אז עכשיו נצליח להוריד שלטון שנמצא אלפי קילומטרים מאיתנו, בלי פלישה קרקעית משמעותית, בשטח גדול פי 4,500 מרצועת עזה?

לא מסתדר לי.

אני לא אומר שהמלחמה לא מוצדקת, אני רק לא מאמין שנצליח למגר את האויב. פשוט נדחה את היכולת שלהם להתחמש, עד המלחמה הבאה.

גם חיזבאללה הובס לפני למעלה משנה, והנה עכשיו שוב חיילים נכנסים ללבנון בשביל להגן על תושבי הצפון.

לכן אני לא מתחבר לאופוריה, אני בעיקר עצוב מההבנה שלעולם לא ננצח באופן טוטאלי אלא תמיד נצטרך להילחם בשביל לחיות.

ברור שיש עוד עבודה. אבל אתה לא נמצא בסיכון שיכבשו אותך כמו לפני שנתיים. יש קצת טילים ורקטות וכאלה. וזהו. אי אפשר לכבוש את הגליל.

אבל בעוד 5 שנים, אם צה''ל לא יתחזק את ההישגים שלו באופן יומיומי, כן יהיה אפשר. 
 

הווה אומר = לַנֶצח נצטרך להילחם. אין ניצחון.

ארצות הברית לא צריכה לתחזק את הניצחון שלה על יפן, ברית המועצות לא צריכה לתקוף מחסנים בברלין. יש מלחמות עם סוף ברור וניצחון ברור. לצערי אנחנו לא שם.

למה אתה חושב היה דחוף להם להביא לכאן שליש מהצבא שלהם? גם ארהב יכולה בהחלט להיכנס למלחמות, פשוט יש לה את היתרון גם של מדינת ענק וגם של היותם יבשת עם מעט גבולות.

בפועל ארהב מתחזקת בהחלט את הניצחונות שלה: הם מקפידים לשמר מעמד של מעצמת-על, הם מחזיקים בצבא הכי חזק בעולם, והם עכשיו בהחלט הביאו לכאן את הצבא כדי להילחם. מה זה אם לא תיחזוק?

מדינת ישראל, בשונה מאחרים, סובלת משנאה מיוחדת ואחרת. אנחנו רואים את הסטנדרט הכפול וכו'.

וכמובן שמלחמות תמיד יהיו עד שיבוא משיח צדקנו, ינצח במלחמותיו, ותהיה גאולה שלימה. עד אז, יהיו מלחמות - בטח כלפינו.

אבל כל התקדמות וכל שיפור הוא מבורך. עדיף מדינה מאשר גלות, ועדיף הפלת משטר מאשר השארת משטר, וכו'. אם תשקוט הארץ 40 שנה, דיינו. גם 20 שנה, דיינו.

בסופו של דבר, ישראל (וארהב) משנה את המזרח התיכון. המעמד שלנו משתנה וכו'. 

המטרה הסופית היא הסכם שלום עם לבנון

וזה יקרה רק כשחזבאללה כבר לא יתקיים בכלל

גם ממשלת לבנון נלחמת בארגון הזה

אבל היא לא ממש מצליחה לעשות עם זה כלום

בגלל זה ישראל וארצות הברית עושים בשבילה את העבודה וקודם כל מרצצים את ראש הנחש באיראן

ברגע שאיראן המממנת העיקרית של חזבאללה תשתנה יעברו לחסל אותם אישית בלבנון

ולדעתי בגלל זה ישראל לא הבליגה על שני טילים ונכנסה ישירות להתקפה משמעותית גם שם

ומה עשינו באיראן שנה שעברה?

מה שאני בא. להגיד זה שאתה פסימי סתם. בראייה אמונית ודאי שאין סיבה להיות פסימי כל כך, אבל גם בראייה של מה שקורה בשטח אתה לא צודק.

זה שלא שיטחו את עזה זה לא כי לא היתה לנו את היכולת הזו.

וכן, עם ישראל תמיד יילחם, עד הגאולה.

הפסימיות שלך מוגזמת ומורידה.

ואם נוריד איום גרעיני מצד איראן לכמה עשרות שנים, זה לא טוב לך?

והאנשים שם גם מנסים להפיל את המשטר.

אני מאמינה שלא יעבור הרבה זמן והם יפלו בע"ה.

וגם אם לא- המצב לא יהיה דומה למה שהיה עד עכשיו.

אל תהיה שלילי. 

אם כן, למה צה''ל עדיין מחזיק עמדות בתוך סוריה? למה צה''ל איים שהוא יגיב אם הם ימשיכו לטבוח בדרוזים?
 

לא אמרתי שלא טוב לי לדחוק את המלחמה הבאה. אבל ההבנה שזה מה שזה, עוד מערכה בתוך מלחמה לא נגמרת, מבאסת אותי.

ו... לא אנחנו הפלנו את המשטר בסוריה. בעקיפין החלשנו את חיזבאללה שעזרה למשטר הסורי, אבל עדיין את המשטר הפילו כנופיות דעא''ש איסלמיסטיות טרוריסטיות.

מה שאנחנו עשינו זה לנצל הזדמנויות כדי לתפוס את כתר החרמון ולהשמיד כל מה שאפשר מאמלח ותשתיות של הצבא הסורי.

לא חלילה מזלזל, אלא רק מדייק את העובדות.

אמת כל מילה בסלע

שנית ועיקרית - ב48 שעות מנפילת אסד - צה"ל השמיד את רוב הצבא הסורי, את הטילים ששנים הפחידו אותנו מהם, את המטוסים, את הנ"מ, את חייל הים, את מאגרי התחמושת ועוד. לאשערא נשאר רק נשק קל, כזה שלא באמת מאיים עלינו. במקביל צה"ל תפס רצועת ביטחון משמעותית בשטח סוריה, מכתר החרמון ןעד הירמוך. 

הרי הוא צריך להגיע מתי שהוא.

מה עם כל מדרשי חז"ל והזוהר בעניין, זה כל כך מחזק...

דבר נוסף, הניצחון תלוי לא רק בצה"ל (שאף הוא מנצח רק בזכות סד"ש), אלא 

בהתחזקות הרוחנית שלנו, העם הנבחר.

מכירה את השיר של שוואקי "ענוים ענוים"?

זה מדרש.

המדרש אומר שהמשיח עומד על גג בית המקדש וצריך לשכנע אנשים בעמנו שהמשיח כבר הגיע, לא נשמע קצת מופרך?

בעצם לא, אנחנו רואים את הגאולה מול העיניים, מדינה שבגדול לא משועבדת למלכות אחרת ואנשים מתאמצים לא לראות שהמשיח כבר הגיע, אז מה לנו לתהות על המדרש.

אתה מודע לזה שהסיבה העיקרית שלא תקפו באירן כל השנים, זו הידיעה הוודאית שיהיה לנו רק גל ראשון, כי רגע אחרי חיזבאלה יכסו את הארץ בטילים?

את חמאס לא חיסלנו מבחירה. בעיני בחירה לא נכונה, אבל הבחירה של הממשלה וזרועות הביטחון היתה להחזיר את החטופים על חשבון הניצחון. במטרה הזאת הצלחנו בגדול, להחזיר את החיים ואת החללים. מי היה מאמין שלא נשאר עם עשרים 'רון-ארדים' אחרי כזה אירוע נורא.

ובניגוד למה שפיפמו לנו שנתיים, החזרנו אותם בלי לחזור לקווי הושענא רבא. אנחנו שולטים באיזורים השולטים ברצועה וממשיכים לחסל מחבלים בלי שהם מסוגלים להגיב, בעבר כל חיסול כזה היה מוריד את תל אביב למקלטים.

ממגילת אסתר לומדים שגאולה קמעה-קמעה. כמה שרשורים החמוצים פתחו באו"ח על זה שלא גמרנו עם אירן. אז הנה, איני יודע את כל השיקולים האסטרטגיים והגיאו-אסטרטגיים, אבל עכשיו גומרים.

אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם

אני לא מתנגד למלחמה,

לא מתכחש להצלחות,

לא מעדיף לשבת בחיבוק ידיים בזמן שאויבינו מתחזקים,

אני ממש בעד כל הדברים האלה.

אני פשוט מבואס שאין ניצחון מוחלט, שכל ניצחון הוא רק עד הפעם הבאה. זה הכל 

בהסתכלות היסטורית  אנחנו במהלך הבא, רווח והצלה עומד ויעמוד ליהודים.

הפעם הבאה מן הסתם תהיה נגד טורקיה והפרוקסי שלה

היום הם שליחים של האירנים, לפני כן היו של סאדם חוסין, לפני כן של ברית המועצות, לפני כן של המעצמות הערביות ולפני כן המופתי קיבל חסות מהיטלר -

הבעיה המהותית היתה ונשארה הערבים שבארץ ובסביבתה...

הוא בחינת הערב רב שהתשלט על לבבות יהודים תמימים.

כמו שאחאב לא אשם אלא איזבל

יש שלל מקורות מפרקי דר' אליעזר ועוד מדרשים, שהמוקד האחרון הוא המאבק בבני ישמעאל. הפרוגרס מחליש את המערב וככה הם לא שמים לב שהערבים ושאר האיסלמים מכרסמים אותם מבפנים. הערבים/מוסלמים מחליפים ספונסר, אבל הם היו ונשארו האויב.

🕎🕎🕎🕎🕎

הארגון שנשבע אמונים לדאעש "בוקו חראם" משמעותו בניגרית "תרבות מערב - אסור!"

כמו שחזל אומרים שפרס היא אויבת לרומי. אבל גם הורסת בתי כנישתא.

פרס עניינה להגביל את רומי, הרבה מלחמות עשינו עם רומי הרבה כרכים כבשנו מרומי, והכול בשביל ישראל שיעסקו בתורה.

אמר להם ה' - הכל עשיתם לטובת עצמכם!

אבל מה אני חולק עליך רבינו.

המורה הלכה בפני רבותיו חייב מיתה

לפני מאה שנה האסלאם לא היה כזה קיצוני

כל הזוועות של שמחת תורה תשפ"ד, היו גם בתר"פ, תרפ"ט ובמעלה עקרבים. רק לא היו מצלמות גוף ושידור ישיר ברשתות.

אני מדבר על התופעה המודרנית.

פעם האסלאן התנגד לדת הנוצרית.

כיום האסחאם כועס בגלל החיחונות המערבית והפוסטמודרניזם על כל חלייו.

הסיבה להפיכת חומיני זה כי השאה רצה לעשות רפורמות חילוניות בפרס שעצבוני את העם.

זה גם הסיבה לקיצונות של הטאליבאן

אבל זה לא רלוונטי, לאורך כל אלף וארבע מאות שנות האיסלם היו גלים- גלים של תקופות שהקנאות הדתית מתפרצת ותקופות יחסית רגועות בהם השלטון והציבור היו יותר מתונים בייחס ליהודים/נוצרים/פילוסופים מתוכם והקנאים יותר בשולי החברה.

כמובן, בכל גל של קנאות כזאת, אפשר למצוא את הנסיבות הספציפיות שגרמו להתמתנות או הקצנה. בסבב של עשרים השנה האחרונות, פשוט שהנסיון המגושם של אובמה לכפות על הדיקטטורים היחסית חילוניים דמוקרטיה - הביא את דעאש.

אבל זה פסיק. ברמת הסיפור הגדול - שום דבר מהזוועות של חמאס או של דעאש, הוא לא משהו שהנביא-שמה-שהוא-עשה-זה-המוסרי לא עשה בעצמו או עשו חליפיו.

כל העולם. ושהאנשושות של ה200 שנה האחרונות שונה מהותית ממה שהיה לפני.

נכון שהיו פדאיון והיה קצת מגמה דתית.

אבל נראה שמתחילת.המאה ה20 ועד שנות ה70 נראה שבעיקר הדת היתה פאסה בקטע של עיצוב פוליטיקות. הן במערב, הן בעולם המוסלמי והן במזרח הרחוק. הכל עוצב מאידאולוגיות חיחוניות.

גם במצרים של נאצר כדי להוציא להורג היה צריך אישור של איש הדת, אבל עדיין האידאולוגיה הנצאריסטית היתה חילונית לחלוטין.

באשף היו ויש גם נוצרים, זו לא תנועה איסטלאמית אלא פאשיסטית ערבית. בניגוד לחמאס.

זו גם הסיבה שהם מכריזים על אתרים כנענים עתיקים כאתרים פלסטינים קדומים, כי מבחינת אשף הזהות מגיעה מהלאום הפלסטיני העתיק המדומה ולא ממוחמד.

מאז שנות ה80 יש מגמה שהאסלאם מגורם מעצב מזערי כמו הפדאיון, עבר לאידאולוגיה ראשית תוך זניחת האידאולוגיות הלאומיות החילוניות הערביות. לכן שקיעת מפלגת הבעת' ואסאד , שקיעת אשף.

הסיבה לזה שדווקא עם התקדמות המודרנציה הדת עלתה בעולם המוסלמי, זה כי זה היה תגובת נגד לחילונות המערבית, ובפרט הפוסטמודרנית, שהתחילה לחלחל לעולם המוסלמי ולפרק את המסגרות המסורתיות הקיימות.

בסוף אפילו אצל מוסלמיות עם חיגאב כיום, הן הולכות עם מכנסיים. עדות להשפעת המערב על העולם המוסלמי, ובמילא רצון לדחות אותו כתגובת נגד .

שם ארגון הטרור האסלאמיסטי הגדול באפריקה הוא "בוקו חראם" שפירוש שמו "התרבות המערבית אסורה".

ולא במקרה החותים כתבו על הדגל שלהם "מוות לאמריקה" לא כי היא נוצרית בעיניהם, אלא כי היא חילונית בעיניהם
 

שוב פעם, לא באתי להגן על הערבים

רק להסביר למה הם החליפו את הברבריות החיחןנית בברבריות דתית

היו שלבים ש'אוחדו זירות' ולכן גם קומוניסטים/נוצרים תמכו בהם, בדיוק כמו שראש ממשלת ספרד תומך באירן.

פשיסטית לאומנית של הגויים כבר 5000 שנה. עיין באורות התחיה וישראל ותחייתו "הלאומיות של הגויים היא מדבר ציה וערבה".
 

הנאצים היו חילונים וברברים.

אשף והבעת' בפירוש הונעו ממגמות לאומיות חילוניות. היו שם הרבה מוסלמים אתאיסטים. כמובן פשיסטים ברברים לא פחות מדאעש.

למה אירן המוסלמית בשנות ה70 היתה ידידה שלנו?

למה סאדם חוסין החילוני שנא את חומיני?

למה ג'ולני שונא את אסאד החילוני?

כיום האסלאמיזם הקיצוני זה כתגובה לחילונות הפוסט מודרנית.

איך אמרו דאעש ימח שמם למהגרים העירקים שברחו מהם? "אתם נותנים לילדיכם לברוח מעירק לאירופה? כדי שידרדרו לסמים וזנות?"

תקשיב לסידרה של מיכאל בן ארי.

בשנות ה70 החילונות הנאצריסטית והפאן ערבית והבעת' שלטו. תבדוק היסטוריה

אני מדבר על התהליכים המודרנים.

המודרנה בסוף חילחלה לעמי האסלאם ויצרה תנועות חיחוניות, כמו לאומיות ערבית, לאומיות טורקית, השאה באיראן, אידאולוגיה חיחונית באפגניסטן של שנות ה70.

מאז שנות ה80 יש תהליך של איסלאמיזם בעולם המוסלמי שהולך וגובר. זה כתגובת נגד לפוסטמודרנה המערבית.

דווקא לפני מלחמת העולם הראשונה היה יותר דתיות בעולם המוסלמי, ואחרי קאסת העותמאנים זה עבר לחילונות כמעט מוחלטת בפוליטיקה, עם אסלאמיזם כתיבול בלבד.

ללא פוסטמודרנה זה היה נשאר המצב גם היום. הלאומיות הערבית (שאיחדה גם ערבים נוצרים בתוכה) היתה ממשיכה להשפיע, ופחות הדת

אבל העובדה היא שבח'ייבר וקורייט'ה אצל מוחמד, בקורדובה לפני אלף שנה, בספרד המוסלמית וצפון אפריקה בזמן הרמב"ם, במשהאד בפרס, במוז'ע בתימן, בחברון בתרפ"ט, בפרעות שמיני עצרת ובעוד אין ספור אירועים שאת חלקם איני זוכר כרגע וחלקם בכלל לא נשאר מי שיתעד... הערבים הם אותם ערבים, אומרת שהסיפור כאן יותר גדול מהתהליכים הספציפיים שאתה תקוע בהם תודעתית.

אבל למה באירופה אין מסעי צלב וצלבנים כיום?

גם האנטישמים שם זה בעיקר נאצים ונאו נאצים מטעמים חיחונים ולא מטעמים דתיים.

וארהב לא נלחמת באיראן כמגנת הכנסיה, אלא כמגנת הדמוקרטיה

כי אידאולוגיות חול ללא קודש אין לו המשכיות לטווח ארוך.

לכן עליית האסלאמיזם היתה צפויה .

אבל ככל שהמערב יותר פרוגרס, כך האיסלאמיזם יותר קיצוני

אין שום סיבה לדמיין את הדמיונות שלך.

לא באתי להגן על האסלמיזם, אלא להסביר למה הערבים המירו את הברבריות החילונית בברבריות דתית.

ולמה פרס שאין לה סכסוך לאומי טריטוריאלי איתנו שונאת אותנו כיום, בניגוד לשנות ה70 אז היו ידידים שלנו

עובדה שהם מרדו בחליף העותמאני ומינו עליהם "מלכים".

באסלאם למנות מלך ולא שולטן, נחשב כמרידה בסמכות הדתית של החליף. כי התואר "שולטן" מייצג סמלית את החליף גם אם לא כפוף לו דה פקטו, בעוד שהתואר "מלך" נחשב מורם מעם.

וחוץ מזה יש הבדל בין שיעור הדתיים בשנות ה30 לשנות ה70. גם בגרמניה הנאצית עדיין היו גרמנים ששנאו יהודים רק כי רצחו את ישו, היום כל שונאי היהודים במערב לא שונאים אותם כי אנחנו רוצחי ישו אלא מטעמים חילוניים.

עצם זה שלמרות התקדמות המודרנה, הדת עלתה שוב חזרה בעולם המוסלמי בשנות ה80, בניגוד למערב, זה כתגובת נגד לפוסטמוגרניזם

אבל מה שהמערב הרקוב הנבוב, ערל הבשר וערל הלב , לא מבין, זה שהבדיחה על חשבונם.

(לא שאני בעד איראן. אבל 2 הצדדים, הפרוגרס והאסלאם, רשעים).

אשרי האיש אשר יבטח בה' ולא פנה אל רהבים ושטי כזב.

אין קול ענות חלושה ואין קול ענות גבורה קול ענות אנכי שומע.
 

אל תהיה יהושע הצדיק המצביא, תהיה משה

ככה זה.

עד הגאולה השלמה ובניין המקדש, אין ניצחון מוחלט.

ב''ה נזכה גם לזה, בינתיים מודים על צעדי הענק שאנחנו זוכים להיות עדים להם.

וגם זו מלחמה אזורית שגם ארהב וסעודיה נגד איראן.

מה גם שדיברו על אפשרות של היפוך קנים בצבא אירן.

צבא אירן בניגוד למשמרות המהפכה לא נאמן לחחוטין למשטר, ויכול לזרום לאן שהרוח נושבת

כשאתה יודע שכל מה שאתה עושה משפיע עליהם מיידית

נכון שאי אפשר כל הזמן להתחשב בזה אבל אנחנו עם ישראל עם של רחמנים בני רחמנים לא מסוגלים לחשוב ככה...

בעיקר כשיש כל היום את ההפגנות על כל החטופים הממשלה לא יכלה לתפקד

לי ברור שהמתקפה הזו הייתה מתוכננת עוד לפני השחרור של כל החטופים

היה כמעט עשרים שנה של מלחמות כושלות ("סבבים") והסכמים ונסיגות. עכשיו משנים את המצב. זה כואב וזה לוקח זמן אבל זה פועל.

אבל עדיין המצב לא נעים בכלל

מה זה “מבואס"???

אתם אמורים לדבר עברית בארץ הקודש!

המלה היא מערבית!! ולמעשה מקורה הוא "באעסה"!!

לא רק שאתם משתמשים בערבית, גם אינכם יודעים מה ואיך לבטא!!

גם כאשר דוברים עברית, יש להקפיד לבטא ח' ו-ע' כראוי..

פתגם בוסתן הפרוור של הסנהדרין הדתית הגשמית הדו-היולית ולתת לה גושפנקא קובייתית מטעם הפחה.
 

אז לא כל כך הבנתי את המסר של מה שכתבת.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?