שהם יודעים שזה לא אמיתי, כך עובדי העבודה זרה השתחוו לפסלים שלהם ודיברו איתם בחוויה רגשית כאילו הם אמיתיים למרות שידעו שהם לא אלא רק פסל בדמות האלים שהם האמינו בהם.

על החוויה הטיפשית הזאת התורה אומרת שזה שטותי לדבר עם פסל שלא שומע ולא רואה. כשם שזה שטותי לבכות כשמישהו מת בסרט או להיות במתח אמיתי שמא יהרג בסרט.

במקום על עצם העבודה זרה עצמה... לא מסתבר בכלל.  

כל כך הרבה השקעה הנביא כותב להסביר שהפסל ייצרו אותו רק אתמול וכו' לצחוק על העובדי עבודה זרה, בשביל זה?

זה כאילו להגיד במילים אחרות: "אם אתה עובד עבודה זרה - תעשה את זה כמו שצריך לא כמו אהבל"  חס וחלילה

מעצימה את הכוח המדמה הגס והעכור במקום הכוח המדמה הצלול של הנבואה. לכן אסור גם לעשות פסל גם לכבוד ה'. אדם צריך לגשת לה' מתוך טהרה שכלית ולא לשקוע בדימויים חזותיים (מלבד בקודש הקדשים שם החזותיות מתקדשת ולכן יש פפסלי כרובים וגם הם של מלאכים ולא מייצגים את ה'). עובדי עבודה זרה התמכרו לדימיון עד שהם ראו את הים גועש הם דימו לראות שם את אל הים כועס. הנטיה הזאת נמצאת אצל ילדים קטנים שמדברים לבובות שלנם ומטפלים בהם כאילו באמת יצורים חיים, אבל אצל ילד קטן זה מצוין ואצל מבוגר זה בעייתי. כנ"ל אנשים כיום שבוכים בסרטים ונמצאים במתח ומכורים לסרט. 

כשעובד אלילים עבד לפסל הוא ממש נכנס לחוויה שהפסל יש לו חיים למרות שידע שלא. שהרי האלילים גרים בהר גבוה לפי הגויים ולכן לא היה לגוים ברירה אלא לפגוש את האלילי דרך הפסל וממש להכנס לאקסטזה שהפסל הוא עצמו האליל. על זה הנביאים אומרים "רועה אפר לב הוטל הטהו ולא ישוב לאמר אך שקר בימיני". 

כל הקטע של עבודה זרה זה לקחת את רגש הקוש הקיים ולהחיל אותו בצורה דימוית על תכנים שונים במציאות עד שיש הרבה אלים - רואים ים- אל הים, אהבה -אלת האהבה, חכמה- אל החכמה, שמש -אל המשמ, גשם - אל הגשם וכדומה.  ברגע שהאדם מאיר באור השכל על נפשו מייד הוא רואה שלכל מגמות הקודדש יש מגמה אחדותית, ואכן האנושות במשך ההיסטוריה כשהתפתחה בשכל עברה לאמונות מונותאיסטיות או חצי מונתאיסטיות

לדעתך אנשים הולכים אחרי עבודה זרה בגלל כוח מדמה מטופש ואח"כ מדביקים לזה סברות? 

או בגלל סברא שזה ממשיך שפע ולא משנה שזה רק פסל דומם ואח"כ נכנסים לדמיון?

מה קודם למה?

מהרמב"ם הבנתי שכל הקטע הוא המשכת שפע ולא כוח המדמה...משמע שלא עניין אותם שזה רק פסל

אם כי ראינו שאברהם אבינו החזיר בתשובה עובדי ע"ז ע"י שאמר להם שזה רק פסל

אז משהו כאן לא ברור לי

הרמבם באמת אומר כמוך: "אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והוא מנהיג אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין הא-ל..."

אז למה באמת התורה והנביאים מדברים על "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון" וכדומה? למה ישעיהו צוחק על מי שלוקח עץ ומשתמש בחצי ממנו לבישול וחימום, ומהחצי השני עושה פסל ומתפלל אליו ומברש ממנו להציל אותו?
 

אני חושב שאולי זה דומה לאנשים היום שצוחקים על הומופתאיה - "אחי זה פשוט מים מהברז. עם כל הדילולים אין שם אפילו מולקולה של משהו אחר". או על קלי-צום - "זה פשוט סוכר בעטיפה"
 

כלומר, מכיוון שבאמת באמת תפילה ועבודה לאליל לא מועילה, כי כל התאוריה שמאחורי עבודת האלילים שקרית, אז מה שנשאר זה תפילה לחתיכת עץ . כן, זה מתעלם מהתאוריה (השגויה) שמאחורה, במכוון. כמו שמי שצוחק על רפואה סינית יתעלם מהצ'י וכל שאר הדברים האלו, במכוון

אחי, יצא לי לקרוא אותך פה ושם

וזה תמיד תענוג. אשריך, וזכינו.

עלה והצלח!

והביזיון של מי שלא עובד את ה' הרואה ויודע כל הנסתרות והנגלות, שהחוטא מוצא את עצמו בגלות עובד לעצם חסר כל הבנה ויכולת 

ואולי גם זו הטענה לעובדי עבודה זרה, שאחר כל התירוצים בוחרים לעבוד לאליל במקום לאל הבורא והיודע כל

מן הסתם בסתר הלב אחרי כל הסברות האדם יודע שזאת האמת המרה

לא בטוח במה בדיוק הסתכם היחס לעבודה הזרה בימיהם, לא חיינו אז וקשה לנחש איך בדיוק המשיגו פשוטי העם את העבודה הזרה דאז. ייתכן שהיו אלה סגולות שאנשים היו קונים כדי שיגנו עליהם באי־אילו כוחות מיסטיים, ייתכן שהאמינו שמאחורי הפסל עומד משהו. אולי אפשר להשוות את זה לשינטו היפני.

– כך או כך, כשם שבול העץ הוא חסר כח ולא עושה כלום, כך גם הרעיון שמאחוריו. האדם משליך על בול העץ את רעיונותיו ומאווייו, קורא לו "אבי אתה", וגם אם מכוון לאיזו ישות קוסמית מופשטת יותר, הרי שזאת לא קיימת אלא בדמיונו בלבד (או על־כל־פנים, כח הבחירה שלה), והוא, כפשוטו, מדבר למעשה אל אבנים דוממות בלבד.

– כיוון שכל נבואה שנכתבה, היא כזאת שנצרכת לדורות, טמונים במשפטים האלה רמזים ששייכים גם לדורנו, וייתכן שהם נוסחו כך, כדי שיתאימו גם לדור אחרון. לכן "יחזקהו במסמרים לא ימוט" יכול אמנם לדבר על בניית הפסל אבל גם על אידיאולוגיות או מבנים מחשבתיים / חברתיים כו' שמנסים איכשהו "להדביק" ולגבב אותם אבל אין מאחוריהם כלום וכן הלאה.

וקבלת הקרבנות:

"או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון - שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע"פ וי' כו , לא)"

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!