גם שמחת תורה לא הייתה בדיוק שמיחה לפני שנתיים.

הגדלוּת היא לשמוח בדברים הטובים למרות הנסיבות והמאורעות, להתעלם ולהדחיק זמנית את הדברים הרעים. יהיה זמן להתמרמר עליהם אחרי החג. עכשיו לבחור בשמחה. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. אין יותר שמחה מזה.

תודה על השאלה ועל התשובות

מתחבר אליו, לעומת זאת השיעורים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה מעין עולם הבא.(:

אבל משתדלת להתגבר על זה.

משתדלת כן לשמוח ועושה פעולות שמשמחות אותי.

כי ההסכם הזה הונחת עלינו בכוח למחרת יום כיפור.

ז.א. אחרי שכל התפילות עלו והשתדלנו הכי להיות נקיים בעיני ה', זאת הייתה התשובה. אז קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים. שלא תלוי בנו, מהלך שהוא ההפך הגמור משנתיים של לחימה ומסירות נפש.

לא יכול להיות שמסירות נפש כזאת והזכויות שלה הלכו לאיבוד. לכן יש פה תוכנית אלוקית ואולי זה היה הרגע שכל הגויים נלחמו בנו ואנחנו מתרעשים להיכן נלך ונבוא כשבעצם הכל הקב"ה עושה לטובתינו. בלי להבין, פשוט לשמח את עצמנו בחג. ולסמוך על הקב"ה שישמור עלינו ולא תבוא עלינו רעה ח"ו מההסכם שנאנסנו אליו.

לזכור שהחטופים לא הביאו עלינו את זה, לא המשפחות שלהם ולא מטה קפלן. אלא לב מלכים ביד ה', ככה ה' החליט, ובלי להבין לסמוך עליו שיגאל אותנו 

מעניינת.

תודה

הקב"ה מוריד שפע למציאות בדרכים שונות ומגוונות, לא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

השמחה היא לא רק במבחן התוצאה, טוב אז אם המציאות X אז ראוי לשמוח ואם המציאות Y אז לא ראוי לשמוח.

המציאות היא כמו שהקב"ה שהיא צריכה להיות, עם כל הפגמים והחולשות שהקב"ה שם בה.

מפה מתחילה עבודת השמחה. להודות על מה שיש, לשמוח בזה שיש לנו אפשרות לתקן. לשמוח בתקווה.

בחיי הכלל ובחיי הפרט - שמחה זאת עבודה ולא קשר סיבה ותוצאה ביחס למציאות הנתונה.

דברים טובים לעבודת ה' באופן כללי

ומבט בריא, אשרייך אח צדיק

הגיע הזמן להגיד את זה: לא, אין לי שום "תחושות מעורבות". הזעם, הדאגה ותחושת ההפקרה הם לא "לצד השמחה על שחרור החטופים", הם, ורק הם, כרגע מה שנוכח אצלי ואמור לשרור בקרב כל יהודי מפוכח. למה? לפני הכל משום ש20 היהודים הללו, צדיקים ומסכנים ככל שיהיו, הם כאין וכאפס לעומת המחיר ששולם בשבילם. מדינה שלמה שנמכרה ואלפי רוצחים ששוחררו עבור אחוז זעום ממספר היהודים שירצח כתוצאה מהשחרור. עבור פחות מחמישה אחוזים מהלוחמים שנפלו במלחמה הזאת שהסתיימה בכניעה שלנו בגלל ביכור 20 החטופים על פני השמדת האויב לכל אורך המלחמה. אלו "המאוזנים" שכותבים 'עין במר בוכה ולב שמח', מנסים להשוות ולהציב אחד מול השני את מכירת המדינה ופתיחת השער לחיות הטרף - כמחיר שווה ערך ל"הישג" המביך של שחרור החטופים. הסכם משולב רע וטוב, שלצד ההישגים הכבירים יש גם צפרדעים שצריך לבלוע. אז לא, כיהודי במלחמה, ולצערי על אחת כמה וכמה כאחד הבודדים שעוד מתריעים כאן בשער ועיניהם לא טחו מראות את הטירוף, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לאיזה פסטיבל רגשי להמשיך ולהוביל אותנו. לא שמחה ולא ריקוד, אפילו לא לרגע. את ההודיה לקב"ה על ניסיו במלחמה וגם על שחרור החטופים נעשה בפעם אחרת, לא עכשיו. יום שחרור המחבלים והחתימה על הסכם הכניעה צריך להיחרט כיום אבל, כיום שהתרגש עלינו אסון ובעיקר כיום של התפכחות לעתיד וחשבון נפש. לרגע לא כאיזה יום הודיה ושמחה בו "בנינו שבו לגבולם". זה לא סמנטיקה, זה מה שיקבע האם נפיק את הלקחים הקיומיים לפני הטבח הבא שכבר מתקתק עלינו או שחלילה שוב נפתע ונזעק בהלם כשנתעורר מהאופוריה "איך לא שמנו לב שמרחץ הדמים הזה קרב ובא"?!

ברור לי שלהיות אדיש לחזרה של החטופים בא גם עם ניתוק רגשי מהציבור הזה בין אם זה רגש כהה ובין אם זה כי זה הפך אצלו לקטע של שמאלנים

פתאום! כל ישראל ערבים זה לזה , אני עם פאות וכיפה ואם תרצה תקרא לי מתנחל (למרות שאני בכלל לא גר ביו"ש אלא בלוד) ואני עדיין דואג לכל חייל שמת באשר הוא גם אם אני חולק עליו כמו המשפט שמיוחס לוולטר או לסיכום דבריו על חופש הביטוי "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת." אם הייתי חייל והיה חטוף יהודי ששונא אנשים עם פאות (נניח אנרכיסט שמציק לרועים בגבעות) עדיין הייתי נלחם עד טיפת דמי האחרונה ואם היה צריך בשביל להחזיר אותו שאני ח"ו אפצע או אמות היית מת - כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" ו - "אין מצווה יותר גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם ,שם) וככה על כל יהודי לא משנה ימני או שמאלני ספרדי או אשכנזי כל עוד הוא יהודי אני אמסור את נפשי בשביל שח"ו או לא יפגע! על מה שכתבתי עכשיו אני בטוח שרוב האנשים השפויים מסכימים איתי כולל אלישע ירד, אבל ויש אבל גדול מפה ועד לשחרר חטוף לא משנה מאיזה זהות הוא על אלפי יהודים קדושים שימותו, יחטפו, יאנסו וכו' זה כבר מוגזם! אני אוהב כל יהודי באשר הוא בתנאי שלא פוגע ביהודים אחרים! 

לא אמרתי בשום צורה שצריך לשחרר מחבלים תמורת חטופים,אלא שאם זה כבר קרה צריך לשמוח בזה שהחטופים חזרו ולזעוםצ ולהתאבל על המחבלים ששוחררו

בארץ הדיפ סטייט בתהליך קריסה. הצפי שבעוד כמה שנים בתהליך הדרגתי מהמלחמה מי שיקבל את המשוכות זה המחנה הדוגל במסורת. תראה איפה היינו לפני המלחמה לפני שנתיים עם השליטה המוחלטת של הדיפ סטייט וההפיכה הצבאית נגד הרפורמה המשפטית. תראה איפה אנחנו היום ולאן התקדמנו. צריך אמנם לפטר את היועמשית ועוד הרבה עבודה אבל תראה את המגמה הכוללת.

ישראל שאחרי המלחמה היא לא זאת שלפני. ולטובה

ברור שכל הזמן עמ"י בתהליך עלייה כמו שהרב קוק אומר, ודווקא לכן יהיה יותר שנאת חינם ויותר שנאת חינם עד שיהיה כמו בחורבן מצרף סרטון של הרב זלמן מלמד על זה:

השמאל היום מתנהג בצורה משוגעת ורודף את הימין באובססיה כמו שאול את דוד. (ההבדל הוא ששאול היה צדיק עד הרגע האחרון).

השמאל הישן זה משיח בן יוסף שאול בנימין, הדתיים שעולים כהנהגה זה מבשר את מגמת בן דוד. שאול עוין את דוד

לי זה גם הרגיש ככה...

אבל למרות הכל, בעיקר כי יש מצווה לשמוח

אז השתדלתי לשמוח למרות הכל, בידיעה שה' מנהל את העולם, גם אם אני לא יודעת עכשיו למה זה טוב

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

גם אני חשבתי לאחרונה... שזה נראה שכל מתחזק נהיה רב יוטיוב.

לא חושבת שזה תהליך חולף. גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה... חוץ מזה, יש באמת צימאון.

הרבה אומנים חוזרים בתשובה וזה ניכר בתרבות. פתאום כפיר צפריר, אודיה, בן צור, שאולוב ועוד... על מה השירים שלהם? המסר שרץ עכשיו הוא: לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה. זה המחסום שיורד. זה חזרה למשהו טבעי מאד שהתרחקנו ממנו...

משם תיבנה הקומה הבאה לדעתי.

כן צריך להיות דתי בשביל להתחבר עם ה'

ומעריכה שאתה אומר את זה. אני גם לא באה לוותר על האמת או על פיפס ממצוות התורה.

ונכון; אין להשוות אדם שמקיים את התורה והולך בדרכיה לאדם שעושה עבירות ובוודאי יש לו מחסומים ומסכים שמונעים אותו מלהתקרב לה' יתברך...

אבל יחד עם זה, מכל מקום שקוראים לה' באמת הוא בא, לכל אחד באשר הוא שם...

רק ה' יודע מה קורה לאדם בלב. יכול להיות אדם שמקיים מצוות אבל יצר מחשבותיו רק רע כל היום, ולעומת זאת אדם שכרגע הוא חיצונית רחוק אבל הלב שלו צמא ומוריד דמעות והוא באמת רוצה להסיר מעליו את ה"בגדים המלוכלכים" שהוא לובש ולהחליף אותם בסט חדש לבן וצח.

אני אוסיף שאני מסכימה איתך שלפעמים מרגיש שיש בזה קצת צביעות. ולפעמים יש לי הרגשה שבחור חמוד שיפרסם שהוא מניח תפילין יקבל על זה מלא שאפו אבל הבחור ההוא שפשוט שומר את העיניים ומשתדל להתפלל במניין 3 פעמים ביום מי יגיד לו כל הכבוד על האיכות הזאת.

ובמקביל ילדת טיקטוק ששמה חצאית תקבל על זה מלא מחיאות כפיים בחברה אבל מישהי שהולכת פשוט לפי ההלכה היחיד שימחא לה כנראה יהיה הקב"ה למרות שהיא הרבה יותר צנועה ממנה וגם לא מייחצנת את זה.

אז... ככה עובדת החברה שלנו. וזה מבלבל... גם אותי. רק משתדלת לזכור שאמת ויראת שמיים זה איך אתה מול הקב"ה לא מול בני אדם. וה' הרבה יותר מחשיב את המעשים שנעשים בשקט, בצנעא, מכל הלב לשם שמיים...

מה שהתכוונתי ב"לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה" -

בדור שלפני, להאמין בבורא עולם (בתרבות המערב) היה משהו פרימיטיבי, לא הגיוני. חיינו במטריאליזם, המדע החליף את אלוקים. ועכשיו פתאום אנשים אומרים בקול שהם מאמינים, בלי להתבייש, מבינים שהקב"ה לא מחוץ לתחום רק בגלל שהם לא דתיים, גם להם מותר להתעניין ולהסתכל על העולם אחרת. 

אני רואה בזה דבר חיובי לכל בן אדם אפילו לגוי, לנסות לדבר עם מי שברא אותו, לזכור שהוא קיים, להתחבר לזה שהוא עושה פה את הכל. להרים מבט בענווה שהיא שורש כל המידות הטובות ומה שמאפשר חזרה בתשובה בכלל. והדור הזה צועק הצילו שהאמונה הזאת באה אליו כמים קרים להלך במדבר.

סליחה אם חפרתי מדי...

חושב שאמנם כרגע מתייחסים לזה כאילו זה לא סותר ובאמת יש הרבה רבני טיקטוק שמחזירים בתשובה אנשים אבל זה בעייתי  עדיין וחבל שזה בא מתוך דבר טמא...

א. כרגע טיקטוק זה דבר טמא. 

ב. יש גם רבנים שהם לא רבני טיקטוק שפונים לפלטפורמה הזאת כי הם יודעים ששם הם יגיעו לאנשים.

לפעמים כדי לנקות צריך קצת להתלכלך/ לרדת למצריים כדי להעלות ניצוצות לא שאני מבינה בזה אבל הרעיון...

ג. זה אינדיבידואלי וצריך פה הפרדה והכלת מרכבות. עבור אדם אחד לראות סרטוני רבנים בטיקטוק זה יהיה עליה, עבור אחר זו תהיה ירידה. לא צריך להכשיר את זה חד משמעית ולא לאסור את זה חד משמעית. קצת מצער שהדברים לא פשוטים יותר, אבל אין ברירה, ולפעמים צריך לעבור תהליך גדילה כדי להכיל את זה. (דרך חיים של שמירה על סטריליות רוחנית הרמטית היא לא חסינה. אדם כזה שיום אחד לא על אף אחד הבן שלו מוריד את הכיפה לא בהכרח יהיה לו כלים בסיטואציה... צריך לשמור במידה ולפתח כלים במקביל)

איזו מהן היא טומאת הטיקטוק?

'שיחה שבועית'_ המסכים ועבודת ה'- הרב אלחנן שרלו.mp3

במעגלים שאני פוגש, הציבור הוא די טרנדי,

ומה שמחזיק יותר, זה כי יש לו מזה קצת בבית.

ב'- אתה בן המזדהה כלאה. מקסים.

ג'- אל תברבר את השכל, לא וודו ולא כישוף, רק פתי וטירוף.