי נמחקה כי אמרתי שאתה חצוף במקום להגיד שדבריך הם דברי חוצפה. אם דקדוקי עניות כאלה מניחים את דעתה של ההנהלה, לא אתווכח).

נכון, אין נבואה ואפשר להתווכח לגבי התגלות.

אבל אני לא עובד את ה' כי הוא מתגלה אלי ולא כי הוא עשה לי נעים. אני עובד את ה' כי זה מה שנכון לעשות. הוא עשנו ולו אנחנו, הוא עשנו ולא אנחנו. ולכן אנחנו מחויבים אליו. לא בגלל שהוא חמוד.

להגיד שמי שעובד את ה' במצב כזה הוא חולה? יש לו בעיות וחסרונות, ה' לא משגיח עליו מספיק, אבל הוא לא טועה

תצפי רק 30 שניות ותביני תמחלוקת בינינו

מ49:55 עד 50:30

אחד הטובים

הבנתי שאין לך תשובות,אל תעשה את זה יותר מביך

בבקשה לא להגרר לדיון אישי

https://www.yeshiva.org.il/ask/112228

בקיצור למי שאין כוח לקרוא (כדאי גם להסתכל בשאלות המשך שם), יש הבדל בין אדם שהיה בשואה ועזב את הדת שאז אין לשפוט אותו (אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו), לבין אדם שלא היה בדברים האלה ואומר באופן שכלי שעקרונית אין בעיה לעזוב את הדת, והדת היא רק בגדר אקסטרה למטיבי לכת. להשתמש בצער של אחרים וחשבונות של ה' ביחס לאחרים בשביל טצדקא של העבודה שלך זה פשוט לא שייך..... (אתה יכול לשאול על זה איך הגיוני שזה קרה, אבל אתה לא יכול בשם זה לעזוב את הדת, כי למה אם הוא סבל זה קשור לעבודת ה' שלך)

ובכל מקרה, נראה שתפיסת עבודת ה' כאן היא איזה חשבון ביני לבין מישהו זר, ואני צריך לרצות אותו. עבודת ה' עומדת ביסוד העולם, וה' הוא לא מישהו שחיצוני לי, אלא הוא נותן לי את ה"אני" שלי, הוא משמעות חיי, הוא כביכול הדם שזורם לי בעורקים ומחייה אותי. אי אפשר לוותר על זה כמו שאי אפשר לוותר על לחיות. ואכמ"ל ודו"ק וד"ל ועוד ראשי תיבות שנוהגים לשים בסוף שותי"ם.

ולגבי אין התגלות, לא מסכים, הרב דרוקמן וכן הרב שרקי וכן אמרו לי שהרב צבי יהודה אמרו שכבר עברנו את החצי בגאולה! אתחלתא דגאולה הייתה בזמן הגר"א....השכינה שבה לציון (הרב שרקי מסביר שכיוון שהשכינה שבה אז היהודים שבחו"ל היו ללא שמירת השכינה, וממילא יכלה להיגרם השואה). אמנם לא בתוקף מילואה והדרה ושלימותה, אבל היא שבה. המחזיר שכינתו לציון כפשוטו.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

ושנא את הרבנות

ככה כתוב בפרקי אבות

ואל תתוודע לרשות (המס)