לך אין שליטה על אף אחד בעולם חוץ מעל עצמך.. וגם זה לא באמת.

מה אצלך? איך מקדמים את החיים שלך? איך עושים שלך יהיה נעים יותר בעולם?

(או בצד השלילי: מה כואב לך?)

לצערי זה בהחלט יכול לקרות, אבל אני לא רוצה.....

הכוונה, למלא את עצמי בעולם שלי.

האושר שלך לא נמצא בכף היד של אף אחד אחר

התפיסה שאדם אחר צריך לשנות כדי שיהיה לי טוב הרבה פעמים תוקעת אותנו כי יש לנו עבודה לעשות בעצמנו אבל הציפייה מבן הזוג ממסכת אותה

זה נכון שיש ציפייה מהגבר וזה בריא, אבל תמצי קודם את מה שבידך לעשות עבורך. אל תשבי לחכות לאף אחד

יש הבדל בין למשל להיות מרוקנת ולרצות לצאת למסעדה או לבילוי ולשבת לרטון על הספה - אתה לא מוציא אותי, לא אכפת לך מהזוגיות, אנחנו תקועים וכו (גם אם זה בינך לבין עצמך)  לבין לספק לעצמך את הצורך בבילוי, ולהנכיח חוסר - היה לי ממש כיף בהופעה, אבל אם היית בא איתי הייתי נהנית יותר. לא רק מולו, גם ובעיקר מול עצמך

הרבה פעמים כשאנחנו מרוקנים בעצמנו נוח לנו גם להשליך את זה על בן הזוג. אם עד עכשיו ככה התנהלתם, ולא היה על זה שיח, או לא שמת את האצבע על מקום החוסר שלך, סביר להניח שהוא לא יבין מה את רוצה ממנו

בקיצור - תתמקדי בך קודם

לגבי מה שכתבת

זה נושא שמעסיק אותי הרבה לאחרונה.

אני שואלת

האם מהות הזוגיות היא לא שותפות??

כלומר זוגיות זה שותפות.

אז אם כל אחד עושה את מה שטוב לו

איפה נכנס העניין של לבוא אחד לקראת השני?

הרי זוגיות זה גם הקרבה..

התחלתי לחשוב שאני תופסת לא נכון את המבנה שבו זוגיות אמורה להתנהל.

חשבתי שצריך להקריב הרבה בשביל שלום בית

מסתבר שאני טועה

זוגיות זו הקרבה

לדעתי, הקרבה של ההרגלים שלנו להיות קורבניים.

ברור שזוגיות זו שותפות. אבל יש הבדל בין שותפות לתלות רגשית ונואשות שמביאה אותנו למצב קורבני ומאשים ועושים את זה באמצעות נפרדות. אני צריכה להיות אישה שמחה ומלאה גם בלי קשר לבעלי, ובלי תלות בו כמקור האושר היחיד למרות שהוא החצי שלי, במה שקשור אליי אישית. וכנל גם הוא. גם לפני שהתחתנו היו לנו חיים, לא?

כשאנחנו במקום טוב עם עצמנו, אנחנו רוצים טוב בזוגיות ממקום בריא

כשאנחנו במקום לא טוב וחסר מצד תחושת משמעות, סיפוק, שמחה במה שיש לנו והנעה עצמית ומחכים שמישהו ימלא אותנו כל הזמן - זה כבר פחות טוב, וגם לא באמת עובד בסוף. כי העיקר עדיין חסר

אז נכון,גם בתוך זוגיות יש תלות מסוימת מטבע הבלעדיות של מערכת היחסים הזו ב"ה. וצריך להקריב ולוותר, אבל לשים לב כי יש גבול דק בין לוותר מתוך מקום נפשי שנותן לי לבין לוותר ממקום נפשי שבו אני מרגישה שלוקחים לי

זו הדעה שלי בעניין. מקווה שמתיישב לך

מכיר מאוד מה שאת מתארת

חשוב מאוד לדבר איתו, לפתוח איתו את הדברים בצורה נעימה שיבין מה *את* מרגישה.

אם את היותר אקטיבית תנסי ליזום זמנים זוגיים: סדנאות, הליכות, משחקים, יציאות, כל דבר זוגי שאפשר ועולה על רוחך.

מזדהה לגמרי

אם תמצאי פתרון תספרי לנו

ממש לא רואה שום בעיה.

אוהב אותי, כיף לו, לא משעמם לו.

כל מה שאני לא מרגישה (:

התחושות ידועות

1. לא להתייאש

2. תמלאי גם את הזמן שלך, לעצמך, כמו שהציעה לך פה מאוד יפה @עוד מעט פסח, תשקיעי גם בעצמך, והרבה, תתני לך רגעים וחוויות טובות עבור עצמך כדי שכאדם תרגישי טוב.

3. אם את מרגישה ככה את לא ממציאה, תנסי בכל דרך להעביר לו את ההרגשה *שלך* בלי האשמה כלפיו אלא ברצון משותף לשינוי

להקשיב לך הוא מוכן? איך התקשורת ביניכם?

היה איזה ערב שנורא רציתי שנשב ונדבר, ולא היה לבעלי כח.

אז כתבתי בקבוצת וואטסאפ של חברות למי בא לארח אותי- ונסעתי לבקר חברה. היה לי ממש כיף, חזרתי באורות, ולמחרת בערב פתאום היה לו חשק לזמן זוגי...

קחי לך כלל אצבע-

לא כיף להיות עם מישהו עייף, שחוק וממורמר.

אז אם תטפלי בעצמך, תדאגי להיות במיטבך, וככל הנראה הוא כבר ירצה בקירבה.

וכן, כמובן שחשוב גם להגיד מה את רוצה ומה ישמח אותך (אני אישית לא הבנתי מה הודעה שלך אם מה שאת רוצה זה טיפול זוגי, לימוד משותף או טיסה יחד לחו''ל).

שווה לברר עם עצמך מה באמת חסר לך, לומר לו, ואחר כך- להרפות.

ללכת לשמח את עצמך גם אם מה שביקשת לא קורה כרגע, ולסמוך עליו שבסוף הוא ירצה לשמח אותך ולתת לך את מה שחסר לך, גם אם הוא לא מרגיש בחוסר.

(כמובן, כותבת לך כי את זו שהתייעצת כאן, ואת יכולה לשנות רק את הצד שלך).

בשבוע האחרון התחלתי לשים לב כל הזמן, אם אני כיפית, מקרבת, נעימה. אני בהחלט משתדלת.

הוא די עייף אחרי מילואים ארוכים.

מבינה אבל די, לא במשמרת שלי.

חושבת שצריך טיפול, הלוואי והוא היה מסכים!!!

שאת לא צריכה להיות כיפית נעימה ומקרבת *כלפיו*.

תהיי כיפית לעצמך.

לא כי את כפויית טובה או כי לא אכפת לך ממנו. אלא בגלל ש-

א. ככה הוא ירגיש בחסרון שלך. אם יהיה לך כיף ונהדר עם הילדים, עם המשפחה ועם חברות, והוא פחות יפגוש אותך- אולי הוא קצת יותר יתגעגע וירצה להשקיע.

וכמובן, אני לא מתכוונת לעשות עליו חרם או ברוגז. פשוט לא לכרכר סביבו ולא לתלות בו את כל עולמך.

ב. (וכנראה יותר חשוב) ככה את לא תצברי מרמור כלפיו, שאת משקיעה ועושה בשביל הקשר והוא לא. לכי לדאוג לעצמך, לפי מה שכיף לך, לא לפי מה שאת חושבת שהוא רוצה ממך.

עופי על עצמך ועל החיים. וכשהוא ירצה- הוא יצטרף. 

את לא מבינה איזה אוויר הכנסת לי.

תודה

אז  זה סרט אחר לגמרי. בעיניי לפחות.  ועדיין את צריכה ל היות נחמדה וגדולה ואופטימית ולא תלויה  בו.

אפשר לראות בזה הזדמנות , מתנה - לפתוח משברים/מטענים שהצטברו.

זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי, אבל יתכן שגם משהו שנראה לכאורה קטן/שולי/ש"התגברנו עליו" (אבל לא באמת) - יעיב, יחצוץ, ירחיק ביננו...

וחבל.

תשקיעי בעצמך. ייתכן והעולם שלו מלא במה שהוא מכיר ולכן לא צריך /יודע שיש חיים מחוץ לבלון שלו.

הוא צריך להיפגש בעולם חדש.

ואם תצרי לעצמך עולם חדש ויפה הוא ישמח להצטרף.

זוגיות היא דינמיקה, ושינוי מצד אחד יכול להשפיע על כל ההתנהלות.

עוד מעט תהיה תקופה טובה.

(מאת מגיד עתידות)

כתבו לך פה דברים מהממים.
2 כיוונים- הראשון זה לדבר את הלב שלך. להקביל את החוסר שלך במשהו מהעולם שלו שהוא מבין בו  (גבר שמפריע לו לקרוא את זה מוזמן להתקדם מהתגובה- גברים בד"כ מבינים מהר מאוד גשמקבילים את החוסר באינטימיות רגשית את החוסר במיניות- ממש ככה- לא יודעת אם זו המציאות וזה לא משנה, תגידי לו- לי מספיק שאנחנו יחד פעמיים בחודש. לא מבינה מה חסר לא רוצה טיפול. איך תרגיש? אותו דבר בחוסר אינטימיות זוגית מהצד שלי כאשה)
והכיוון השני לפתח את עצמך כמה שאת יכולה.

ממני, שבעצמי מחפשת את התשובות והדרך הנכונה, ממש כמוך, ונתרמת מהשרשור בעצמי..

האיום, והדרדור אמצעים

היא שגויה.

ולא יהיו תוצאות טובות.

איכשהו טעיתי ולא קראתי נכון

ואני שמח מאוד שטעיתי ושלא ניסתה להמריד

אמלול הצד השני ע"י השימוש של מניעת יחסים רק כדי לגרום לו תסכול (לא מדברת על מקום שאחד מבני הזוג לא מרגיש מספיק שרוצה, יכול

 פתוח וכו') זה אחד הדברים הכי קשים..

לפעמים אפילו מסכים איתך נקודתית

ועדיין נושבת אנרגיה מאוד מאוד כבדה ומיואשת מההודעות שלך. ולא נעים לקרוא. עושה כיווץ.

היא הציעה דרך להסביר

על ידי נתינת דוגמה

הוא לא חושב שיש בעיה כי שום דבר לא חסר לו. או שהוא לא מרגיש את מה שחסר לו.

אז נסי לראות איך את גורמת לו להבין שכן. בלי להגיד לו ישירות, ובלי להתחנן אליו בשום צורה.

אני לא מכירה את הדינמיקה בינכם.
 

אבל אם את מובנת מאליה, אם הוא מקבל יחס מסויים ללא מאמץ מצידו, אם את לוקחת אחריות במקומו,

או לחילופין, הוא התרגל ליובש...

תאזני את זה. תגרמי לו להבין שיש לו מה להפסיד. לא בדיבורים, במעשים.

בשביל אהבה צריך לעבוד, ואם אין עבודה, אין משכורת.

ואת לא תלויה בו, את יודעת לדאוג לעצמך ולבחון אם משהו עומד בסטנדרטים שלך.
 

דינמיקה זוגית צריכה לשמור על מתח מסויים.

יש לי מה להרוויח, ולהפסיד כשאני לא פועל למען אותו רווח.

הוא לא עושה לך טובה, הוא עושה טובה לעצמו.

את צריכה להאמין שיותר ממה שאת מפסידה אותו במצב הזה, הוא זה שמפסיד אותך.

בד"כ זה עושה את העבודה בלי שום מאמץ נוסף.

לא לעשות את זה מרגש שלילי חלילה. לא מנקמנות או מרמור או כעס.

אלא מתוך הקשבה לעצמך.

נניח שאת תמיד דואגת ועושה לו גם כשלא מתחשק לך, תראי אם את לא בנתינת יתר.

ותעצרי כשפחות מתאים לך.

לפעמים המרמור או החוסר מגיע מחוסר הדדיות לא מכוון.

מהרגשה שלא רואים אותי, שאני גם כאן, הי, מה עם הצורך שלי? כל הזמן אני רואה אותך!

ואתה לא רואה אותי (כי אני משדרת חוזק) ובעצם גם אני לא רואה אותי (כי אני עסוקה בנתינה לאחר)

בהנחה שזה הסיפור -

אני מניחה שאת לא התכוונת להיות על תקן המעניקה באופן חד צדדי, והוא לא רצה שתעניקי לו בלי חשבון. והוא בכלל לא מבין מה רע לך (כי טוב לו, את מפנקת והוא מניח שגם לך טוב).

כמו שאמרה סוסה אדומה, פשוט צריך לשנות במעשים.

אפילו קטנים ממש, ברמת להכין את מה שמתחשק לך לאכול גם אם האחרים פחות אוהבים. קצת יותר להתחשב בך ולא להתמקד באחר.

במיוחד שאם היה במילואים, מן הסתם היית בנתינה כל הזמן "בתפקיד" ויש לך ציפייה להיות קצת בצד המקבל.

* אם הוא חווה קושי במילואים, או אם הוא הרגע נחת, כדאי לראות אם זה פשוט תקופת הסתגלות. או דורש התייחסות רצינית יותר.

אבל מכיוון שכתבת שזה היה גם לפני כן הרשיתי לעצמי.

אם מה שכתבתי לא רלוונטי, כמובן אל תתייחסי.

אז עכשיו הוא צריך להיות בצד הנותן בבית..

מי אמר לך שבמילואים הוא היה בצד המקבל?

לכן אמרתי שאם זה תקופת הסתגלות, אולי צריך התייחסות רצינית יותר.

זה שהוא היה במילואים בנתינה, לא סותר את זה שהיא הייתה לבד בנתינה!

זה מרוקן את שני הצדדים.

ואז משווים ועושים סדר עדיפויות

אם שני אלה לא הולכים אז באמת הייתי מצד אחד מנסה את הכיוון של להעצים ולחזק את עצמך גם בלי קשר וגם ללכת לייעוץ/אימון/טיפול לבד אצל מישהי שיודעת לעבוד גם עם אחת מבני הזוג.

בהצלחה!

יש הרבה אנשים שנרתעים מטיפול/עבודה נפשית. יש לזה כל מיני סיבות, חלקן מוצדקות וחלקן לא. רושם מוטעה, נסיון עבר, חשש מפגיעות, אי רצון לגעת בנושאים כואבים ועוד אלף ואחת סיבות. בטיפול זוגי עלול להצטרף גם תחושה שבן/בת הזוג רוצה טיפול רק בשביל להוכיח שהוא צודק, או חשש שבשונה מטיפול אישי, בן הזוג עלול להעלות נושאים בקצב שלו שלא מתאים בהכרח לשני.

כמובן, טיפול טוב אצל מטפל טוב, יכול להעשות בזהירות המתאימה שתפיג את החששות, אבל לא כולם משתכנעים בזה. 

יש על זה הרחבות בספר המוח הנשי וגברים מנוגה נשים ממאדים

סליחה על השליליות, אבל האם יש לדעתך הרבה זוגות שמצליחים לחיות בצורה האידיאלית עליה את מדברת?

נראה שכל כך הרבה זוגות מסתבכים, וגם אצל אלו שלא, נראה שיש יותר מדי מקרים שכלפי חוץ נראים מקסימום כבינוניות, ולא כמשהו מספק מספיק.

הם בד"כ לא יפרסמו זאת בראש חוצות או אפילו בפלטפורמה מצומצמת.

ויש עוד הרבה המון אחרים שיכולים בהחלט להגיע לשם. ואם לא מצליחים לבד אז עם העזרה הנכונה והמותאמת אליהם ביותר.

ויותר מהמילה "אידיאלית" שכתבת הייתי מגדירה זאת כ"השקעה", "לימוד", "כיוונון המשאבים למקום הנכון", "עבודה הכי מתגמלת" וכן הלאה...

כי זה לא "פוף" קורה או שלא

זה לא ש"אנחנו זוג "דפוק" והם לא"

זה לא ש"אין לנו את זה" ו"להם יש"

זה לא "לחיות בחלום ורוד על ענן כל החיים בלי להשקיע"

אלא זה באמת באמת לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות

כולנו

ותורה היא ולימוד היא צריכה

וכלל שיותר נלמד ויותר ניישם נגדל לתוך זה ונצמח עוד ועוד, גם בתור האדם האינדיבידואל שאנחנו וגם בתור הזוג שאנחנו ב"ה.

הכל בראש, באמת.

מיליארדי אנשים חיים באסיה, אירופה ובאמריקה עם טמפרטורות נמוכות בעשרות מעלות צלזיוס לעומת ירושלים, והחיים שם נמשכים כרגיל, ילדים הולכים לגני השעשועים אחר הצהריים, אנשים עושים הליכות וריצות בשביל הכושר, ילדים במעונות יוצאים לחצר אם לא גשום או מושלג...

אין להם dna שונה שמגן עליהם מהקור, הם פשוט רגילים אליו ויודעים שהוא חלק מהחיים. הכל בראש. אם מחליטים שטמפרטורה נמוכה היא חלק מהחיים ופשוט ממשיכים כרגיל, אז זה קורה. 

בקיצור, אל תוותרו בגלל הקור על אף אטרקציה או משהו שאתם רוצים לעשות. תתלבשו חם וצאו ליהנות!

ואסביר:

ארון הבגדים של כל אחד מאיתנו מותאם לצרכים האישיים, מושפע ממזג האויר שרגילים אליו.  

בארץ - ארון הבגדים ומגוון הפריטים של תושבי הערבה ואילת בהכרח שונה מהמקביל לו של תושבי ירושלים, גוש עציון, הגליל העליון והגולן.  

בחו"ל, אופנת החורף מותאמת למזג האויר המקומי.  בגדים הרבה יותר חמים מהמקובל בישראל.  

שכנים שלנו (אנשים מבוגרים) שעלו לישראל לפני לא מעט שנים, היו עכשיו בטיול של שבועיים בארה"ב.  בביקור משפחתי לרגל יום הולדת לסבא שם.  בניו ג'רזי.  סיפרו שקפאו מקור !! נאלצו לקנות שם מעילים כי המעיל שהביאו מהארץ לא הספיק 🥶 - וזה מזג אויר שהם היו רגילים אליו בילדות ובשנות הנעורים עד שעלו לארץ. פשוט הביגוד  שיש להם היום כבר לא מותאם לסביבה הקודמת.

גם שאנחנו מטיילים בחו"ל ונכנסים לעשות שופינג - הרבה מאוד מהאופנה לא מתאימה למזג האויר בארץ. 

אבל הקור הירושלמי הוא לא הקור האירופאי, ולא דורש ביגוד מיוחד... 

פליז ג'וזף קאופמן שיש לכל תלמיד ישיבה תיכונית ומלווה אותו עד שאשתו זורקת לו בגיל 50, בהחלט עושה את העבודה.

אם אתם בקטע של יינות גם את יקב גוש עציון וגם את יקב פסגות שיש סיורי טעימות.

מוזיאון אסירי המחתרות מהמם אם אתם אוהבים היסטוריה.

אני אנסה לחשוב על עוד רעיונות...

כלומר, אני צריך לצאת לשלוש תפילות ביום.

חוץ מזה בפעם האחרונה בשלושה ימים עשינו טיול קצר בחוץ ושאר הזמן נתנו לעצמינו, לדבר, להקשיב ולהתפנק ביחד בלי 'כוננות ילדים' נון סטופ. בהנחה שיש חימום במקום שמתארחים בו - זה לא בעיה.

למען האמת, אולי ישתנה השבוע, נכון לכרגע עוד לא באמת התחיל החורף. שבוע שעבר בירושלים בשעות היום היה אפשר להיות קייצי לגמרי, בערב היה צריך סוודר.

לבדוק באתר של עיריית ירושלים.

או להתקשר ל106 לברר.

יש בירושלים מבחר מקומות בילוי .מוזאונים,אתרי מורשת.

שוק מחנה יהודה .שכונות כמו ימין משה או נחלת שבעה.

מוזיאון המדע בלי ילדים זו חוויה אחרת וממש מומלצת!

הגן הבוטני.

יש סדנת יצירה בקרמיקה השכונת מקור ברוך- 5 דקות הליכה מהשוק. אני רואה שם מלא זוגות.

מוזיאון המוזיקה- ממש קרוב למדרחוב.

מכון המקדש.

יש הרבה הופעות, חפשו לכם משהו שאתם אוהבים ושיתאים לכם (נדמה לי שאבו טבלה בירושלים בזמן הקרוב)

בגלל שזה פורום ולא לוח מודעות, עדיף לכתוב כאן את הדברים ולא להסתפק בקישור חיצוני שלא יוביל לשום דבר...

ולא שאחת יודע הכל ומסתכל בעליונות על השני

צריך כמה שיותר החלטות משותפות.

שלושה *שותפים* באדם.

הוא לדבר ב"אנחנו", להתייעץ, להחליט יחד, להסתכל על השני להרגיש אותו.

יש תמיד שתי תנועות במקביל, אחת היא האנחנו, לראות את המשותף, לראות את השני ולהעניק לו, להחליט יחד, להתמסר זה לזה. לא לתת לאגו להיות מעל הזוגיות, כי אנחנו אחד.

השנייה היא אני - מי אני בתוך האנחנו הזה. איפה הצורך והרצון שלי. לא לתת לו להירמס.

וכמובן כל אחד צריך לדייק איפה הוא צריך להיות כרגע בשתי התנועות האלה. ולהגיע בלב פתוח ועם אמון...