התחתנו בגיל 17-18 וחיים באושר ועושר ב"ה כבר קרוב ל50 שנה. עצוב לי שאנשים מגיעים לגילאי 30+ ועדיין רווקים/ לאא סגורים על עצמם. מה החיים שווים אם אתה לא מקים משפחה?

סורי אם זה עושה טטריגר למישו אבל חאלס תתעוררו על עצמכם כבר. שומדבר לא חשוב כמו זה. לא התואר לא הישיבה לא הקריירה. הכל בונוס זה מעל הכל

יש כאלו שהתחילו בגיל 20+ ולקח להם עשר שנים ויותר.

תתחיל בגיל 30 ולך תדע מתי תמצא. וזה בלי לדבר על מי נשאר לך בגילאים האלו. 

אבל יש סיבה כללית שלדעתי משפיעה על כולם בלי קשר למסלול האישי של כל אחד ולבעיות הידועות בדורנו.

אנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית בית המקדש בפועל, ולכן במידה כנגד מידה גם לנו (/לבני משפחתינו) קשה לבנות את הבית שלנו.

הגמרא בברכות אומרת שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.

כלומר- שמחת חתן וכלה היא כנגד בניית ירושלים. וזה כי שני העניינים מביאים להשראת שכינה.

זה בגלות כשרק זה הדבר שבידינו לעשות.

אבל בימינו שאפשר להשרות את השכינה בפועל, ולא רק ע"י בניית ירושלים אלא גם ע"י בניית המקדש, ואנחנו לא פועלים מספיק בשביל זה, ממילא אנחנו נענשים שלא נקבל את השכינה בכלל, כלומר לא נתחתן. זה גם עונש שנועד לחנך, שנרגיש דרך החיסרון שלנו את החיסרון הכללי.

יש מצווה, צריך להתאמץ לקיים אותה.

ולדעתי זה בדיוק להיפך, הרבה מהדור מוכן וראוי וחלק מאלו שלא ישתנו אחרי שכבר יהיה מקדש

רוב החילונים לא יודעים מה זה קריאת שמע

ולצערי גם הרבה מהדתיים שכביכול חונכו למצוות לא באמת מבינים

שמוכנים ברצון שלהם.

ומי אמר בכלל שצריך להבין קודם?

יהיה מקדש, תהיה השראת שכינה, דברים יראו אחרת.

מאיפה בדיוק החלטת שזו הסיבה? ועל הדרך - מאיפה החלטת שאפשר לבנות עכשיו את בית המקדש?

אפילו את המזבח אי אפשר עדיין, אז את כל הבית? 

יש מצווה לבנות את בית המקדש

שישע לא ישמע אותך

אבל גם בלי זה - אנחנו לא יודעים את מקום המזבח, תכלת, תולעת שני ועוד מיליון דברים שבלעדיהם אי אפשר לבנות. 

"אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין אלא לשום שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו."

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב)

בנו את משכן שילה לפני שהיה מלך?

הרי המשכן גם נכלל במצוות בניין מקדש. לא?

1.  יש מחלוקת אחרונים האם הסדר של מלך ואז מקדש מחייב.

2. המקדש תלוי במלכות ולא במשיח. ומותר להעמיד מלך שלא מבית דוד באופן לא קבוע.

ממילא, אם נגדיר את מדינת ישראל כמלכות, מותר גם אליבא דהמחמירים בסעיף הקודם.

3. המועמד להיות מלך המשיח מוכח כמלך המשיח ע"י זה שהוא מקבץ נדחי ישראל ובונה את המקדש לפי הרמב"ם.

וכמו שלא אומרים "לא נקבץ גלויות בלי המשיח" (למעט מסאטמר וסיעתה),  ככה לא אומרים "לא נבנה מקדש בלי משיח".

4. בירושלמי כתוב להיפך, שהסדר הוא מקדש ואז משיח.

הרמבם כותב במפורש שאין אדם יודע סדר הדברים שיהיו, עד שיהיו. ולעולם לא ישים אדם עיקר בהגדות טלו על סדר הדברים. 

לכן גם הוא לא כותב סדר הדברים.

כשכתב על המשיח שבונה מקדש ומקבץ נידחים,התכוון לומר שמלך שלא בנה ומקדש וגם קיבץ נידחים, ומת, אינו המשיח אלא מלך כשר אחר. ואילו מלך בית דוד,שבמה מקדש וקיבץ (או שבימיו כבר המקדש היה בנוי, כדוגמת חיזקיהו שביקש ה לעשותו משיח), הוא ודאי המשיח.

אבל זה לא אומר שלא יקובצו הגלויות או המקדש לא יבנה לפני המשיח

מוכח כמלך המשיח על ידי שהוא בונה מקדש ומקבץ, או שהוא מלך בית דוד שכשהוא מלך כבר המקדש היה בנוי או ישראל כבר קובצו לפניו, אלא שעד ימיו לא היו 5 תנאים: מקדש, קיבוץ, ישראל הולכים לפי התורה, ישראל שרויים בבטחון מאויביהם(לא חייבים דווקא מלחמות העיקר "בימיו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח"), והם בממלכה אחת, והוא המלך הראשון שבימיו נמלאו 5 התנאים הללו- אז הוא משיח וודאי

לא נבואה בטוחה? או שזה עקרון אבל לאו דווקא סדר היסטורי?

משמע מהרמבם שכמעט לא ניתן ללמוד מאגדתות את סדר הכרונולוגי של הגאולה כמו שהוא כותב בפרק אחרון במלכים.

בירושלמי זה לא "ואין בן דוד בא עד שירושלים נבנת"? לא זוכר.

אם זה נכון אז זה ירושלים לא מקדש. ברכת בונה ירושלים על ירושלים ובית דוד , צמח דוד על המלך המשיח, רצה על המקדש

בפרק אחרון של נלכות מלכים שאי אפשר ללמוד מאגדתות על סדר כרונולוגי של הגאולה, ויש מחלוקות ואי אפשר להכריע.

"ואין אדם יודע סדר דברים אלו עד שיהיו". כמובן ברגע שיהיו אז יודעים. אם המדינה כבר הוקמה בתשח לפני המקדש, סימן לפחות שיציאה משעבוד קודמת למקדש

הרי זה דין במשיח, לא במקדש.

הרמב"ם לא הזכיר את זה בהלכות בית הבחירה.

ורק אז בנה את המשכן ביציאת מצרים.

המקדש (כמקום השראת שכינה בממלכה ולא רק בעם) נבנה רק אחרי שקם מלך ומלכות בית דוד. ובאופן כללי בדבר ה לנתן הנביא בשמואל רואים שהבחירה בירושלים ובבית ארזים למקדש קבע במקום משכן, קשורה לביסוס המלכות ובחירה בבית דוד. ובעוד פסוקים רבים.

ובאופן כללי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ה משרה את שכינתו בעם גאול, לא בעם שעדיין חושב שהוא בגלות או עם ככל העמים (החרדים והחילונים) אחרת היה אפשר להמשיך עם מקדש גם כשירןשלים חרבה וגלינו, אין סיבה שה' יחריב את המקדש בגלות. לפי הטענה שאין קשר בין הדברים.

גם הסדר בתפילה הוא קיבוץ גלויות והשבת המשפט, ירושלים ומלכות ובית דוד, מלך המשיח, ובסוף ברצה על המקדש וחזרת השכינה.

ויש עוד המון מקורות אבל לא זוכר כרגע

ואת התכלת אנחנו מכירים. גם לגבי תולעת השני יש זיהוי מסתבר.

ואין מיליון דברים.. תראה בעיר הקודש והמקדש שהוא מדבר על שישה דברים (למיטב זכרוני).

יש סדר למציאות. ומוטל עלינו לנסות להבין אותו, כמו שחוקרים את העולם מבחינה מדעית.

לדעתי הרבה בעיות בדורנו מכוונות לאותו מקום- חסרון המקדש.

כמובן שאין לי ודאות בקשר של זה לרווקות, אבל בעיניי זה הסבר הרבה יותר הגיוני מלתלות את זה רק במה שרגילים לתלות או בגורם עלום כלשהו.

שלדעתי הוא הרבה יותר הגיוני מהסברים אחרים.

חשבתי שאתה בא לומר שהסיבה היא שאנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית... הבתים של החברים שלנו...

איכשהו הקשר כאן אפילו יותר ישיר. אולי זה בא ללמד אותנו לפתוח עיניים מסביב על הרווקים שאנחנו מכירים ופשוט לחשוב מי מתאים להם...

ובע"ה נזכה לראות ומהר הרבה השראת שכינה!

זה גם הגיוני. אבל נראה לי שהיום יש יותר מודעות לזה ואנשים כן משקיעים ומנסים לחשוב ולעזור. למרות שכמעט תמיד אפשר להוסיף.

חסרון העשייה לבניית המקדש בפועל זו בעיה כללית, עמוקה ופנימית יותר. הרצון שלנו לזה חלש מדי ולכן לא פועלים מספיק (חוץ מכמה יחידי סגולה).

ויהיה לנו רוח כמו של ימי בית שני, מה זה יעזור?

אבל אגיד רק את המרכזית כי היא עונה על עוד טענות בסגנון.

איך זה מתיר להימנע מלקיים מצווה דאורייתא של בניין מקדש ושאר המצוות הקשורות למקדש?

היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה.. 

אממה, מה שאמרתי מקודם זה בעיני סיבה לכך. אנחנו צריכים לעבור תהליך פנימי שיאפשר לנו לרצות את זה על אף כל המכשולים.

אתה יכול לקרוא לתהליך הפנימי הזה "הכשר מצווה" אם אתה רוצה להשתמש בשפה הלכתית.

רוב המדינה דתית, חרדית או מסורתית.

אם המלחמה הזו הביאה אמנם להרבה התחזקות אבל לא לחזרה המונית בתשובה, זה רק מעיד שהתהליך הפנימי הזה תקוע וזה לא הכיוון.

הבעיה העיקרית עכשיו היא לא במציאות כמו בעבר, אלא ברצון שלנו. לכן, כל עוד אין הוכחה ודאית (קרי נבואה) שלא צריך עכשיו לבנות מקדש אלא קודם לעבור תהליך, אין היתר לבטל מצוות בניית מקדש.  

עם ישראל לא רוצה.

לא משנה אם מדובר בחילונים מסורתיים דתיים או חרדים. ממש לא משנה.

מה צריך לעשות כדי שאנחנו נרצה?

בנאדם דתי מניח תפילין בלי שום יותר מדי תהליכים, אבל אדם חילוני שמניח תפילין צריך לעשות וואחד תהליך בתודעה.

אם אתה חושב שנצטרך ללמוד על הלכות מקדש ורק על העניינים הטכניים החשובים - אני נוטה לא להסכים איתך.

כן, יש גבול גם לרמת התודעה שצריך להגיע לפני.

בכל מקרה, גם כל הנביאים שהתבטאו בסגנון של "למה לי רוב זבחיכם" כיוונו לתיקון מוסרי. וכן זה דבר נבואה.

ויש שני דברים שעל פיהם ניתן להבין את רצון ה' - נבואה והמציאות. ה' מדבר אלינו גם דרך מציאות. לא פרשנות, מציאות.

המציאות כעת שעם ישראל לא רוצה בית מקדש ואיתה צריך להתמודד. אם זאת המציאות סימן שזה רצון ה' כרגע וצריך לחשוב איך ה' רוצה שנתמודד עם זה.

עניינים הלכתיים טכניים לבדם לא יספיק לענ"ד.

כתבת- "היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה..".

אז עניתי לך שרוב המדינה לא חילונית, אז מבחינה טכנית כן מתאפשר. זה הבסיס שאותו צריך לזכור ולשים מול העיניים.

נכון, ה' מדבר דרך המציאות. ובמציאות ניתן לבנות אם מספיק נתאמץ. מי מתיר לוותר על זה?

דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו.

לא דיברתי על לימוד, לא של הלכות ולא של ענייני מחשבה, ולא על בניית רצון.

זה יפה ומבורך, אבל מה שחשוב זה פשוט לקום ולעשות.

ואגב, יש הרבה אנשים שבכלל לא מחפשים עוד הסברים ובניית רצון. הם פשוט מחכים שיהיה מקדש ולראות איך יהיה אז.

למה מכון המקדש לא עכשיו מקימים מקדש? כי הם לא יכולים. המדינה לא רוצה. למה המדינה לא רוצה? כי עם ישראל לא רוצה. מה זה משנה אם החרדים או החילונים לא רוצים? אני לא מבין. אם תרצה להוסיף על זה - המסורתיים לא מוכנים, כמו שהם לא מוכנים לשמור שבת. צריך מסירות נפש כדי לבנות היום מקדש. נראה לי שלהרוס את מסגד אל אקצא דורש מסירות נפש. אצל הדתיים והחרדים אפשר לטעון שיש קבעון ופחד. החילונים לא מאמינים בזה. כל המיקסר הזה יותר חוסר רצון, מצדדים שונים.

כשיהיה מקדש אנשים ירצו - מעולה. עכשיו אין מקדש ואנשים לא רוצים... מה נעשה בנידון??? אתה אומר "זה פשוט לקום ולעשות" - למי מכוונת הקריאה הזאת?? לאנשים שלא רוצים?? 

אני כן חושב שצריך לעבוד על הרצון, אחרת הקריאה לכו תעשו לא תשמע לאף אחד.

אשמח אם תגיד משהו שלא הבנתי ממך טוב.

לגבי ההתמודדות שהצעת:

"דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו."
 

אבל מי יבנה אותו אם עמ"י לא רוצה?

הטענה שלי היא מסוג "לשיטתך".

לשיטתי, פוליטית, זה לא ראלי להקים כעת בית מקדש. האם ההלכה מתחשבת בפוליטיקה - אפשר לדון בזה.

בכל מקרה אשמח אם תציין לי משהו שלא הבנתי מדבריך.

הטענה שלי היא שכמו שבשביל החלת ריבונות מועצת יש"ע לדוג' פועלת באופן מעשי- בישראל, באירופה ובארה"ב,

ככה בשביל להקים מקדש צריך לפעול באופן מעשי פה ובעולם.

ועל זה אני אומר שאם הפעילות תהיה בכיוון מעשי ממש (ולא רק בניית רצון), אתה תראה שרוב העם רוצה בזה. וחלק מאלו שלא רוצים או שזה לא מעניין אותם, ירגישו אחרת כשיהיה מקדש בפועל.

לדעתי מבחינה פוליטית כרגע זה כן ריאלי. וזה היה עוד יותר ריאלי בתחילת הקדנציה של טראמפ.

רק שאתה הסברת את זה עכשיו בצורה יותר מפורטת ומקודם אמרת את זה בכללי ועכשיו הסברת בדיוק למה אתה מתכוון. אחרי שפירטת - הבנתי למה התכוונת. שים לב שבהודעה הקודמת לא הצעתי פתרון בשמך אלא שיקפתי בעיקר את חוסר ההבנה שלי ביחס למהות ההתמודדות בעיניך.

ההערה בסוף שכתבתי לגבי חוסר הבנה מצידי היית למה שכן התייחסתי, לא למה שלא התייחסתי.

אני חולק עליך מבחינה האסטרטגית/טקטית וגם מבחינה פוליטית. נראה לי מיצינו כעת את הדיון ואם תרצה או יהיה שייך אפשר לתת לזה את הבמה הראויה בהקשר יותר מתאים.

ברמה האישית, אני פחות נוטה להיות מעשי ויותר נוטה להאמין לתהליכים פנימיים, בטוח שגם זה משפיע על העמדה שלי בעניין הזה.

הסיבה הטובה - מודעות יותר גבוהה להרגיש טוב, לאיכות חיים, לאהבה, אין תלות כלכלית של אישה בגבר, יש לבני הזוג יכולת בחירה ולא החלטה של ההורים.

הסיבה הלא טובה - רצון לשלמות שלא קיים, סרטים הוליוודיים של אישה מושלמת עם שיער מתנופף ברוח שמתאהבים בה בשניה, המון מקום לרגשות ופחות לשכל, אהבה זורמת וקלה, וכשלא - עוזבים.

אביר על סוס לבן שעושה ואומר הכל בצורה נכונה.

שפע של בחורים ובחורות, אם קצת קשה, לא נורא יש אחרת.

פיקיות יתר (לדעתי) - ואני רואה את זה פה הרבה, רצון שהכל יתאים בדיוק.

בדיוק אותן דעות, בדיוק אותה הדרך לחנך את הילדים (שעד שהם יגדלו יעברו 6 שנים וכנראה הדעה האישית של כל אחד תשתנה)

אולי חוסר יכולת להכיל ולחיות עם משהו קצת שונה.

פעם שני יהודים פשוט התחתנו, בלי קשר לסוג התת מגזר שהם השתייכו אליו.

בעיקר דור שמודע לטוב ושרוצה אושר אינסטנט בלי הרבה עבודה.

זה תקף גם לעליה בכמות הגירושין, שגם בה יש מעלות וחסרונות

(ולא מאשימה גם אני כזאת)

וסיבה נוספת שאולי פחות קשורה למגזר - רשתות חברתיות, כבר לא מתחילים עם בחורה כמו פעם, הכל מסובך ומורכב יותר דרך מסך.

זאת לא רק בעיה של רווקות מאוחרת.

בעיה של דור כשאצל כל אחד זה מתבטא בתחום אחר.

דוגמה מהבוקר- רציתי לקנות משהו אונליין, האתר היה איטי בכמה שניות, התעצבנתי ולא אקנה שם.

זאת בעיה לא רק שלי, כל מפתח אתר או אפליקציה יודע שאם הם לא יעבדו חלק, לא משנה כמה המוצר טוב, הלקוחות יעזבו.

זה בקטן מאוד אבל תמונה לחיים שלמים.

ברור שכל אחד ברמה אחרת, אבל בגלל המודעות לכמה טוב יכול להיות, אנחנו לא מוכנים להתפשר על משהו בערך (ויש בזה נקודות טובות ויש בזה נקודות פחות טובות)

במיוחד אם משווים לנישואים בעבר - טוב (ברמת הרגש) בכלל לא היה חלק מהשיקול.

היה בעיקר צורך - כלכלי, משפחתי וכו.

בוודאי שזו בעיה נפוצה. אבל אצל רווקים מבוגרים זה לא בדיוק עובד ככה. רובם מוכנים לעבוד קשה ועושים את זה, השאלה היא האם הם עובדים בכיוון הנכון.

נניח בדוג' שלך- אם כל האתרים היו איטיים, או אם לא הייתה לך ברירה אלא לקנות רק מהאתר הזה כי רק שם יש את המוצר שאת מחפשת, אז או שהיית חורקת שיניים ומחכה או שהיית מנסה בהמשך אולי האתר יעבוד מהר יותר או שהיית מוותרת לגמרי.

ככה זה ברווקות- יש כאלה שעובדים ומתאמצים ומבינים שזה מה יש, יש כאלה שמחפשים את המשהו הבדיוק מתאים ויש כאלה (משתי הקבוצות) שמרוב קושי מתייאשים ואומרים אם יבוא יבוא ואם לא לא.

ככל שהגיל עולה ומתאמצים ומחפשים ולא מוצאים, חודרת ההבנה שצריך להתפשר. אבל הקושי לעשות את זה הוא קושי רגשי חזק מאוד. זה לא שאפשר ללחוץ על כפתור ולכבות את הקושי הזה, והקושי הזה חוסם את הרצון.

אם כבר הייתי מגדיר את זה ככה- אנחנו דור שמוכן לעבוד קשה אבל רק בשביל משהו שהוא מרגיש רצון חזק אליו.

שבאמת לעולם לא אבין משהו שאני לא חווה, וגם אם הייתי חווה, זה לא משהו שאני יכולה להשליך על כולם.

אני כן יכולה להגיד מחשבות משיחות שאני חווה עם רווקים מאוד קרובים אלי בני 30+ (גם בחורים וגם בחורות).

ובקשר לפשרה שאמרת, זאת תפיסה לא נכונה.

אין מי שלא מתפשר בנישואים, פשוט אין וזה לא קשור לגיל.

ואם הוא חושב שהוא לא התפשר, הוא יגלה את זה אחרי החתונה.

ולא רק שאין, גם אחרי עשור של נישואים אני ממשיכה להתפשר על דברים חדשים, זה קורה כל הזמן גם בזוגיות "מושלמת".

אני שומעת את זה מחברה קרובה, ההרגשה שהיא בת 30+ לכן צריכה להתפשר, אבל בהרגשה שלה ,למה שהיא תתפשר? היא הרבה יותר מצליחה, מרוויחה, יפה, חכמה מגיל 20, ודווקא עכשיו תתפשר?

היא מעדיפה להביא ילדים לבד מאשר חלילה להתפשר.

המילה פשרה הפכה למילה מרתיעה, למילת גנאי, למרות שהיא בעצם הבסיס של הנישואים.

שני אנשים שונים שחיו חיים נפרדים, ומוצאים כמה נק' חפיפה חשובות ועל כל שאר הנקודות הם מתפשרים.  (והן רבות יותר מהנק' החופפות פשוט שמים אותן בשוליים)

התפשרות היא ויתור על דברים חשובים לנו. והיא פסולה.

התגמשות היא ויתור על שטויות שחשבנו שהם חשובים, או הבנה שדבר שבעבר היה חשוב כבר לא, או שינוי נפשי שגורם להבנה שדברים מסוימים לא חשובים.

כשאני אומר חשובים הכוונה חשובים לקשר הזוגי

להתפשר או להתגמש.

דווקא להתגמש נשמע לי "אני אצא היום ב2 במקום ב3"

להתפשר זה ממש ויתור, ובנישואים הרבה פעמים עושים ממש ויתור.

אני חושבת שהרבה פעמים מצפים לרגש של אהבה או משיכה מטורף שיטשטש את כל הפשרות.

"אם אתאהב ויהיה שווה לי, אוכל להכיל ולקבל כל פשרה"

במבחן המציאות כנראה שאחרי שלושה חודשים( לפי מחקרים) האופוריה וההתאהבות דועכים, ואז מתמודדים עם הפשרות שהתעוורנו אליהם (נפוץ מאוד גם בפורום של הנשואים)

זה קשה אבל אולי אפשרי לבחור בפשרות ממקום שכלי ולא רק מאהבה מטשטשת.

ומסכימה שעל דברים מהותיים לא מתפשרים, הם צריכים להיות ממש דברים בודדים, וכנראה שגם שם אפשר לעשות בירור ועבודה.

הבעיה היא שככל שהגיל עולה ויש יותר מודעות לעצמנו ולאחרים, רואים יותר הבדלים וממילא יש יותר דברים להתפשר עליהם.

ויש הרי הבדל עצום בין פשרה כשאתה כבר נשוי ולבין פשרה כשאתה רווק.

אבל נכון, כנראה אם רווקים היו מודעים יותר לפשרות שיש לנשואים או לחלק מאלו שהתחתנו מאוחר מאוד ומפנימים שזה ככה, דברים אצלם היו מתאזנים.

אגב יש כאלה שאצלם זה הפוך, שמה שעוזר להם להתפשר אלו אנשים שפשוט באים ומתארים להם באופן ציורי את היופי שבחיי הנישואין, כי זה פותח להם את הרצון.

במובן מסוים על העניין.

מצד שני הרבה זוגות של נישואי בוסר וחוסר מודעות, סובלים.

לכל צד יש יתרונות וחסרונות, וההתמודדות שלכם מאתגרת מאוד.

שבאמצע מסע אישי שלהם שתוסיף את הרווקות זה קשה להם כפול 2 אבל זה אנשים גיבורים שעברו דבר או שניים עם עצמם והתפתחו ..

יש אנשים שלא מספיק התפללו על זה

ויש?

באמת נראה לך שאני יודעת מה התשובה??

תשאל את ה'

במובן הפרטי כל אדם כדאי שיברר לעצמו. אני לא חושבת שיש "פיצ'ר" כלשהו שגוזר על אדם רווקות או משהו. כל אדם יש לו את החסמים שלו, ואם מבררים אותם מתוך מקום של - אני רוצה לדעת מה הם בשביל למצוא להם פתרון ולעקוף אותם, זה ודאי מקדם. (בניגוד ל- אני אברר מה החסמים כי אולי אין לי סיכוי מראש)

במובן הציבורי השאלה הראשונה שצריך לברר זה האם באמת כיום יש יותר רווקות מאוחרת מאשר פעם, כאשר מנרמלים לגודל האוכלוסייה.

כן התפיסות המערביות-מודרניות יותר, גורמות לאדם לציפיות גבוהות יותר לדעתי. נניח, לא מספיק להתחתן עם מישהו כי נהיה יעילים יחד ויכולים לנהל בצורה טובה בית ומשפחה, אלא גם קריטי עניין הרגש והחברות הטובה והמשיכה וכו.

בהסתכלות ספציפית על הציבור הדתל, נראה לי קשוח זה שתוך זמן מאוד קצר אחוז גבוה יחסית מתחתנים. כלומר אם בעולם החילוני אתה לוקח עוד שנה, זה פחות משמעותי מבעולם הדתי (שבו בשנה הזאת כבר רבע מהחברים התחתנו ועוד חצי ממש בדרך לשם). זה בעיניי מלחיץ וגורם ממש מהר לתחושה של לחץ ושל "אני רווקה זקנה מי כבר ירצה אותי". (וזה הכי לגיטימי לחכות שנה אם האדם מרגיש שהוא צריך שניה את הזמן הזה למשהו)

בנוסף, בציבור הדתל היותר דוס, ממה שאני מכירה לפחות, להתחתן בא בעסקת חבילה עם ילד (ובמילים קצת פחות מנומסות, לא משתמשים באמצעי מניעה על ההתחלה, אלא קודם מביאים ילד שניים ואח"כ יש על מה לדבר). וזה הופך את הסיפור הזה של להתחתן להרבה יותר גדול ורציני ושינוי-גדול-בזמן-קצר ממה שזה גם ככה. ובטח כשמוסיפים על זה את העניין שאנשים יותר שואפים לפתח קריירה, ללמוד וכו, וקשה להם לראות עצמם עושים תואר ראשון עם ילד למשל. ואז לפעמים גם זה דוחה את העניין.

(בעיניי זה חבל, כי אולי אני מסכימה עם זה שחתונה זה גם בשביל בסופו של דבר להקים משפחה יחד, אבל אם כבר אדם מתקשה לראות עצמו עם ילד בשנתיים הקרובות, אז בעיניי עדיף להיות נשוי בזמן הזה, להתרגל לניהול הבית, לזוגיות וכו, מאשר לחכות קצת עם להתחיל לצאת לדייטים בכלל…)

אבל בסוף בסוף, כל המילים האלה שאמרתי אולי נכונות כאוכלוסיה (אולי גם לא), אבל לכל אדם יש את הסיפור הפרטי שלו. וזה שפלוני התחתן ואלמוני לא, ממש לא אומר שפלוני יותר טוב מאלמוני או יותר איכותי או בוגר או מה שזה לא יהיה. 

עדיין את האחד/ת שיגרום להם לרצות את זה

או שמלמעלה החליטו שעדיין לא הגיע הזמן?

שלא מחפשים בחור אלא ישיבה, ולכיוון השני - לא מחפשים בחורה, אלא מדרשה. כלומר מחפשים לחתן ישיבות עם מדרשות ולא איש עם אשה.

השורש שמזה זה נובע

וסיבה נוספת - הפחד -המופרז- מהפוסט מודרניזם

אפשר למנות קשיים שונים, אבל כל אחד זה עולם ומלואו עם סיפור ייחודי

אני בסירה הזו ומרגיש שאני קצת לבד הרגשה של "מאין יבוא עזרי?"

לכן בקטע הזה השיטה החרדית היא המנצחת מבחינתי

יש בה גם הרבה דברים שלא מותאמים לציבור שלנו וגם יש שם דברים מתחת לשטיח

לדאגה ולאכפתיות של ההורים. הם דואגים לילד.

לא מבינה איך אפשר אחרת.

במנטליות שההורים דואגים ומכירים יותר את הילד

נכון שהם דואגים, אבל רק הילד מכיר את עצמו והרוב המוחלט מתחתן בהסכמה. אתה הולך לכיוון הקיצוני.

מה שכן ההורים מבררים והילד בראש מעייניהם, בסוף כשיוצאים לפגישה(לא דייט!), יש התאמה שכלית ונשאר לראות האם שני הצדדים מעוניינים אחד בשני.

להיפגש עם בחורה שאתה כמעט ולא מכיר, או שפגשת ברחוב, נראה לי מרתיע מאוד.

לכן אני פניתי לחברים ושדכנים

לבד

אני ניסיתי דרך חברים וכאלו דרכים

אם תרצי אני יכול להרחיב לך בפרטי

שההורים לא עסוקים בזה כמו במגזר החרדי.

תודה בכל אופן על ההצעה

לא מסכים

כן עסוקים אבל נותנים יותר מרחב לבחור ולבחורה בניהול הפגישות ובקבלת ההצעות

הם עסוקים, "נותנים יותר מרחב" =פחות מהמגזר החרדי

שמעתי איך מתנהל שידוך אצל חסידים וזה קצת הזכיר לי ראיון עבודה האם אני מסכים עם זה לא ממש

ואותנו במקום שמדויק לנו...

אגב גם בציבור הדת"ל חלק מההורים ממש מחפשים לילדים.

הרוב באמת מחפשים "לבד" ובאמת אפשר ללמוד מכל ציבור את הדברים הטובים.

אמור להיות מעגל תומך

הכוונה שזה שונה מהמגזר החרדי ששם ההורים מנהלים את השידוכים

אין דבר כזה הבן שלי מתחתן

אלא "אני מחתן בן"

זה מוחין של מגזר

לדעתי

לא כולם מוכשרים לזה

לשאת אישה, לא "להשיא בן"

אני חושבת שדאגה של הורים זה מדהים, אבל האמת מרגיש לי שאצל החרדים זה באיזשהו מקום הופך להיות אחריות של ההורים מעבר לרק עזרה

מופיע בחז"ל

והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא

סנהדרין עו

"והמשיאן" זה עם ן בסוף? זאת אומרת מתייחס דווקא לבנות?

זו הלשון

בראש ובראשונה החתונה.

אבל גם:

כמה ילדים להביא

במה לעבוד

מה ללמוד

אם לפתוח עסק

במה להשקיע

עבודת השם הפרטית שלך

עם איזה חברים להתחבר

איפה לגור

האם לקחת משכנתא

ועוד

לא באמת

זה שההורים מנהלים את התהליך

זה אומר שהם במידה רבה בוחרים במקומך

שמישהו אחר בוחר במקומך את אחת הבחירות החשובות בחיים

זה לא יכול להיות טוב

גם אם בטעות זה יצא טוב

שהשיטה החרדית טובה יותר? וכל זה על סמך הרהור והתרשמות כללית, ולא מתוך ניסיון בשיטה שכל כך חשוב לך לצאת נגדה.

ההבדל הזה בשיטת ההיכרויות נעוץ באחד ההבדלים הגדולים בין המגזרים וזה האינדיבידואליות.

במגזר הדתי, שהוא עצמו מאוד מגוון, לא מצופה מהילדים להיות העתק הדבק של ההורים בכל הנושאים, והם עצמאיים הרבה יותר לבחור ולהחליט על חייהם, כולל בנושא החתונה.

הרבה לא מספרים להורים על קשר עד שהוא הופך לרציני.

יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. אבל חשוב לזכור שההתנהלות הזו היא חלק מתפיסת עולם שלמה, ככה ששינוי של ההתנהלות, כשכל דבר אחר בחברה הדתית פועל לפי תפיסת עולם יותר אינידיבידואליסטית, פשוט לא מתאים.

הדבר הראשון שיקפוץ להרבה דתיים מההצעה הזו זה "יש הבדל בין מה שההורים רוצים למה שהילד רוצה". ההורים יכולים להיות עם כל הכוונות הכי טובות והקשר יכול להיות מעולה, אבל עדיין יותר נפוץ שקיימים הבדלים בתפיסות העולם ובערכים. וזה בלי לדבר על כך שמבוגר שההורים שלו עושים במקומו את אחת הבחירות המשמעותיות בחיים עלול להיתפס כחסר יכולת, וזה ייפגע בסיכויים שלו יותר משיעזור.

(כבר ספרתי פה פעם שהציעו לי בחור ואז אמא שלו התקשרה אליי כדי לברר עליי. עצם הרעיון נשמע לי שהבחור הוא "ילד של אמא" ו/או היא טיפוס מאוד מתערב. לא מתאים לי.

קיוותי שאני לא אהיה מספיק "ראויה" לאמא הזו, כדי שאני לא אצטרך לבטל אחרי שכבר הסכמתי. ברוך ה' זה מה שקרה.)

פשוט לרוב הילדים לא מעוניינים שההורים יעשו את זה…

אבל נראה לי שהדבר הכי קרוב לזה (בהתאמה למנטליות של הציבור הדת"ל) זה שגרירים בלב, ששם יש "מישהו" שמחפש עבורך.

באמת תוהה ומתעניינת על התהליך מהצד השונה

הגיוון גדול ויש אופי שונה בין כל קבוצה לקבוצה כך שיש מגוון שיטות של שידוכים מסתכמות לכמה כלים:

שדכנים

חברים

מקומות עבודה\ שירות לאומי\ שירות צבאי

אתרי היכרויות

תנועות נוער

יש שפע דרכים להכיר וזה באמת מבורך

לחפש שידוך?

זה כל כך חשוב. להורים יש יותר נסיון. נכון, לפעמים עלולים לקלקל, אבל אם הם בוגרים מספיק,

הם המעגל הראשון התומך מייעץ, מתייעץ בקשר לכך. חושבת שככה זה היה תמיד אצל משפחות

יהודיות. זה שהפכנו אינדבידואליסטים כאלה....לא בטוחה שזה כל כך ראוי לציון.

קצת מתחנו אתהגבולות

מה זה משנה מה היה "תמיד אצל משפחות יהודיות", או אפילו יותר רחוק אצל יעקב אבינו? (אגב, הוא התחיל עם רחל לבד, בלי שום תיווך משפחתי, ודווקא היו לו הרבה צרות עם השוויער) כמעט כל דבר במציאות החיים מאז ועד היום השתנה מקצה לקצה. זה כמו שתגידי שצריך לחמם את הבית בתנור הסקה כי "כך חיו תמיד משפחות יהודיות". זו לא המציאות שאנחנו חיים בה.

היתרון הגדול בשליטה על ההיכרות הוא מרחב הבחירה. בהרבה הכנות לחתונה שתראי היום במגזר הדתי מבקשים לברר את השאלה, "מה אני רוצה לקחת מבית הוריי ומה אני רוצה לעשות אחרת מהם?" כשההורים הם אלו שקובעים לך איזה בית אתה הולך להקים, אין לך מקום לבחור אחרת.

(לא בדיוק קשור לנושא, סתם תהייה שעלתה לי- אם בחור/ה ממשפחה חרדית ליטאית למשל, רוצה להיות חסיד, או אישזהו החלפה אחרת בין הזרמים בתוך הציבור החרדי, ההורים יחפשו לו לפי הזרם שהוא מעוניין או הוא יהיה חייב להיות כמו להתחתן כמו המשפחה שלו? זה יהיה "כתם" לאחים שלו?)

הרבה נשואים בציבור הדתי, לא היו מכירים את הבעל/ אישה שלהם אם ההורים היו אלו שאחראים על התהליך. לא חסרות משפחות בציבור הדתי שכל ילד פנה לזרם אחר. הם יכולים לבחור את דרכם בלי שאחותם לא תוכל להתחתן כי אחיה בחר בישיבה הלא נכונה, או המטפחת של דודה שלה "לא מקובלת". יש גם את הנקודה של היכרויות לבעלי מורכבות רפואית קלה אצל הבחור/ה או בתוך המשפחה. כשהמוקד הוא הכירות עם האדם עצמו והקשר איתו, הרבה יותר קל "להבליג" על דברים כאלו, מאשר שההורים בודקים קודם כל את כל הפרטים הטכניים היבשים על המשפחה ועל כל השכנות ברחוב.

עודף איניבידואליזם בהחלט יכול לגרום לבעיות, וגם עודף קונפורמסיטיות. מי שמסכל על הציבור החרדי מרחוק בהחלט יכול לראות את הלחץ החברתי, ההיתפסות לסממנים חיצוניים, חוסר העצמאות, וכל שאר הבעיות שהקונופורמסטיות גורמת. צורת היכרויות היא רק ביטוי לנורמות חברתיות גדולות יותר שאדם רגיל אליהם. הרעיון שההורים יבחרו לך עם מי להתחתן עם מעט מאוד שליטה על התהליך נשמע לדתי מוזר כמו שלחרדי ההפך נשמע מוזר.

אז אם אין איזו אמירה עניינת מעבר ל"זה נשמע לי מוזר, זה לא מה שאני רגיל אליו." אין שום עניין בדיון הזה.

בסוף בנאדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו

לא לנצח אפשר להישאר בסינר של אמא

אנשים הם רק השליחים של הקב"ה. כך שכולם באותה סירה. כל דבר בעיתו ובזמנו בעז"ה.

אבל שליח נאמן צריך לחשוב טוב מה נכון מצד השולח

ראיתי פה לפני שנים שיר בכותרת הזאת.

זה היית אתה?

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

אצלי התאריך הראשון שמצאתי אותו זה 28.1.2021

כי אין לך מה לעשות.

לשחרר, כנראה גם הוא הבין כמה דברים במהלך הזמן והתקדם, כנראה זה לא בשבילך, כנראה זה לא סתם לא הלך חלק,

תסמכי על האלוקים/ היקום/ הבחירות שעשית בעבר/ הבחירות שלו - שמה שנכון לך יהיה הדדי ויגיע בזמן הנכון.

למה את 'מחזיקה אותו'

בלב רך. לנסות להבין בשכל למה את רוצה אותו ולא משחררת.

השאר, @נעמי28 כתבה לפניי.

אאכ יש לך צעד מעשי נוסף

כנראה שהוא גם ביצע חשיבה והבין למה מצידו לא מתאים

רק כן מעלה נקודה קטנה שאפשרית -

אם באופן קונקרטי דברים השתנו יש לך הסברים לתת שהם מעבר לתחושה

( אז היה X היום Y ולכן Z )

והשדכנית לא הבהירה את הדברים כמו שצריך לדעתך

כן יש לשקול במקרים מסוימים אולי לפנות באופן ישיר לבחור ולהסביר את עצמך וכמובן בטאקט ובכבוד למה שכבר אמר.

רק תזכרי שכמו שכתבו לך -

עבר זמן ויש מצב שגם אצלו דברים התבהרו והתחדדו.

לדבר עם בחור שיצאת אותו זה ממש לא נואשות

אני מבינה שחשבת לדבר עם צד ג אבל לדעתי כאן זה היה מיותר היית פונה אליו ישירות מאחר והיה בניכם קשר , קל וחומר אם סיימת את את הקשר .

אם ממש חשוב לך הייתי פונה אליו עם טאקט.

מקסימום יגיד לא .. אפשר לחשוב. לא להבנות ולא לפחד מזה.

מה שכן אם את פונה אליו שזה יהיה רק אם הוא מגיב מתקשר מעוניין מביע רגש כלשהו אם לא חבל על הזמן .

תתפללי. התפילה עושה הכל. העולם במה ואנחנו שחקנים, אבל שחקנים שיש להם קו ישיר לבמאי, ואפשר לבקש ממנו תפקיד אחר, מילים אחרות, מחשבות אחרות, שיבוצים אחרים וכו'. הנמשל ברור. חשוב להפנים שהתפילה היא פרקטיקה מעשית, וכל החיפושים וה"השתדלויות"- עומדים כאין וכאפס לעומת עוצמת התפילה ופעולתה הוודאית, וכבר אמרו חז"ל: אם ראה אדם שאין תפילתו נענית- ישוב ויתפלל, שנאמר "קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'".

התמימות היא חלק מהותי מבניין האדם, ויסוד התמימות- להבין שרצון ד' שאהיה נתון כעת במצב בו אני נמצא, ומהרגע שמבינים שזהו רצון ד'- כי כך המציאות והמציאות היא רצונו וחפצו, אז כבר אין מקום לתחושות 'החמצה' ו'פספוס', רק בטחון מלא בוודאות ההשגחה האלהית וחפצה, 'תמים תהיה עם ד' אלוהיך'. אין מה לדאוג, המיועד לך מחכה לך בדיוק כמו שאת מחכה ומצפה לו.

ולעצם הפניה לבחור- למרות מה שהשיב לך דרך גורם שלישי, אני חושב שעדיין את יכולה לפנות אליו ישירות ולכתוב לו: שלום, זאת פלונית אלמונית, חשבתי קצת על הקשר שהיה, והייתי שמחה לנסות שוב" כל אחת והסגנון שלו. תנצלי את היותך בחורה, פניה דרך גורם שלישי נהוגה בדרך כלל דווקא על ידי הבחור, בגלל החשש שיווצר אצל הבחורה תחושת לחץ, רכושנות, כוחניות, שתלטנות (תמשיכו לחשוב על עוד מילים הזויות שנולדו מתנועות הפרוגרוס ותנועת ה'מי טו') ואז היא תגיב שלא. כשהבחורה פונה (גם לאחר הנסיון דרך גורם שלישי) בעצמה זה מראה על בגרות מצידך, מראה על נוחות שלך איתו (כשמראים לבחור שנוח לו לפנות אליו באופן ישיר זה מעורר אצלו משהו, לא יודע מה אבל משהו), מראה על יוזמתיות, שאת מאמינה בקשר שהיה ולמרות התגובה שלו את מוכנה לשלוח לו הודעה. כשבחור מקבל הודעה כזו לאחר שהעביר את המסר דרך גורם שלישי- הוא לא מרגיש מאוים, בלחץ מאי השחרור שלך, הדבר משמח אותו שאת רוצה בקשר ושאת מאמינה בו. אם הוא יגיב שלא מתאים, מותר לך לדעתי להציב אותו עם השאלה- למה, בניסוח כעין: הבנתי, מעניין אותי לדעת מדוע, כי יש דברים בהם השתניתי מאז הקשר האחרון, ולאור השינוי/מיקוד/דיוק (מילה של בנות) הייתי מציעה לך לבחון את הדברים מחדש. הכי קל בעולם להגיד "כן" או "לא"- את תעשי לו טובה גדולה מאוד אם תואילי בטובך להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו בו הוא לא צריך לספק תשובות, הרבה פעמים התשובות שאנו משיבים לעצמנו הן אינן תשובות מספקות ואמיתיות, חסרות מכנות ויושר פנימי, מבוססות על רגשות נמוכים ולא על השכל. אם את מאמינה בקשר ואת חושבת שהבחור מפסיד קשר (לא מפסיד אותך, כי אם את הקשר ביניכם) שיכול להוביל להקמת בית בישראל- תעשי הטוב והישר, ובהחלט ניתן לענ"ד לפנות אליו ישירות גם לאחר הכשל על ידי השדכנית, קחי אחריות על החיים שלך ועל הרצונות שלך. זו איננה נואשות, פשוט מאחר ואנו צנועים מסתתרת לנו בתת מודע המחשבה שאנחנו חייבים למעט בפניות ישירות לבחור או לבחורה בגלל שעצם הפניה היא חוסר צניעות, והרי כאשר אנו מגיעים לגיל בו אנו רוצים וצריכים להקים בית- שתיקה בין המינים איננה צניעות כי אם בורות בצניעות, בורות במה הוא קשר בין איש לאישה, וכי אם תרצי להציע לבחור הצעה אחרת שאינך את- לא תפני אליו? לכן- אם פונים לבחור אין שום סיבה להרגיש 'נואשות', הנואשות הזו נוצרת רק בגלל תקלה בהבנת הנקרא של המציאות, את אינך נואשת- את רוצה, אנחנו חיים בעולם בו אנשים אמורים וחייבים לדבר אחד עם השני כדי להתקדם בחיים, לדבר ולפנות לבחור זו איננה נואשות!

אין חכם כבעל נסיון, מעשה שהיה כך היה- נפגשתי עם בחורה שלוש פגישות ארוכות (במצטבר בערך 18 שעות, וזה היה יום אחרי יום, את להזכירך נפגשת כמעט חודש), חתכתי, ובמהלך החודשים הבאים השדכן פימפם לי מספר פעמים על אותה גברת וכל פעם אמרתי לא. למעשה, לאחר מספר חודשים היא שלחה לי הודעה- יש לי הצעה בשבילך, פנוי? והשבתי בחיוב, ואז היא כתבה לי- חשבתי להציע את עצמי שוב, מה אתה אומר? לקח לי יום שלם לענות, ואז היא אפילו שאלה אותי שהיא תשמח להבין יותר את ההתלבטות והיא יכולה לעזור בזה, דיברנו וכו', נפגשנו עוד ארבע פעמים ועוד הפעם חתכתי. למעשה- אחרי כמה חודשים הצעתי אותה לחבר שלי, והם אמורים להתארס עוד מעט , אבל רק אומר שדברים כאלו קורים כל הזמן, וגם אם לא הצליח, תציעי אותו לחברותייך- זה המעשה הכי אצילי שאפשר לעשות בתקופת השידוכים.

ב"הצלחה!

בדיוק מה שאת מתארת גם אני הייתי

ואפילו ניסיתי שוב פעם אחרי כמה חודשים בהודעה ישירה וקיבלתי ממנה שזה לא מתאים

ואז פשוט מה שעשיתי היה לשחרר

להגיד די זה לא היה מתאים

להתחיל להתרפות

להפסיק לקוות שנחזור כי זה לא יקרה

ווואלה לקח זמן חודש ומשהו בערך אבל הכאב התחיל להתרפות הרבה כאב עצמי נרפא

אני עדיין סוחב

אבל אני מתחיל לסלוח לעצמי על הטעויות וכו' (אם תרצי אוכל לפרט עוד על הדרך שלי להתמודד עם הפרידה ולהמשיך הלאה)

בקיצור פשוט להגיד הוא לא רוצה להפסיק לקוות ולהתחיל לשחרר ולהתרפות...

שהחלק הארי של האישיות

זה חוויות ילדות

לטוב ולרע

חוויות ילדות מושפעות בעיקר מההורים

ככה שבסוף רוב הדברים שעובדים עליהם קשורים ישירות אליהם

כי זה בסיס בפסיכולוגיה

אולי לא יצא לך ללכת לפסיכולוג קליני

של לנו

נכון, הרבה מהדפוסים שנוצרו בילדות יכולים להיות עמוקים מאוד ולהשפיע גם בלי שנשים לב. לפעמים דווקא המודעות למקור שלהם היא הצעד הראשון לשינוי.

שמבין שכל הצדדים יכולים להתקיים בו זמנית

ולאו דווקא סותרים אחד את השני

לא שזה פותר את הכל

אבל הלגיטימציה הזו יכולה להיות תחילת הדרך

במיוחד ששני הצדדים שם כי יש להם מה להגיד.

גם אם כלום לא צומח וכל שנה הוא מקווה סתם

מתישהו משהו איכשהו בלי סיבה או חוקיות יישתנה ותמצא את נערת חלומותיך

עד אז תמשיך כמו כולנו לסבול לקוות ולהיפגע

בהצלחה

יהיה גם צד שיזכור שבסוף כל הדרך הזאת מובילה אותך קדימה- אל האישה שתהיה נכונה לך. ובעזרת ה', יום אחד תסתכל אחורה מהמקום הטוב שתבנה איתה, ותבין כמה דרך עברת כדי להגיע אליו.

גם אני הייתי באירוע דומה לא מזמן, ובמידה מסויימת עדיין נתון בו. אזכיר לכולם את משל הדג והדייג: שאלו דייג האם הוא אוהב דגים, והשיב- כן בטח שאני אוהב דגים, אז שאלו את הדייג- אם אתה אוהב דגים- מדוע אתה דג אותם? למעשה הדייג איננו רוחש חיבה יתירה לדג, אלא הדייג אוהב את עצמו (הדגים מייצרים לו פרנסה, הוא אוהב את הטעם שהם עושים לו בפה). היכולת לשחרר היא סימן לאהבה אמיתית, שכן- ייתכן שבחור אוהב בחורה (ואין כאן המקום להאריך בכלל במושג 'אהבה' קודם חתונה שיש להטיל בו ספק גדול) בגלל שהוא אוהב את עצמו, הוא אוהב את ההרגשה הנעימה שהבחורה מסיבה לו בהיותם ביחד, אך ההרגשה הזו איננה בגלל עצמותה של הבחורה כי אם בשל החוויה של הבחור את עצמו דרך הבחורה. האהבה האצילית שאליה כולם שואפים היא כזו שמאחלת כל טוב לכל צד, וכשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה.

מכל ההנגדות שכתבת, נראה לענ"ד שכדאי לקרוא למה שאתה עובר- אהבה נכזבת, שפירושה- אתה מאוכזב למפרע מהאהבה המדומה שנקלעת אליה, אתה מאוכזב מכך שעדיין לא מצאת את שאהבה נפשך, אבל ידידי- את הבחורה שהייתה- ייתכן ואהבת בעבר, וכעת כבר אינך אוהב אותה, אלא אתה מתרפק על התחושה הטובה שחווית מהשהות לצידה. שכן אם היית אוהב אותה באמת ובתמים- היית מרפה, כי אתה מכבד את הבחירות שלה בצורה הכי עליונה ועדינה שמצופה מבן אדם, כי אתה אוהב אותה אהבה שאיננה תלויה בדבר, אבל מהנ"ל נראה שלמפרע הבנת שאהבתך אליה הייתה אהבה התלויה בדבר- בטל דבר בטלה אהבה (שים לב כמה פעמים כתבת את המילה 'שנאה' לעיל).

יחד עם זאת, אתה נורמאלי לחלוטין, וכאמור אני ממליץ בחום לבחון את מה שכתבתי ולא להיות אימפולסיבי, כי אני יודע כמה הנקודה הזו רגישה וכמה היא צורמת, אבל לענ"ד הנקודה הזו היא אמת.

לאחר שנחתכתי התלבטתי רבות מה תוכן התפילות שאני אומר להתפלל, מה השם ית' שואל מעמי- להתפלל ולהתאמץ יותר חזק כדי שהיא תחזור, או להתפלל שפשוט ימציא את זיווגי ההגון לי במראה. בפוסקים מבואר (ספר חסידים בכמה מקומות, ויסודו מגמ' במו"ק) שאין לאדם להתפלל על זיווג ספציפי (הבת של הר"מ הזה, האחות של הבחור הזה, וכד'), ובאמת כך נראה לענ"ד ישר יותר גם בהבנה מה השי"ת שואל ממך- האם הוא רוצה לייסר אותך? או שהוא רוצה שתתקדם הלאה? ההתקרבנות וההתמסכנות לא מקדמת אותך אלא משאירה אותך עומד במקום מתחפר בתוך החול הטובעני של הדמיון. צא מזה אחי היקר, זה לא בריא לך בשום מצב, על עצבות ודכאון מתגברים, לא מעצימים אותה בפלפול אודותיה!

כולם מכירים את הסיפורים על החבר ההוא שנחתך, ואחרי ארבעה חודשים הם חזרו לקשר ובסוף התחתנו, ב"ה. אני ממליץ לך- אל תיאחז ותתלה תקוות בסיפורים כאלו, תתקדם הלאה בחיים, ובהתאם לנסיבות של החתיכה תתייעץ לאחר מספר חודשים אם אדם שקרוב אליך האם כדאי לנסות לחדש ימיכם כקדם- אבל עד אז אתה חייב לאפשר לעצמך להיפגש עם בחורות נוספות (עד צריך רק עוד אחת ;).

דע לך שכמו אותה אחת שנפגשת- לא תהיה עוד, תפנים את זה. ובאותה נשימה תפנים שגם אשתך לעתיד- אין עוד כמותה, ובזה תתנחם (לא יודע אם באמת צריך נחמה, הרבה פעמים כשיוצאים מקשר צריך לברך ברוך פוקח עיוורים, מה שרואים מכאן לא רואים משם, לפעמים הקב"ה פודה ומציל את האדם המוכה בסנוורים חיצוניים, ודי למבין).

מקווה שלא הכעסתי אותך, ואם כן- סליחה, כחקלאי- תהיה מאמין בחי העולמים וזורע, השלך על ד' יהבך ותן בלב!

אם הנחרצות שלי הפריעה לקורא- צר לי ועמו הסליחה (אבל לפחות אני מודע לזה שאני נחרץ), ביודעי ובמכירי קאמינא ובדידי הוה עובדא זהה (מצד התחושות) למקרה של החקלאי הצדיק, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק! "תוהו ובהו קדם לעולם הבניין, אורות מאופל אמר ויהי" (שמונה קבצים, ג', פ"ז).

(ד"א, נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני מגיב בפורומים)

אני אוהב ממש לקרוא ולעבור על תגובות של אחרים ולחפש עוד התבונניות צורות מחשבה,

ונגעת לי בנקודה-

כואבת יש לומר וממש נהנתי לקרוא את התגובה שלך נותן כוחות

אשריך שתזכה לכל הישעות!

שמישהו יתחתן איתי רק מתוך מחשבה שאילולי אני, הוא היה נשאר רווק אומלל לכל החיים, ושהוא האדם היחיד עלי אדמות שרוצה אותי.

מצוין שזה עבד לכם,

אבל בעיני זו גישה לא בריאה, ולא נראה לי נכון ללמוד מהניסיון הזה.

אני מאמינה שצריך לחיות בגישה שיש הרבה יותר מאדם אחד שהיה רוצה\יכול\פוטנציאל להקים איתי בית, ומתוך בחירה ועבודה זוגית משותפת נוצר טוב משותף רק עם אדם אחד.

זה לא ברירת מחדל, זה לא מי שנתקעתי איתו כי אין אחרים, זה לא שאין בי יתרונות ומעלות ושלא ירצו אותי -

אני בוחרת לעבוד, לא להיות אומללה, ולמה שיהיה רק אדם אחד בעולם שירצה אותי? למה שלא יהיו עוד? זה לא שאני רוצחת סדרתית או משהו כזה.

שמחה שאצלך זה יצא איכשהו לטובה אבל בטח שלא הייתי ממליצה לאף אחד להישאר בקשר מתוך מחשבה של "אף אחד אחר לא ירצה אותי".

מעבר לזה שזה מקום מאוד לא בריא לבחור ממנו , מתקרבן ,ברוב המקרים זה גם פשוט לא נכון.. המי ירצה אותי? אם הרבה בחורים רצו אז מה? תתחתן עם כולם? יש כל-כך הרבה לא קשורים ולא מתאימים אז בכל זאת להישאר כי מישהו רוצה. ואבוי

יש עניין של התאמה

איפה הצד שלך ? של מה נכון לך! ולא מתוך מקום של קורבן .

איפה השאלה של מה אתה רוצה?

הסיפור פה זה לא שאת/ה מחכה לבחור/ה שירצה או לא ממש לא .

אלא מה את רוצה .מה נכון לך!

נשמע שהיא זכתה,

זכיתם שניכם.

הרבה אהבות נופלות על גאווה ודעות קדומות.