התחתנו בגיל 17-18 וחיים באושר ועושר ב"ה כבר קרוב ל50 שנה. עצוב לי שאנשים מגיעים לגילאי 30+ ועדיין רווקים/ לאא סגורים על עצמם. מה החיים שווים אם אתה לא מקים משפחה?

סורי אם זה עושה טטריגר למישו אבל חאלס תתעוררו על עצמכם כבר. שומדבר לא חשוב כמו זה. לא התואר לא הישיבה לא הקריירה. הכל בונוס זה מעל הכל

יש כאלו שהתחילו בגיל 20+ ולקח להם עשר שנים ויותר.

תתחיל בגיל 30 ולך תדע מתי תמצא. וזה בלי לדבר על מי נשאר לך בגילאים האלו. 

אבל יש סיבה כללית שלדעתי משפיעה על כולם בלי קשר למסלול האישי של כל אחד ולבעיות הידועות בדורנו.

אנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית בית המקדש בפועל, ולכן במידה כנגד מידה גם לנו (/לבני משפחתינו) קשה לבנות את הבית שלנו.

הגמרא בברכות אומרת שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.

כלומר- שמחת חתן וכלה היא כנגד בניית ירושלים. וזה כי שני העניינים מביאים להשראת שכינה.

זה בגלות כשרק זה הדבר שבידינו לעשות.

אבל בימינו שאפשר להשרות את השכינה בפועל, ולא רק ע"י בניית ירושלים אלא גם ע"י בניית המקדש, ואנחנו לא פועלים מספיק בשביל זה, ממילא אנחנו נענשים שלא נקבל את השכינה בכלל, כלומר לא נתחתן. זה גם עונש שנועד לחנך, שנרגיש דרך החיסרון שלנו את החיסרון הכללי.

יש מצווה, צריך להתאמץ לקיים אותה.

ולדעתי זה בדיוק להיפך, הרבה מהדור מוכן וראוי וחלק מאלו שלא ישתנו אחרי שכבר יהיה מקדש

רוב החילונים לא יודעים מה זה קריאת שמע

ולצערי גם הרבה מהדתיים שכביכול חונכו למצוות לא באמת מבינים

שמוכנים ברצון שלהם.

ומי אמר בכלל שצריך להבין קודם?

יהיה מקדש, תהיה השראת שכינה, דברים יראו אחרת.

מאיפה בדיוק החלטת שזו הסיבה? ועל הדרך - מאיפה החלטת שאפשר לבנות עכשיו את בית המקדש?

אפילו את המזבח אי אפשר עדיין, אז את כל הבית? 

יש מצווה לבנות את בית המקדש

שישע לא ישמע אותך

אבל גם בלי זה - אנחנו לא יודעים את מקום המזבח, תכלת, תולעת שני ועוד מיליון דברים שבלעדיהם אי אפשר לבנות. 

"אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין אלא לשום שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו."

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב)

בנו את משכן שילה לפני שהיה מלך?

הרי המשכן גם נכלל במצוות בניין מקדש. לא?

1.  יש מחלוקת אחרונים האם הסדר של מלך ואז מקדש מחייב.

2. המקדש תלוי במלכות ולא במשיח. ומותר להעמיד מלך שלא מבית דוד באופן לא קבוע.

ממילא, אם נגדיר את מדינת ישראל כמלכות, מותר גם אליבא דהמחמירים בסעיף הקודם.

3. המועמד להיות מלך המשיח מוכח כמלך המשיח ע"י זה שהוא מקבץ נדחי ישראל ובונה את המקדש לפי הרמב"ם.

וכמו שלא אומרים "לא נקבץ גלויות בלי המשיח" (למעט מסאטמר וסיעתה),  ככה לא אומרים "לא נבנה מקדש בלי משיח".

4. בירושלמי כתוב להיפך, שהסדר הוא מקדש ואז משיח.

הרמבם כותב במפורש שאין אדם יודע סדר הדברים שיהיו, עד שיהיו. ולעולם לא ישים אדם עיקר בהגדות טלו על סדר הדברים. 

לכן גם הוא לא כותב סדר הדברים.

כשכתב על המשיח שבונה מקדש ומקבץ נידחים,התכוון לומר שמלך שלא בנה ומקדש וגם קיבץ נידחים, ומת, אינו המשיח אלא מלך כשר אחר. ואילו מלך בית דוד,שבמה מקדש וקיבץ (או שבימיו כבר המקדש היה בנוי, כדוגמת חיזקיהו שביקש ה לעשותו משיח), הוא ודאי המשיח.

אבל זה לא אומר שלא יקובצו הגלויות או המקדש לא יבנה לפני המשיח

מוכח כמלך המשיח על ידי שהוא בונה מקדש ומקבץ, או שהוא מלך בית דוד שכשהוא מלך כבר המקדש היה בנוי או ישראל כבר קובצו לפניו, אלא שעד ימיו לא היו 5 תנאים: מקדש, קיבוץ, ישראל הולכים לפי התורה, ישראל שרויים בבטחון מאויביהם(לא חייבים דווקא מלחמות העיקר "בימיו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח"), והם בממלכה אחת, והוא המלך הראשון שבימיו נמלאו 5 התנאים הללו- אז הוא משיח וודאי

לא נבואה בטוחה? או שזה עקרון אבל לאו דווקא סדר היסטורי?

משמע מהרמבם שכמעט לא ניתן ללמוד מאגדתות את סדר הכרונולוגי של הגאולה כמו שהוא כותב בפרק אחרון במלכים.

בירושלמי זה לא "ואין בן דוד בא עד שירושלים נבנת"? לא זוכר.

אם זה נכון אז זה ירושלים לא מקדש. ברכת בונה ירושלים על ירושלים ובית דוד , צמח דוד על המלך המשיח, רצה על המקדש

בפרק אחרון של נלכות מלכים שאי אפשר ללמוד מאגדתות על סדר כרונולוגי של הגאולה, ויש מחלוקות ואי אפשר להכריע.

"ואין אדם יודע סדר דברים אלו עד שיהיו". כמובן ברגע שיהיו אז יודעים. אם המדינה כבר הוקמה בתשח לפני המקדש, סימן לפחות שיציאה משעבוד קודמת למקדש

הרי זה דין במשיח, לא במקדש.

הרמב"ם לא הזכיר את זה בהלכות בית הבחירה.

ורק אז בנה את המשכן ביציאת מצרים.

המקדש (כמקום השראת שכינה בממלכה ולא רק בעם) נבנה רק אחרי שקם מלך ומלכות בית דוד. ובאופן כללי בדבר ה לנתן הנביא בשמואל רואים שהבחירה בירושלים ובבית ארזים למקדש קבע במקום משכן, קשורה לביסוס המלכות ובחירה בבית דוד. ובעוד פסוקים רבים.

ובאופן כללי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ה משרה את שכינתו בעם גאול, לא בעם שעדיין חושב שהוא בגלות או עם ככל העמים (החרדים והחילונים) אחרת היה אפשר להמשיך עם מקדש גם כשירןשלים חרבה וגלינו, אין סיבה שה' יחריב את המקדש בגלות. לפי הטענה שאין קשר בין הדברים.

גם הסדר בתפילה הוא קיבוץ גלויות והשבת המשפט, ירושלים ומלכות ובית דוד, מלך המשיח, ובסוף ברצה על המקדש וחזרת השכינה.

ויש עוד המון מקורות אבל לא זוכר כרגע

ואת התכלת אנחנו מכירים. גם לגבי תולעת השני יש זיהוי מסתבר.

ואין מיליון דברים.. תראה בעיר הקודש והמקדש שהוא מדבר על שישה דברים (למיטב זכרוני).

יש סדר למציאות. ומוטל עלינו לנסות להבין אותו, כמו שחוקרים את העולם מבחינה מדעית.

לדעתי הרבה בעיות בדורנו מכוונות לאותו מקום- חסרון המקדש.

כמובן שאין לי ודאות בקשר של זה לרווקות, אבל בעיניי זה הסבר הרבה יותר הגיוני מלתלות את זה רק במה שרגילים לתלות או בגורם עלום כלשהו.

שלדעתי הוא הרבה יותר הגיוני מהסברים אחרים.

חשבתי שאתה בא לומר שהסיבה היא שאנחנו כציבור לא מספיק פועלים בשביל בניית... הבתים של החברים שלנו...

איכשהו הקשר כאן אפילו יותר ישיר. אולי זה בא ללמד אותנו לפתוח עיניים מסביב על הרווקים שאנחנו מכירים ופשוט לחשוב מי מתאים להם...

ובע"ה נזכה לראות ומהר הרבה השראת שכינה!

זה גם הגיוני. אבל נראה לי שהיום יש יותר מודעות לזה ואנשים כן משקיעים ומנסים לחשוב ולעזור. למרות שכמעט תמיד אפשר להוסיף.

חסרון העשייה לבניית המקדש בפועל זו בעיה כללית, עמוקה ופנימית יותר. הרצון שלנו לזה חלש מדי ולכן לא פועלים מספיק (חוץ מכמה יחידי סגולה).

ויהיה לנו רוח כמו של ימי בית שני, מה זה יעזור?

אבל אגיד רק את המרכזית כי היא עונה על עוד טענות בסגנון.

איך זה מתיר להימנע מלקיים מצווה דאורייתא של בניין מקדש ושאר המצוות הקשורות למקדש?

היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה.. 

אממה, מה שאמרתי מקודם זה בעיני סיבה לכך. אנחנו צריכים לעבור תהליך פנימי שיאפשר לנו לרצות את זה על אף כל המכשולים.

אתה יכול לקרוא לתהליך הפנימי הזה "הכשר מצווה" אם אתה רוצה להשתמש בשפה הלכתית.

רוב המדינה דתית, חרדית או מסורתית.

אם המלחמה הזו הביאה אמנם להרבה התחזקות אבל לא לחזרה המונית בתשובה, זה רק מעיד שהתהליך הפנימי הזה תקוע וזה לא הכיוון.

הבעיה העיקרית עכשיו היא לא במציאות כמו בעבר, אלא ברצון שלנו. לכן, כל עוד אין הוכחה ודאית (קרי נבואה) שלא צריך עכשיו לבנות מקדש אלא קודם לעבור תהליך, אין היתר לבטל מצוות בניית מקדש.  

עם ישראל לא רוצה.

לא משנה אם מדובר בחילונים מסורתיים דתיים או חרדים. ממש לא משנה.

מה צריך לעשות כדי שאנחנו נרצה?

בנאדם דתי מניח תפילין בלי שום יותר מדי תהליכים, אבל אדם חילוני שמניח תפילין צריך לעשות וואחד תהליך בתודעה.

אם אתה חושב שנצטרך ללמוד על הלכות מקדש ורק על העניינים הטכניים החשובים - אני נוטה לא להסכים איתך.

כן, יש גבול גם לרמת התודעה שצריך להגיע לפני.

בכל מקרה, גם כל הנביאים שהתבטאו בסגנון של "למה לי רוב זבחיכם" כיוונו לתיקון מוסרי. וכן זה דבר נבואה.

ויש שני דברים שעל פיהם ניתן להבין את רצון ה' - נבואה והמציאות. ה' מדבר אלינו גם דרך מציאות. לא פרשנות, מציאות.

המציאות כעת שעם ישראל לא רוצה בית מקדש ואיתה צריך להתמודד. אם זאת המציאות סימן שזה רצון ה' כרגע וצריך לחשוב איך ה' רוצה שנתמודד עם זה.

עניינים הלכתיים טכניים לבדם לא יספיק לענ"ד.

כתבת- "היום לא מתאפשר להקים בית מקדש - רוב המדינה חילונית ולא תרצה עקב הפוליטיקה שקשורה בזה..".

אז עניתי לך שרוב המדינה לא חילונית, אז מבחינה טכנית כן מתאפשר. זה הבסיס שאותו צריך לזכור ולשים מול העיניים.

נכון, ה' מדבר דרך המציאות. ובמציאות ניתן לבנות אם מספיק נתאמץ. מי מתיר לוותר על זה?

דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו.

לא דיברתי על לימוד, לא של הלכות ולא של ענייני מחשבה, ולא על בניית רצון.

זה יפה ומבורך, אבל מה שחשוב זה פשוט לקום ולעשות.

ואגב, יש הרבה אנשים שבכלל לא מחפשים עוד הסברים ובניית רצון. הם פשוט מחכים שיהיה מקדש ולראות איך יהיה אז.

למה מכון המקדש לא עכשיו מקימים מקדש? כי הם לא יכולים. המדינה לא רוצה. למה המדינה לא רוצה? כי עם ישראל לא רוצה. מה זה משנה אם החרדים או החילונים לא רוצים? אני לא מבין. אם תרצה להוסיף על זה - המסורתיים לא מוכנים, כמו שהם לא מוכנים לשמור שבת. צריך מסירות נפש כדי לבנות היום מקדש. נראה לי שלהרוס את מסגד אל אקצא דורש מסירות נפש. אצל הדתיים והחרדים אפשר לטעון שיש קבעון ופחד. החילונים לא מאמינים בזה. כל המיקסר הזה יותר חוסר רצון, מצדדים שונים.

כשיהיה מקדש אנשים ירצו - מעולה. עכשיו אין מקדש ואנשים לא רוצים... מה נעשה בנידון??? אתה אומר "זה פשוט לקום ולעשות" - למי מכוונת הקריאה הזאת?? לאנשים שלא רוצים?? 

אני כן חושב שצריך לעבוד על הרצון, אחרת הקריאה לכו תעשו לא תשמע לאף אחד.

אשמח אם תגיד משהו שלא הבנתי ממך טוב.

לגבי ההתמודדות שהצעת:

"דרך ההתמודדות עם המציאות של חוסר הרצון של עמ"י היא "טעמו וראו כי טוב ה'". כשיהיה מקדש והשראת שכינה אנשים ירצו."
 

אבל מי יבנה אותו אם עמ"י לא רוצה?

הטענה שלי היא מסוג "לשיטתך".

לשיטתי, פוליטית, זה לא ראלי להקים כעת בית מקדש. האם ההלכה מתחשבת בפוליטיקה - אפשר לדון בזה.

בכל מקרה אשמח אם תציין לי משהו שלא הבנתי מדבריך.

הטענה שלי היא שכמו שבשביל החלת ריבונות מועצת יש"ע לדוג' פועלת באופן מעשי- בישראל, באירופה ובארה"ב,

ככה בשביל להקים מקדש צריך לפעול באופן מעשי פה ובעולם.

ועל זה אני אומר שאם הפעילות תהיה בכיוון מעשי ממש (ולא רק בניית רצון), אתה תראה שרוב העם רוצה בזה. וחלק מאלו שלא רוצים או שזה לא מעניין אותם, ירגישו אחרת כשיהיה מקדש בפועל.

לדעתי מבחינה פוליטית כרגע זה כן ריאלי. וזה היה עוד יותר ריאלי בתחילת הקדנציה של טראמפ.

רק שאתה הסברת את זה עכשיו בצורה יותר מפורטת ומקודם אמרת את זה בכללי ועכשיו הסברת בדיוק למה אתה מתכוון. אחרי שפירטת - הבנתי למה התכוונת. שים לב שבהודעה הקודמת לא הצעתי פתרון בשמך אלא שיקפתי בעיקר את חוסר ההבנה שלי ביחס למהות ההתמודדות בעיניך.

ההערה בסוף שכתבתי לגבי חוסר הבנה מצידי היית למה שכן התייחסתי, לא למה שלא התייחסתי.

אני חולק עליך מבחינה האסטרטגית/טקטית וגם מבחינה פוליטית. נראה לי מיצינו כעת את הדיון ואם תרצה או יהיה שייך אפשר לתת לזה את הבמה הראויה בהקשר יותר מתאים.

ברמה האישית, אני פחות נוטה להיות מעשי ויותר נוטה להאמין לתהליכים פנימיים, בטוח שגם זה משפיע על העמדה שלי בעניין הזה.

הסיבה הטובה - מודעות יותר גבוהה להרגיש טוב, לאיכות חיים, לאהבה, אין תלות כלכלית של אישה בגבר, יש לבני הזוג יכולת בחירה ולא החלטה של ההורים.

הסיבה הלא טובה - רצון לשלמות שלא קיים, סרטים הוליוודיים של אישה מושלמת עם שיער מתנופף ברוח שמתאהבים בה בשניה, המון מקום לרגשות ופחות לשכל, אהבה זורמת וקלה, וכשלא - עוזבים.

אביר על סוס לבן שעושה ואומר הכל בצורה נכונה.

שפע של בחורים ובחורות, אם קצת קשה, לא נורא יש אחרת.

פיקיות יתר (לדעתי) - ואני רואה את זה פה הרבה, רצון שהכל יתאים בדיוק.

בדיוק אותן דעות, בדיוק אותה הדרך לחנך את הילדים (שעד שהם יגדלו יעברו 6 שנים וכנראה הדעה האישית של כל אחד תשתנה)

אולי חוסר יכולת להכיל ולחיות עם משהו קצת שונה.

פעם שני יהודים פשוט התחתנו, בלי קשר לסוג התת מגזר שהם השתייכו אליו.

בעיקר דור שמודע לטוב ושרוצה אושר אינסטנט בלי הרבה עבודה.

זה תקף גם לעליה בכמות הגירושין, שגם בה יש מעלות וחסרונות

(ולא מאשימה גם אני כזאת)

וסיבה נוספת שאולי פחות קשורה למגזר - רשתות חברתיות, כבר לא מתחילים עם בחורה כמו פעם, הכל מסובך ומורכב יותר דרך מסך.

זאת לא רק בעיה של רווקות מאוחרת.

בעיה של דור כשאצל כל אחד זה מתבטא בתחום אחר.

דוגמה מהבוקר- רציתי לקנות משהו אונליין, האתר היה איטי בכמה שניות, התעצבנתי ולא אקנה שם.

זאת בעיה לא רק שלי, כל מפתח אתר או אפליקציה יודע שאם הם לא יעבדו חלק, לא משנה כמה המוצר טוב, הלקוחות יעזבו.

זה בקטן מאוד אבל תמונה לחיים שלמים.

ברור שכל אחד ברמה אחרת, אבל בגלל המודעות לכמה טוב יכול להיות, אנחנו לא מוכנים להתפשר על משהו בערך (ויש בזה נקודות טובות ויש בזה נקודות פחות טובות)

במיוחד אם משווים לנישואים בעבר - טוב (ברמת הרגש) בכלל לא היה חלק מהשיקול.

היה בעיקר צורך - כלכלי, משפחתי וכו.

בוודאי שזו בעיה נפוצה. אבל אצל רווקים מבוגרים זה לא בדיוק עובד ככה. רובם מוכנים לעבוד קשה ועושים את זה, השאלה היא האם הם עובדים בכיוון הנכון.

נניח בדוג' שלך- אם כל האתרים היו איטיים, או אם לא הייתה לך ברירה אלא לקנות רק מהאתר הזה כי רק שם יש את המוצר שאת מחפשת, אז או שהיית חורקת שיניים ומחכה או שהיית מנסה בהמשך אולי האתר יעבוד מהר יותר או שהיית מוותרת לגמרי.

ככה זה ברווקות- יש כאלה שעובדים ומתאמצים ומבינים שזה מה יש, יש כאלה שמחפשים את המשהו הבדיוק מתאים ויש כאלה (משתי הקבוצות) שמרוב קושי מתייאשים ואומרים אם יבוא יבוא ואם לא לא.

ככל שהגיל עולה ומתאמצים ומחפשים ולא מוצאים, חודרת ההבנה שצריך להתפשר. אבל הקושי לעשות את זה הוא קושי רגשי חזק מאוד. זה לא שאפשר ללחוץ על כפתור ולכבות את הקושי הזה, והקושי הזה חוסם את הרצון.

אם כבר הייתי מגדיר את זה ככה- אנחנו דור שמוכן לעבוד קשה אבל רק בשביל משהו שהוא מרגיש רצון חזק אליו.

שבאמת לעולם לא אבין משהו שאני לא חווה, וגם אם הייתי חווה, זה לא משהו שאני יכולה להשליך על כולם.

אני כן יכולה להגיד מחשבות משיחות שאני חווה עם רווקים מאוד קרובים אלי בני 30+ (גם בחורים וגם בחורות).

ובקשר לפשרה שאמרת, זאת תפיסה לא נכונה.

אין מי שלא מתפשר בנישואים, פשוט אין וזה לא קשור לגיל.

ואם הוא חושב שהוא לא התפשר, הוא יגלה את זה אחרי החתונה.

ולא רק שאין, גם אחרי עשור של נישואים אני ממשיכה להתפשר על דברים חדשים, זה קורה כל הזמן גם בזוגיות "מושלמת".

אני שומעת את זה מחברה קרובה, ההרגשה שהיא בת 30+ לכן צריכה להתפשר, אבל בהרגשה שלה ,למה שהיא תתפשר? היא הרבה יותר מצליחה, מרוויחה, יפה, חכמה מגיל 20, ודווקא עכשיו תתפשר?

היא מעדיפה להביא ילדים לבד מאשר חלילה להתפשר.

המילה פשרה הפכה למילה מרתיעה, למילת גנאי, למרות שהיא בעצם הבסיס של הנישואים.

שני אנשים שונים שחיו חיים נפרדים, ומוצאים כמה נק' חפיפה חשובות ועל כל שאר הנקודות הם מתפשרים.  (והן רבות יותר מהנק' החופפות פשוט שמים אותן בשוליים)

התפשרות היא ויתור על דברים חשובים לנו. והיא פסולה.

התגמשות היא ויתור על שטויות שחשבנו שהם חשובים, או הבנה שדבר שבעבר היה חשוב כבר לא, או שינוי נפשי שגורם להבנה שדברים מסוימים לא חשובים.

כשאני אומר חשובים הכוונה חשובים לקשר הזוגי

להתפשר או להתגמש.

דווקא להתגמש נשמע לי "אני אצא היום ב2 במקום ב3"

להתפשר זה ממש ויתור, ובנישואים הרבה פעמים עושים ממש ויתור.

אני חושבת שהרבה פעמים מצפים לרגש של אהבה או משיכה מטורף שיטשטש את כל הפשרות.

"אם אתאהב ויהיה שווה לי, אוכל להכיל ולקבל כל פשרה"

במבחן המציאות כנראה שאחרי שלושה חודשים( לפי מחקרים) האופוריה וההתאהבות דועכים, ואז מתמודדים עם הפשרות שהתעוורנו אליהם (נפוץ מאוד גם בפורום של הנשואים)

זה קשה אבל אולי אפשרי לבחור בפשרות ממקום שכלי ולא רק מאהבה מטשטשת.

ומסכימה שעל דברים מהותיים לא מתפשרים, הם צריכים להיות ממש דברים בודדים, וכנראה שגם שם אפשר לעשות בירור ועבודה.

הבעיה היא שככל שהגיל עולה ויש יותר מודעות לעצמנו ולאחרים, רואים יותר הבדלים וממילא יש יותר דברים להתפשר עליהם.

ויש הרי הבדל עצום בין פשרה כשאתה כבר נשוי ולבין פשרה כשאתה רווק.

אבל נכון, כנראה אם רווקים היו מודעים יותר לפשרות שיש לנשואים או לחלק מאלו שהתחתנו מאוחר מאוד ומפנימים שזה ככה, דברים אצלם היו מתאזנים.

אגב יש כאלה שאצלם זה הפוך, שמה שעוזר להם להתפשר אלו אנשים שפשוט באים ומתארים להם באופן ציורי את היופי שבחיי הנישואין, כי זה פותח להם את הרצון.

במובן מסוים על העניין.

מצד שני הרבה זוגות של נישואי בוסר וחוסר מודעות, סובלים.

לכל צד יש יתרונות וחסרונות, וההתמודדות שלכם מאתגרת מאוד.

שבאמצע מסע אישי שלהם שתוסיף את הרווקות זה קשה להם כפול 2 אבל זה אנשים גיבורים שעברו דבר או שניים עם עצמם והתפתחו ..

יש אנשים שלא מספיק התפללו על זה

ויש?

באמת נראה לך שאני יודעת מה התשובה??

תשאל את ה'

במובן הפרטי כל אדם כדאי שיברר לעצמו. אני לא חושבת שיש "פיצ'ר" כלשהו שגוזר על אדם רווקות או משהו. כל אדם יש לו את החסמים שלו, ואם מבררים אותם מתוך מקום של - אני רוצה לדעת מה הם בשביל למצוא להם פתרון ולעקוף אותם, זה ודאי מקדם. (בניגוד ל- אני אברר מה החסמים כי אולי אין לי סיכוי מראש)

במובן הציבורי השאלה הראשונה שצריך לברר זה האם באמת כיום יש יותר רווקות מאוחרת מאשר פעם, כאשר מנרמלים לגודל האוכלוסייה.

כן התפיסות המערביות-מודרניות יותר, גורמות לאדם לציפיות גבוהות יותר לדעתי. נניח, לא מספיק להתחתן עם מישהו כי נהיה יעילים יחד ויכולים לנהל בצורה טובה בית ומשפחה, אלא גם קריטי עניין הרגש והחברות הטובה והמשיכה וכו.

בהסתכלות ספציפית על הציבור הדתל, נראה לי קשוח זה שתוך זמן מאוד קצר אחוז גבוה יחסית מתחתנים. כלומר אם בעולם החילוני אתה לוקח עוד שנה, זה פחות משמעותי מבעולם הדתי (שבו בשנה הזאת כבר רבע מהחברים התחתנו ועוד חצי ממש בדרך לשם). זה בעיניי מלחיץ וגורם ממש מהר לתחושה של לחץ ושל "אני רווקה זקנה מי כבר ירצה אותי". (וזה הכי לגיטימי לחכות שנה אם האדם מרגיש שהוא צריך שניה את הזמן הזה למשהו)

בנוסף, בציבור הדתל היותר דוס, ממה שאני מכירה לפחות, להתחתן בא בעסקת חבילה עם ילד (ובמילים קצת פחות מנומסות, לא משתמשים באמצעי מניעה על ההתחלה, אלא קודם מביאים ילד שניים ואח"כ יש על מה לדבר). וזה הופך את הסיפור הזה של להתחתן להרבה יותר גדול ורציני ושינוי-גדול-בזמן-קצר ממה שזה גם ככה. ובטח כשמוסיפים על זה את העניין שאנשים יותר שואפים לפתח קריירה, ללמוד וכו, וקשה להם לראות עצמם עושים תואר ראשון עם ילד למשל. ואז לפעמים גם זה דוחה את העניין.

(בעיניי זה חבל, כי אולי אני מסכימה עם זה שחתונה זה גם בשביל בסופו של דבר להקים משפחה יחד, אבל אם כבר אדם מתקשה לראות עצמו עם ילד בשנתיים הקרובות, אז בעיניי עדיף להיות נשוי בזמן הזה, להתרגל לניהול הבית, לזוגיות וכו, מאשר לחכות קצת עם להתחיל לצאת לדייטים בכלל…)

אבל בסוף בסוף, כל המילים האלה שאמרתי אולי נכונות כאוכלוסיה (אולי גם לא), אבל לכל אדם יש את הסיפור הפרטי שלו. וזה שפלוני התחתן ואלמוני לא, ממש לא אומר שפלוני יותר טוב מאלמוני או יותר איכותי או בוגר או מה שזה לא יהיה. 

עדיין את האחד/ת שיגרום להם לרצות את זה

או שמלמעלה החליטו שעדיין לא הגיע הזמן?

שלא מחפשים בחור אלא ישיבה, ולכיוון השני - לא מחפשים בחורה, אלא מדרשה. כלומר מחפשים לחתן ישיבות עם מדרשות ולא איש עם אשה.

השורש שמזה זה נובע

וסיבה נוספת - הפחד -המופרז- מהפוסט מודרניזם

אפשר למנות קשיים שונים, אבל כל אחד זה עולם ומלואו עם סיפור ייחודי

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

זה כמו שבמגזר החילוני-מסורתי,

מתחתנים בממוצע אחרי שנתיים (?).

גם לזה יש חסרון ויתרון.

חסרון - אתה יכול להיות עם הצד השני במשך שנתיים, מכל הבחינות וכו' ובסוף מתברר שהוא לא באמת באמת רוצה להתחתן. שנתיים נשרפו.

יתרון - אם אתה עושה את זה חכם ( הבהרה - כמובן שזה לא על פי ההלכה, כי זה במגזר החילוני-מסורתי), אז תגיע לחתונה בלב שלם מאוד

כשאתה יודע מי הבן אדם שאיתו תבלה את רוב חייך. מינימום הפתעות (לעומת האפשרויות האחרות).

אין לזה סוף.

בסופו של דבר, צריך ביטחון, אמונה ושכל ישר. כשיש את זה, גם 3 חודשים מספיקים לפני חתונה. אני מאמין בזה בלב שלם.

ברור שבשיטה של החרדים יש מעלות ויש חסרונות.

ברור שבשיטה של הדתיים לאומיים יש מעלות ויש חסרונות.

השאלה מה אנחנו רוצים להרוויח ועל מה אנחנו מוכנים לשלם מחיר.

מה הסיכונים והסיכויים אותם אנחנו בוחרים בצורה מושכלת.

גם בדתי לאומי יש טווח מאוד גדול של גישות מבחינת דייטים, כמו שציינת שיש אצל החרדים.

אין מודל של מגזר "מושלם" שהוא חף מבעיות.

כל מגזר בוחר על מה הוא לא מתפשר ועל מה מוכן לשלם את המחיר ומכך הוא גוזר דפוסי התנהגות.

מהצד הדתי לאומי אני יכול להגיד לך שסיכון זה עניין שלוקחים בחשבון. בגלל שנוצרת הכירות יותר משמעותית לפני החתונה צריך סופר דופר לשמור על גבולות של הקשר בצורה קנאית. אכן כן.

מהצד החרדי אני יכול להגיד לך שגם אצל דתיים לאומיים לא יודעים הכל לפני החתונה.

נ.ב

לכן אני אומר - אתה עצמך פרט בודד ואתה לא קבוצה. תנצל את היתרון הזה. 

יש לך חופש לחשוב איפה אתה "דתי לאומי" ואיפה אתה "חרדי"

אין שום סיבה שבעולם שתקח מודל חברתי כלשהו ותקבל אותו כקודש קודשים.

את ההלכה תקבל כקודש קודשים לפי מי שאתה הולך אחרי הפסיקה שלו.

אבל נורמה חברתית - תנסה להבין את ההגיון ולחשב את הסיכונים והסיכויים בעצמך. אין שום דבר שמונע ממך את זה.

המוקד של השאלה שלך מתעסק על מגזר כזה או מגזר אחר - אבל בסוף ההתמודדות האישית של כל אחד מאיתנו היא אישית וצריך לקחת את זה בחשבון.

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

וגם אז- רק להגיד מזל טוב 

כמו שכתבו לפני, נראה שאתה עדיין מרגיש כלפיה ולראות אותה בחתונתה רק יעשה לך רע על הלב והרגשות יתעצמו לכן נראה לי שתחסוך את זה מעצמך ותנסה להתקדם הלאה בלב שלם כמה שאתה יכול

אני כאילו מנסה לדמיין מה זה היה עושה לי אם הייתי בחתונה של מישהו שאני עדיין מרגישה כלפיו וזה קצת עושה לי נאחס בלב

אין לי שום רגש כזה כלפיה אני אוהב אותה כמו אחות

אבל יכול להבין למה זה נשמע מופרך

בכולופן תודה על התגובות של כולכם

משה נעץ את השרשור

אולי עוד מעט היא תגיב לך בעצמה

אם אתה רוצה לכבד, תגיע לחופה תגיד מזל טוב. וזהו. תקבל V. אם תרצה להישאר תשאר. תלוי איך תרגיש. אולי תמצא שם מישהי... אבל לא בונים על זה. בכל מקרה זו השקעה בניוטרל.

האם יהיה נעים לחתן שהאקס של כלתו מגיע?

לי נשמע ממש לא קשור ולא מכבד את החתן.

ועיקר הביקורת שלי מופנית דווקא לכלה בנושא זה.

נראה לי לא רגיש.

ולדעתי האחריות של האקס היא לסרב בנימוס ובלבד ולשמור על רגשות החתן.

או אם ארחיק לכת קצת, אני החתן הייתי רוצה לשמוע אם כלתי הזמינה אקס שלה.. זה היה מעורר בי הרבה מחשבות לגבי עומק הקשר שלי עם הכלה ולגבי מה היא חושבת על העבר שהיה ולגבי העתיד המשותף שלנו ללא אקסים. זה היה גורם לי להרים שתי גבות ואולי אף לחשוש מאד.

אבל כך לתחושתי..

מה יש לך לעשות שם?

גם ההזמנה שלה לא תמימה תהיה בטוח

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

אבל גם לא חושבת שזה באמת כושר

מה שכן זה ממש לא נכון להגיד שגברים שמתחתנים כבר לא דואגים לבריאות ולכושר הגופני

הרבה פעמים דווקא בתור רווקים אוכלים מלא ג'אנק פוד ולא ממש דואגים לגוף

וכשמתחתנים בד"כ יש יותר ארוחות בריאות ויותר כוח (וסיבות גם) לדאוג לעצמך

רווקים מתאמנים כי הם רוצים להראות טוב בעיני בחורה. אבל נשואים מבינים שהיחידים שמתרשמים מהמראה שלהם זה גברים אחרים בחדר כושר…

לעניות דעת בסופו של דבר האישה תעדיף שהגבר יקדיש לה ולבית עוד כמה שעות בשבוע מאשר שילך להתאמן.

+עליה וירידה במדרגות.

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.