מבחינתי כל עוד לא הגדרת לזה אין לזה שום ביטוי למשפט שאתה אומר "לא רואים את מציאות ה' היום".

השאלה על ההגדרה היא רלוונטית בעיקר כדי להבין למה אנחנו מצפים? לאיזו סוג של התגלות אנחנו מייחלים?

לי יהיה כיוון מסויים לתשובה ואני יוכל לומר אותו, אבל אני רוצה להבין קודם את הדעה שלך.

גילוי לצורך העניין יכול להיות גם אספקט כביכול חומרי כמו מלחמה. אך מלחמה ללא הרוגים כלל וכלל.

מצב שלא משאיר שום מקום לספק.

כמו מלחמת גדעון או מלחמת יהונתן ושאול במכמש

יש עוד גילויי א-להות שאתה מכיר? (נבואה היא גם אירוע של נס)

או שהקב"ה מבחינתך מתגלה בעיקר על ידי ניסים?

לגבי שכינה, "איש ואישה, זכו - שכינה בניהם", בהקשר הזה למילה שכינה לא נראה לי שיש כאן משהו שקשור לנס..

איך זה משנה אם ה' משגיח עלינו באופן גלוי או לא? הוא משגיח נקודה. השאלות יש להן מקום כשהן עולות באופן טבעי, אבל להפוך את זה לתפיסת חיים זה עקום... (וגם עלולים להכנס ללופ שאין לו סוף). כל הקטע בעולם זה ההסתר, ההעלם. זה לראות מעבר למה שאנחנו רואים בעיניים שלנו ולפרש בצורה של אמונה. כל הניסיון עד הגאולה זה הביטחון. 

מה שכתבת פשוט חסר הבנה מי זה ה' וגדולתו, ואתה כותב בדיוק ההיפך. במקום לעזור לעצמך לראות יותר את החסד העצום שלו איתנו כמו שאנחנו יודעים, מאמינים ובוטחים, כתבת שאנחנו אלה שעושים חסד איתו...! כנל בניגוד למה שכתבת שם שהוא לא תובע את עלבוננו, הקב"ה הוא סבלן ו"מלך עלוב" כמו שכותב התומר דבורה, כלומר הוא לא תובע את עלבונו שלו, ומטה כלפי חסד. 

והפכת את הכל, עד לרמה של להגיד שהצדק עם מי שעוזב את ה'...! מאיפה זה נובע ולאן זה מוביל?!

זה לא נשמע לך הזוי לכתוב את כל זה בלי להתבלבל, בלי להסס, בלי לשים איזה סימן שאלה? קצת צניעות..?

מבינה שאתה רוצה לסנגר על ישראל אבל יש דברים אחרים לשבח את ישראל, לא ככה. 

לא להוציא את הקב"ה כלא צודק, כשלמעשה אתה יודע שהוא צדיק. נקודה. 

הכל תלוי איך מסתכלים- אירועים מהסוג של השואה וה7.10 מביאים את האדם ל2 אפשרויות: כפירה, או אמונה יותר חזקה. הכל תלוי באדם העובר אותם ומה היתה רמת האמונה שלו לפני כן. אירועים קשים לא סותרים אמונה, זה פשוט בחינה שחושפת את מה שיש בפנים. האמת לא משתנה בטוב וברע.
וכל היהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה' לאורך הדורות, תאמין לי שהם ראו בזה זכות וחובה למסור את נפשם למען הקב"ה, ולא חשבו שהם עושים בזה טובה לה' ואיזה חסד בלתי נתפס זה מצידם... 

כשאנחנו דבקים בה' אנחנו דבקים במקור חיותנו, במקור הטוב. אנחנו עושים בעיקר חסד עם עצמנו ועם נשמתנו! 
זה לא שאנחנו משהו נפרד שיש לנו יכולת לתת לה' בכלל, הוא זה שמחזיק ומחייה אותנו, אנחנו חלק מנשמת אפו. הוא פשוט אוהב אותנו וברא אותנו בשבילנו.

לסיכום, שאלת הצדיק ורע לו צריכה להיות שאלה לא צורת הסתכלות.

ברור שזה משנה

יש הבדל עצום בין השגחה נסתרת להשגחה גלויה.

אגב, זה מנהסתם תלוי גם ברמה האמונית שלנו אם תבואו אתי בקרי אני אבוא אתכם בחמת קרי.

אבל אפשר לומר שבבחינה הזאת אנחנו דיי בבחינת אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה. אבותינו מלפני שנים נתקו את הקשר עם השם. ומאז אנחנו חיים בעולם מנותק. מאחר והעולם לא במצבו הטבעי, השתנו כל הטבעים. בימי קדם כשאדם עשה עבירה הוא ראה את האפקט של זה. וכך גם עם המצוות. כשיש שכינה העולם נושם וחיי. היום אין כלום אז גם הכל כביכול נהפך למכני. העובדה שאנשים נכנסים היום לקודד הקודשים ולא קורה להם כלום זה על טבעי.

והעובדה שהיום זה נתפס כטבעי ממש לא הופך את זה לחלק ממשמעות החיים לנסות לחפש בזכוכית מגדלת את טביעות האצבע שלו. אנחנו אמורים לחזור לעצמנו ולהקרין מתוכנו את מציאות השם. לא לאסוף גרגירים מהרצפה..

מאחר והיום החומר בולט וכל דבר רוחני קשה לראות. אין מה להאשים אנשים שפשוט לא רואים. כי תכלס קשה מאד מאד לראות. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הדוגמא שהבאתי בשירשור הקודם היא דוגמא אחת מני רבות לכל מיני מצבים שמצדיקים את הקטרוג שיש לעם ישראל על השם כביכול. והם צודקים. תכלס איפה הוא? חזרנו הבייתה לארץ שהיא בבת עינו, ואין כלום. להתחיל לתרץ שהוא משגיח מאד כי עובדה שאנחנו מנצחים וכו זה תירוץ עגום ועלוב. במצב אידיאלי וטבעי אף אחד מעם ישראל לא אמור להיפגע בכלל.

אני מבינה את הבחינה שאתה מנסה להגיד, אבל 2 דברים:

א) לא מאשימים אותנו על זה שאין שכינה היום בהר הבית ועל זה שאנחנו לא מקרינים מתוכנו את מציאות ה'. זה פשוט לא מה שמצופה מאיתנו במציאות הזאת, אז מבחינתי השאלה אפילו לא מתחילה. 

היום מצפים מאיתנו לשמור על מה שאנחנו כן יכולים. על תפילה, על צניעות, לימוד תורה, בין אדם לחברו וכו 

ואם זו המציאות היום אז באיזשהו מקום זה כן רצון ה' כרגע. 

ב) זו אמירה קצת מסוכנת כי זה נשמע כזה נתינת לגיטימציה.. ובתכלס אנחנו צריכים להלחם להסתכל בעיניים רוחניות, ולא להגיד "טוב אז החומר שולט מה זה אשמתנו".

אז תלוי למי אומרים את זה ובאיזה הקשר. נגיד אם אומרים את זה לבן אדם שמרגיש רע עם עצמו זה בסדר כדי לעודד אותו להמשיך בעבודת ה'...

המצב הנוכחי הוא קילקול והוא תוצאה של מעשינו.

ורק אנחנו יכולים וחייבים להחזיר את המצב לקדמותו. ברור שזה על ידי תורה ומצוות בין היתר אבל לא רק. לא רק להתקבע ב4 אמות של הלכה. צריך ללמוד אמונה לעומק, לשאול שאלות, לשאוף שאיפות

אחרת פשוט נמשיך להתנענע כמו לולב ב18 מבלי שאף אחד מרגיש כלום 

שעם ישראל הולך עם ה' באש ובמים.

תחליט 

אתה מדבר על האידאל ואני מדברת על הדרך.

רוב הזמן צריך להיות מרוכזים בדרך אבל מדי פעם צריך להרים את הראש להסתכל קדימה ולהזכר לאן אנחנו הולכים כמו שאתה אומר.

בצד המדיני

כתבת דברים חצופים מאוד ולא חזרת בך.

ממקום של להצדיק את החוטא והחטא ולהאשים את הבורא אתה עובר לזלזול בדתיים ולהאשים אותם בעוון של אמונה פשוטה.

(נראה שהכיוון שלך ברור מאוד(!))

אתה כותב דברים עם שינויים משמעותיים כאילו זה מה שאמרת לפני וכאילו יצאנו עלייך לחינם.

(יש גם אי דיוקים בכתיבה הנוכחית)

באמת לא יודעת איך להגיב לזה..(גם להחליט אם להגיב לזה לקח לי כמה ימים)

איפה כתבתי שזה צודק לחטוא??

אני לא חייב להביא לך כלום.

אין לך תרבות דיבור את כל הזמן יוצאת על אנשים באצטלה של קדושה כאילו את מבינה הכל אבל את ממש לא את פשוט מתלהמת ומדברת מרגש כל הזמן. אם היית מתנסחת נורמלי כמו אנשים אחרים כאן בכיף הייתי מביא לך אבל זה לא פעם ראשונה שאת עושה את זה 

הם מדברים בעד עצמם. כדאי לשים לב מה אתה כותב.

הנה ציטוט:"מי יעז לפצות פה כנגד יהודי אחד שבוחר לא ללכת עם השם?

הצדק עמו."

אתה כותב לי כתגובה שאולי יש מדרש שמאשר את הדעה שלך. ואני אמרתי שאם יש לך אז אדרבה תביא אולי הצדק עמך ותחזק את עמדתך ללא עוררין, לטובתך. אתה מסרב. ואני מבינה מכך שגם אתה מבין שאין שום מדרש וסתם כתבת שטויות.

חחח מצחיק שאתה מדבר איתי על תרבות דיבור והשרשור שלך פותח באמירה מזלזלת שאנשים דתיים הם חולים(!), לא פחות ולא יותר, ושרשור קודם דיברת בצורה חצופה ללא אחר מאשר הקב"ה אז אני חושבת שלקרוא לדברים שלך מטוטמים זה המעט מהמעט מהגינויים שדבריך ראויים, אם הייתי פחות מנומסת אז דברי היו הרבה יותר חריפים.

וסלח לי אבל אם היה הרבה חכמה ותוכן ראוי בתגובות הייתי פונה בצורה שכלית גם כן.

לא מגיב על שאר הדברים שאמרת

של להביא את הציטוטים לכאן ותסביר למה זה מוכיח את טענתך.

מה זה?

איזה חלק אתה מדבר ומתוך זה לנסות להבין איך זה קשור למה שאתה אומר.

אם היו מאשימים אותי בחציפות ובכתיבה של שטויות וכו הייתי מתאמצת הרבה יותר.

אחרי שחיפשתי את המקורות וקראתי אני מבינה שסתם זרקת מקורות באוויר כדי להגיד שהבאת מקורות.

תקשיב הדברים שלך הם נורא חריפים וחצופים.

עזוב שאתה מדבר על הקב"ה ,אבל אפילו על ההורים אי אפשר לדבר ככה. להגיד שאנחנו עושים להורים טובה בזה שאנחנו מכבדים אותם? ממש לא! אפילו הורים שהם לא 100 חייבים לכבד וזה יהיה כפיות טובה לא לכבד. וזה לא לעשות להם טובה,אנחנו חייבים להם.אנחנו חייבים.

קל וחומר כשמדובר בקב"ה

הדברים שמופיעים במדרשי חז"ל חריפים פי מאה ממה שכתבתי כאן אני לא משועמם שבודה דברים מליבו ממקום של הפקרות

משתנים מתי ה' עונה. אבל אני לפחות ראיתי בחוש איך ה' עונה לתפילותיי.

אני גם רואה את השגחת ה' בסייעתא דשמיא בלימוד תורה. הוא מגלה לי חידושים וסודות-"ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו שנאמר (שיר השירים א, ג) עלמות אהבוך קרי ביה עלומות", ומקורות שמתאימים למהלכים שלי.

הכל חסד היה, צריך לפקוח עיניים. "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח."

שאנחנו בהכרח יכולים לדעת אותם ולשלוט עליהם

נראה שכעת בלתי אפשרי למצוא חוקיות בזה

1. כי מבחינה מהותית למדוד זה לצמצם לדבר חומרי, רוחניות במהותה חופשיה מזה.

2. תמיד יהיו תירוצים.

מי שמסתכל באמת רואה וחווה תוצאות.

ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא והמאריך בתפלתו מעליותא היא והאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג, יב) תוחלת ממושכה מחלה לב וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים הא לא קשיא אהא דמעיין בה הא דלא מעיין בה

רש"י - 

מעיין בה - אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A0%D7%94_%D7%90

שצריך לצפות באופן כללי שיתקיים תפילתו, כי אם לא למה הוא מבקש בכלל, ושמתקיים צריך להודות ל-ה'.

זה כמו שאתה עושה השתדלות ולא דואג אחרי זה אם זה יצא לפועל או לא, אלא סומך על ה'.

הצלחת לב מגיע מהתוחלת ממושכה.

א' - לא צריך להוסיף מילים לרש"י

ב' - המבוקש הוא רק אמצעי לתפילה ולא מטרתה (ע"ע מי מרום י"ב, בהקדמה)

כל התפילות מתקבלות? וגם אלה שמתקבלות לא תמיד פועלות שחשבנו שהם יפעלו.

ולא מבין איך זה משמע מהפסוק. זה הפרשנות על פי מצודות דוד.

avid;font-size:18px;">תוחלת ממשכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה

"תוחלת" - המייחל לדבר מה, והיא נמשכת ומתאחרת לבוא, היא לו לכאב לב; וכאשר באה התאוה, היא לו לעץ המגדל חיים, וירופא מכאב הלב.

והמלבי"ם אומר -

"תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה", יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה ובין תאוה, המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו, אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו, והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה, אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא, וכ"ש שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל, וכמ"ש תאות עצל תמיתנו, וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה:

לא מוצא פה שום זכר לעצבנות, אלא לציפייה ודאית שיתקיים.
 

לגמרי כמבואר בגמרא ובזוהר.

אבל המתפלל צריך להיות אופטימי שיתקבל ויתקיים תפילתו, כי אם לא אין לו את הבסיס לבקש.

זה לא משחק, אנחנו באמת רוצים את מה שאנחנו מבקשים.

כשזה מגיע למחלת לב, אז הצפייה יותר מדי מוגברת ועצבנית, אבל צריך להיות ציפייה כמו לכל דבר חיובי בעתיד, בצורה מדודה שלא מביאה למחלת לב.

וביחד עם זה, אנחנו מבינים שהפריזמה שלנו היא מוגבלת ולכן אנחנו לא יודעים עד הסוף מה טוב שיקרה.

לכן יש את נוסח חז"ל על תפילת הלחש שנכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה שבניהם היו נביאים.

שאני מבקש משהו ממשהו, ולהבדיל, מהקב"ה, אני יודע שהוא גם יכול לומר לא.

האם להיות אופטימי? בוודאי. אופטימי שהקב"ה שומע את הקול שלי וזה מניע משהו במציאות. מה זה מניע? צריך להיות נביא כדי לדעת את זה.

לא מבין איך מה שאתה כותב כאן קשור למה שכתוב שם.

מה שכתבת שם היה כביכול אין לנו שום מחויבות לקב"ה כיון שהוא לא דאג לנו לתנאי עבודה שלדעתך מגיעים לנו. זה סתם חוצפה (והתגובה שלי נמחקה כי אמרתי שאתה חצוף במקום להגיד שדבריך הם דברי חוצפה. אם דקדוקי עניות כאלה מניחים את דעתה של ההנהלה, לא אתווכח).

נכון, אין נבואה ואפשר להתווכח לגבי התגלות.

אבל אני לא עובד את ה' כי הוא מתגלה אלי ולא כי הוא עשה לי נעים. אני עובד את ה' כי זה מה שנכון לעשות. הוא עשנו ולו אנחנו, הוא עשנו ולא אנחנו. ולכן אנחנו מחויבים אליו. לא בגלל שהוא חמוד.

להגיד שמי שעובד את ה' במצב כזה הוא חולה? יש לו בעיות וחסרונות, ה' לא משגיח עליו מספיק, אבל הוא לא טועה

תצפי רק 30 שניות ותביני תמחלוקת בינינו

מ49:55 עד 50:30

אחד הטובים

הבנתי שאין לך תשובות,אל תעשה את זה יותר מביך

בבקשה לא להגרר לדיון אישי

https://www.yeshiva.org.il/ask/112228

בקיצור למי שאין כוח לקרוא (כדאי גם להסתכל בשאלות המשך שם), יש הבדל בין אדם שהיה בשואה ועזב את הדת שאז אין לשפוט אותו (אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו), לבין אדם שלא היה בדברים האלה ואומר באופן שכלי שעקרונית אין בעיה לעזוב את הדת, והדת היא רק בגדר אקסטרה למטיבי לכת. להשתמש בצער של אחרים וחשבונות של ה' ביחס לאחרים בשביל טצדקא של העבודה שלך זה פשוט לא שייך..... (אתה יכול לשאול על זה איך הגיוני שזה קרה, אבל אתה לא יכול בשם זה לעזוב את הדת, כי למה אם הוא סבל זה קשור לעבודת ה' שלך)

ובכל מקרה, נראה שתפיסת עבודת ה' כאן היא איזה חשבון ביני לבין מישהו זר, ואני צריך לרצות אותו. עבודת ה' עומדת ביסוד העולם, וה' הוא לא מישהו שחיצוני לי, אלא הוא נותן לי את ה"אני" שלי, הוא משמעות חיי, הוא כביכול הדם שזורם לי בעורקים ומחייה אותי. אי אפשר לוותר על זה כמו שאי אפשר לוותר על לחיות. ואכמ"ל ודו"ק וד"ל ועוד ראשי תיבות שנוהגים לשים בסוף שותי"ם.

ולגבי אין התגלות, לא מסכים, הרב דרוקמן וכן הרב שרקי וכן אמרו לי שהרב צבי יהודה אמרו שכבר עברנו את החצי בגאולה! אתחלתא דגאולה הייתה בזמן הגר"א....השכינה שבה לציון (הרב שרקי מסביר שכיוון שהשכינה שבה אז היהודים שבחו"ל היו ללא שמירת השכינה, וממילא יכלה להיגרם השואה). אמנם לא בתוקף מילואה והדרה ושלימותה, אבל היא שבה. המחזיר שכינתו לציון כפשוטו.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!