אם כמעט פעם ביום (לפחות) יש כל מיני סוטואציות שגורמות לי לתחושת מועקה ולוקח לי זמן להשתחרר מהם, זה אומר שאני hsp?
שמתי לב שאני כל פעם אומרת לעצמי שהיה יום לא משהו או שאני מרגישה x ובתחושה שלי זה חד פעמי אבל במבט לאחור זה קורה לא מעט.
יכול לקרות כי מישהו מצא טעות בדברים שעשיתי בעבודה
יכול להיות בגלל הודעה נחרצת יחסית שמישהו כתב
לא דברים דרמטיים
אבל אני מרגישה שזה כן משפיע עלי ולא עובר לידי
כדאי לי ללכת על טיפול כי חבל לחיות ככה או שבסוף זה אנושי?
אני קצת מבולבלת
זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).
עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.
אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.
פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.
שווה כל דקה.
מה יותר שכלי מזה?
תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.
תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃
אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..
אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.
אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,
לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים
אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה
אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.
ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף
בעיקר מכירים בבעיה
עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.
בטח יש כל מיני הסברים,
וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות
כמו חלק לגמרי אותנטי שלך ואז קשה להבחין בין מה שנטבע בך
בעקבות אירועים, יחס וכו' שונים, לבין אתה. הנטו שלך, אם אפשר
להגדיר ככה. זה מעורבב.
אם אפשר לעבוד על זה לבד, מה טוב.
אפשר לעשות עם זה עבודה ולמצוא את השורש וזה ילך. השאלה הראשונה שצריך לשאול זה האם זה שלך, או כמה אחוזים מזה שלך.
השקפת עולמי היא כזו - אף אחד לא אוהב ביקורת. אף אחד. לא משנה אם הוא רגיש או לא.
אצל אנשים פרפקציוניסטיים יש רגישות גבוהה יותר לביקורת
אצל אנשים רגישים, יש רגישות לעוד דברים
לא חייב שזה מציף אותך כמו שזה פשוט עושה לך רע כי לא נעים לקבל ביקורת ולא נעים לקבל הודעה נחרצת
לפני שאת חושבת על רגישות הייתי נכנסת לתוך המושג ערך עצמי
האם הערך העצמי שלך גבוה רק אם מרוצים ממך? או רק אם את לא טועה?
מה קורה לו כשאת מקבלת ביקורת?
נניח ורק את יודעת על הטעות הזו בינך לבין עצמך - את גם מגיבה ככה קשה או שאם רק את יודעת את יותר סלחנית לעצמך? כי את אנושית פשוט?
כמה חשוב לך להיות "פיין" בעיני אחרים?
את טיפוס מרצה? (מלשון ריצוי)
את לא חייבת לענות פה כמובן, זה רק חומר מבדל למחשבה
משהאת טובה בזה.
זה שלא צריך הגדרה ממוקדת. מה זה משרת?
את מכירה את עצמך ויש משהו שמפריע לך
בתפקוד, ביומיום
אז כמו שכתבת בסוף, תורידי את סימן השאלה.
לאו דווקא טיפול אבל לרצות ולדעת שיש יותר טוב ונוח ואפשר לעבוד על זה
בסוף זה מעגל שמזין את עצמו, נבואה שמגשימה את עצמה.
צריך לקטוע את זה איכשהו וזו המטרה, לצאת ממעגל הקסמים.
אף פעם לא באמת יוצאים ממנו לגמרי, אבל זה חיים במודעות שונה
העולם הרגשי הוא עשיר, וזה תקין. גם תנועה על רצף יכולה להיות תקינה. יש בעיה רק אם יש בעיה.
חרדה, למשל, היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס לניטור סכנות. הפרעת חרדה זה כבר משהו אחר.
השתוקקות לאוכל גם היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס למשאבים של הגוף. התמכרות לאוכל היא בעיה.
וכן על זה הדרך.
העובדה שנעשית מודעת יותר לעולם הפנימי שלך לא מלמדת על כך שיש לך בעיה כלשהי.
לפעמים אפשר ללכת לאיש מקצוע אפילו רק בשביל שיגידו לך "את הסדר גמור. ככה הגוף שלך והמוח שלך אמורים לעבוד".
לפעמים סתם קריאה על הנושא, קצת ספרי עזרה עצמית, קצת סרטונים של פסיכולוגים ברשת, ודברים כאלה יכולים לספק לך את מה שאת צריכה.
זה בירור שלך עם עצמך, אבל לדעתי אין סיבה למהר לחשוב שיש בעיה. זה גם בסדר להיות בסדר.
לברר אותה, אבל מצד שני איבחונים קליניים זה תשאירי לאנשי מקצוע.
כל הכבוד שאת רוצה לפתור את זה!
את לא צריכה לפחד מקול עלה נידף באשר הוא. אם תחזקי את בטחונך העצמי, ההרגשות הללו יעזבו אותך. ויש עוד מה להאריך בזה.
מצאתי בזה דרך לעקוף את מנגנון האי נעימות...
כי בהספד מותר לבכות ולהביע רגש.
כי בהספד אומרים בפירוש שאהבתי אותך מאוד, ושתחסר לי כל כך.
כי בהספד מסתכלים על הדברים הטובים ומכלילים, ומדברים בהערצה ובערגה, ובהספד מלמדים את הקרובים על הדמות המופלאה שחיה לצידם.
אבל בהספד יש דבר מה שבחיים לא אשמע. את ההספד עליי. וזה מסקרן נורא...
ובכל זאת אניח פה מחשבות שלי.
אם יורשה לשאול, על איזו אי נעימות מדובר?
לא חייבים לקחת לקיצון כדי להסכים לומר לעצמנו:
מותר להרגיש, מותר להביע רגש, מותר לבכות.
מותר לאהוב.
מותר להוקיר ולהכיר תודה.
מותר.
מותר לומר אני אוהב אותך.
מותר לומר אני מתגעגע/ת אליך.
מותר לראות את הטוב ולשמוח בו.
מותר להרגיש כאב וחוסר נעימות ותסכול ואכזבה.
מותר לומר למי שחי לידי, כבר עכשיו "את/ה פלא! איך זכיתי שבחרת להיות חלק משמעותי מחיי!".
מותר לומר ''זה מביך אותי... אבל תדע/י ש...''
זה החיים...
לדעת שעכשיו זה הזמן להרגיש ולבטא ולעמוד מול קשת הרגשות לחבק אותם חזק חזק בפנים ולומר: ''עם כולכם יחד אני עושה צעד ומשתף במה שקורה בלב...".
לא צריך לחכות שיהיה מאוחר מדי, כדי לגלות שלא כזה פשוט לתקשר בין עולמות, ועוד בתקשורת חד צדדית לפעמים...
לא דומה מילה שנאמרת פנים אל פנים או אפילו מעבר לקו, למילה שנאמרת לצד מצבת אבן או נר נשמה.
תאמינו לי...
חיים אחרים לגמרי.
ולגבי 'מה יאמרו עליי בהספד שלי'...
פעם שמעתי משהו בסגנון שאומר :
תבחר היום לחיות את החיים של האדם הזה שידברו עליו.
מי שתהיה היום, הבחירות שלך, המעשים הקטנים והגדולים, החסדים, הקשרים, התנועות של היום, ...
הם שמרכיבים אות לאות את מה שיום אחד יגידו עליך.
לא רק פה, אלא גם למעלה.
ועכשיו זה בידיים שלנו לבנות ולעשות את מה שעוד ידברו בו רק טובות...
התלבטות גדולה אם לשחרר החוצה עכשיו...
טוב, יאלה, נשלח.
הלוואי שמישהו יקבל מזה משהו.
תמיד מותר להרגיש. תמיד.
(רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל)
ואחר כך אפשר לשים סימן שאלה. ולנסות להבין למה יש לנו צורך כזה.
בעבר הייתי נהיית חולה מאוד, או מצוננת תקופה (וברור לי שזה רגשי) בגלל כל מיני אירועים.
ביומיים האחרונים ממש לא מרגישה טוב פיזית, בחלישות ועצבנות ויודעת שזה יושב על נקודה כלשהי של משהו שחוויתי והתחלתי לפתור ועכשיו נמצאת בין השחרור ולהחזקה של פירוק הכאב.
מכירים תרגילים בנושא?
לי יש "הסכם" עם חלק מהדברים המורכבים אצלי. אני עכשיו בעבודה, אל תפריעו לי. אני מסיים לעבוד בשעה 18:00 (נגיד) ואז יהיה זמן בשבילכם. בזמן הזה יוצאים להליכה/בחדר לבד/מה שמרגיש נכון ושם זה הזמן לכל הסיפורים הרגשיים. שם יש זמן להקשיב לעבד לצעוק לקלל אפילו, כל מה שצריך.
לו ומאותת לך שלא טוב לך
את מנסה לא להתייחס והוא בבוף דוחק בך . מוכר לי מאוד
אצלי עד שפתרתי את זה פשוט נתתי לזה מקום ונחתי. אין באמת ברירה כשחולים ולדחוק בעצמך לא יעזור
ברגע שפתרתי לעצמי את השורש - ב'ה זה השתפר פלאים. כבר כמה חודשים לא הרגשתי חולה.
מעודדת אותך להתייחס לזה ולהגיע לשורש. מנסיוני זה כל הזמן חזר.
תרגישי טוב!
לא להסתכל בעמוד הסרטונים אלא ישר לקפוץ לפלייליסטים. יש שם למשל פלייליסט על grounding excercises.
לא ניסיתי אותו כי אני צופה בפלייליסט אחר שלה, אבל זה נשמע לי ממש מבטיח.
בינתיים שמעתי המון על נחשים....לא מצאתי היכן ללחוץ על grounding...... איך מגיעים
לשם?
יישר כוח.
את הצד הפיזי גם - תזונה בריאה, שעות שינה מספיקות, הליכה מבריאה, שתיה מרובה. זה עוזר להתמודד
שזה נובע ממקום רגשי?
לפעמים אנחנו פשוט חולים או חלשים
גם אם זה הגיע ממקום רגשי לא תמיד זה יעבור עם טיפול רגשי או הפוך
כדאי להוריד הילוך להתמקד במעברים
לא לנחות ישר באוטומט לתוך מצבים
מרחבים למינליים
תכתבי הרבה זרקי לשם הכל
אני התרשמתי מהם לטובה. כרטיס קופת חולים. תורים ארוכים.
רק חשוב לי לומר שלא יווצר רושם לא נכון, אין לי איזה קשר למאגר מטפלים או למערכת, רק פה ושם קשרים עם אנשים שהכרתי שיכולים לכוון.
אם יש לי יכולת לעזור, אני שמחה.
ואנונימית פותחת השרשור, לא יכולה להבטיח כלום, אבל אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי, ובמידה ותהיה לי דרך לעזור אשמח.
המלצות על יואל קסל אלעד - פסיכולוג | דוקטוריטה
אני לא יודע אם הוא מתעסק בכל מה שאתה אומר אבל אתה יכול לשאול אותו ואני לא יודע אם הוא יתאים לך כי אתה מגיב באנונימיות.
אבל שאלת על פסיכולוג מירושלים ונראה מהאינטרנט שהוא מתעסק גם בחלק מהדברים שהזכרת.
אני יודע שהוא פסיכולוג קליני מירושלים, אפשר לרפרף כמה דפים עליו בגוגל יש להם יותר מידע ממה שאני יודע על העבודה שלו.
כך או אחרת אני מאמין שהתאמה בין מטפל למטופל אמורה להיות כמו שידוך, שני הצדדים אמורים להיות מוכרים לפחות באופן כללי למשדך.
אני לא יודע אם אחי מתאים לך או לא כי אני לא יודע מי אתה.
דובר עברית ואנגלית
נמחק לי המספר אבל אני יודעת שהוא עובד גם במכון למרחב : מכון למרחב, מרכז טיפולי רב תחומי | צוות
אפשר אולי לבקש מהם פרטים.
יהודי ירא שמיים שעושה הרבה דברים טובים
בהצלחה!!
מנוסה וחכם. לדעתי הוא גם רב (אם רמת דוסיות רלוונטית), אך לא חייב להיות דוס (או גבר) כדי להיות מטופל אצלו.
מתעסק גם בטיפול פרטני וגם בטיפול זוגי. אני לא יודעת מה אתה מחפש מבחינת נושאי מין, לדעתי הוא לא מטפל מיני, אבל כחלק מטיפול זוגי ברור שיש לו עיסוק כלשהו גם בפן המיני.
יודעת שמגיעים אליו מטופלים עם המיועד/ת לפני אירוסין אם מתלבטים. ייתכן שגם זוגות חיצוניים. והוא עושה פגישה או שתיים לנסות לסייע בהחלטה.
עיניים טובות וחמות.
הייתי מטופלת אצלו (טיפול פרטני בלי קשר ישיר לזוגיות)
הם מאוד עמוסים. אפשר אולי לבקש מהם מספר של פסיכולוג קליני.
אני לא מצליח לשתף את הפסיכולוג שלי בהכל מהכל
אני מתבייש
אני פוחד שלא תהיה לו אמפתיה
שעשיתי משהו חמור והוא לא יכיל מורכבות
דברים שאני מתבייש להגיד בקול והמוח מתעתע שאולי כבר לא קרו
לא מדובר במשהו פלילי
אני פוחד שהוא ישפוט אותי
שיבטל טענות ובעיות אחרות כי אולי זה בעיה שלי ולמה אתה מצפה
אז אני מדחיק גם תוך כדי טיפול
אולי אני מניפולטיבי אפילו בטיפול שרוצה שרק יראו את הפגיעות והטוב שלי והמלאכיות שלי
הקדוש המעונה ולא את כל המעשים שעשיתי בעצמי
תעשה כמו שאנונימי 3 הציע, ואל תפחד. הם שומעים הכל וגם לומדים הכל.
אם הוא לא יכול להתמודד עם זה , אז צריך לחפש פסיכולוג אחר.....אם הוא
מקצועי, אין ספק שלא יתמוטט...... אל תדאג. עצם זה שאתה מתבייש זה
כבר לזכותך.
בהצלחה!
לתת אמון במטפל ולתת אמון בעצמי שמותר לי לחיות למרות שאני. ..
זה על רקע דתי? המטפל דתי גם?
ניק חדש-ישן
יש כאן חברים או חברות שמתמודדים או התמודדו עם c-ptsd? שיחה מזדמנת הציעה שזה מה שיש לבדוק.. יש פורום רק לזה, אולי? שם יכירו יותר?
אולי יש למישהו כאן המלצות לפסיכולוג/פסיכיאטר שמתמחה בc-ptsd, מאבחן ואולי גם מטפל.
נמאס לי כבר משיחות על גבי שיחות, מכימיה שלא קורית. לא אכפת לי גבר או אישה, עדיף מישהו שמבין קצת את העולם שלנו.
ונמצא או נמצאת באזור פתח תקווה עד הרצליה.
הדרך היחידה אבל אני חושבת שזה שלב שאי אפשר לדלג עליו.
מהניסיון האישי שלי כמובן ושל הסובבים אותי וספרים שאני קוראת בנושא.
אני לא מהתחום.
כאילו סתם ככה בלי סיבה..
ישר שאני מדברת עם מישו אני מסתכלת לעניים.. ולפעמים זה מביך...
קורה לכם?
כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים
מבחינתי זו תקשורת בסיסית
זה לא מביך אותי
לא מסתכלת ברצף
אלא לפי זרימה טבעית
אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו
טוב לא ידעת אם הבנתם..
כדי לא לפגוע
משתדל יותר, במודע.
לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.
אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.
ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.
וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.
בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.
ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.
לא ידעתי שזה יעזור לי
אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה
לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.
ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).
אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא
והייתי נמנעת מאוד.
היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.
אבל רק תוך כדי דיבור,
להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.
מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו
כלומר או שמיעה או ראיה?
אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...
בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.
אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.
יצא לי לחשוב על זה הרבה פעמים, אבל אני לא יודעת אם מישהו חקר את זה באופן מסודר.
מה נראה לכם?
"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.
יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?
אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.
בעית קשב להפרעת קשב?
והאם באמת יודעים לאבחן מה זה מה?
או, מה הגורם?
אבל הגיוני שיהיה.
נראה לי שנחקר, נשמע קלאסי, אבל זה רק מזיכרון מקריאה על משהו כזה בהיבט נוירולוגי
