התחתנו בגיל 17-18 וחיים באושר ועושר ב"ה כבר קרוב ל50 שנה. עצוב לי שאנשים מגיעים לגילאי 30+ ועדיין רווקים/ לאא סגורים על עצמם. מה החיים שווים אם אתה לא מקים משפחה?

סורי אם זה עושה טטריגר למישו אבל חאלס תתעוררו על עצמכם כבר. שומדבר לא חשוב כמו זה. לא התואר לא הישיבה לא הקריירה. הכל בונוס זה מעל הכל

יש כאלו שהתחילו בגיל 20+ ולקח להם עשר שנים ויותר.

תתחיל בגיל 30 ולך תדע מתי תמצא. וזה בלי לדבר על מי נשאר לך בגילאים האלו. 

אבל יש סיבה כללית שלדעתי משפיעה על כולם בלי קשר למסלול האישי של כל אחד ולבעיות הידועות בדורנו.

אנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית בית המקדש בפועל, ולכן במידה כנגד מידה גם לנו (/לבני משפחתינו) קשה לבנות את הבית שלנו.

הגמרא בברכות אומרת שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.

כלומר- שמחת חתן וכלה היא כנגד בניית ירושלים. וזה כי שני העניינים מביאים להשראת שכינה.

זה בגלות כשרק זה הדבר שבידינו לעשות.

אבל בימינו שאפשר להשרות את השכינה בפועל, ולא רק ע"י בניית ירושלים אלא גם ע"י בניית המקדש, ואנחנו לא פועלים מספיק בשביל זה, ממילא אנחנו נענשים שלא נקבל את השכינה בכלל, כלומר לא נתחתן. זה גם עונש שנועד לחנך, שנרגיש דרך החיסרון שלנו את החיסרון הכללי.

יש מצווה, צריך להתאמץ לקיים אותה.

ולדעתי זה בדיוק להיפך, הרבה מהדור מוכן וראוי וחלק מאלו שלא ישתנו אחרי שכבר יהיה מקדש

רוב החילונים לא יודעים מה זה קריאת שמע

ולצערי גם הרבה מהדתיים שכביכול חונכו למצוות לא באמת מבינים

שמוכנים ברצון שלהם.

ומי אמר בכלל שצריך להבין קודם?

יהיה מקדש, תהיה השראת שכינה, דברים יראו אחרת.

מאיפה בדיוק החלטת שזו הסיבה? ועל הדרך - מאיפה החלטת שאפשר לבנות עכשיו את בית המקדש?

אפילו את המזבח אי אפשר עדיין, אז את כל הבית? 

יש מצווה לבנות את בית המקדש

שישע לא ישמע אותך

אבל גם בלי זה - אנחנו לא יודעים את מקום המזבח, תכלת, תולעת שני ועוד מיליון דברים שבלעדיהם אי אפשר לבנות. 

"אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין אלא לשום שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו."

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב)

בנו את משכן שילה לפני שהיה מלך?

הרי המשכן גם נכלל במצוות בניין מקדש. לא?

1.  יש מחלוקת אחרונים האם הסדר של מלך ואז מקדש מחייב.

2. המקדש תלוי במלכות ולא במשיח. ומותר להעמיד מלך שלא מבית דוד באופן לא קבוע.

ממילא, אם נגדיר את מדינת ישראל כמלכות, מותר גם אליבא דהמחמירים בסעיף הקודם.

3. המועמד להיות מלך המשיח מוכח כמלך המשיח ע"י זה שהוא מקבץ נדחי ישראל ובונה את המקדש לפי הרמב"ם.

וכמו שלא אומרים "לא נקבץ גלויות בלי המשיח" (למעט מסאטמר וסיעתה),  ככה לא אומרים "לא נבנה מקדש בלי משיח".

4. בירושלמי כתוב להיפך, שהסדר הוא מקדש ואז משיח.

הרמבם כותב במפורש שאין אדם יודע סדר הדברים שיהיו, עד שיהיו. ולעולם לא ישים אדם עיקר בהגדות טלו על סדר הדברים. 

לכן גם הוא לא כותב סדר הדברים.

כשכתב על המשיח שבונה מקדש ומקבץ נידחים,התכוון לומר שמלך שלא בנה ומקדש וגם קיבץ נידחים, ומת, אינו המשיח אלא מלך כשר אחר. ואילו מלך בית דוד,שבמה מקדש וקיבץ (או שבימיו כבר המקדש היה בנוי, כדוגמת חיזקיהו שביקש ה לעשותו משיח), הוא ודאי המשיח.

אבל זה לא אומר שלא יקובצו הגלויות או המקדש לא יבנה לפני המשיח

מוכח כמלך המשיח על ידי שהוא בונה מקדש ומקבץ, או שהוא מלך בית דוד שכשהוא מלך כבר המקדש היה בנוי או ישראל כבר קובצו לפניו, אלא שעד ימיו לא היו 5 תנאים: מקדש, קיבוץ, ישראל הולכים לפי התורה, ישראל שרויים בבטחון מאויביהם(לא חייבים דווקא מלחמות העיקר "בימיו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח"), והם בממלכה אחת, והוא המלך הראשון שבימיו נמלאו 5 התנאים הללו- אז הוא משיח וודאי

לא נבואה בטוחה? או שזה עקרון אבל לאו דווקא סדר היסטורי?

משמע מהרמבם שכמעט לא ניתן ללמוד מאגדתות את סדר הכרונולוגי של הגאולה כמו שהוא כותב בפרק אחרון במלכים.

בירושלמי זה לא "ואין בן דוד בא עד שירושלים נבנת"? לא זוכר.

אם זה נכון אז זה ירושלים לא מקדש. ברכת בונה ירושלים על ירושלים ובית דוד , צמח דוד על המלך המשיח, רצה על המקדש

בפרק אחרון של נלכות מלכים שאי אפשר ללמוד מאגדתות על סדר כרונולוגי של הגאולה, ויש מחלוקות ואי אפשר להכריע.

"ואין אדם יודע סדר דברים אלו עד שיהיו". כמובן ברגע שיהיו אז יודעים. אם המדינה כבר הוקמה בתשח לפני המקדש, סימן לפחות שיציאה משעבוד קודמת למקדש

הרי זה דין במשיח, לא במקדש.

הרמב"ם לא הזכיר את זה בהלכות בית הבחירה.

ורק אז בנה את המשכן ביציאת מצרים.

המקדש (כמקום השראת שכינה בממלכה ולא רק בעם) נבנה רק אחרי שקם מלך ומלכות בית דוד. ובאופן כללי בדבר ה לנתן הנביא בשמואל רואים שהבחירה בירושלים ובבית ארזים למקדש קבע במקום משכן, קשורה לביסוס המלכות ובחירה בבית דוד. ובעוד פסוקים רבים.

ובאופן כללי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ה משרה את שכינתו בעם גאול, לא בעם שעדיין חושב שהוא בגלות או עם ככל העמים (החרדים והחילונים) אחרת היה אפשר להמשיך עם מקדש גם כשירןשלים חרבה וגלינו, אין סיבה שה' יחריב את המקדש בגלות. לפי הטענה שאין קשר בין הדברים.

גם הסדר בתפילה הוא קיבוץ גלויות והשבת המשפט, ירושלים ומלכות ובית דוד, מלך המשיח, ובסוף ברצה על המקדש וחזרת השכינה.

ויש עוד המון מקורות אבל לא זוכר כרגע

ואת התכלת אנחנו מכירים. גם לגבי תולעת השני יש זיהוי מסתבר.

ואין מיליון דברים.. תראה בעיר הקודש והמקדש שהוא מדבר על שישה דברים (למיטב זכרוני).

יש סדר למציאות. ומוטל עלינו לנסות להבין אותו, כמו שחוקרים את העולם מבחינה מדעית.

לדעתי הרבה בעיות בדורנו מכוונות לאותו מקום- חסרון המקדש.

כמובן שאין לי ודאות בקשר של זה לרווקות, אבל בעיניי זה הסבר הרבה יותר הגיוני מלתלות את זה רק במה שרגילים לתלות או בגורם עלום כלשהו.

שלדעתי הוא הרבה יותר הגיוני מהסברים אחרים.

חשבתי שאתה בא לומר שהסיבה היא שאנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית... הבתים של החברים שלנו...

איכשהו הקשר כאן אפילו יותר ישיר. אולי זה בא ללמד אותנו לפתוח עיניים מסביב על הרווקים שאנחנו מכירים ופשוט לחשוב מי מתאים להם...

ובע"ה נזכה לראות ומהר הרבה השראת שכינה!

זה גם הגיוני. אבל נראה לי שהיום יש יותר מודעות לזה ואנשים כן משקיעים ומנסים לחשוב ולעזור. למרות שכמעט תמיד אפשר להוסיף.

חסרון העשייה לבניית המקדש בפועל זו בעיה כללית, עמוקה ופנימית יותר. הרצון שלנו לזה חלש מדי ולכן לא פועלים מספיק (חוץ מכמה יחידי סגולה).

ויהיה לנו רוח כמו של ימי בית שני, מה זה יעזור?

אבל אגיד רק את המרכזית כי היא עונה על עוד טענות בסגנון.

איך זה מתיר להימנע מלקיים מצווה דאורייתא של בניין מקדש ושאר המצוות הקשורות למקדש?

היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה.. 

אממה, מה שאמרתי מקודם זה בעיני סיבה לכך. אנחנו צריכים לעבור תהליך פנימי שיאפשר לנו לרצות את זה על אף כל המכשולים.

אתה יכול לקרוא לתהליך הפנימי הזה "הכשר מצווה" אם אתה רוצה להשתמש בשפה הלכתית.

רוב המדינה דתית, חרדית או מסורתית.

אם המלחמה הזו הביאה אמנם להרבה התחזקות אבל לא לחזרה המונית בתשובה, זה רק מעיד שהתהליך הפנימי הזה תקוע וזה לא הכיוון.

הבעיה העיקרית עכשיו היא לא במציאות כמו בעבר, אלא ברצון שלנו. לכן, כל עוד אין הוכחה ודאית (קרי נבואה) שלא צריך עכשיו לבנות מקדש אלא קודם לעבור תהליך, אין היתר לבטל מצוות בניית מקדש.  

עם ישראל לא רוצה.

לא משנה אם מדובר בחילונים מסורתיים דתיים או חרדים. ממש לא משנה.

מה צריך לעשות כדי שאנחנו נרצה?

בנאדם דתי מניח תפילין בלי שום יותר מדי תהליכים, אבל אדם חילוני שמניח תפילין צריך לעשות וואחד תהליך בתודעה.

אם אתה חושב שנצטרך ללמוד על הלכות מקדש ורק על העניינים הטכניים החשובים - אני נוטה לא להסכים איתך.

כן, יש גבול גם לרמת התודעה שצריך להגיע לפני.

בכל מקרה, גם כל הנביאים שהתבטאו בסגנון של "למה לי רוב זבחיכם" כיוונו לתיקון מוסרי. וכן זה דבר נבואה.

ויש שני דברים שעל פיהם ניתן להבין את רצון ה' - נבואה והמציאות. ה' מדבר אלינו גם דרך מציאות. לא פרשנות, מציאות.

המציאות כעת שעם ישראל לא רוצה בית מקדש ואיתה צריך להתמודד. אם זאת המציאות סימן שזה רצון ה' כרגע וצריך לחשוב איך ה' רוצה שנתמודד עם זה.

עניינים הלכתיים טכניים לבדם לא יספיק לענ"ד.

כתבת- "היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה..".

אז עניתי לך שרוב המדינה לא חילונית, אז מבחינה טכנית כן מתאפשר. זה הבסיס שאותו צריך לזכור ולשים מול העיניים.

נכון, ה' מדבר דרך המציאות. ובמציאות ניתן לבנות אם מספיק נתאמץ. מי מתיר לוותר על זה?

דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו.

לא דיברתי על לימוד, לא של הלכות ולא של ענייני מחשבה, ולא על בניית רצון.

זה יפה ומבורך, אבל מה שחשוב זה פשוט לקום ולעשות.

ואגב, יש הרבה אנשים שבכלל לא מחפשים עוד הסברים ובניית רצון. הם פשוט מחכים שיהיה מקדש ולראות איך יהיה אז.

למה מכון המקדש לא עכשיו מקימים מקדש? כי הם לא יכולים. המדינה לא רוצה. למה המדינה לא רוצה? כי עם ישראל לא רוצה. מה זה משנה אם החרדים או החילונים לא רוצים? אני לא מבין. אם תרצה להוסיף על זה - המסורתיים לא מוכנים, כמו שהם לא מוכנים לשמור שבת. צריך מסירות נפש כדי לבנות היום מקדש. נראה לי שלהרוס את מסגד אל אקצא דורש מסירות נפש. אצל הדתיים והחרדים אפשר לטעון שיש קבעון ופחד. החילונים לא מאמינים בזה. כל המיקסר הזה יותר חוסר רצון, מצדדים שונים.

כשיהיה מקדש אנשים ירצו - מעולה. עכשיו אין מקדש ואנשים לא רוצים... מה נעשה בנידון??? אתה אומר "זה פשוט לקום ולעשות" - למי מכוונת הקריאה הזאת?? לאנשים שלא רוצים?? 

אני כן חושב שצריך לעבוד על הרצון, אחרת הקריאה לכו תעשו לא תשמע לאף אחד.

אשמח אם תגיד משהו שלא הבנתי ממך טוב.

לגבי ההתמודדות שהצעת:

"דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו."
 

אבל מי יבנה אותו אם עמ"י לא רוצה?

הטענה שלי היא מסוג "לשיטתך".

לשיטתי, פוליטית, זה לא ראלי להקים כעת בית מקדש. האם ההלכה מתחשבת בפוליטיקה - אפשר לדון בזה.

בכל מקרה אשמח אם תציין לי משהו שלא הבנתי מדבריך.

הטענה שלי היא שכמו שבשביל החלת ריבונות מועצת יש"ע לדוג' פועלת באופן מעשי- בישראל, באירופה ובארה"ב,

ככה בשביל להקים מקדש צריך לפעול באופן מעשי פה ובעולם.

ועל זה אני אומר שאם הפעילות תהיה בכיוון מעשי ממש (ולא רק בניית רצון), אתה תראה שרוב העם רוצה בזה. וחלק מאלו שלא רוצים או שזה לא מעניין אותם, ירגישו אחרת כשיהיה מקדש בפועל.

לדעתי מבחינה פוליטית כרגע זה כן ריאלי. וזה היה עוד יותר ריאלי בתחילת הקדנציה של טראמפ.

רק שאתה הסברת את זה עכשיו בצורה יותר מפורטת ומקודם אמרת את זה בכללי ועכשיו הסברת בדיוק למה אתה מתכוון. אחרי שפירטת - הבנתי למה התכוונת. שים לב שבהודעה הקודמת לא הצעתי פתרון בשמך אלא שיקפתי בעיקר את חוסר ההבנה שלי ביחס למהות ההתמודדות בעיניך.

ההערה בסוף שכתבתי לגבי חוסר הבנה מצידי היית למה שכן התייחסתי, לא למה שלא התייחסתי.

אני חולק עליך מבחינה האסטרטגית/טקטית וגם מבחינה פוליטית. נראה לי מיצינו כעת את הדיון ואם תרצה או יהיה שייך אפשר לתת לזה את הבמה הראויה בהקשר יותר מתאים.

ברמה האישית, אני פחות נוטה להיות מעשי ויותר נוטה להאמין לתהליכים פנימיים, בטוח שגם זה משפיע על העמדה שלי בעניין הזה.

הסיבה הטובה - מודעות יותר גבוהה להרגיש טוב, לאיכות חיים, לאהבה, אין תלות כלכלית של אישה בגבר, יש לבני הזוג יכולת בחירה ולא החלטה של ההורים.

הסיבה הלא טובה - רצון לשלמות שלא קיים, סרטים הוליוודיים של אישה מושלמת עם שיער מתנופף ברוח שמתאהבים בה בשניה, המון מקום לרגשות ופחות לשכל, אהבה זורמת וקלה, וכשלא - עוזבים.

אביר על סוס לבן שעושה ואומר הכל בצורה נכונה.

שפע של בחורים ובחורות, אם קצת קשה, לא נורא יש אחרת.

פיקיות יתר (לדעתי) - ואני רואה את זה פה הרבה, רצון שהכל יתאים בדיוק.

בדיוק אותן דעות, בדיוק אותה הדרך לחנך את הילדים (שעד שהם יגדלו יעברו 6 שנים וכנראה הדעה האישית של כל אחד תשתנה)

אולי חוסר יכולת להכיל ולחיות עם משהו קצת שונה.

פעם שני יהודים פשוט התחתנו, בלי קשר לסוג התת מגזר שהם השתייכו אליו.

בעיקר דור שמודע לטוב ושרוצה אושר אינסטנט בלי הרבה עבודה.

זה תקף גם לעליה בכמות הגירושין, שגם בה יש מעלות וחסרונות

(ולא מאשימה גם אני כזאת)

וסיבה נוספת שאולי פחות קשורה למגזר - רשתות חברתיות, כבר לא מתחילים עם בחורה כמו פעם, הכל מסובך ומורכב יותר דרך מסך.

זאת לא רק בעיה של רווקות מאוחרת.

בעיה של דור כשאצל כל אחד זה מתבטא בתחום אחר.

דוגמה מהבוקר- רציתי לקנות משהו אונליין, האתר היה איטי בכמה שניות, התעצבנתי ולא אקנה שם.

זאת בעיה לא רק שלי, כל מפתח אתר או אפליקציה יודע שאם הם לא יעבדו חלק, לא משנה כמה המוצר טוב, הלקוחות יעזבו.

זה בקטן מאוד אבל תמונה לחיים שלמים.

ברור שכל אחד ברמה אחרת, אבל בגלל המודעות לכמה טוב יכול להיות, אנחנו לא מוכנים להתפשר על משהו בערך (ויש בזה נקודות טובות ויש בזה נקודות פחות טובות)

במיוחד אם משווים לנישואים בעבר - טוב (ברמת הרגש) בכלל לא היה חלק מהשיקול.

היה בעיקר צורך - כלכלי, משפחתי וכו.

בוודאי שזו בעיה נפוצה. אבל אצל רווקים מבוגרים זה לא בדיוק עובד ככה. רובם מוכנים לעבוד קשה ועושים את זה, השאלה היא האם הם עובדים בכיוון הנכון.

נניח בדוג' שלך- אם כל האתרים היו איטיים, או אם לא הייתה לך ברירה אלא לקנות רק מהאתר הזה כי רק שם יש את המוצר שאת מחפשת, אז או שהיית חורקת שיניים ומחכה או שהיית מנסה בהמשך אולי האתר יעבוד מהר יותר או שהיית מוותרת לגמרי.

ככה זה ברווקות- יש כאלה שעובדים ומתאמצים ומבינים שזה מה יש, יש כאלה שמחפשים את המשהו הבדיוק מתאים ויש כאלה (משתי הקבוצות) שמרוב קושי מתייאשים ואומרים אם יבוא יבוא ואם לא לא.

ככל שהגיל עולה ומתאמצים ומחפשים ולא מוצאים, חודרת ההבנה שצריך להתפשר. אבל הקושי לעשות את זה הוא קושי רגשי חזק מאוד. זה לא שאפשר ללחוץ על כפתור ולכבות את הקושי הזה, והקושי הזה חוסם את הרצון.

אם כבר הייתי מגדיר את זה ככה- אנחנו דור שמוכן לעבוד קשה אבל רק בשביל משהו שהוא מרגיש רצון חזק אליו.

שבאמת לעולם לא אבין משהו שאני לא חווה, וגם אם הייתי חווה, זה לא משהו שאני יכולה להשליך על כולם.

אני כן יכולה להגיד מחשבות משיחות שאני חווה עם רווקים מאוד קרובים אלי בני 30+ (גם בחורים וגם בחורות).

ובקשר לפשרה שאמרת, זאת תפיסה לא נכונה.

אין מי שלא מתפשר בנישואים, פשוט אין וזה לא קשור לגיל.

ואם הוא חושב שהוא לא התפשר, הוא יגלה את זה אחרי החתונה.

ולא רק שאין, גם אחרי עשור של נישואים אני ממשיכה להתפשר על דברים חדשים, זה קורה כל הזמן גם בזוגיות "מושלמת".

אני שומעת את זה מחברה קרובה, ההרגשה שהיא בת 30+ לכן צריכה להתפשר, אבל בהרגשה שלה ,למה שהיא תתפשר? היא הרבה יותר מצליחה, מרוויחה, יפה, חכמה מגיל 20, ודווקא עכשיו תתפשר?

היא מעדיפה להביא ילדים לבד מאשר חלילה להתפשר.

המילה פשרה הפכה למילה מרתיעה, למילת גנאי, למרות שהיא בעצם הבסיס של הנישואים.

שני אנשים שונים שחיו חיים נפרדים, ומוצאים כמה נק' חפיפה חשובות ועל כל שאר הנקודות הם מתפשרים.  (והן רבות יותר מהנק' החופפות פשוט שמים אותן בשוליים)

התפשרות היא ויתור על דברים חשובים לנו. והיא פסולה.

התגמשות היא ויתור על שטויות שחשבנו שהם חשובים, או הבנה שדבר שבעבר היה חשוב כבר לא, או שינוי נפשי שגורם להבנה שדברים מסוימים לא חשובים.

כשאני אומר חשובים הכוונה חשובים לקשר הזוגי

להתפשר או להתגמש.

דווקא להתגמש נשמע לי "אני אצא היום ב2 במקום ב3"

להתפשר זה ממש ויתור, ובנישואים הרבה פעמים עושים ממש ויתור.

אני חושבת שהרבה פעמים מצפים לרגש של אהבה או משיכה מטורף שיטשטש את כל הפשרות.

"אם אתאהב ויהיה שווה לי, אוכל להכיל ולקבל כל פשרה"

במבחן המציאות כנראה שאחרי שלושה חודשים( לפי מחקרים) האופוריה וההתאהבות דועכים, ואז מתמודדים עם הפשרות שהתעוורנו אליהם (נפוץ מאוד גם בפורום של הנשואים)

זה קשה אבל אולי אפשרי לבחור בפשרות ממקום שכלי ולא רק מאהבה מטשטשת.

ומסכימה שעל דברים מהותיים לא מתפשרים, הם צריכים להיות ממש דברים בודדים, וכנראה שגם שם אפשר לעשות בירור ועבודה.

הבעיה היא שככל שהגיל עולה ויש יותר מודעות לעצמנו ולאחרים, רואים יותר הבדלים וממילא יש יותר דברים להתפשר עליהם.

ויש הרי הבדל עצום בין פשרה כשאתה כבר נשוי ולבין פשרה כשאתה רווק.

אבל נכון, כנראה אם רווקים היו מודעים יותר לפשרות שיש לנשואים או לחלק מאלו שהתחתנו מאוחר מאוד ומפנימים שזה ככה, דברים אצלם היו מתאזנים.

אגב יש כאלה שאצלם זה הפוך, שמה שעוזר להם להתפשר אלו אנשים שפשוט באים ומתארים להם באופן ציורי את היופי שבחיי הנישואין, כי זה פותח להם את הרצון.

במובן מסוים על העניין.

מצד שני הרבה זוגות של נישואי בוסר וחוסר מודעות, סובלים.

לכל צד יש יתרונות וחסרונות, וההתמודדות שלכם מאתגרת מאוד.

שבאמצע מסע אישי שלהם שתוסיף את הרווקות זה קשה להם כפול 2 אבל זה אנשים גיבורים שעברו דבר או שניים עם עצמם והתפתחו ..

יש אנשים שלא מספיק התפללו על זה

ויש?

באמת נראה לך שאני יודעת מה התשובה??

תשאל את ה'

במובן הפרטי כל אדם כדאי שיברר לעצמו. אני לא חושבת שיש "פיצ'ר" כלשהו שגוזר על אדם רווקות או משהו. כל אדם יש לו את החסמים שלו, ואם מבררים אותם מתוך מקום של - אני רוצה לדעת מה הם בשביל למצוא להם פתרון ולעקוף אותם, זה ודאי מקדם. (בניגוד ל- אני אברר מה החסמים כי אולי אין לי סיכוי מראש)

במובן הציבורי השאלה הראשונה שצריך לברר זה האם באמת כיום יש יותר רווקות מאוחרת מאשר פעם, כאשר מנרמלים לגודל האוכלוסייה.

כן התפיסות המערביות-מודרניות יותר, גורמות לאדם לציפיות גבוהות יותר לדעתי. נניח, לא מספיק להתחתן עם מישהו כי נהיה יעילים יחד ויכולים לנהל בצורה טובה בית ומשפחה, אלא גם קריטי עניין הרגש והחברות הטובה והמשיכה וכו.

בהסתכלות ספציפית על הציבור הדתל, נראה לי קשוח זה שתוך זמן מאוד קצר אחוז גבוה יחסית מתחתנים. כלומר אם בעולם החילוני אתה לוקח עוד שנה, זה פחות משמעותי מבעולם הדתי (שבו בשנה הזאת כבר רבע מהחברים התחתנו ועוד חצי ממש בדרך לשם). זה בעיניי מלחיץ וגורם ממש מהר לתחושה של לחץ ושל "אני רווקה זקנה מי כבר ירצה אותי". (וזה הכי לגיטימי לחכות שנה אם האדם מרגיש שהוא צריך שניה את הזמן הזה למשהו)

בנוסף, בציבור הדתל היותר דוס, ממה שאני מכירה לפחות, להתחתן בא בעסקת חבילה עם ילד (ובמילים קצת פחות מנומסות, לא משתמשים באמצעי מניעה על ההתחלה, אלא קודם מביאים ילד שניים ואח"כ יש על מה לדבר). וזה הופך את הסיפור הזה של להתחתן להרבה יותר גדול ורציני ושינוי-גדול-בזמן-קצר ממה שזה גם ככה. ובטח כשמוסיפים על זה את העניין שאנשים יותר שואפים לפתח קריירה, ללמוד וכו, וקשה להם לראות עצמם עושים תואר ראשון עם ילד למשל. ואז לפעמים גם זה דוחה את העניין.

(בעיניי זה חבל, כי אולי אני מסכימה עם זה שחתונה זה גם בשביל בסופו של דבר להקים משפחה יחד, אבל אם כבר אדם מתקשה לראות עצמו עם ילד בשנתיים הקרובות, אז בעיניי עדיף להיות נשוי בזמן הזה, להתרגל לניהול הבית, לזוגיות וכו, מאשר לחכות קצת עם להתחיל לצאת לדייטים בכלל…)

אבל בסוף בסוף, כל המילים האלה שאמרתי אולי נכונות כאוכלוסיה (אולי גם לא), אבל לכל אדם יש את הסיפור הפרטי שלו. וזה שפלוני התחתן ואלמוני לא, ממש לא אומר שפלוני יותר טוב מאלמוני או יותר איכותי או בוגר או מה שזה לא יהיה. 

עדיין את האחד/ת שיגרום להם לרצות את זה

או שמלמעלה החליטו שעדיין לא הגיע הזמן?

שלא מחפשים בחור אלא ישיבה, ולכיוון השני - לא מחפשים בחורה, אלא מדרשה. כלומר מחפשים לחתן ישיבות עם מדרשות ולא איש עם אשה.

השורש שמזה זה נובע

וסיבה נוספת - הפחד -המופרז- מהפוסט מודרניזם

אפשר למנות קשיים שונים, אבל כל אחד זה עולם ומלואו עם סיפור ייחודי

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני מצטער שהעליתי את זה לרשת אבל אין לי ברירה אלא לקיים את הבטחתי לד"ר APATA, מטיל הכישוף העוצמתי שעזר לי להחזיר את בעלי לשעבר שכבר נעדר במשך שבועיים מבלי להיפרד ממני. חוויה כל כך כואבת בשבילי כי הוא האהבה הראשונה שלי והחיים שלי סובבים סביבו אבל כשהוא עזב אותי בשביל גברת אחרת הזלתי דמעות וניסיתי הכל כדי לשכוח אותו אבל עמוק בלב זה היה כל כך בלתי אפשרי כי אהבתי אותו כל כך למרות הכאב שממנו סבלתי. ערב נאמן אחד קראתי תגובה על ד"ר APATA, מטיל כישוף רב עוצמה שיכול לעזור להחזיר מאהב לשעבר או להביא בית שבור ביחד ועוד, בהתחלה זה היה כמו בדיחה כי מעולם לא האמנתי בקסם. וד"ר APATA מוכיחה את עצמה בפניי בכך שהביאה את בעלה הביתה אחרי יומיים של כישוף האהבה שלו על בעלי. תודה לך ד"ר APATA על שהפכת אותי שוב לאישה שלמה והחזרת את המאהב האבוד שלי, אני אמשיך לשתף את זה שאולי חשוב לו לתקן הכל בנישואין, במקום לחלוק דמעות או לעבור התקף לב, פשוט צור קשר עם ד"ר APATA בכתובת הקשר שלו למטה (drapata4@gmail.com), פשוט צור איתו קשר ותראה מה הוא יכול לעשות. ניתן גם להתקשר לוואטסאפ דרך המספר שלו +447307347648. בהצלחה לך.