מרגישה יותר כאב מאשר שמחה.

על העצב של העסקה אני מסיח את הדעת בגלל שמחת החג. אחרי החגים נתפנה לזה

אבל זה לא שציפיתי למשהו כל כך שונה

ממזמן הבנתי שהכל רקוב

לפעמים האופטימיות שלו היא טו מאצ' בישבילי

אגב תמיד נחמד לפגוש אותו כשהוא חונה ליד הכניסה שלי 

אדם צנוע וגדול

של רבנים חרדים למינהם "תגיד תודה לאבא שקמת בבוקר ואתה יכול לראות או לזוז"

גם זבוב יכול לראות ולזוז.

אני רוצה לראות נקמה. אל נקמות ה'

הרי זה אחד הדרכים הגדולות שהוא מתגלה בעולם לא?

ולא ראינו את זה ולצערי אפילו לא קרוב..

אז סורי שזה לא עושה עליי רושם 

שיטוח מבנים ריקים זו לא נקמה

אין שיגשוג לישראל בלי נקמה

זה הכל אשליה ורק עניין של זן עד האסון הבא 

חסד לישראל שאנחנו כעת המעצמה של המזרח התיכון ואיראן מתה

שמחה בשביל ההורים של איתן מור, שהיו כל כך גיבורים. וכמובן איתן עצמו

שמחה על החיילים שחוזרים

שמחה שהמלחמה נגמרה

חושבת שהעסקה הכפויה הייתה טעות ושביבי היה צריך לעשות משאל עם ולא לחתום. אפילו לשים מפתחות ולהמלט לחו"ל. (מבינה שמפחד בצדק מהמשפט שלו).

משתדלת לעסוק בשמחת החג

בשעת שמחה - שמחה.

אבל סנטימנט ציבורי הוא כן חשוב.

אני אגיד רק שהציניות בשרשור הזה מרושעת וגסה, וזה כואב לי.

המון רגשות ויש לי ים מה לעשות גם בלי.

משתדלת לנשום לא נכנסת לחדשות ולהמשיך לפעול ולהביע את שלל הרגשות (להפעיל שירים שמתאימים לי לדבר עם בעלי או חברות על הרגשות) ולקבל בהבנה אם אני מוצאת את עצמי בורחת כדי לא להיות מוצפת

ומתמקדת בהכנות לחג ובבית פה פנימה 

זה שמך, פרח אש?  מרים?

ואיך את עושה את זה?

שלא לתכנן כלום ליום חמישי.

לא פגישות חשובות, לא יום עמוס ומלא משימות, כלום.

הוא צדק מאוד

לשמחתי - מסיבות טכניות מטופשות לא הייתה לי עבודה היום

וויתרתי וראיתי סרט, וגם אז נרדמתי באמצע

אבל נצטרך להתמודד.

את ההכנות אליו פחות...

אבל בפסח עצמו יש נחת כזו (לפחות בשנים שאין מלחמה) ויש גם תחושה של חידוש באוויר, אבל לא חידוש זר, אלא חידוש מוכר משנה לשנה... וגם עונת האביב היא האהובה עליי, וזה כיף לטייל בה (שוב, לא השנה).

ועם האוכל של פסח אני מסתדרת. קצת קשה שכמעט תמיד צריך ליטול ידיים כשרוצים לאכול, אבל המצה בשבילי טעימה.

האלרגיות...

יש קצת בשוליים פה ושם, אבל זה נשלט. לא מגיע לקרסוליים של מה שזה היה בעבר. אולי אחוז.

אגב, באמת הלחץ של לפני פסח מוציא אותי מדעתי לפעמים... ויש כאלה שלא יבינו אותי...

בכל אופן, אולי אפשר לעבוד על הרגשה

נתקפת עצבנות מיוחדת לקראת פסח; ההכנות..

חושבת וכך שומעת שאנו הנשים מתייחסות להכנות

הפיזיות לקראת החג, לא באופן פרופורציונלי..

איך אמר הרב גנס שליט"א?  

אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח...

אם היינו רק מתרכזים בהוצאת החמץ, כמה יותר קל

ונינוח זה היה...

אפשר להתכונן לפסח ב6 שעות....אמר ואומרים

רבנים.

אבל יש מן שגעון של נקיון אביב קדחתני כזה.

כשיודעים להשתמש בזה זה נכס.

שאפשר להגיע "לדעת להשתמש בזה" בלי לירוק דם בשביל זה? ואם לא האם זה בכלל שווה את המאמץ?

מה שגם הופך את הרעיון לפחות דרמטי, ויותר מתקבל על הדעת, לדעתי.

ניסוח פשוט הוא שיש לאדם אופי מסוים / נתונים מסוימים, ובהינתן אלו, תפקידו הוא לפעול באופן הטוב ביותר שיוכל.

מסכים גם עם זה וגם עם מה שאליעזר כתב, ברור שאתה עושה הכי טוב עם מה שיש ואין מה להתחיל לחשוב אם זה שווה את המאמץ או לא כי אין ברירה.
רציתי לשאול על הצד החיובי שכתבו פה ("חיים בעוצמה מוגברת") או איך שאתה קראת לזה "נכס כשיודעים להשתמש". המעבר מ1- ל0 (כביכול) אני מבין שבאמת אין בחירה, כי אחרת אתה נשרף. אבל לדעת להשתמש ו"לנצל" את זה כדי להעשיר את חוויית החיים שלך, מ0 ל1 או ל10. את זה אתה גם רואה בתוך האין בחירה לרגיש מאד/ תהליך מוכרח? או שבפועל הרוב מתאמץ בלהמשיך לחיות בבינוניות רק כדי לא להישרף. כל אחד לגופו זה ברור, שואל באופן כללי לתפיסתכם כמדגם

בשלב הראשון מנסים "לעשות הכל" כדי לעשות דברים בסיסיים בעיני הסביבה או בעיני עצמי. כלומר בעצם נכנסים לעומק העניין לא כי רוצים אלא כי אין ברירה. אחר כך מגיע שלב אחר שבו הכאב הבסיסי של המוזרות/ההצפה/כל אחד והכאב שלו כבר לא מנהל אותך. אתה כבר מבין בערך איך המנגנון עובד ואז אפשר להמשיך איתו הלאה.

שאני נמנע מלומר בהקשרים כאלה שאין ברירה / בחירה.

יש ברירה... גם שלא לעשות כלום / להיכנע / להתייאש זו אפשרות, טכנית. יש אפילו מי שהיה בוחר בה...

מה שכמובן פותח את השער להערכה אמיתית עבור מי שבוחר לפעול - כפי שתפקידו לעשות.

אתה מנסה לעשות דברים והם לא קורים כי המערכת שלך לא בנויה לזה. לפחות לא כרגע. היא צריכה את הקשב שלה לפני כן.

פשוט להתייאש או להיכנע לא פותר את הבעיה. אתה ממשיך לסבול.

אבל טכנית האפשרות קיימת. זה לא באמת שאין ברירה. אם להתאמץ מפחיד / כואב לאנשים מסוימים יותר מלהיכנע, הם עלולים לבחור להיכנע.

מה שמחזק מצד אחד את התשבחות שמגיעות למי שבוחר להתאמץ...

ומצד שני מבהיר שלומר למישהו אחר "תתאמץ, פשוט אין לך ברירה" לאו דווקא יחזק אותו. יש ברירה להיכנע, ואנחנו מנסים לעודד אותו שלא לבחור בה - נדרש דיבור יותר מעמיק כאן.

(נראה לי שהצד השני הזה הוא שדחף אותי להגיב.)

בהקשר הזה, נניח, לפעמים מספרים בשם ניצולי שואה ש"כשרעבים אוכלים הכל". לפעמים, גם בהכרזה נחרצת שמי שעומד מולם כרגע "לא באמת רעב", אם הוא לא מוכן לאכול מה שמוצע לו.

התשובה שלי לאמירות כנ"ל היא שאני בהחלט מאמין לאותם ניצולי שואה - כנראה הם כאלו שבאמת מוכנים לאכול הכל כשרעבים. זה בוודאי עזר להם לעבור את הצרות ההן. אבל שמעתי שהיו גם כך־וכך שלא שרדו...

תורף העניין - בהחלט יכול להיות שעומד מולך אדם מפונק, שפשוט לא יכול לסבול אוכל מסוים. באופן מקביל - בהחלט יכול להיות שעומד מולך מישהו שבאמת קשה לו להיות פעיל בתנאים / בתחומים מסוימים. אכן, אדם כזה כנראה לא היה מצליח לעבור צרות כמו בתקופת השואה. זו לא סיבה לזלזל בו, אלא דווקא לראות איך עוזרים לו כנגד הקושי ברצינות.

להינות מהפרטים הקטנים

להתרגש המון

להכיר אחרים ברמה עמוקה

לראות מה שאחרים לא רואים - לפעמים זה מקשה, אבל במהות הענין, זה טוב בהחלט

להיות רגיש לאחרים וכך להגיע ליותר נתינה

לאהוב לעומק

ובטח יש עוד......

אני אדם לא רגיש בעליל. אדיש לחתולין. עם כל אינספור היתרונות שזה מעניק לי, איני מסוגל להרגיש אהבה אמיתית, אמפתיה אמיתית, איני יכול לבכות באמת, איני יכול לבכות עם מישהו, חסר לי החיבור הפנימי העמוק לעולם ולאנשים. אני שמח אמנם במי שאני, אבל הֱיה אתה שמח במי שאתה.

כי אני לא יודע איך הרגישות מתבטאת אצלך, ומה רלוונטי.

מעוניין לפרט?

התעלמות זה אכזרי.

שולח חיזוק אחי.

קולטת את הכתיבה שיצאה לי..

כנראה התת מודע שלי עדיין מנסה לשמור עליי, גם כשכותבת מאנונימי.

כשזה נעלם ומתאדה זה הכי קשה, וכבר אמרו חזל שעל המת יש גזירה שישכח מן הלב - אבל על החי זה חסר אינסופי...

תתעודד שלפחות ההיעלמות תפתור אותך מלחוות דחייה וסבל על פעם מחדש (למרות שאיפשהו הנפש רודפת אחרי המניה-דיפרסיה הזו...).

עוד יבואו ימים יפים ♡

שיעור שחוזר כל פעם מחדש...

מנסה להבין מה לא למדתי עדיין שצריכה ללמוד שזה יפסיק לקרות שוב ושוב ושוב... ושוב.

ואמן!

תיאום ציפיות כזה?

למרות שזה צריך להיות מובן מאליו... דרך ארץ

בהחלט א, ב של דרך ארץ.

ולא הבנתי... מה לסכם מראש?

"בקשר הזה אין התעלמויות"?

"אני לא אתעלם, אז בבקשה אל תעשה את זה כלפיי"?

''בבקשה אל תעלם ממני''?

אמרתי שזה טריגר שלי. כמו עוד כמה נלווים לרגישות שלי.

עזר לי? לא ממש.

להפך, היה נדמה שמבטלים את הרגישות שלי במקרה הטוב, מנצלים את זה במקרה היותר גרוע.

יום אחד אבין.. וזה ישתנה.

מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.

ואולי כרגע זה לא מנחם אבל עם כזאת חוסר רגישות, מזלך שהוא לא נשאר בחיים שלך.

וזה לא קשור לזה שאת רגישה, זאת התנהגות מגעילה מול כל אדם.

אני לא הייתי אומרת עליו את זה.. בכל זאת חשבתי להתחתן איתו, ומצאתי בו טוב כמו בכל האחרים לפניו.

כמו בכל אחד שפוגשת בערך...

אבל כן, חוסר הרגישות הזו שהתבטאה בכל מיני דברים ודרכים, והיא בעיקר מה שגרם לשבר אצלי ולחוסר הרצון להמשיך את הקשר.

רק שאני כמו אני נתתי אמון שוב ושוב, ואמרתי אולי משהו יהיה אחרת, אולי היחס ישתנה כלפיי, אולי הפעם יקח אחריות ויהיה מוכן לנסות לפייס, לא כי אני מבקשת אלא כי זה אנושי לבקש סליחה ממי שאומר לך נפגעתי... כן, סליחה פשוטה.. במקום לספר לי במה התגובה שלי היתה לא בסדר, ושאני צריכה לשנות גישה ולהפסיק להיות דרמטית ומגזימה, ומה אני צריכה לשנות בי אם אני רוצה אותו בחיים שלי.

יודעת מה הכי הזוי?

שהוא גם אר''מ בהרבה היבטים, רק בהכחשה עצמית.

ואיך אמרת? מזלך.

כמה שקשה להכיל את זה ולהתמודד עם זה, זה כנראה באמת הדבר הכי טוב עבורי.

"מצאתי בו טוב כמו בכל הקודמים לפניו"

"נתתי אמון שוב ושוב"

בלי קשר אליו, יכול להיות שאת צריכה לבחון את מערכות היחסים שלך, אולי את טובה מדי ולא ביקורתית, לא מציבה גבולות.

אם כבר בשלב הדייטים הוא מנסה להגיד במה את לא בסדר ומנסה לשנות אותך כתנאי שתהיי בחיים שלו - זה דגל אדום, קשר לא בריא שצריך הפסקה מצידך ולא מצידו. 

מכולן הלא מציבה גבולות כנראה הכי קרוב לאמת.

וחושבת על זה שלפעמים קל מאוד לזהות דברים בדיעבד... ושואלת את עצמי אם היה לי סיכוי בכלל להגדיר את זה כדגל אדום וקשר לא בריא תוך כדי תנועה. כי הוא היה מקסים בדרכו וג'נטלמן וכל מיני דברים שלא פגשתי בבחורים שהכרתי לפני כן. וכולם מסביב תמכו בלהתחתן, ולא הבינו למה מתעכבים. וכמה דברים היו בדק שבדק בין 'זה נורמלי וכל הגברים ככה, וגם אני מתמודדת עם זה מול בעלי' שאמרו לי בדרך, ל'זה לא מרגיש לי טוב בגוף ובנפש, והמערכת שלי כבר לא שמחה ולא רוצה להתמסר ואני לא בוטחת בו כמו בהתחלה...' שאני הרגשתי.

וזה היה מתוחכם הניסיון לשנות, זה היה מתעתע.. כי זה הגיע לצד אמירות של גם אם יש את הבקשות שלי, תרגישי בנוח לעשות כמו שאת מבינה וצריכה.. וזה אחרי שבפעם האחרונה שעשיתי כמו שמבינה והסברתי גם למה והתנצלתי והודיתי על מה שהיה צריך להודות, היתה שיחה שלימה על תכבדי את הרצון שלי והצורך שלי.. אז רגע, יש לי מקום או אין לי? התבלבלתי.. או אני מבין ומכיל אותך.. יותר ממה שאת חושבת.. אבל לי זה לא מרגיש ככה...

וברגע שאני זקוקה להכלה יותר מהכל אני מקבלת 'את חושבת את זה, את לא מרגישה' ... 'תשני פרשנות תשתנה ההסתכלות שלך ומאליו הרגש שלך...' גם אם זה נכון, מה לשנות פרשנות.. נפגעתי. תתייחס לזה! לא למה אני צריכה לשנות בי כדי שתרגיש בסדר להמשיך הלאה בטוב ובלי לקחת אחריות או לבקש סליחה על בחירת המילים או המעשים שלך..

נכנסתי למצב פריקה ..

לברר מי נחשבת לטובה מאוד. זה שכולם נראו לך טובים ובכל זאת לא יצא שום דבר.....שווה חקירה. לטובתך.

שלא תיפלי למישהו שנראה לך טוב אבל לא מתאים ועלולה לגלות זאת מאוחר מדי.

"כל הגברים ככה" וכו' - לא מרגיע ולא מכיל ומבין. לענ"ד.

אם את מכירה.

אדם שכבר בדייטים אומר שאת צריכה להשתנות? זה נכון שאנשים נופלים בזה אחרי החתונה לפעמים אבל זה לא תקין ויודעים שצריך לשנות- אבל בדייטים זה ממש ממש לא תקין בשום כיוון! נשמע אדם שממש טוב שיצא מהחיים שלך גם אם בדרך גרועה

זה נהדר הגישה של לראות טוב בכל אחד, באמת ולא בציניות, בעז"ה ככה יבוא מישהו מקסים ולא תפספסי אותו בגלל דברים חיצוניים ושוליים.

אבל מסכימה עם מה שכתבה נעמי שכדאי לבדוק את מערכות היחסים שלך כדי שלא ינצלו את הנקודה הטובה הזאת לרעה ולא תמצאי את עצמך עם מישהו גרוע ובקשר לא בריא (שצריך להעלם כדי שתראו כמה הוא גרוע, נראה שה' עשה איתך חסד רציני..)

זה בייס בכל טיפול. בטח לאנשים מרצים.

נשמע כואב עד חרפון.

יש לי גם מחשבות פרקטיות. אבל לא עכשיו 

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה  בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת  במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו. בסוף הוא דרך לך על נקודה כואבת ואין סיבה שהיא תכאב אחרי שתעשי בירור.

להיעלם זאת הדרך שלו לומר שהוא לא רוצה

פחדן

שחושב שאם הוא יתעלם בלי לומר כלום הוא לא יפגע בך.

בעצם הוא לא רוצה לפגוע בעצמו כי לא בא לו להתלכלך ואז תפגעי ואולי תבכי והוא ירגיש פח זבל.

גאוותן מרוכז בעצמו, חוסר אמפתיה, חוסר אנטלגנציה רגשית

אז מה היה לנו?

גאוותן, מרוכז בעצמו, ילדותי, לא בשל, פחדן לא אמפתי לא אנטלגנט וגאוותן.

ברוך שפטרנו

את לא רוצה אחד כזה.

וחייב לסייג מכל התגובות כאן נגד אנשים שעושים את זה.

ממש לא תמיד זה מגיע ממקום של רוע

זה יוכל להגיע ממקום של הימנעות/תמימות(ניסיון לא לפגוע באופן מפורש)

לרגע לא חשבתי שזה מגיע מרוע...

אתה לא חושב שזה משהו שבלי קשר למניע, זה אמור להיות ברור שלא עושים?

אם לא מסוגלים להתמודד חושבים שנכון לעצור... אין בעיה עם זה.

רק תגיד בצורה ברורה אני עוצר פה, גם בלי לתרץ. לא צריכה תירוצים והסברים, ולא אבקש אותם אם לא תרצה לתת. רק לא למחוק בפנים ופשוט ללכת כאילו כלום במיוחד שיודעים מה עובר מי שמולך.

זה לא רגיש לחשוב שהיעלמות כזו תעזור לצד השני לשחרר בקלות יותר מלסגור בצורה נורמלית את השיח.

אין אופציה מלבד להיעלם.

להגיד x y z זה סוג של עימות מסוים ואין להם את היכולת להכיל את זה. צריך לנסות להסתכל בעין טובה על השורש של העניין

(מדבר בתור מישו שחווה את זה כמה פעמים מבנות)

ואני רגיש רצח בקשרים אזממש כמו לזרוק את הלב שלי להר געש והוא נשרף לו באיטיות ובו זמנית -מחכה.

שאין אופציה אחרת.. לא יודעת אם מסכימה עם זה.

האוטומט שלי זה להסתכל בעין טובה... גם במחיר הבריאות הנפשית והרגשית שלי.

ושואלת בכנות אם אין מקום להישיר מבט למציאות ולזה שיש התנהלויות לא הוגנות, פוגעות ומנמיכות. ולומר זה לא בסדר. זה לא ראוי ולא הוגן להתנהל כך, במיוחד בקשר זוגי. בלי קשר ליכולת של מי שבחר להתנהל כך, ושהדגש יהיה לרגע על מה אני עברתי והרגשתי, ולא ישר לקפוץ מעל זה למקום של 'זו לא היתה הכוונה..'. מבינה שלא היתה כוונה, לא היו כלים.. הכל מבינה.

אבל הבלי כוונה הזה השפיע? היו לו השלכות עליי ועל הנפש שלי? למה אני צריכה לקבל את זה?

למה אתה צריך לחוות את זה?

ממגנטים אלינו קשרים כאלה

משהו בנו מושך אותם

השאלה מה ולמה

ותכתבי לו מכתב כועס עם הכללל ותשרפי את זה או תשמידי

לא מצאתי קשר מוכח לרגישות.

בסך הכל

רוב המטפלים הם אנשים טובים שאוהבים ורוצים לעזור. 

לא מחייב שיהיה אר''מ בעצמו, אבל כן שארגיש שיש מקום לרגישות שבי ויודעים איך לעבוד איתה נכון,

ושיהיה איזון נכון וטוב למי שאני, שיכיל וגם יקדם.

והרבה תפילות שה' יכוון למי ולמה שיהיה הכי מדויק לי.

כי באמת בלי תפילה על זה הסיכוי להגיע למישהו מתאים שיש חיבור טוב, כימיה טובה ותחושה שיש התקדמות שאני מרגישה בה, הוא כמעט אפסי בתוך השפע שקיים היום.

ואני מצאתי שתפילה חוסכת ממני כל מיני שלבי ניסוי וטעייה בדרך והגעה לכל מיני מטפלים לא מתאימים עבורי.

אמפטיה והיכולת להיכנס לנעליו של אדם אחר, כמו גם ידע מקצועי והתעדכנות במידע החדש ביותר באותו נושא, הם הדבר החשוב ביותר.

לדעתי, כאשר מדובר בדבר שהוא קשור לבני אדם באשר הם, כלומר לחוויה האנושית דווקא אז אין הכרח שהמטפל יהיה מישהו שחווה בעצמו (בשונה למשל ממשהו שקשור לתרבות או חברה מסויימת, כמו מטפל חילוני לאדם דתי). 

כן כדאי ללכת למטפל רגיש

או לפחות לאחד שלמד לתת לזה מקום

ולהתייחס לזה נכון 

מצד אחד רק רגישים יבינו עד העצם. מצד שני כאלה שהם לא יכולים לקדם אותך יותר

לכל מטופל יש המטפל שלו.