גם שמחת תורה לא הייתה בדיוק שמיחה לפני שנתיים.

הגדלוּת היא לשמוח בדברים הטובים למרות הנסיבות והמאורעות, להתעלם ולהדחיק זמנית את הדברים הרעים. יהיה זמן להתמרמר עליהם אחרי החג. עכשיו לבחור בשמחה. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. אין יותר שמחה מזה.

תודה על השאלה ועל התשובות

מתחבר אליו, לעומת זאת השיעורים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה מעין עולם הבא.(:

אבל משתדלת להתגבר על זה.

משתדלת כן לשמוח ועושה פעולות שמשמחות אותי.

כי ההסכם הזה הונחת עלינו בכוח למחרת יום כיפור.

ז.א. אחרי שכל התפילות עלו והשתדלנו הכי להיות נקיים בעיני ה', זאת הייתה התשובה. אז קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים. שלא תלוי בנו, מהלך שהוא ההפך הגמור משנתיים של לחימה ומסירות נפש.

לא יכול להיות שמסירות נפש כזאת והזכויות שלה הלכו לאיבוד. לכן יש פה תוכנית אלוקית ואולי זה היה הרגע שכל הגויים נלחמו בנו ואנחנו מתרעשים להיכן נלך ונבוא כשבעצם הכל הקב"ה עושה לטובתינו. בלי להבין, פשוט לשמח את עצמנו בחג. ולסמוך על הקב"ה שישמור עלינו ולא תבוא עלינו רעה ח"ו מההסכם שנאנסנו אליו.

לזכור שהחטופים לא הביאו עלינו את זה, לא המשפחות שלהם ולא מטה קפלן. אלא לב מלכים ביד ה', ככה ה' החליט, ובלי להבין לסמוך עליו שיגאל אותנו 

מעניינת.

תודה

הקב"ה מוריד שפע למציאות בדרכים שונות ומגוונות, לא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

השמחה היא לא רק במבחן התוצאה, טוב אז אם המציאות X אז ראוי לשמוח ואם המציאות Y אז לא ראוי לשמוח.

המציאות היא כמו שהקב"ה שהיא צריכה להיות, עם כל הפגמים והחולשות שהקב"ה שם בה.

מפה מתחילה עבודת השמחה. להודות על מה שיש, לשמוח בזה שיש לנו אפשרות לתקן. לשמוח בתקווה.

בחיי הכלל ובחיי הפרט - שמחה זאת עבודה ולא קשר סיבה ותוצאה ביחס למציאות הנתונה.

דברים טובים לעבודת ה' באופן כללי

ומבט בריא, אשרייך אח צדיק

הגיע הזמן להגיד את זה: לא, אין לי שום "תחושות מעורבות". הזעם, הדאגה ותחושת ההפקרה הם לא "לצד השמחה על שחרור החטופים", הם, ורק הם, כרגע מה שנוכח אצלי ואמור לשרור בקרב כל יהודי מפוכח. למה? לפני הכל משום ש20 היהודים הללו, צדיקים ומסכנים ככל שיהיו, הם כאין וכאפס לעומת המחיר ששולם בשבילם. מדינה שלמה שנמכרה ואלפי רוצחים ששוחררו עבור אחוז זעום ממספר היהודים שירצח כתוצאה מהשחרור. עבור פחות מחמישה אחוזים מהלוחמים שנפלו במלחמה הזאת שהסתיימה בכניעה שלנו בגלל ביכור 20 החטופים על פני השמדת האויב לכל אורך המלחמה. אלו "המאוזנים" שכותבים 'עין במר בוכה ולב שמח', מנסים להשוות ולהציב אחד מול השני את מכירת המדינה ופתיחת השער לחיות הטרף - כמחיר שווה ערך ל"הישג" המביך של שחרור החטופים. הסכם משולב רע וטוב, שלצד ההישגים הכבירים יש גם צפרדעים שצריך לבלוע. אז לא, כיהודי במלחמה, ולצערי על אחת כמה וכמה כאחד הבודדים שעוד מתריעים כאן בשער ועיניהם לא טחו מראות את הטירוף, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לאיזה פסטיבל רגשי להמשיך ולהוביל אותנו. לא שמחה ולא ריקוד, אפילו לא לרגע. את ההודיה לקב"ה על ניסיו במלחמה וגם על שחרור החטופים נעשה בפעם אחרת, לא עכשיו. יום שחרור המחבלים והחתימה על הסכם הכניעה צריך להיחרט כיום אבל, כיום שהתרגש עלינו אסון ובעיקר כיום של התפכחות לעתיד וחשבון נפש. לרגע לא כאיזה יום הודיה ושמחה בו "בנינו שבו לגבולם". זה לא סמנטיקה, זה מה שיקבע האם נפיק את הלקחים הקיומיים לפני הטבח הבא שכבר מתקתק עלינו או שחלילה שוב נפתע ונזעק בהלם כשנתעורר מהאופוריה "איך לא שמנו לב שמרחץ הדמים הזה קרב ובא"?!

ברור לי שלהיות אדיש לחזרה של החטופים בא גם עם ניתוק רגשי מהציבור הזה בין אם זה רגש כהה ובין אם זה כי זה הפך אצלו לקטע של שמאלנים

פתאום! כל ישראל ערבים זה לזה , אני עם פאות וכיפה ואם תרצה תקרא לי מתנחל (למרות שאני בכלל לא גר ביו"ש אלא בלוד) ואני עדיין דואג לכל חייל שמת באשר הוא גם אם אני חולק עליו כמו המשפט שמיוחס לוולטר או לסיכום דבריו על חופש הביטוי "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת." אם הייתי חייל והיה חטוף יהודי ששונא אנשים עם פאות (נניח אנרכיסט שמציק לרועים בגבעות) עדיין הייתי נלחם עד טיפת דמי האחרונה ואם היה צריך בשביל להחזיר אותו שאני ח"ו אפצע או אמות היית מת - כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" ו - "אין מצווה יותר גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם ,שם) וככה על כל יהודי לא משנה ימני או שמאלני ספרדי או אשכנזי כל עוד הוא יהודי אני אמסור את נפשי בשביל שח"ו או לא יפגע! על מה שכתבתי עכשיו אני בטוח שרוב האנשים השפויים מסכימים איתי כולל אלישע ירד, אבל ויש אבל גדול מפה ועד לשחרר חטוף לא משנה מאיזה זהות הוא על אלפי יהודים קדושים שימותו, יחטפו, יאנסו וכו' זה כבר מוגזם! אני אוהב כל יהודי באשר הוא בתנאי שלא פוגע ביהודים אחרים! 

לא אמרתי בשום צורה שצריך לשחרר מחבלים תמורת חטופים,אלא שאם זה כבר קרה צריך לשמוח בזה שהחטופים חזרו ולזעוםצ ולהתאבל על המחבלים ששוחררו

בארץ הדיפ סטייט בתהליך קריסה. הצפי שבעוד כמה שנים בתהליך הדרגתי מהמלחמה מי שיקבל את המשוכות זה המחנה הדוגל במסורת. תראה איפה היינו לפני המלחמה לפני שנתיים עם השליטה המוחלטת של הדיפ סטייט וההפיכה הצבאית נגד הרפורמה המשפטית. תראה איפה אנחנו היום ולאן התקדמנו. צריך אמנם לפטר את היועמשית ועוד הרבה עבודה אבל תראה את המגמה הכוללת.

ישראל שאחרי המלחמה היא לא זאת שלפני. ולטובה

ברור שכל הזמן עמ"י בתהליך עלייה כמו שהרב קוק אומר, ודווקא לכן יהיה יותר שנאת חינם ויותר שנאת חינם עד שיהיה כמו בחורבן מצרף סרטון של הרב זלמן מלמד על זה:

השמאל היום מתנהג בצורה משוגעת ורודף את הימין באובססיה כמו שאול את דוד. (ההבדל הוא ששאול היה צדיק עד הרגע האחרון).

השמאל הישן זה משיח בן יוסף שאול בנימין, הדתיים שעולים כהנהגה זה מבשר את מגמת בן דוד. שאול עוין את דוד

לי זה גם הרגיש ככה...

אבל למרות הכל, בעיקר כי יש מצווה לשמוח

אז השתדלתי לשמוח למרות הכל, בידיעה שה' מנהל את העולם, גם אם אני לא יודעת עכשיו למה זה טוב

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)