חזונות דניאל - ארבע מלכויות בכלל והחזונות האחרונים על יוון בפרט.

ספרי חגי (לשים לב לתאריכים!) וזכריה. במקביל ספר עזרא, בעיקר פרקים ה-ו.

אחר כך כמובן סוגיית הגמ' בשבת, כל אחד כדרכו בבקיאות/בעיון/אליבא דהלכתא/אגדה שבדברים, עם המפרשים. (עין אי"ה על האגדתות שם)

שאילתות - "דרשה לחנוכה" הראשונה והשניה, נמצאות בתוך פרשת וישלח. אפשר לקרוא בריהטא הדברים מובנים ומאירים. ל'מטיבי שבת' ללמוד בנחת עם 'העמק שאלה' של הנצי"ב. אגב, מומלץ מאוד גם כלימוד לקראת יום העצמאות ויום ירושלים.

נר מצווה למהר"ל. (מי שלומד דניאל - דגש על ההתחלה. מי שלומד את סוגיית הגמ' הנ"ל יכול לדלג להמשך).

כל המוסיף (והולך...) - מוסיפים לו

למה לקרוא תרגום מעובד ולא מדוייק של 'מלחמות היהודים' של פלאביוס, כשהיום אפשר לקרוא תרגומים מדוייקים של המקור?

(אני יודע שרבותינו הראשונים מצטטים ממנו, לא היה להם את המקור וכנראה הם בכלל לא ידעו שהם קוראים ספר מעובד בעיבוד חופשי)

ובכלל, על המרד הגדול אין לנו ברירה אלא לקרוא את הגרסא של הבוגד הנאלך פלאביוס, ולקוות שאנחנו מצליחים לברור את העובדות מהאינטרסים. אבל לגבי מלחמות החשמונאים, יש את ספרי המקבים, שנכתבו ע"י בני התקופה, אז למה בכלל להזדקק לכלי שלישי ורביעי?

זה הספר שיש לנו זמין בבית

ולא אני קבעתי מה לומדים, זה משפחתי 

הם הכי אותנטיות מבחינה יהודית.

ואגב יוספוס לא היה בוגד. היה לו ברירה או למות או להסגיר עצמו לטיטוס.

לגבי סיקורו את המרד - גם לא היתה לו ברירה כי היה נתון להשגחת טיטוס, וגם כי גם חזל ראו באור שלילי את הסיקריקים, כך שזה שהוא מציג אותם באור שלילי תואם את דעת חזל. (אגב ייתכן שאנשי מצדה האהובים כל כך על התנועה המפא"יניקית,  רצחו את כל יהודי עין גדי).

יוספוס עשה הרבה כדי להרבות את כבוד ישראל והתורה בעולם, למשל בחיבורו "נגד אפיון" ואחרים.

זה שהציונות החילונית החליטה להתכחש לחזל ולהעלות על נס את הסיקריקים ולראות בו בוגד, (כל זה כדי לנתק את הלאומיות מהתורה) זה בעיה שלהם.

בגדול לזכרוני לפי המחקר יוספוס די מדויק, למעט סיקור אוהד על הרומאים (שלא היתה לו ברירה), ולפי קלאוזנר לזכרוני גם החלק הרע על ינאי הוא שקרי כי יוספוס הסתמך שם על היסטוריון גוי שונא חשמונאים ניקולאוס איש דמשק, כי זה המקור היחיד שהיה לו על ינאי.

הוא לוקח את אספסיינוס וטיטוס הרשעים מחריבי המקדש , והופך אותם לצדיקים. במקביל הוא הופך את גיבורי ישראל, חבריו לשעבר אלו שהוא נלחם עימם כתף אל כתף - לרשעים ומושחתים.

האגדתות בגמרא, הובאו ללמד רעיון וממש לא למסור תיאור הסטורי. במקומות רבים בחז"ל מוצאים התייחסויות אחרות לגמרי למורדים ברומאים.  נראה שרוב חכמי ישראל תמכו בהם ורידב"ז היה כמעט יחיד בדרכו. הנהגת המרד היתה בידי רבן שמעון בן גמליאל הזקן והסנהדרין היו איתו. פלאביוס ממציא סיפור כדי לטעון שזה לא רוב היהודים, אבל הוא ממש לא אמין.

היה עוד כותב, יוסטוס איש טבריה, שכתב את האירועים מנקודת המבט של עם ישראל - הספר שלו לא הגיע לידיינו, אבל כן אילץ את פלאביוס 'לתקן' כל מיני דברים שבספריו המאוחרים הוא משנה מספריו המוקדמים.

אנשי מצדה, היו אהובים על ר' גרשום מאור הגולה שהעתיק את יוסיפון שלוש פעמים בכתב ידו והניח את העותקים בספריית ישיבת מגנצה. כנראה שהעובדה הזאת היתה בין הראיות של תלמידיו שמוצדק הלכתית לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הצלבנים.

רצו ביודפת להתאבד והוא נשאר אחרון. היתה לו ברירה או להתאבד דבר אסור לפי ההלכה או להסגיר עצמו.

השינוי לפלאביוס קשור לצורך לשרוד מול טיטוס. הוא ממש לא היה מתיוון אלא חלק מקהילת יהודי רומא ועשה הכל כדי להגן על התורה בעולם, קרא את "נגד אפיון".

זה לא אלוף פיקוד. זה ראש מורדים שעשו נגד חזל. גם רבן יוחנן בן זכאי עשה כמו יוספוס.

לא היתה לו ברירה אלא להצדיק את טיטוס אחרת היה הורגו. עוד פעם - הוא עושה הכל כדי להגן על כבוד התורה וישראל בעולם. גם אסתר המלכה לא גנתה את אחשוורוש. הוא ניצל את עמדת הכוח שאליה נקלע כדי להיטיב לישראל.

רבן שמעון בן גמליאל היה מהמורדים המתונים, בעד משא ומתן עם הרומאים.  כמו שיוספוס עצמו כותב.  לא כמו הסיקריקים הרשעים אהובי מפא"י.

העובדה שרק רבינו גרשום זכר את אנשי מצדה ואף אחד אחר לא. רק מראה עד כמה הם נשכחו מעם ישראל עד שמפא"י העלו אותם מהאוב, במטרה להסיח את הדית מהזוגות והתנאים בבית שני ולנתק את הציונות מהתורה, מפא"י לא ראתה בבית שני את תקופת האידאה הדתית, בניגוד לרב קוק, אלא סתם עם ככל העמים שנלחם כמו כולם. שים לב שהחילונים תמיד לקחו לעצמם גיבורים לוחמים מבית שני, ביתר בר כןכבא בר גיורא מכבי. אין שום ארגום בשם דוד או יהושע, היחידים שקראו לעצמם בני דוד זה הציונות הדתית הצדיקים ממכינת עלי ולא אוחזי ציונות השקר המפאיניקית. זה כי המפאיניקים לא רצו להזדהות עם לוחמים מבית ראשון שם הם היו נביאים והמפאיניקים רצו להפריד בין האידאה הלאומית לאלוקית, דבר שבתנך בלתי אפשרי לעשות. (לא מדבר על זרמי העומק של המפאיניקים שאותם מנתח הגב קוק באורות, אלא את הנגלה הרוצה להפריד קודש ולאומיות).

רבינו גרשום בכל מקרה לא ידע הרבה על מצדה, והם היו עבורו הד קלוש בהיסטוריה. בטח הוא לא ידע על רציחת אנשי עין גדי. בכל מקרה יש חולקים על רבינו גרשום ואןמרים שאסור לאדם להתאבד

רבותינו באשכנז ראו בזה דוגמא וככה נהגו במסעי הצלב ותלמידיהם אחריהם במשך דורות.

הטענה על מורדים כאלו ואחרים מתונים ולא מתונים, היא המצאה של פלביוס, בנסיון להצדיק את בגידתו, אין לזה שום עדות אחרת. העובדה שככל הנראה רוב חכמי הדור תמכו במרד היא עובדה. היא גם הדרך היחידה להצדיק את זה שר' עקיבא ו(כמעט )כל חכמי דורו תמכו במרד בר כוכבא.

רידב"ז חס ושלום לא בחר כמו פלביוס, הוא לא הפך למשרת אישי של אספסינוס וטיטוס. הוא לא אימץ את שם משפחתם כשמו. הוא לא השתתף במשתאות שלהם תוך לעג לגיבורי ישראל. הוא התאבל על החורבן ולא ניסה להפוך את גיבורי ישראל לרשעים ואת טיטוס הרשע לצדיק.

ואחרי כל זה, רידב"ז עצמו, עד דקותיו האחרונות התלבט האם צדק. על ערש דווי הוא אומר לתלמידיו משפט שאף אחד מהתנאים לא אמר: "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". הוא עשה לפי הבנתו את הדרך להצלה פורתא, אבל עד הרגע האחרון חשש שיוליכו אותו לגיהינום.

רבינו גרשום משקיע מזמנו היקר ו"מבטל תורה" לשיטתך, על העתקת ספר יוסיפון בשלושה העתקים ושם אותו בבית המדרש.

א. כנראה שיוספוס (שהיה פרושי) פסק לפי הדעה שאסור להתאבד

ב. יש לך מקור היסטורי לכך שרוב חכמי ישראל לא נטו לדעת ריב"ז? (חוץ מהתאוריה של הרב פרופסור בר שלום לכך שבית שמאי היו מהקנאים. להזכירך רבי אליעזר שמותי וסייע לרבו ריב"ז בזה).

הקנאים היו מלאים שנאת חינם ורצחו זה את זה וכלל לא היו ת"ח, ודעת חזל רעה עליהם, מה שגם שהמקדש וירושלים היו בנויים.   בעוד שבר כוכבא איחד את העם (חוץ משלא נהגו כבוד זה בזה), וגם יזם מהלך אסטרטגי הרבה יותר מתוכנן, בר כוכבא היה אחיין של גדול הדור רבי אלעזר המודעי וכנראה ת"ח די גדול בעצמו, כתוב במפורש שרבי עקיבא רואה בו מלך המשיח בניגוד לשום רב שלא ראה בסיקריקים משהו. מה גם שבימי בר כוכבא המקדש וירושלים היו חרבים והיתה תקווה לבנותם, וגם הדריינוס גזר על ברית מילה. וגם ייתכן שהפרתים כנראה היו הרבה יותר מוכנים לעזור בעת המלחמות הפרתיות מאשר 70 שנה לפני.

חזל מדברים במפורש על הבריונים הרעים ששרפו הכל.

ג. לא השוותי בכל דבר בין ריבז לפלביוס. פלביוס לעג לסיקריקים שהביאו אסון על עם ישראל, לא למורדים המתונים. הוא בחר בדרך של אסתר המלכה להשתחב ברומאים ולהשפיע על העולם הגויי לטובת עם ישראל, כמו שרואים בספרו "נגד אפיון".

ד. ברור שריבז לא באמת חשב שיוליכוהו לגיהנום, זה ביזוי ת"ח לטעון כך. אלא שאל עצמו האם באמת צדק או טעה. הגיוני. שהרי תמיד יש שיקולים אחרים, והרי רבן שמעון בן גמליאל הזקן היה מתומכי המרד המתונים. לא טענתי שמהלך יוספוס היה נכון, אלא שהיה צדיק (יחסית) ולא נהג שונה מריבז.

ה. חוץ מרבינו גרשום, מי עוד מחכמי ישראל זכר את מצדה? מעט ולא הרבה. רק המפאיניקים החליטו להעלות מהאוב את המאורע ולהפכו לקדוש ואת מצדה לאתר עליה לרגל מקודש. אגב רבינו גרשום כותב במפורש על מצדה או על מטדי בית שני?

ו. גם אם המורדים היו רשעים, הרי הם הרוגי מלכות. בדיוק כמו צבא צדקיהו שעשה נגד הוראת ירמיהו, הם עדיין הרוגי מלכות.

ז. מעבר לשאלה האם המורדים היו צדיקים או לא. בחזל הם לא נחשבו לגיבורים. ובתור שומר תורה איני רואה צורך לרקוד לפי החליל המפאיניקי ולקדש אותם. יש מספיק גיבורים בעם ישראל - יהושע, גדעון, שאול אבנר יונתן (שהרימו את נס המרד בפלשתים), דוד, יואב, בניהו, מתתיהו, בר כוכבא ועוד. אין לנו צורך בסיקריקים.

ח. לא אמרתי שאין ערך ביוסיפון, אלא שהוא לא העיקר אלא דברי חזל.

וגם יוסיפון יותר אותנטי מכתבי יוספוס המקוריים, כי יוסיפון ליווה את האומה לפחות אלף שנה ולכן מהווה זכרון יותר אותנטי. בעוד שכתבי יוספוס המקוריים נשכחו ונזכרו רק אצל הכנסיה (ורק רבי עזריה מהאדומים נראה לי נחשף אליהם) והועלו מהאוב אחרי 2000 שנה בתוך עם ישראל.

מה שנשכח לגמרי והועלה מתהום הנשיה - לא כל כך רלוונטי לנו. גם אם נגלה תיאורטית בארכיאולוגיה מקור מפורש שליצחק היה בן שלישי - זה לא יהיה רלוונטי לנו כמעט

להביא משהו שכתוב בגמרא, לא יכול להיות ביזוי תלמידי חכמים...

גם בדברי חז"ל יש הרבה מקורות דומים לסיפור מצדה וחז"ל לא הביאו אותם בביקורת.

שום דבר ממה שהבאתי לא היה ממקורות מפא"יניקים. אין לי מושג מה אתה רוצה. 

וריבז בא אליהם בתלונות. כלומר או שחזל טענו שחכמים לא תמכו במרד,או דחילקו בין הסיקריקים למורדים המתונים.

ממתי 71 חכמי הסנהדרין מסכימים עם הנשיא? לדוגמא ראה סיפור תנורו של עכנאי, גירוש רבן גמליאל מהנשיאות במסכת ברכות, או מה שעשו רבי מאיר ורבי נתן לרשב"ג.

אני מעריך שאתה טוען שבגלל שהמורדים קיימו את מצוות ירושת הארץ הם צדיקים. אבל גם צבא צדקיהו ניסה לקיים מצווה זו אבל הם נחשבו רשעים כי עברו על דברי ירמיהו.  אין מצווה לחתור לעצמאות כאשר רוב הסיכויים שתאבד גם את מעט העצמאות שנשארה ביהודה.   בימינו כמובן אין לזה קשר- אנחנו כמו בימי חזקיהו שחובה עליו למרוד בגויים, לא כמו ימי ירמיהו שאסור היה למרוד.

אין הכוונה בגמרא שריבז באמת ילך לגיהנום הרי היה צדיק הדור. זה כמו הסיפור חסידים על הגרא שהיה צריך לעבור בגהינוםבדרכו לגן עדן  כי התנגד לחסיגות אבל הדפי גמרא חסמו את הפתח לגיהנום. זה לא כפשוטו.

ייתכן שבאמת יש עניין למות ולא להשבות.

דיברתי ספציפית על קידוש מצדה בידי מפאי והפיכתה לאתר עליה לרגל מקודש לדת המפאיניקית, במקום מערת המכפלה וקבר יוסף. ספציפית סיפור מצדה לא נזכר כמעט במורשת ישראל ולא מרגש אותי כל כך. קבר רשבי כן מרגש.

כשאמרתי מפאיניקים התכוונתי לכל הציונות החילונית שאינה דתית, כולל דתיים שהשתעבדו מנטלית לחילונים (כלומר המזרחי ללא הרב קוק). כולל רווזיוניסטים "ביתר, מצדה, יודפת" בשיר זבוטינסקי. סתם כיניתי אותם מפאיניקים.

הציונות החילונית קידשה בכוונה את מצדה ומורדי בית שני, כדי לנתק את בית שני מחזל. "נס לא היה לנו, פח שמן לא מצאנו" "מכבי מושיע ופודה" לא ה'.

וטוען שזה "חז"ל" באופן בלעדי, (גם שם ר' עקיבא משמיע ביקורת חריפה).

לכן שלחתי אותך למאמר של הרב ישראל הס ותראה שם שהצורה שבה חז"ל מספרים את אותו מעשה באבות דרבי נתן (פרק ד' אות ה'), שונה לגמרי ושם מדובר על "אנשי ירושלים".

פשוט שהבבלי במגמה של 'שלושת השבועות' (גם אם אינם הלכה) מתאמץ להנמיך כל מחשבה על מרד.

אבל בירושלמי ובמדרשי ארץ ישראל, יש הרבה מאוד התייחסויות שונות לחלוטין. כך גם לגבי מרד בר כוכבא - בבלי מופיע שבגלל שלא 'מורח ודאין' חכמים התייאשו ממנו, כלומר מחנכים להמתין אך ורק למשיח ניסי. בירושלמי ר' עקיבה קרא עליו "דין מלכא משיחא", ו"דרך כוכב מיעקב", למרות שהיה אומר "לא תסעוד ולא תכסוף".

טענתי היתה שאין לנו אלא דברי חזל בעיקרם ושאר ההיסטוריונים הם רק חזי לאצטרופי.

כבר פירטתי את ההבדל בין מרד בר כוכבא לבין המרד הגדול בעיני חזל.

אולי הבבלי כך ואולי לא. יש לך ירושלמי שתומך באנשי המרד הגדול? אפילו הבבלי טוען שרבי עקיבא ראה בבר כוכבא משיח עד שהתברר שלא.

אגב בקשר למורח ודאין זה נראה הפוך - הראבד שהוא מהמקובלים ולכן שואף לתורת ארץ ישראל - שואף לאחדות מלאה בין קודש לפוליטיקה, ולכן אצלו רוח הקודש היא תנאי הכרחי למשיח, כי הפולטיקאי חייב להיות נביא לדבריו, שהרי רק לפי רוח הקודש ידע מהם ערכי הקודש לפיהם להנהיג את המדינה, וזה פשט ישעיהו ונחה עליו רוח ה.

הרמבם שהעיקר אצלו זה השכלת המושכלות הרוחניים, ואילו ענייני המדינה הם רק מסגרת עזר לזה, יכול להתפשר ולטעון שרוח הקודש היא לא תנאי הכרחי למשיח, אלא רק תופעת לוואי שתקרה לו כשתתבסס מלכותו

תורת ארץ ישראל תומכת במרידות ורואה אותן כאפשרות הטבעית של עם ישראל.

לא תמיד תומכת במרידות. רק אם המרידות הן ראליות ולא מהוות פזיזות שתסכן יותר משתועיל.

ירמיהו היה נביא של ארץ ישראל והתנגד מפי ה' בנבואתו למרידה.

זקני יהודה היו של ארץ ישראל ואומרים לשמשון "הלא ידעת כי פלשתים מושלים עלינו?!".

כל מקרה לגופו - ישעיהו תמך במרידה וכן שמואל במרידת שאול בפלשתים.

לימינו אין לזה נפקא מינא - כל המרידות שבצענו היו אחרי רשיון האומות בבלפור או כט בנובמבר ולא סיכנו את עם ישראל, או כדברי רבי יהושע מקוטנא "ועכשיו שהתכנסו המדינות בסאן רמו לתת בית יהודי בארץ, סר פחד השבועות".

ואגב זה טעון בדיקה האם כל מימרא שמובאת בבבלי אוטמטית משויכת לתורת בבל, וכל מימרא בירושלמי אוטמית לארץ ישראל. שהרי גם היו אמרואים שעברו מכאן לשם ומשם לכאן. האם הדעה על בר כןכבא הזאת עיקבית בכל הירושלמי והבבלי? ומה דעת הירושלמי העקבית על מעשה ריב"ז?

ואגב זה שהמדרש אומר (אותו מדרש על גן עדן וגיהנום) שחזקיהו מלך יהודה (המורד האולטימטיבי לעומת שבנא משנהו שלפי חזל יצא מחוץ לירושלים ונכנע לאשורים) בא ללוות את ריב"ז במותו, מראה שחזקיהו הודה לריב"ז שבמקרה של ריב"ז עשה בסדר

שנשכחה מעם ישראל, לא מעלה ולא מורידה בלימודה, מלבד סקרנות מדעית נחמדה, וחזי לאצטרופי.

עד שתחזור הנבואה ויכתבו ספרי תנך על תקופת בית שני, אין לנו אלא להאחז במסרים של חז"ל על תקופה זו, שגם אם הם חצאי אמת מדעית, הם הכי אותנטים.

היסטוריה אמיתית, היא לא ידע טכני של פרטי העבר אלא זכרון חי של עם.

את ההיסטוריה בעם ישראל כותבים נביאים. אם אין נבואה, הזכרון ההיסטורי לוקה בחסר

מחלקם עולים מסרים אפילו סותרים.

בסוגיא הספציפית לגבי שיטת 'חז"ל' בעניין מציע מאוד ללמוד את המאמר "עסקת השטחים של חז"ל" בתוך הספר יום יום חג של הרב ישראל הס. 

ובהרחבה של סוגיית המרד הגדול בכלל - 

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.shoresh.org.il/services/files/54-%25D7%25A2%25D7%259C%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D%2520%25D7%25A9%25D7%259C%2520%25D7%2590%25D7%25AA%25D7%25A8%2520%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A9%2520-%2520%25D7%259C%25D7%2590%2520%25D7%259C%25D7%259E%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25A7/%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2593%2520%25D7%2594%25D7%2592%25D7%2593%25D7%2595%25D7%259C%2520%25D7%25A2%25D7%259D%2520%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259B%25D7%259F%2520%25D7%25A2%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.pdf&ved=2ahUKEwjblpS4_8yRAxWF_7sIHSHJMS4QFnoECE0QAQ&usg=AOvVaw1DL0a0wqnybKeyyUNy7ATp

גם ספרי מלכים ודברי הימים לעיתים מדגישים נקודות שונות, ואפילו במדבר ודברים.

זה לא אומר שנפנה ללמוד על זכרון עברינו מארכאולוגיה מתה, ולא מזכרון חי אותנטי שעבר בעם. שבאשר לחזל, זה לא משנה אם הוא מדויק או לא. ובאשר לתנך, זה לא מדנה אם הוא מכסה את כל הנתונים או רק נותן לנו את חלקם. זה הזכרון האותנטי. כי מה שחשוב זה לא העבר שהוא אין, אלא מה השתמר בזכרון של עם ישראל בהווה, ועשה את כלל ישראל למה שהוא כיום.

ארכאולוגיה מתה וכן היסטוריה מדעית מתה, יכולה להיות רק חזי לאצטרופי. שולית ולא עיקרית בזכרון העבר. גם אם היא מסםקת את מירב הנתונים הטכניים.

שלא תלויים זה בזה.

א. האם פלביוס היה צדיק או רשע, מבחינה הביקורתית ההיסטורית המדעית, על מנת לעשות משפט צדק לאיש. מאחר ואין עליו אזכור בחזל, אין לו משמעות כדמות רשעה/צדיקה במורשת ישראל.

ב. נושא אחר לגמרי - מאיפה אנחנו יונקים את זכרון העבר שלנו - מהתנך וכתבי חזל וזכרון הדורות בישראל. או ממחקר היסטורי או ארכיאולוגי שלא נזכר בזכרון הקולקטיבי שלנו (את זה כיניתי היסטוריה/ארכאולוגיה מתה. יוסיפון נחשב פחות "חי" ואותנטי מכתבי חזל, מאחר שנחשב כספר חולין לא מחייב בידי חכמי ישראל, מאשר דברי חזל על החורבן. וכתבי יוספוס או מקבים נחשבים עוד יותר פחות חיים. אך עדיין קצת חיים כי נזכרו בידי בני אדם כלשהם - הנוצרים, ואי אפשר להתעלם שיהודה המכבי היה בין גיבורי ימי הביניים באירופה, גם אם בעם ישראל כמעט ולא נזכר. ושחזורי טקסטים וארכאולוגיות נשכחים הם הכי פחות חיים ואותנטים, גם אם הכי מדויקים)

ככל שמכירים יותר טוב את המציאות כפי שהיתה בזמן האירועים עצמם ובזמן חז"ל, מבינים יותר טוב את דבריהם, את סגנון המשלים שלהם, את הביטויים שהשתמשו בהם.

בהעדר כתבי נבואה שמתעדים.

2000 שנה עם ישראל ידע שהבית נחרב בגלל קמצא ובר קמצא, ואף אחד לא זכר את יוחנן מגוש חלב וחבריו.

"היסטוריה" הכוונה היסטוריה במובן האותנטי שהיא זכרון העבר החי, ולא היסטוריה בחידושה היווני על ידי הרודוטוס וממשיכיו - שזה מחקר טכני על פרטים טכנים שקרו בעבר, שזה מידע לא רלוונטי למרות שהוא מעניין.

כמובן שאם יש פשט תנך או חזל - אז פשט תנך מלמד היסטוריה וחזל את רוח הפשט. אבל בהעדר תנך למאורעות בית שני, אין לנו אלא להסתפק בזכרון העמום של חזל למאורעות אלו. שרלוונטים לנו כזכרון חי של אומה הרבה יותר מהפרטים הטכנים ההיסטוריונים.

מי שמנסה להחיות פרטים בני 2000 שנה שנשכחו מעם ישראל, הוא חי בעולם מדומיין. כי אגדת קמצא ובר קמצא שרדה כאגדה חיה 2000 שנה, ואילו מצדה קיימת כיום רק באבן או בדיו על ספר. ומי שמנסה להחיותה הרי הוא כמי שאומר לאבן עורי ולעץ הקיצה.

הבנת ההיסטוריה הטכנית לא רק שלא מלמדת את דברי חזל אלא יכולה להטעות.  בטעות אפשר לחשוב שבית שני נחרב בגלל שהכחות הצבאיים לא איחדו כוחות בקטע הטכני, ולא מהסיבה הסוציולוגית  שהיתה אווירת שנאת חינם תרבותית (ואז א. את זה שצבא לא מאוחד מפסיד אני יכול ללמוד מההיסטוריה הסינית. אין לי צורך בהיסטואיה יהודית. ב. מסיקים לימינו מסקנות כמו "חייבים לוותר לקפלניסטים ולטייסים כי אסור שיקרה מה שקרה בבית שני שיוחנן מגוש חלב לא נלחם יחד עם חנן בן חנן או בר גיורא). כנ"ל לתנך - ההבנה הטכנית המחקרית תראה את מסע סנחריב כשואה קטנה ולא כהצלת ירושלים דבר שקיבע את מעמד הקודש של ירושלים לדורות כי בימי דוד עדיין רוב עם ישראל לא הפנים את קגושת ירושלים (כי לפי האמת ההיסטורית הטכנית (ולפי פסוקים בישעיהו המפוזרים פה ושם), מסע סנחריב הרג את רוב תושבי יהודה ורק ירושלים ניצלה בנס. אבל כזכרון החי של האומה מסע סנחריב זה אחד הניסים הגדולים של עם ישראל ששרים אותו בפיוט בליל הסדר).

הדבר היחיד שיכול לחבר לדברי חזל זה היסטוריה/ארכאולוגיה גיאוגרפית, שמחברת מחדש מאורעות למקומות בארץ ישראל שהם קרו בהם (ועדיין קבר דוד המדומה והמסורתי קדוש, לעומת האזור המשוער של קבר דוד המדעי. ועדיין קבר רשבי המסורתי קדוש יותר מהתל המדעי של בית אל (למרות שלבית אל גם היתה מסורת)) 

כשמשלימים את הרקע ההיסטורי, הן ממקומות אחרים בנבואה והן מידע חיצוני.

לדוגמא שמעתי פעם תלמיד חכם גדול, שלמדתי ממנו הרבה,  תלי תילים של פלפולים על דברי חז"ל שבימי הושע בטלה זכות אבות. רק נעלמה ממנו העובדה הפשוטה, ש"בימי הושע" - זה הדור שבו רוב עם ישראל יצא לגלות ונעלם. ממילא מובן מאוד למה חז"ל אמרו זאת על הדור הזה.

כשלומדים נביאים על רקע תקופתם - דברי הנביא, כמו דברי חז"ל הנדרשים על דברי הנביא - מובנים דבר דבור על אופניו.

כשלומדים את דברי הנביאים, כמו גם את דברי חז"ל במנותק מהראליות הממשית של מציאות החיים שמתוכה ועליה הם דברו - הדברים הם מגדל פורח באוויר ודווקא כך הם הופכים מדברים מבססים לאוסף וורטים שכל אחד יכול ללוש למה שהם רוצים.

זה יותר הורס מבונה, אם לא יודעים להפריד בין זכרון אותנטי למחקר מת.

למשל לפי המחקר מסע סנחריב היה שואה קטנה לערי יהודה ורק ירושלים נצלה בנס. אבל בזכרון ההיסטורי זה התקבע לדורות להצלת ירושלים ואת האסון כלל לא זוכרים מלבד כמה פסוקים בישעיהו.

או למשל לפי המחקר ימי המלך ירבעם השני שמתועדים בעמוס, היו תור זהב חמרי לישראל כמו ימי שלמה. אבל עם ישראל זוכר רק את ימי שלמה כתור זהב כי רק בהם היתה אחדות קודש וחול.

ימי הושע זה פשט תנך בספר מלכים הקדוש, לא מחקר היסטורי חיצוני. ברור שאצל חזל בהעדר תנך שיתעד בנבואה את המרד הגדול יש פה חסרון, כי רובד "הפשט" כלל לא קיים. אבל אי אפשר להשוות דברי נביאים להיסטוריונים רומים מבחינת חשיבות הזכרון.

זהו בדיוק. "ראליות ממשית"  היא רק מה שהזכרון האותנטי של כלל ישראל לדורותיו זכר מהאירועים. למשל התנך.

ספר מקבים או כתבי ההיסטוריונים מהמרד הגדול לא מייצגים "ראליות ממשית" אלא אוסף פרטים טכני.

משל למה הדבר דומה? לאשה שעשתה תאונת דרכים ובזכות זה פגשה את בעלה לעתיד שעזר לה עם הרכב. כעבור כמה שנים הזכרון האותנטי יזכור רק את המפגש ביניהם, ואילו פרטי התאונה הטכניים ירדו לתהום הנשיה.

זכרון חי מטבעו הוא סלקטיבי. דיקנות מדעית היא פרטים טכניים מתים

הנביא, למי שלומד אותם כראוי.

זה שסנחריב החריב את רוב ככמעט כל ארץ יהודה - מפורש בכתוב.

אי אפשר ללמוד ספר עמוס, בלי לראות שבדור הזה היה עושר עצום. אגב, גם לא ספר מלכים - לשלמה היה כסא שן, לאחאב - בית שן ולירבעם השני 'בתי שן'. הסיבה שלא זוכרים זאת, אינה שזה לא היה (גם לא שזה לא מפורש בכתוב) אלא שתוך שנים ספורות כל זה אבד בחורבן ממלכת ישראל.

השואה הגדולה של הרג מיליון איש או פחות מיהודה לא מוזכרת.

מה שהתנך שם עליו דגש זה הצלת ירושלים. ומי שיראה מחקר ותנך כשווים, עלול ללכת שולל אחרי הפרטים הטכניים ולא אחרי הזכרון האותנטי.

נכון שעמוס מזכיר עושר. אבל ספר מלכים גדוש בתיאורי ראווה על עושר שלמה, בעוד עמוס לא. כי הזכרון של עם ישראל כתור הזהב זה ימי שלמה ולא עמוס.

לא אמרתי שהתנך לא מדייק, אלא שהוא לא מספר הכל.

חזל כבר לא מדייקים, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. ועדיף לנו תיאןרי חזל האותנטים והלא מדויקים, על פני פרטים מדויקים היסטוריונים אבל מתים ולא רלוונטים (שהם גם טובים אבל רק כתוספת). עד שבהתחדש הנבואה לעתיד לבוא יכתבו ספרי תנך על בית שני.

בשביל זה הנביאים כתבו את התנך בנבואה, ולא סתם סופרי המלך. כי רק נביא יכול לדעת איזה פרט חשוב לזכור לדורות ואיזה לא

בסדר יורד מהגבוה לנמוך:

א. דברי חז"ל ומגילת תענית (לא זוכר לגבי פירוש הסכוליון ממתי הוא)

ב. מגילת אנטיוכוס

ג. יוסיפון

ד. ספר מקבים

ה. יוסף בן מתתיהו

ו. כתבי היסטוריונים אחרים שנשמרו במהלך הדורות

ז. דעת המחקר מעיבוד מכלול הנתונים ומהארכיאולוגיה

הראשונים שציטטו מיוספון - כי אותו הם הכירו וחשבו שהוא מקורי מפי בן תקופת החורבן, גם לשיטתם, הוא מאוחר מאוד לחשמונאים א'. כיום אין שום ספק שיוספון אינו מקורי.

ההתעקשות שלך על קידוש דברים שהם כביכול המסורת - כשפשוט שכותביהם ודורשיהם לא התכוונו בכלל למה שאתה תולה בהם, לא מחזק את חז"ל, אלא רק מציג אותם כטפשים (כדברי הרמב"ם הידועים על הכתות בייחס לאגדות חז"ל).

כשאני אומר אותנטי אין הכוונה מדויק מבחינת מה קרה בעבר, אלא כמה זה זכרון חי באומה ורלוונטי לנו.

לכן דירגתי - מהאותנטי עד המחקרי.

חזל ומגילת תענית הם התורה עצמה לכן הם הכי אותנטים.

מגילת אנטיכוס נחשבת כדברי חזל אבל לא כמו מדרשים, לכן מקום שני.

יוסיפון ליווה את היהודים וחכמיהם כספר חולין במשך לפחות אלף שנה, והרמבן מסתמך עליו בפירושים בתורה לזכרוני. לכן מקום שלישי.

ספר מקבים היה ידוע לכל הנוצרים (כחלק מהברית הישנה הנוצרית) והיהודים שמעו עליו פה ושם - מקום רביעי.

יוספוס נשמר בכנסיה כספר חולין ורק המלומדים ביותר קראו בו, מעטים מאוד היהודים שידעו עליו או קראו בו במשך 2000 שנה האחרונןת מאז נשכח - מקום חמישי.

היסטוריונים אחרים עוד יותר פחות ידועים - שישי.

גילוים חדשים שמעולם לא נודעו והועלו מהאוב על ידי מחקר גילוי טקסטים או ארכיאולוגיה - מקום שביעי ואחרון.

אין טפשות בזכרון סלקטיבי לא מכוון. זה היה ההיסטוריה הטבעית של בני האדם עד שהיוונים החליטו אחרת.  האם אתה זוכר כל פרט מהחתונה שלך או את הדברים החשובים ביותר *לך*? מי יותר אותנטי בזכרון החתונה, אתה או הצלם?

העבר אין, ההווה עדיין. מה שרלוונטי זה מה שנזכר בזכרון, לא מה שהיה בעבר נעלם ושוחזר באופן מלאכותי-מחקרי.

בר גיורא ויוחנן מגוש חלב קיימים כיום בהווה (מלבד נשמותיהם) רק בדמיון של הקורא או החוקר, בדיוק כמו עליבבא ו40 השודדים. בכל מקום אחר הם לא קיימים, הם שייכים לעבר (המדויק), לא להווה. בעוד שהנרטיב של בר קמצא חי וקיים במציאות של עם ישראל.

כשדברתי על אגדות חזל לא דיברתי על אגדות כעוג שזרק הר על ישראל, אלא אגדות בעלות אופי היסטורי כמו אגדות החורבן למשל. גם אם הם לא משקפות פרטים שקרו באמת , הם משקפות את הלך הרוח ההיסטןרי של התקופה בצורה הכי אותנטית. על דוגמת קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, לא על הסכסוך בין יוחנן מגוש חלב לבר גיורא (שהוא רק הסימפטום של הבעיה הסוציולוגית)

לטעון על ספר מעובד, שהוא יותר אותנטי מהמקור ממנו עובד, זה עיוות של המושג. לטעון על ספר מעובד, שהוא יותר אותנטי מהמקור ממנו לקח את תולדות התקופה, הסופר שכתב את הספר, שממנו הספר הזה עובד - זה אבסורד.

בהתעקשות שלך אתה כביכול  מרומם, כשבפועל אתה הופך את התורה ללא רלוונטית ולמנותקת מהמציאות.

לפני שבאים לדרג - צריך להגדיר מה המטרה:

* אם המטרה היא ללמוד את סוגיות החג בתורה - באמת אפשר ללמוד גמרא ומדרשים וזהו.

* אם המטרה היא לדעת מה ארע - בדיוק כמו שרפואה לומדים מספרי רפואה ולא נתפסים לכמה ציטטות בגמרא, מתמטיקה לומדים מספרי מתמטיקה ולא מתעקשים שפאי הוא 3 בדיוק כי ככה כתוב בגמרא ואיך יורד גשם לומדים מספרים מדרניים ולא מתעקשים שהקב"ה מוציא שני כוכבים ממקומם והשמש יוצאת בלילה מאיזה חלון - כך גם הסטוריה לומדים מספרי הסטוריה מודרניים שלוקחים בחשבון את כל הידע והמקורות.

*אם המטרה היא להודות ולהלל, או בכלל לבנות השקפה על המציאות - צריך לקחת את הידע הידוע לנו בלי לבלבל את המח על אותנטיות של עיבודים מאוחרים וכמהות הפנימית של הדברים, לעיין ברצינות בדברי חז"ל ולהבין מה הם באו ללמדינו.

לא רואה לאן הדיון הזה ממשיך. אם אתה גם מתעקש שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, כנראה לא נגיע להסכמות לעולם.

על הטרמינולוגיה.

לא המצאתי שום דבר. זה לא חידוש שלי.

גם הרב קוק אומר שאין תפקיד התנך לספק לנו פרטים טכניים (למרות שבוודאי אלו פרטים מדויקים בתנך) אלא העיקר זה התוך. לא זוכר את הציטוט אחפש זאת.

להפך - ספר מחקרי שמשחזר משהו לפני 2000 שנה כשאף אחד לא זוכר אותו - הוא מנותק מהמציאות.

כולם זוכרים את אליהו הנביא ואחאב. מי זכר בעם ישראל את קרב קרקר של אחאב (הקרב החשוב ביותר בתולדות אחאב) עד שהמחקר מצא אותו בארכיאולוגיה?

סיפורי אליהו ואחאב הם נרטיב חי קיים ובועט באומה, בעוד שקרב קרקר הארכאולוגי הוא סיפור מת שהועלה מהאוב בעת המודרנית. זה מעניין רק גילדה מנותקת של אקדמאים שמנותקים מהמציאןת (וגם אותי), ואילו את המון העם זה לא מעניין. תשאל ברחוב מי מכיר את אליהו הנביא - כולם יענו לך. תשאל מי מכיר את קרב קרקר - מעטים יודעים.

אתה מחלק ל2 דברים או שיש  "מה אירע" או שיש "מה זה מלמד אןתנו". לא נכון.

אם יציאת מצרים באה רק ללמד מסר, למה שלא נעזוב את סיפור יציאת מצרים ונאמץ לנו סיפור על דחרור עבדים מודרני יותר ומעודכן? כי המאורעות הם לא רק ללמד מסר, אלא לבנות זיכרון חי באומה כנרטיב שעושה אותנו למה שאנחנו. זה מהות דברי החבר לכוזרי שמדבר על "אני מאמין באלוקי אברהם וכו אשר הוציאנו ממצרים וכו" לא רק כמסר ותו לא, לא רק כמקור היסטורי קר, אלא כבניית אתוס אלוקי חי באומה, כמשל מלך הודו, שמלך כוזר אומר שיתאר את המלך במה שהוא פגש, כי זה הכי רלוונטי *לו*. עיין פרק נב במהרל תפארת ישראל חלק שני של הפרק, בו הוא מסביר שיציאת מצרים תסכר לנצח כי היא "תחילת היותם של ישראל לעם לה' *ולעולם יש לזכור את ההתחלה*".

לא כידיעה מחקרית קרה של "מה שקרה".

ולא כסיפור שמעביר מסר אך מנותק מהקשר של נרטיב לאומי.

אלא כסיפור מכונן אתוס לאומי שרלוונטי לנו כיום בהגדרה "מיהו העם היהודי ומה קרה לו".

משל למה הדבר דומה - כשדבר קרה לך ואתה זוכר אותו (גם אם אתה זוכר אותו בשונה מהמציאות שקרתה) הוא הרבה יותר חי אצלך ורלוונטי, מסיפור תיאורטי אלגורי שרק בא להעביר מסר, גם אם המסר הזה הוא אותו מסר של המאורע שקרה לך.

אין להשוות למדע. מדע לא רלוונטי למיהו עם ישראל, או מיהם עמים בכללי, או מי זה המין האנושי (ולכן אם מוצא האדם מהקוף או לא, זה לא רלוונטי לרוח האנושות. אבל אם היה כזה דבר מצרים העתיקה כן). לכן לומדים מדע ממדענים. אבל היסטוריה של עם ישראל לומדים מנביאים. שאר ההיסטוריה המדעית - זה חזי לאיצטרופי. חובה לדעת אותה בשביל ידע כללי, אבל היא לא קשורה למי זה עם ישראל,  ואני לא רואה טעם ללמוד אותה בחנוכה יותר מתולדות הקיסרים הסינים

יש לי דף מקורות שאני נהנה לחזור עליו כל שנה שעוסק ביחס ביו נס פך השמן לנס המלחמה.

מעבר לכך מציץ בנר מצוה או בשפת אמת אבל לרוב מתקשה להבין אז לא מרגיש שיוצא עם משהו .. 

זה לעבור על אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. כשבזמנו גנבו לי את הכרך, מצאתי להפתעתי כעבור זמן הדפסה חדשה שלו - אך ורק את הכרך הזה בעטיפתו הכתומה המונומנטלית, ובמעין סוג של דפי כרומו בניגוד לנייר העתיק במקור - ומיהרתי לקנות. וכך נוצרה אצלי שוב סריה מלאה, עם עותק יוצא דופן של הכרך. אבל אכן, למרבה המזל לא נגעו כלל בתוכן. המפות, ההקשרים העולמיים, התיאור מאיר העיניים שנשען לא רק על "קדמוניות היהודים" אלא על מקורות רבים שכבר בעת הוצאת הכרך היו זמינים למחקר, עושים את העיון לקריאת חובה יסודית.
למי שמכיר, שנים לא מעטות אחרי תום המפעל האדיר הזה, הוצא למרבה התדהמה כרך באנגלית על התקופה שההיסטוריוגרפיה הנוצרית מגדירה "Late antiquity", וכדי ביזיון וקצף. וזה לא שאטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד - עם כל זה שספוג באהבת הארץ, העם והמורשת הרוחנית, בזכר המקדש העמוק והחורבן והיצירה הרוחנית הנשגבת של חכמינו בארץ הקודש - ויתר על הסבר ברור ומסודר לראשית הנצרות והתפשטותה באימפריום עד ימי פילוג רומא ושלטון ביזנטיון וכנסייתה ה"אורתודוקסית". 

שאין קשר כמובן בין הספר שציינת לבין היסטוריה. "מבחינה יהודית" זה משהו שמבחינתי מספיק עבורו הטקסט המשנאי והתלמודי, ככל שקיים.

שקרה בעבר*

נכון שכתבי חזל חשובים ממגילת אנטיוכוס. אבל המגילה הזאת התקבלה על ידי הגאונים ככתובה בידי חזל. ולכל אורך 1000 השנה האחרונות היא היתה מקור הנרטיב המפורט של היהודים לחנוכה, ומשמרת בצורה אותנטית מה חשוב לעם ישראל בחנוכה.

דוגמא למשל - האמת ההיסטורית היא שיהודה המכבי היה המרכזי במרד. המגילה דווקא רואה את מתתיהו כמרכזי, וכמי שיוצא בראש הצבא אחרי מות יהודה.

כי עם ישראל מבין שאת עיקר הזכרון מנס חנוכה, הוא לא גיבור המלחמה יהודה (שגיבורים כאלו יש לנו מספיק מבית ראשון, כמו יהושע או דוד). אלא הזקן החלש מתתיהו, המקנא לעבודת ה' והתורה,הוא הגיבור העיקרי - בתפילה בעל הניסים רק מתתיהו מוזכר,לא יהודה. כי חנוכה בעבורינו הוא בעיקר חג נצחון התורה על היוונים, ופחות חג העצמאות שבעיקר מתבטא בפסח, לא בחנוכה.

שכחתי להזכיר גם את מגילת תענית

וזכותנו בכל דור ודור לשים דברים מסוימים בשורה האחורית של וויטרינת הספרים, ולפניהם לשים דברים אחרים, וגם לחנך את הילדים להבין מה קדימה ומה אחורה. אצלי מחנכים שקדימה יש את המשנה והתלמוד, ובנוסף - בשיעור היסטוריה - את אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד. ושאת מגילת אנטיוכוס שומרים לכל מיני דקדקנים לא רלוונטיים. הלימוד שלך הוא לא רלוונטי, לא מעניין ואבד עליו הכלח.

והראשונים כחלק מדברי חזל, או אצל הראשונים כחלק מדברי הגאונים. והתקבלה על ידי האומה בכללותה כמקור חזלי/רבני. לא פחות ממורה נבוכים או הכוזרי.

כמובן היא לא נכתבה ברוח הקודש ולכן היא לא חלק מ24 כתבי הקודש.

אין לנו זכות כזאת. ברגע שספר כלשהו התקבל על האומה וחכמיה כחזלי או רבני - לא הרי הוא כספר חדש שכתב אחד מגדולי הדור הנוכחיים. לא הרי מורה נבוכים כהרי ספרי הרב זקס,  ולא הרי הכוזרי כספרי הרב קוק. לא אנחנו מכריעים איזה ספרים מרכזיים יותר או פחות, אלא מה שקיבלה האומה וחכמי ישראל לפנינו.

כמובן כל אדם יכול לבחור את בית המדרש בו הוא חפץ וללמוד מה שהוא חפץ, רק כתבתי מה נחשב ספר תורני על חנוכה, גם אם מכיל חצאי אמיתות היסטוריות. לא הרי הוא כהרי יוסיפון. כי המגילה נחשבת כחלק מדברי חזל, ויוסיפון לא.

זה נכון שהמגילה פחות חשובה ממדרשי חזל, כשם שמדרש צדדי או מאוחר פחות חשוב ממסכת אבות.

אטלס כרטא ודומיו כמובן אינם ספרות תורנית או קודש. ולכן אין מה להשוותם כלל למגילת אנטיוכוס.

דברתי על מה חשוב ללמוד בחנוכה כזכרון של העבר. לא מה חשוב ללמוד בשביל סקרנות מדעית או דוקטורט להיסטוריה. שאמנם כתבים אלו זה חזי לאיצטרופי, אבל ממש לא העיקר בזכרון עם ישראל את עברו.

אין שום דבר "רלוונטי" בללמוד על פרטים טכניים שנשכחו מעם ישראל במשך 2000 שנה, חוץ מסקרנות מדעית נחמדה שגם אני שותף לה (וגם אני זוכר את קרבות החשמונאים מספר מקבים ומהמחקר בעל פה, אבל זה רלוונטי לי לימינו בדיוק כמו רלוונטי על ידיעת קיום גלקסיה רחוקה - מעניין נחמד אבל לא נוגע לחיים) . ואין שום דבר "רלוונטי" בלהפוך את יהודה המכבי לגיבור חנוכה ולחכות בזה את הנוצרים והאבירים מימי הביניים, כאשר מורשת ישראל לדורותיה ותפילת על הניסים מזכירות בעיקר את מתתיהו שהוא הגיבור היהודי ולא את יהודה

אין לך מושג, כמו תמיד, על מה אתה מדבר ואתה מקשקש את עצמך לדעת.
משאיר לקורא לשפוט.

על דעתם את מגילת אנטיוכוס. היא נכללה בחלק מהסידורים. התוספות רי"ד אפילו שולל הווא אמינא שצריך לברך על קריאתה. מה שמעיד על חשיבות הקודש שלה

אבל אנחנו עוסקים בחינוך, וחינוך זה דבר שמעצבים ומתאימים ומארגנים. כמו שהיו מספיק קינות ונהי כשבנות הפסיקו להגות בצאינה וראינה. אבל תלמד יידיש, זה חשוב.

בבית ספר, זה סיפור אחר לגמרי. כשם שמלמדים מדע, כך מלמדים היסטוריה מדויקת מדעית. וגם פה יש התלבטות מה צריך לשים דגש בבגרות להיסטוריה, על הפרטים הטכניים או הרוח הכללית?

אם אתה מדבר על השאלה איזה "ספר היסטוריה" ראוי ללמוד בחנוכה, אז התשובה היא שהעיקר זה מגילת אנטיוכוס, והשאר זה חזי לאצטרופי. בדיוק כמו שבפורים זה מגילת אסתר, ולא "מחקרים במנהלה האדמינסטרטיבית באימפריה האחמנית הפרסית".

ההבדל הוא שבמקום צאינה וראינה יש לי מדרש רבה, אבל זה לא שהתחליף לצאינה וראינה על פרשות השבוע זה "מחקרים בתקופת הברונזה ג בדרום הלבנט".

במקום מגילת אנטיוכוס אין לי שום דבר. כי דברי חזל הם מקוטעים, ושאר הספרים לא נזכרו בעם ישראל. אז מה שנשאר זה מגילת אנטיוכוס, מגילת תענית ודברי חזל בנושא.

חינוך מתעצב רק אם הוא אותנטי ורוכב על גבי הדורות הקודמים ולא הורס אותם. אחרת זה זיוף, לא חינוך.

גם הרב קוק לא טוען שאת תורת ארץ ישראל באה במקום יהדות חו"ל, אלא על גביה. אנחנו פוסקים לפי הבבלי ולא הירושלמי כי זה שעם ישראל קיבל בכל הדורות, ןרוכבים על גבי זה ולא במקום זה.

איסור קטניות לאשכנז בפסח מקובע בהרבה יותר מסמרות מהאנקדוטות שאתה מזכיר - אני אישית שומר אותו בלא לזוז ממקומו - ועם כל זה ברור לגמרי ולכולי עלמא, מתוך "מנהג אשכנז הקדמון" שטעות גמורה הוא ובטעות יסודו.
הקנוניזציה שאתה עושה למימרות כאלו ואחרות מוציאות אותך מכלל תלמוד תורה לשמה.
משאיר לקורא לשפוט.
מבחינתי תם ונשלם.

עובדה שאתה שומר קטניות. למרות שלדבריך אין בזה היגיון.

לא אני עשיתי קנוניזציה חזלית למגילת אנטיוכוס, אלא חכמי ישראל הגאונים הראשונים והאחרונים שראו במגילה זו דברי חזל או דברי הגאונים.

מה שחשוב בעיניי זה לא אם אני מקפיד על איסור קטניות, ואם משפחה של צאצאיי תזרוק לפח סיר פסח שבושל בו שמן סויה. בין אם שכן ובין אם שלא, מה שחשוב זה שהם יידעו שזו היתה טעות גמורה מלכתחילה ומראש.
בשביל זה חשוב שהם ילמדו את "מנהג אשכנז הקדמון" הרבה לפני כל תשובת גאונים, ראשונים או אחרונים.

ובכלל אני לא מסכים עם דבריך. הפכת את כל ההלכה לחוק בירוקרטי שצריך לשמור בגלל הנוהל. למה שמישהו יתאמץ לשמור אותו?

בפועל כשם שרוב השיקול בהחלטות של אדם הוא התת מודע ולא הנימוקים הלוגיים, כך בפסיקת הלכה רוב השיקולים לא מובאים בכתיבה ההלכתית. אחרת למה לדבריך מי שקרא שנה אך לא שימש ת"ח הרי זה אינו ת"ח לפי הגמרא? למה גדול שימושה יותר מלימודה?

כי הבנת התורה עוברת לא בעיקר על ידי הבנה לוגית של השיטה ההלכתית, אלא על ידי זה שהת"ח משמש ת"חים והמכלול האישיות שלו הופך לדומה אליהם. ורק מי ששימש ת"ח יכול לפסוק הלכה. לא פרופסור לתלמוד שבקיא בלוגיקה ההלכתית.

אתה זה שהחלטת מה החשוב ומה הטפל, ואפשר גם לחשוב ההיפך הגמור.
לפני עשרות שנים כמעט כל החינוך הדתי החל בכרך ושמו "שערים" או "שערי יצחק", שאגב כשלעצמו היה מתוק ומאיר מאוד, אבל חייבת האמת להיאמר שהכניס חומרות קבליות ל"אורח חיים" בלי הרבה הפרדות, כי ככה בוודאי עשו יהודים כבר מאות בשנים, למשל מה סדר נטילת הציפורניים או באיזה מימות השבוע.
אתה ממציא כאן תיאוסופיה פרטית שיש בה אלף פירכות, כזו שכל תו בה דורש תילי תילין של העמקה שאין לך שום גושפנקא להיות בהם פוסק הדור, אבל זה הכבוד שבו אתה מתיימר כאן.
מייגע, לא מסודר ולא מעניין.
תם הדיון.
משאיר לקורא לשפוט.
נקסט.

זה דווקא מנהג שולי שרוב הקהילות לא נהגו בו.

עדיין אם רוצים לקרוא על סיפור המרד בחנוכה (עובדה שחכמים לא תיקנו מצווה כזאת) -  עדיף ללמוד מגילת אנטיוכוס כסיפור המרד מאשר ספרים אחרים.

כי מעולם לא הונהג בעם ישראל לדורותיו ללמוד בחנוכה יוסיפון או ספר מקבים.

שאל את גדולי הדור מה עדיף ללמוד בחנוכה, מגילת אנטיוכוס או ספר מקבים ונראה מה תהיה התשובה שלהם. מה אתה אומר?

(כמובן אם אדם מרגיש שספר מקבים נותן לו יראת שמים יותר ומדגיש לו את נס המעטים מול רבים - אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. אבל זה בדיעבד)

של המחקר המדעי בתמצות - יש את הספר "מגילת חנוכה" של ד"ר חגי בן ארצי, שם הוא מתמצת בקיצור את כל מרד החשמונאים, בסגנון קולח וקצר, ובסגנון שמחכה ספר תנכ"י

את מול עצמך, ואת מול אנשים.

האם את מול עצמך מגובשת כבר?

אני מסכימה עם זה.  כמובן שאפשר לאמר לך שכל עוד את מקיימת מצוות, בכלל לא משנה באיזה מגזר תהיי.

אבל, היות וכדתיים, אנו מוצאים את עצמנו (לפעמים פחות או יותר), שייכים למגזר המסויים שדרכו חזרנו

בתשובה, או שבמוסדו למדנו....

מלבד אלה ש"החליקו" מאה אחוז לתוך מגזרם, יש אני חושבת הרבה, שלא ממש. שומרים את המצוות

בקפדנות, אנשים אמיתיים, אבל הם לא חרדים, הם לא דת"ל, הם לא חסידים וכו'.... אולי יש להם דעות

דומות למגזר מסויים אך לא בכל.

הכי קל ופשוט להגיד לך: תהיי את. קודם כל, תהיי את. כמו שהיית לפני שחזרת בתשובה - כלומר עם האופי

והאישיות שלך. לא מוחקים שום דבר, בטח כשעדיין הקרקע לא מספיק יציבה מתחת לרגליים.

ואת יכולה לנסות; ללכת לשיעורים כאלה ולשיעורים כאלה ולראות היכן את מתחברת, ולאילו אנשים

ודעות את מתחברת.

לא חייבת לשנות את דעתך לגבי המדינה והצבא, רק כי זה לא הולך ביחד. מותר לך לצדד בגיוס

ובבד בבד לא להציב את המדינה כערך עליון.  וגם ההיפך מותר לך כמובן...

אולי זה עניין של אופי; יש בעלי אופי קיצוני שצריכים את הדעה הנחרצת והבלתי מתפשרת ויש

כאלה שרכים יותר. האדם כל כך מורכב שמה שאמרתי עכשיו נשמע לי שטחי.

מבינה את הקושי - כאילו לא שייכת לשום מקום באמת. אבל את שייכת לעם ישראל ולקב"ה,

וזה מה שחשוב. לא ישאלו אותך אחרי 120 איזה נוסח התפללת ולמי הצבעת. נכון?

חברה זה חשוב מאוד. במיוחד ליהודי.. אבל יחד עם זאת, צריכים להיות אותנטים. אמיתיים.

לעבוד את השם ממקום אמיתי. לא מזוייף.

ויש את הגרסא דינקותא שנושפת בעורף ונכרכת סביב הרגליים....לא פשוט לחזור בתשובה.

תהיי סבלנית לעצמך. גם בשידוכים;  אם השדכן לא מתאים לך, ואת יכולה הרי להרגיש את זה,

ואם הבחור לא מתאים לך, ואת יכולה להרגיש את זה, אז אל תסתבכי עם מגזרים ופוליטיקה

וכאלה. ואל תתבלבלי מכל מיני דעות נחרצות או שמנסות למשוך אותך לצד שלהן; אולי

זה מתאים ואולי זה לא. אולי בהתחלה, בגלל שאת יחסית "חדשה", תאבדי כאילו את

הדעה והאישיות שלך, אבל תני לעצמך זמן ומקום להתעשת ולחשוב על זה שנית.

ולסמוך על האינטואיציה שלך גם. זה קול השם, אני חושבת.  

הכי חשוב זה הקשר  שלך עם השם. יש אנשים שחיצונית הם לא נראים דתיים

אבל כל כך קשורים לקב"ה.

עולם הפוך כאן. 

חושבת שהכי חשוב לבקש מהבורא שיראה לך את הדרך ש ל ך: "תעיתי כשה עובד,

בקש עבדך".

אם את רוצה לשוחח עם מישהי שאני מאוד מאוד מעריכה - בעלת תשובה (כבר

שנים רבות עם משפחה גדולה בלי עין הרע), הייתי שמחה להפגיש ביניכן

אם תרצי בזה.  היא ובעלה וכל המשפחה, מאוד יראי שמים, מאוד אמיתיים

ומאוד מאוד הם עצמם.

כל טוב לך והרבה הצלחה. אל תדאגי. את לא לבד. כל בעלי התשובה מתחבטים

בכך. ולפעמים, גם אחרי שנים.

ז"א, לקב"ה בודאי לא אכפת לו איזו תוית חברתית תשימי על עצמך.. זה פשוט, נכון? זה כמובן חשוב מאוד לדעת.

אם כן, אז ממליץ להסביר לשדכן מה את מצפה מבן הזוג העתידי שלך ופלוס מינוס מה התפיסות שלך -

יהיו "שוליים" בציבור החרדי/חרדלי/דתי לאומי שיכילו ויהיו ממש סבבה עם הציפיות שלך מעצמך ומהסביבה.

גם אם לזה שם, זה לא סוף העולם.

נראה לי שזה מאפיין יותר את הציבור הספרדי. לאשכנזים, בדרך כלל, יש גבולות יותר נוקשים ביחס להגדרות.

בבית כנסת ספרדי ממוצע הגיוני שתראי יותר סגנונות של שמירה על אורח חיים דתי והשקפות, לצורך העניין.

לא כולם כאלה קהילתיים בציבור הדתי. הרבה גרים בערים ולא בישוביים וממילא הקהילתיות פחות נבחנת.

מעניין אם יתאים לך...

סתם תפס אותי השילוב של הדוסיות עם זה שאת מאמינה בצבא אבל לא במדינה ושאין לך את הציות העיוור של החרדים

רק מתלבט אם מה שכתבת על ראש הלכתי הכוונה שאת פחות מתחברת לחסידות?

כאילו מבחינה חברתית יש אצל הרב גינזבורג משהו מאוד מגוון שיש שם גם אנשים שמגיעים מסביבה חרדית/חבדית וגם אנשים שהגיעו מסגנון דתי לאומי-חסידי אבל הם באמת פחות מתחברים לקטע הציוני

וגם יש קהילות של חוזרים בתשובה...

מכירה? גם שם לא מוצאת את עצמך כ"כ?

לעניין השידוכים, מעניין אותי, מה את בכלל מחפשת?

את מחפשת מישהו כמוך שהוא גם לא מוגדר? או שאת כן רוצה מישהו ממגזר מסוים? או שאולי הוא יבוא ממגזר אבל יהיה בשוליים שלו ויותר מחובר לכיוון שלך?

אני לא מספיק מכיר אבל אני מניח שיש כאלה שדכנים לסגנון לא מוגדר כי בסוף זה משהו שקיים ויש לא מעט אנשים כמוך בזה, אז השאלה אם את רק מחפשת אותם?

או שאת עובדת מול שדכנים מגזריים רגילים ולכן את מרגישה שאת מסתבכת?

לגבי רב לליווי, אני חושב שזה משהו מאוד מיוחד בדור שלנו שבאמת כולם הרבה יותר מחוברים וקשורים ואת באמת יכולה ליצור לעצמך קבוצה של רבנים ושלכל תחום יש את הרב שאת מתחברת אליו בו והולכת לפיו

אבל כאילו בסוף לא מספיק כתבת על עצמך אז מקווה שאני בכלל בכיוון ומוזמנת כמובן לדייק 

וגם התחתנה עם מישהו דוס מבית, אני בהחלט מבינה לליבך! אז קודם כל אנחנו שנינו חסידים של חסידות ספציפית וזה היה לנו ברור שזה הקו שלנו ולכן זה היה קצת יותר פשוט. אבל, המלצה מהלב- להתחתן עם בעל תשובה. מישהו שיכול להבין ולהכיל את כל העולמות וכל הקונפליקטים וכל הדברים שעולים ועוד יעלו. אני לא מתחרטת לרגע אבל זה בהחלט היה מאוד מאוד מקל. דבר נוסף הוא להיות שייכת למסגרת כלשהי. לאו דווקא קהילה אבל אולי מדרשה או שיעור קבוע, משהו שיכול לתת כיוון או איזושהי שייכות גם אם את מרגישה שלא הכל סגור. וכמובן שהעיקר לאן הלב מכוון.

אני לא מתכננת לעקוב אחרי השרשור אז אם את מרגישה שאת צריכה עוד מילים או התייעצות את יותר ממוזמנת לפנות אלי בפרטי בשמחה גדולה!!!

שבעת המינים (ולא רק)

תפילה על האתרוג

לימוד על הפירות

תפילה על הפירות

בקשות בעת רצון הזו

הלוואי שנזכה בשלימות.

שירים

ברכות

דברי תורה, מדרשים

תפילה על האתרוג

ברוך ה'.

לי הוא עשה הרבה סדר במה זה החג הזה בכלל, חיבר אותי אליו ונתן לי להבין שלא סתם אוכלים פרות יבשים...

זה פחות מדבר על הארץ והפרות ויותר נותן מבט על מה משמעות החג בכלל ומה אפשר לקבל ממנו, לי זה עזר...

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

אבל בגדול זה התחיל בזה שהוא עשה איתי חסד- טרמפ.

הוא סיפר על התמודדות שיש לו עכשיו בחיים. 

גם אני שיתפתי אותו במעשי האחרונים, והוא נדהם מהנהגה מסוימת שלי, וקצת היה מאוכזב שאני עדיין לא נשוי. היה אפשר לראות שהוא אומר את זה מתוך דאגה והערכה- בטון של למה בן אדם במעלתך (פרגן) מפנה את זמנו לעסוק בדברים כאלה? אבל אני ניסיתי להצטדק.

תוך כדי הוא סטה מהמסלול כדי לקחת אותי למיקום המדויק (כמה קילומטרים)

אח"כ הוא אמר לי תתפלל לקב"ה שיאיר לך את הדרך שבה אתה צריך ללכת, מה רצונו ממך. אני באתי שוב להצטדק, והוא עצר אותי, ואמר לי שאני לא צריך להחזיר לו תשובות, רק לדבר עם הקב"ה באופן פשוט.

זה הסתיים בזה שהוא בירך אותי בפירוט, ולא במה שהוא רצה שאתחזק בו, אלא בבחירות נכונות, ובזיווג וכו' וכו'. הרגשתי אפילו שהוא קצת מתפלל על עצמו, זאת אומרת הוא נתן תחושה כאילו גם הוא לא יודע מה ההנהגה הטובה, וצריך ישועה.

הוא אדם פשוט, וגם זה היה חלק מהאפקט, זה נתן אותנטיות וכנות. אם הוא היה אדם מחוכם לא בטוח שהייתי נותן ללב שלי לשמוע.

בגדול אני חושב שכל אלה הם סעיפים בתוך "דברים היוצאים מן הלב"

לוקחת איתי כשיעור לדרך, באמת נשמע שהוא פעל בחכמה ונעימות גדולה.

אנשי לב זה פלא בעולם.

זה מתחיל ממך, מהפתיחות וההקשבה שלך לקולות רקע שה' עוזה בעולם.

ר' צדוק אמר: "דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומי' הוא דברי תורה ממש, אפי' אצל איש ההמוני מישראל ! ... כי כל נפש מישראל, יש לו אחיזה בד"ת מיוחדת כנודע, ובדבור שמרגלא בפומיא זהו שורש נפשו. ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו, לדעת מה ענינו בזה העולם." (צדקת הצדיק אות נג).

יש המון דיבורים פשוטים של אנשים, ובפרט בשיחות מסדרון כאלה כמו בטרמפים, שאפשר לקחת מהם הרבה לחיים.

כל הכבוד שכרית לך אוזן והרווחת!!

אבל למדתי פעם שיעור גדול בהסברה מיהודי חרדי בקופת חולים.

בקצרה, ישב מולנו זוג חילוני-רוסי שכנראה זו הפעם הראשונה שהגיעו לבני ברק, והם חשבו על כל מיני אנשים שעברו שם שהם רבנים.

אז הוא הסביר להם שרב זה כמו תואר באוניברסיטה, וזה אומר שצריך ללמוד וצריך מבחנים וצריך להתמחות, ולא כל אדם שיש לו חליפה וזקן הוא רב.

אחרי שהם נכנסו לרופא, הוא אמר לי כמה זה חשוב לדעת לדמות דברים. זה נשאר איתי עד היום.

הייתה בו נעימות גדולה, וחוכמה שדיברה בעד עצמה. אמנם, מיומנות הדימוי היא קשה, אבל זה עדיין הועיל לי כשאני עצמי הייתי צריך להסביר דברים לחילונים. וזה גם עזר לי להבין בעצמי דברים ביהדות.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת.