שהם יודעים שזה לא אמיתי, כך עובדי העבודה זרה השתחוו לפסלים שלהם ודיברו איתם בחוויה רגשית כאילו הם אמיתיים למרות שידעו שהם לא אלא רק פסל בדמות האלים שהם האמינו בהם.

על החוויה הטיפשית הזאת התורה אומרת שזה שטותי לדבר עם פסל שלא שומע ולא רואה. כשם שזה שטותי לבכות כשמישהו מת בסרט או להיות במתח אמיתי שמא יהרג בסרט.

במקום על עצם העבודה זרה עצמה... לא מסתבר בכלל.  

כל כך הרבה השקעה הנביא כותב להסביר שהפסל ייצרו אותו רק אתמול וכו' לצחוק על העובדי עבודה זרה, בשביל זה?

זה כאילו להגיד במילים אחרות: "אם אתה עובד עבודה זרה - תעשה את זה כמו שצריך לא כמו אהבל"  חס וחלילה

מעצימה את הכוח המדמה הגס והעכור במקום הכוח המדמה הצלול של הנבואה. לכן אסור גם לעשות פסל גם לכבוד ה'. אדם צריך לגשת לה' מתוך טהרה שכלית ולא לשקוע בדימויים חזותיים (מלבד בקודש הקדשים שם החזותיות מתקדשת ולכן יש פפסלי כרובים וגם הם של מלאכים ולא מייצגים את ה'). עובדי עבודה זרה התמכרו לדימיון עד שהם ראו את הים גועש הם דימו לראות שם את אל הים כועס. הנטיה הזאת נמצאת אצל ילדים קטנים שמדברים לבובות שלנם ומטפלים בהם כאילו באמת יצורים חיים, אבל אצל ילד קטן זה מצוין ואצל מבוגר זה בעייתי. כנ"ל אנשים כיום שבוכים בסרטים ונמצאים במתח ומכורים לסרט. 

כשעובד אלילים עבד לפסל הוא ממש נכנס לחוויה שהפסל יש לו חיים למרות שידע שלא. שהרי האלילים גרים בהר גבוה לפי הגויים ולכן לא היה לגוים ברירה אלא לפגוש את האלילי דרך הפסל וממש להכנס לאקסטזה שהפסל הוא עצמו האליל. על זה הנביאים אומרים "רועה אפר לב הוטל הטהו ולא ישוב לאמר אך שקר בימיני". 

כל הקטע של עבודה זרה זה לקחת את רגש הקוש הקיים ולהחיל אותו בצורה דימוית על תכנים שונים במציאות עד שיש הרבה אלים - רואים ים- אל הים, אהבה -אלת האהבה, חכמה- אל החכמה, שמש -אל המשמ, גשם - אל הגשם וכדומה.  ברגע שהאדם מאיר באור השכל על נפשו מייד הוא רואה שלכל מגמות הקודדש יש מגמה אחדותית, ואכן האנושות במשך ההיסטוריה כשהתפתחה בשכל עברה לאמונות מונותאיסטיות או חצי מונתאיסטיות

לדעתך אנשים הולכים אחרי עבודה זרה בגלל כוח מדמה מטופש ואח"כ מדביקים לזה סברות? 

או בגלל סברא שזה ממשיך שפע ולא משנה שזה רק פסל דומם ואח"כ נכנסים לדמיון?

מה קודם למה?

מהרמב"ם הבנתי שכל הקטע הוא המשכת שפע ולא כוח המדמה...משמע שלא עניין אותם שזה רק פסל

אם כי ראינו שאברהם אבינו החזיר בתשובה עובדי ע"ז ע"י שאמר להם שזה רק פסל

אז משהו כאן לא ברור לי

הרמבם באמת אומר כמוך: "אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והוא מנהיג אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין הא-ל..."

אז למה באמת התורה והנביאים מדברים על "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון" וכדומה? למה ישעיהו צוחק על מי שלוקח עץ ומשתמש בחצי ממנו לבישול וחימום, ומהחצי השני עושה פסל ומתפלל אליו ומברש ממנו להציל אותו?
 

אני חושב שאולי זה דומה לאנשים היום שצוחקים על הומופתאיה - "אחי זה פשוט מים מהברז. עם כל הדילולים אין שם אפילו מולקולה של משהו אחר". או על קלי-צום - "זה פשוט סוכר בעטיפה"
 

כלומר, מכיוון שבאמת באמת תפילה ועבודה לאליל לא מועילה, כי כל התאוריה שמאחורי עבודת האלילים שקרית, אז מה שנשאר זה תפילה לחתיכת עץ . כן, זה מתעלם מהתאוריה (השגויה) שמאחורה, במכוון. כמו שמי שצוחק על רפואה סינית יתעלם מהצ'י וכל שאר הדברים האלו, במכוון

אחי, יצא לי לקרוא אותך פה ושם

וזה תמיד תענוג. אשריך, וזכינו.

עלה והצלח!

והביזיון של מי שלא עובד את ה' הרואה ויודע כל הנסתרות והנגלות, שהחוטא מוצא את עצמו בגלות עובד לעצם חסר כל הבנה ויכולת 

ואולי גם זו הטענה לעובדי עבודה זרה, שאחר כל התירוצים בוחרים לעבוד לאליל במקום לאל הבורא והיודע כל

מן הסתם בסתר הלב אחרי כל הסברות האדם יודע שזאת האמת המרה

לא בטוח במה בדיוק הסתכם היחס לעבודה הזרה בימיהם, לא חיינו אז וקשה לנחש איך בדיוק המשיגו פשוטי העם את העבודה הזרה דאז. ייתכן שהיו אלה סגולות שאנשים היו קונים כדי שיגנו עליהם באי־אילו כוחות מיסטיים, ייתכן שהאמינו שמאחורי הפסל עומד משהו. אולי אפשר להשוות את זה לשינטו היפני.

– כך או כך, כשם שבול העץ הוא חסר כח ולא עושה כלום, כך גם הרעיון שמאחוריו. האדם משליך על בול העץ את רעיונותיו ומאווייו, קורא לו "אבי אתה", וגם אם מכוון לאיזו ישות קוסמית מופשטת יותר, הרי שזאת לא קיימת אלא בדמיונו בלבד (או על־כל־פנים, כח הבחירה שלה), והוא, כפשוטו, מדבר למעשה אל אבנים דוממות בלבד.

– כיוון שכל נבואה שנכתבה, היא כזאת שנצרכת לדורות, טמונים במשפטים האלה רמזים ששייכים גם לדורנו, וייתכן שהם נוסחו כך, כדי שיתאימו גם לדור אחרון. לכן "יחזקהו במסמרים לא ימוט" יכול אמנם לדבר על בניית הפסל אבל גם על אידיאולוגיות או מבנים מחשבתיים / חברתיים כו' שמנסים איכשהו "להדביק" ולגבב אותם אבל אין מאחוריהם כלום וכן הלאה.

וקבלת הקרבנות:

"או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון - שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע"פ וי' כו , לא)"

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע