גם שמחת תורה לא הייתה בדיוק שמיחה לפני שנתיים.

הגדלוּת היא לשמוח בדברים הטובים למרות הנסיבות והמאורעות, להתעלם ולהדחיק זמנית את הדברים הרעים. יהיה זמן להתמרמר עליהם אחרי החג. עכשיו לבחור בשמחה. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. אין יותר שמחה מזה.

תודה על השאלה ועל התשובות

מתחבר אליו, לעומת זאת השיעורים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה מעין עולם הבא.(:

אבל משתדלת להתגבר על זה.

משתדלת כן לשמוח ועושה פעולות שמשמחות אותי.

כי ההסכם הזה הונחת עלינו בכוח למחרת יום כיפור.

ז.א. אחרי שכל התפילות עלו והשתדלנו הכי להיות נקיים בעיני ה', זאת הייתה התשובה. אז קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים. שלא תלוי בנו, מהלך שהוא ההפך הגמור משנתיים של לחימה ומסירות נפש.

לא יכול להיות שמסירות נפש כזאת והזכויות שלה הלכו לאיבוד. לכן יש פה תוכנית אלוקית ואולי זה היה הרגע שכל הגויים נלחמו בנו ואנחנו מתרעשים להיכן נלך ונבוא כשבעצם הכל הקב"ה עושה לטובתינו. בלי להבין, פשוט לשמח את עצמנו בחג. ולסמוך על הקב"ה שישמור עלינו ולא תבוא עלינו רעה ח"ו מההסכם שנאנסנו אליו.

לזכור שהחטופים לא הביאו עלינו את זה, לא המשפחות שלהם ולא מטה קפלן. אלא לב מלכים ביד ה', ככה ה' החליט, ובלי להבין לסמוך עליו שיגאל אותנו 

מעניינת.

תודה

הקב"ה מוריד שפע למציאות בדרכים שונות ומגוונות, לא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

השמחה היא לא רק במבחן התוצאה, טוב אז אם המציאות X אז ראוי לשמוח ואם המציאות Y אז לא ראוי לשמוח.

המציאות היא כמו שהקב"ה שהיא צריכה להיות, עם כל הפגמים והחולשות שהקב"ה שם בה.

מפה מתחילה עבודת השמחה. להודות על מה שיש, לשמוח בזה שיש לנו אפשרות לתקן. לשמוח בתקווה.

בחיי הכלל ובחיי הפרט - שמחה זאת עבודה ולא קשר סיבה ותוצאה ביחס למציאות הנתונה.

דברים טובים לעבודת ה' באופן כללי

ומבט בריא, אשרייך אח צדיק

הגיע הזמן להגיד את זה: לא, אין לי שום "תחושות מעורבות". הזעם, הדאגה ותחושת ההפקרה הם לא "לצד השמחה על שחרור החטופים", הם, ורק הם, כרגע מה שנוכח אצלי ואמור לשרור בקרב כל יהודי מפוכח. למה? לפני הכל משום ש20 היהודים הללו, צדיקים ומסכנים ככל שיהיו, הם כאין וכאפס לעומת המחיר ששולם בשבילם. מדינה שלמה שנמכרה ואלפי רוצחים ששוחררו עבור אחוז זעום ממספר היהודים שירצח כתוצאה מהשחרור. עבור פחות מחמישה אחוזים מהלוחמים שנפלו במלחמה הזאת שהסתיימה בכניעה שלנו בגלל ביכור 20 החטופים על פני השמדת האויב לכל אורך המלחמה. אלו "המאוזנים" שכותבים 'עין במר בוכה ולב שמח', מנסים להשוות ולהציב אחד מול השני את מכירת המדינה ופתיחת השער לחיות הטרף - כמחיר שווה ערך ל"הישג" המביך של שחרור החטופים. הסכם משולב רע וטוב, שלצד ההישגים הכבירים יש גם צפרדעים שצריך לבלוע. אז לא, כיהודי במלחמה, ולצערי על אחת כמה וכמה כאחד הבודדים שעוד מתריעים כאן בשער ועיניהם לא טחו מראות את הטירוף, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לאיזה פסטיבל רגשי להמשיך ולהוביל אותנו. לא שמחה ולא ריקוד, אפילו לא לרגע. את ההודיה לקב"ה על ניסיו במלחמה וגם על שחרור החטופים נעשה בפעם אחרת, לא עכשיו. יום שחרור המחבלים והחתימה על הסכם הכניעה צריך להיחרט כיום אבל, כיום שהתרגש עלינו אסון ובעיקר כיום של התפכחות לעתיד וחשבון נפש. לרגע לא כאיזה יום הודיה ושמחה בו "בנינו שבו לגבולם". זה לא סמנטיקה, זה מה שיקבע האם נפיק את הלקחים הקיומיים לפני הטבח הבא שכבר מתקתק עלינו או שחלילה שוב נפתע ונזעק בהלם כשנתעורר מהאופוריה "איך לא שמנו לב שמרחץ הדמים הזה קרב ובא"?!

ברור לי שלהיות אדיש לחזרה של החטופים בא גם עם ניתוק רגשי מהציבור הזה בין אם זה רגש כהה ובין אם זה כי זה הפך אצלו לקטע של שמאלנים

פתאום! כל ישראל ערבים זה לזה , אני עם פאות וכיפה ואם תרצה תקרא לי מתנחל (למרות שאני בכלל לא גר ביו"ש אלא בלוד) ואני עדיין דואג לכל חייל שמת באשר הוא גם אם אני חולק עליו כמו המשפט שמיוחס לוולטר או לסיכום דבריו על חופש הביטוי "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת." אם הייתי חייל והיה חטוף יהודי ששונא אנשים עם פאות (נניח אנרכיסט שמציק לרועים בגבעות) עדיין הייתי נלחם עד טיפת דמי האחרונה ואם היה צריך בשביל להחזיר אותו שאני ח"ו אפצע או אמות היית מת - כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" ו - "אין מצווה יותר גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם ,שם) וככה על כל יהודי לא משנה ימני או שמאלני ספרדי או אשכנזי כל עוד הוא יהודי אני אמסור את נפשי בשביל שח"ו או לא יפגע! על מה שכתבתי עכשיו אני בטוח שרוב האנשים השפויים מסכימים איתי כולל אלישע ירד, אבל ויש אבל גדול מפה ועד לשחרר חטוף לא משנה מאיזה זהות הוא על אלפי יהודים קדושים שימותו, יחטפו, יאנסו וכו' זה כבר מוגזם! אני אוהב כל יהודי באשר הוא בתנאי שלא פוגע ביהודים אחרים! 

לא אמרתי בשום צורה שצריך לשחרר מחבלים תמורת חטופים,אלא שאם זה כבר קרה צריך לשמוח בזה שהחטופים חזרו ולזעוםצ ולהתאבל על המחבלים ששוחררו

בארץ הדיפ סטייט בתהליך קריסה. הצפי שבעוד כמה שנים בתהליך הדרגתי מהמלחמה מי שיקבל את המשוכות זה המחנה הדוגל במסורת. תראה איפה היינו לפני המלחמה לפני שנתיים עם השליטה המוחלטת של הדיפ סטייט וההפיכה הצבאית נגד הרפורמה המשפטית. תראה איפה אנחנו היום ולאן התקדמנו. צריך אמנם לפטר את היועמשית ועוד הרבה עבודה אבל תראה את המגמה הכוללת.

ישראל שאחרי המלחמה היא לא זאת שלפני. ולטובה

ברור שכל הזמן עמ"י בתהליך עלייה כמו שהרב קוק אומר, ודווקא לכן יהיה יותר שנאת חינם ויותר שנאת חינם עד שיהיה כמו בחורבן מצרף סרטון של הרב זלמן מלמד על זה:

השמאל היום מתנהג בצורה משוגעת ורודף את הימין באובססיה כמו שאול את דוד. (ההבדל הוא ששאול היה צדיק עד הרגע האחרון).

השמאל הישן זה משיח בן יוסף שאול בנימין, הדתיים שעולים כהנהגה זה מבשר את מגמת בן דוד. שאול עוין את דוד

לי זה גם הרגיש ככה...

אבל למרות הכל, בעיקר כי יש מצווה לשמוח

אז השתדלתי לשמוח למרות הכל, בידיעה שה' מנהל את העולם, גם אם אני לא יודעת עכשיו למה זה טוב

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)