קורה לכם? קורה ואתם לא שמים לב? לא קורה?
קרה בעבר?
מה היחס שלכם לדברים פלאיים שקורים לכם שלא כדרך הסדר הרגיל של החיים?
קורה לכם? קורה ואתם לא שמים לב? לא קורה?
קרה בעבר?
מה היחס שלכם לדברים פלאיים שקורים לכם שלא כדרך הסדר הרגיל של החיים?
במיוחד כשיש לי שאלה תורנית, כבר כמה פעמים קרה שהסתובבתי עם שאלה בראש ופתאום ה' שלח לי תשובה, לדוגמא שיעור תורה לא צפוי שדיבר על זה, או איזה פתק זרוק שמצאתי... מרגיש ממש שלה' אכפת ממני!...
קרה לי גם
לא ברמת פתק ככה אבל דברים דומים
בייחוד אם קיבלנו על עצמנו התחזקות מעשית בעבודת ה'.
היו גם פעמים שהרגשתי שעלתה לי שאלה בפנים, עניתי עליה לעצמי, ואח"כ שאלו אותי אותה מבחוץ. כאילו הכינו אותי מראש מלמעלה.
מה היחס? מזמור לתודה, או סתם להרים עיניים לשמיים ולומר תודה. תלוי בגודל האירוע.
אם הילדים התנהגו יפה אחה"צ זה משהו אחד, כשקיבלתי הצעת עבודה שממש רציתי זה משהו אחר.
ונענים. דברים שקשה לצפות מראש מסתדרים בעתם ובזמנם על הצד הטוב. ה' מנהל את צעדינו לטוב. רואים את זה בחוש. מודים ומשבחים לבורא.
זה לא אומר שאין גם הסתרת פנים.
וממשיך הלאה.
זה לא אמור להיות דבר מטלטל ודרמטי יותר?
תכלס מי שחי באמונה שהוא מבין שכל דבר הוא נס, שהדברים הטבעיים כל רגע הם נס כמו שזורחת השמש ושהלב פועם, פחות יתרגש מניסים כי באיזשהו מקום זה מובן לו. ה' עשה את זה כמו שהוא עשה את זה.
אז סימנים שנתונים לפרשנות לא רלוונטים
לא חייבים סימנים שאין לנו דרך לפרש אותם, מלבד נבואה כמובן.
ה' מזמן לך עבודה שחיפשת בדרך הטבע באינטרנט. זה שהעבודה לא ירדה מן השמיים זה לא סימן שהקב"ה לא עזר לך לקבל אותה..
לדוגמא הרמב"ם חולק עליך באגרת תימן...
advfbועל העניין הזה קבלנו שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג, כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל אל. ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה שהסימן בתפ"ח גאולים. ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח שנאמר (יואל ג', א') ונבאו בניכם ובנותיכם וגומר. זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ.
מה שכן נמצא זה רוח הקודש, כמין רסיס קלוש של ידיעות נסתרות שיצאו מפי כמה גדולים, אבל גם הם לא טענו שזו נבואה, וגם הם טעו פה ושם וכאן ושמה.
בנוסף, יש תנאים הנדרשים לנבואה, והתורה אומרת במפורש איך לבדוק את הנביא.
מחשבי קיצין היו תמיד, וכולם התבדו.
יש נביא בישראל והוא הרבי מליבאווטיש
היום כבר לא קורה.
אני רוצה מאוד 'סימנים' כאלו,
אבל מרגיש לי שהקב"ה לא נותן לי אותם ומצפה ממני לעבוד קצת יותר קשה ורוצה שאמצא את התשובות והסימנים בתוכי ולא בדברים פלאיים שקורים לי.
לא קל לי לשמוע את זה ממך.
הייתי ממש מתפללת ומחכה לסימן. מחכה לראות שהקב"ה "עונה לי" או שולח רמז או משהו כזה..
אבל זה בעייתי.
וגם ככל שהתאמצתי יותר לחפש ראיתי שהוא רק מסתתר יותר ויותר, עד שהבנתי שכנראה במקרה שלי אני צריכה פשוט לשחרר. להתפלל כדי לבנות את עצמי ולא לצפות לתוצאות שלו. לפעול בכל סיטואציה מתוך מחשבה והתבוננות פנימה גם אם לא מקבלת "אישורים" לזה שאני בכיוון טוב, ולבנות כאן גם אמונה ויכולת לסמוך עליו בתוך אי ודאות.
אצלי אני מרגיש שזה טבעי לבקש אות או סימן
אבל "לשכוח" מזה ולא לשבת ולצפות.
ולפעמים זה פשוט מגיע ככה.. בזמנו.
מה דעתך?
אבל האות מתייחס לאויביו, לא לעצמו..
שהאויבים שלו יראו את האות ויבושו..
מהרב טוביה סינגר.
הוא אומר שבתנך, נביאי האמת דווקא דאפו לתת אותות וסימנים, והמלכים הצדיקים בעצמם גם רצו ראיה לדברי הנבואה (כמו שמצינו למשל בחזקיה) - ואילו דווקא נביאי השקר והמלכים הרשעים עבדו בלי סימנים ואף סירבו.
אני לא יודע להסיק מזה מסקנות לתפילה, אבל זה תובנה מעניינת לפחות בנוגע לנבואה. וצריך עיון.
וביקשת?
זה כמו שבמקור התפקיד של נביא הוא לא שנלך לבקש ממנו נבואה, אלא למסור נבואה לעם כשהקב"ה רוצה להעביר מסר. (קרו גם מקרים הפוכים, אבל לא זה היעוד של נביא)
אפשר להסיק מזה ש'התקשורת' עם הקב"ה היא לא עפ"י בקשתנו, הוא בוחר מתי ואיך לשלוח לנו מסרים, או להסתתר.
ואגב..
מה הסימן שקיבלת?
כמו שאת פשוט קיבלת
כשאת במודעות לחפש סימנים אפשר לראות בכל דבר סימן
חדלתי להאמין בהשגחה פרטית במובן הנפוץ.
זה הפריע לי זמן רב, ואז מצאתי מאמר כפול באתר של ישיבת הר עציון על הנושא.
המסקנה שלי:
א. את התורה צריך לקיים כי זו האמת, ולכן לא משנה מה ההשגחה עושה או לא עושה לי.
ב. רוב האנשים לא נכללים בהשגחה פרטית אלא בהשגחה כללית + "מזל" מסוים שהם נולדו איתו ומלווה אותם בחייהם.
ג. תמיד הקב"ה יכול להתערב. זה לא סותר את סעיף ב, וגם לא מתחרה איתו.
ד. תפילות הפכו להיות המצווה/חובה הכי קשה לי.
לגבי ד' - גם אם אתה הולך לפי תפיסה מסויימת של תפיסת ההשגחה אתה יכול עדיין לתפוס שהקב"ה שומע תפילה, זה לא הגיוני בעיניך?
זמן רב חיפשתי מחדש את המאמרים האלה ולא מצאתי בהר עציון, ועכשיו פתאום קפץ לי מאיפה היה באמת המקור...
אלה לא היו מאמרים מהר עציון אלא של הרב שמואל אריאל מעתניאל (ולא, איני נמנה על חוג עתניאל בכלל).
וודאי שאלוקים יכול להתערב, אלא שלרוב הוא בוחר שלא. זו הייתה תובנה מפחידה מאוד ברגע הראשון, כי זה מרחיק אותו מאיתנו (לעומת ההשקפה המקובלת כיום), ולפעמים יכולה להיות פה רמיזה לתיווך האלילי.
וזה עדיין מפחיד, אבל קצת התרגלתי.
גם לפי דבריך הוא יכול להתערב
לפיכך שווה מאוד להתפלל
ולכן שמחתי במיוחד לגלות מהי עמדת ההלכה הבסיסית ביותר לגבי תפילה (מחלוקת אם פעם אחת ביום או אפילו זה לא אלא רק כשהאדם בעת צרה).
העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.
אני לא מסיק מזה מסקנות הלכתיות, אבל זה פשוט שלהתפלל זה לא פשוט.
ברובד הזה אנחנו יכולים לדבר בשפה משותפת למרות שהחוויות של שנינו שונות.
אם מדובר ברובד אז בהחלט אין לי גישה כל כך לדבר, ממך זה היה נשמע עומד על בסיס פילוסופי אז ניסיתי להתייחס לבסיס הזה
מניין לך מה הם הסיכויים?
ונראה לי שכיום גם הוא יגדיר את עצמו כמי שאינו נמנה על חוג עתניאל בכלל.
ראה כאן: הר"מ הוותיק חושף: פרשתי מהישיבה בגלל "השקפות בעייתיות"
ובעצם זה כן קשור - חלק מטענותיו של הרב כנגד הדברים של פרופ' צדיק, הן בנושא של ההשגחה, שפרופ' צדיק שולל את ההשגחה לחלוטין, ואילו הרב שמואל אריאל סובר שיש השגחה אבל לא בכל פרט.
אבל דבריו היו נכוחים ומלאי ראיות כך שזה לא שינה לי גם כשחשבתי שהוא היה מעתניאל. כמדומני היום הוא מלמד בירוחם
1. בשבת הקראתי הלכות בסעודה, טבלה שמלמדת מה מברכים עם כל דבר. והיה שם: מים - אם נחנק, לא יברך עליהם. וצחקתי ואמרתי אם נחנק איך מסוגל בכלל לברך?? ואחרי שתי דקות התחלתי פתאום להשתעל שוב ושוב עד הייתי חייב לשתות מים כדי שזה יפסיק (בלי לברך) והבנתי מזה שהייתי לא בסדר שצחקתי על ההלכה והיא נצרכת וחשובה. (וזה לא קורה לי בכלל שאני משתעל ברמה שצריך שתיה, ובכללי אני לא משתעל הרבה)
2. רב גדול אמר לי למסור ד''ש לרב מהמקום שבו אני נמצא. בלב אמרתי - אין סיכוי, לא ראיתי אותו שנים. והנה למחרת הלכתי למסעדה במרכז רחוק, ולהפתעתי אני רואה את הרב יושב וסועד עם בני משפחתו... מה הסיכוי?? מסרתי ד''ש. רצון יראיו יעשה.
3. בישיבה היה מעגל ענק של שירה, והרב באמצע, וניגשתי לרב ואמרתי שאני רוצה את השיר "ואין לנו שיור". אחרי דקה הרב עושה 'ששש' ומצביע עלי. ואני בכלל לא זכרתי את המנגינה, היה שניות של שקט ומבוכה... ופתאום מהצד השני של המעגל הענק בחור התחיל מעצמו "ואין לנו שיור". ומיד יצאתי מהמבוכה וסימנתי 'זה, זה'. מה הסיכוי??? חסדי ה'.
4. אמרתי לחברותא שלי קושיה שהייתי כ"כ בטוח בה, ואמרתי לו - "אין סיכוי שתצליח למצוא תשובה לזה"! וסיימנו את השיחה. המשכתי ללמוד, והקטע הבא שאני לומד הגמרא - זה על הלל שהקניטן בדברים ולכן שכח הלכה. אמרתי לעצמי וואי וואי נראה לי מסר משמים שלא הייתי צריך לדבר ככה... אני באמת לא מדבר ככה אף פעם... וכמו שניחשתם התברר בסוף שהקושיה שלי לא קשה בכלל...
5. פעם למדתי תורה ב4 בבוקר בבית במסירות נפש. וב8 בבוקר אני שומע את אמא שלי לומדת חברותא בטלפון, מה שאף פעם אבל אף פעם לא קרה! (בשעה הזו, לידעתי לפחות). אולי זה מראה שאם אדם מתחזק זה עוזר לסביבה שלו להתחזק.
6. היה לי לחם שקניתי, וראיתי נמלה לידו, והתלבטתי והתלבטתי ובסוף זרקתי את הלחם מחשש שיש בו נמלים קטנות. ופתאום הוציאו מהמטבח בישיבה לחמים מפוארים מאד (מילוי גבינה ירקות) שמישהו תרם. דבר שנדיר מאד מאד. וראיתי בזה שכר על ההקרבה שלי שזרקתי לחם ולא ידעתי מה אוכל (אני לא אוכל לחם לבן פרוס)
ברוך ה' לעולם.
ער בלילה עד שמצאתי סיוע בקצות לטענה שלי.
ספרתי את זה בגאווה בחדר אוכל, וחבר אמר לי המופת היה אם הייתי מוצא סיוע לחברותא שלי.
פעם אחת לבד בעבודה, בתקופה שהתרחקתי מהיהדות, רציתי לזכות באיזה הגרלה ברדיו ונזכרתי שהרבה אומרים "בשם ה' נעשה ונצליח". אז אמרתי לקב"ה נראה אם אתה באמת שומע.. ואז שלחתי תשובה ואמרתי את המשפט הנ"ל
פתאום נכנסה לי ידיעה ברורה שזכיתי ועומדים להתקשר אלי להגיד לי את זה. סוג של רוח הקודש אולי?
(לתאר את הרגשת הידיעה, כמו שדיברת הרגע עם חבר בפלאפון ואמרת לו אני מנתק ותתקשר אתה.. ככה פשוט ידעתי שהולכים להתקשר) וכמובן שהסיפור הוא שהתקשרו לבשר לי שזכיתי ואני כאילו בלי שום התפעלות כי ידעתי איכשהו... זה היה הזוי ואמרתי אוקיי אתה שומע סבבה חח
אחרי שהתחזקתי, ישבתי בחדר אוכל ואכלתי וממש היה בא לי כוס תה.. ואמרתי יאללה הקב"ה בא לי תה
פתאום בא מישהו שקצת הכרנו אומר לי "שומע הכנתי תה ואין לי זמן לשתות אותו.. קח תשתה במקומי"
עוד משהו, הלכנו להתבודדות אני וחבר וחיפשנו כסאות לקחת לשדה לשבת שם, ומצאנו רק אחד
חבר שלי אומר אל תדאג ה' ישלח לנו כסא. מגיעים לפתח השדה, עומד שם אדם עם טנדר עם רהיטים עליו ובדיוק זורק כסא שלם ליד השדה.
אנחנו מיד לוקחים את הכסא וממשיכים לתוך השדה ואומרים לו "וואי אחי תודההה" וממשיכים ללכת. ההוא הסתכל עלינו בהלם 😂
עם ה' ומתפללת אני יותר מרגישה את ההשגחה הפרטית שמלווה אותי
מרגישה את הנוכחות שלו בחיים שלי
אני חושבת שזה תלוי בנו, אם ניתן לו מקום הוא יכנס אליו
כרגע לצערי דיי תקופת ריחוק
אבל היו תקופות שהרגשתי יותר מחוברת וקרובה
אז את לא מדברת על נס בכלל..
ומה הריחוק?
זה אני לא מאמינה שיש בימינו
אנחנו בתקופה של השגחה נסתרת
אבל כן השגחה פרטית והרגשה ברורה שה' איתי
ריחוק פשוט כרגע אני לא בתקופה טובה מבחינה רוחנית לצערי, לא מצליחה להתפלל טוב ולכוון בתפיחה וכו'
1. זה לא הוכחה למציאות ה'! זה מעצבן אותי שמכריזים "יש אלוקים!" כשמשהו מסתדר, וכשדברים לא מסתדרים אז "אין אלוקים?" ח"ו...
2. זה מחזק שה' פה איתי ואכפת לו ממני.. עם עין טובה על המציאות אפשר לראות את זה בכל דבר
נעה ונדהאחרונהאולי מישהו כאן יוכל לסייע לי לפתור את הבעיה המובנית שאני חי איתה
אני מודע שזה לא בוגר אבל זה מעגל שהולך ככה
קשה לי , אני מתפלל לה' מתחזק, מבקש , מחזיק את עצמי חזק שם מקפיד על דברים , ורואה הקשר בין זה לבין הצלחה בחיים,
מצליח בחיים בעבודה בעסקים, מתחיל להיות שמח מזה ואז בום כמו במשל החניה תודה אלוהים הסתדרתי, אני פשוט משחרר וכבר בונה מגדלים הנה הולך לי בעסקים, ומתחיל לחשב את העסקים שבדרך, ומשהו בתוכי משחרר את הבורא ומההכנעה וההבנה שזה מאיתו, ומתחיל מרד עמוק מול ה' כאילו אם עכשיו אני ממש יצליח , הסיכוי שלי להיות קשור אליו ולהקפיד על מצוות וקדושה וכו הוא יורד משמעותית,
ואז כמובן שהמכה מגיעה די מהר, פתאום זה נתקע, לא הולך, נהרס נופל ואני נשבר ושוב בוכה כמו תינוק לאבא, תעזור לי וכו
זה תוצר של טראומות ילדות קשות וחיים מורכבים אבל לא מתבגר משם, ואני ממש רוצה לעלות על מסלול של הכנעה זו שאני בא לה' בהכנעה ויודע את סדר העולם שיש מי שמשגיח והכל מאיתו ולא להילחם בזה , אני רואה סביבי אנשים חילונים אבל יש להם תפיסת עולם בריאה ומרגיש שמצליח להם, הם לא אנטי הם לא במרד מול ה' הם אולי חילונים אבל שקורה משהו הם אומרים זה לא שלי, מקבלים את המצב בהכנעה, מאמינים בקארמה גורם עליון ולא מורדים בו, ואני כל הזמן נלחם בו ראש בראש ותמיד מפסיד מן הסתם.
אשמח מבעל הבנה / ניסיון איך אני יכול להתקדם הלאה, ממש רוצה להיות יציב באמונתי, וגם שהולך לי שימשיך ללכת לי טוב וליהשאר בענווה ולא בגאווה כוחי ועוצם ידי, ולא לאבד הכל כמו שקורה לי כל הזמן
כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?
לתרום צדקה?
להוסיף לימוד תורה?
באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.
אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?
ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.
זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.
תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.
צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.
ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל.
ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת..
הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.
וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.
חזק ואמץ!
כולנו גדלנו על המיתוס של "לעשות לשמה". מספרים לנו שדת זה לא רק שכר ועונש, אלא אהבה טהורה ואידיאולוגיה.
אז בואו נסתכל רגע על המפגש הכי אמוציונלי בתנ"ך: יעקב פוגש את יוסף אחרי 22 שנה. דמעות, חיבוקים, "ויבך על צוואריו".
ומה הדבר הראשון שעובר ליעקב בראש לפי רש"י? העולם הבא שלו.
תסתכלו בצילומים המצורפים:
רש"י מסביר את המילים "אָמוּתָה הַפָּעַם" בצורה מפתיעה: עד עכשיו יעקב חי בפחד שהוא ימות "שתי מיתות" (בעולם הזה ובעולם הבא) כי השכינה נסתלקה ממנו. ברגע שהוא רואה את יוסף חי, הוא נרגע: "מובטח לי שאיני מאבד עולם הבא".
שימו לב: לא שמחה לאומית, לא "קידום עם ישראל", אלא פוליסת ביטוח פרטית. "הרווחתי את הנצח שלי".
אם אצל "בחיר האבות" השיקול המרכזי ברגע השיא הוא הרווח האישי והפחד מאובדן העולם הבא, אולי הגיע הזמן להפסיק לייפות את המציאות? בסוף, כולנו – דתיים וחילונים – מונעים מאינטרס. ההבדל הוא רק במטבע.
אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי
אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.
אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא
אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..
מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח.
החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.
יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.
או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..
הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.
אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.
הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.
הרושם הכי בולט הוא במעשים.
העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.
עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.
כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר.
אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.
ממילא ברגע האמת חווים אותם בעוצמה אחרת לגמרי,
ואחר כך מקבלים מהם ערך מוסף להמשך השנה הבעל"ט.
אחרי שטעמתי את זה כמה פעמים ב"ה, כל חג שמגיע בלי הכנה כזאת מרגיש לי כמעט ריק.
מכירים את זה?
ואיך עבר עליכם חנוכה?
ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,
אלא אנחנו נכנסים לתוכם.
זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.
מצד אחד מזדהה עם דבריך,
מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות.
ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.
מה ההבדל בין השתיים?
אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.
אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.
זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.
נגיד את העוצמה של קדושת חנוכה לחיים של קדושה בפרטים הקטנים? תלמדו אותי
לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.
לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.
ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.
חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.
לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.
חג שמח
מישהו יודע למה סגרו את הפורום של חסידות ברסלב? או שרק לי הוא לא מופיע?
ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי
איזה כוונות אפשר לכוון בהדלקת נרות?
ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.
כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:
לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.
לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.
מעבר לזה:
להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.
לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.
לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.
לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.
לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.
יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?
לפרסם את הנס.
להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.
לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו.