מניח שהוא כן מבין קצת עברית?

המלצות על יואל קסל אלעד - פסיכולוג | דוקטוריטה

אני לא יודע אם הוא מתעסק בכל מה שאתה אומר אבל אתה יכול לשאול אותו ואני לא יודע אם הוא יתאים לך כי אתה מגיב באנונימיות.

אבל שאלת על פסיכולוג מירושלים ונראה מהאינטרנט שהוא מתעסק גם בחלק מהדברים שהזכרת.

למרות שאני אנונימי.

(בכל מקרה, לא מחפש מטפל לקהילה הלהטבי"ת אם זה מה שאתה חושב).

ממש תודה.

אני יודע שהוא פסיכולוג קליני מירושלים, אפשר לרפרף כמה דפים עליו בגוגל יש להם יותר מידע ממה שאני יודע על העבודה שלו.

כך או אחרת אני מאמין שהתאמה בין מטפל למטופל אמורה להיות כמו שידוך, שני הצדדים אמורים להיות מוכרים לפחות באופן כללי למשדך.

אני לא יודע אם אחי מתאים לך או לא כי אני לא יודע מי אתה.

דובר עברית ואנגלית

נמחק לי המספר אבל אני יודעת שהוא עובד גם במכון למרחב : מכון למרחב, מרכז טיפולי רב תחומי | צוות

אפשר אולי לבקש מהם פרטים.

יהודי ירא שמיים שעושה הרבה דברים טובים

בהצלחה!!

יודע/ת באלו שיטות היא מטפל?

מנוסה וחכם. לדעתי הוא גם רב (אם רמת דוסיות רלוונטית), אך לא חייב להיות דוס (או גבר) כדי להיות מטופל אצלו.

מתעסק גם בטיפול פרטני וגם בטיפול זוגי. אני לא יודעת מה אתה מחפש מבחינת נושאי מין, לדעתי הוא לא מטפל מיני, אבל כחלק מטיפול זוגי ברור שיש לו עיסוק כלשהו גם בפן המיני.

יודעת שמגיעים אליו מטופלים עם המיועד/ת לפני אירוסין אם מתלבטים. ייתכן שגם זוגות חיצוניים. והוא עושה פגישה או שתיים לנסות לסייע בהחלטה.

עיניים טובות וחמות.

הייתי מטופלת אצלו (טיפול פרטני בלי קשר ישיר לזוגיות)

הם מאוד עמוסים. אפשר אולי לבקש מהם מספר של פסיכולוג קליני.

הגוף מגיב לפעמים ממש פיזית לכאבים רגשיים. אם את באמצע לפתור את זה וזה נפתר, אז פשוט לתת לכאב להיות שם. מותר לו.

לי אין כ"כ זמן להיות חולה עכשיו..

מנסה לתת לו להיות עד כמה שניתן.

לי יש "הסכם" עם חלק מהדברים המורכבים אצלי. אני עכשיו בעבודה, אל תפריעו לי. אני מסיים לעבוד בשעה 18:00 (נגיד) ואז יהיה זמן בשבילכם. בזמן הזה יוצאים להליכה/בחדר לבד/מה שמרגיש נכון ושם זה הזמן לכל הסיפורים הרגשיים. שם יש זמן להקשיב לעבד לצעוק לקלל אפילו, כל מה שצריך.

לו ומאותת לך שלא טוב לך

את מנסה לא להתייחס והוא בבוף דוחק בך . מוכר לי מאוד

אצלי עד שפתרתי את זה פשוט נתתי לזה מקום ונחתי. אין באמת ברירה כשחולים ולדחוק בעצמך לא יעזור

ברגע שפתרתי לעצמי את השורש - ב'ה זה השתפר פלאים. כבר כמה חודשים לא הרגשתי חולה.

מעודדת אותך להתייחס לזה ולהגיע לשורש. מנסיוני זה כל הזמן חזר.

תרגישי טוב!

Therapy in a Nutshell

לא להסתכל בעמוד הסרטונים אלא ישר לקפוץ לפלייליסטים. יש שם למשל פלייליסט על grounding excercises.

לא ניסיתי אותו כי אני צופה בפלייליסט אחר שלה, אבל זה נשמע לי ממש מבטיח.

בינתיים שמעתי המון על נחשים....לא מצאתי היכן ללחוץ על grounding...... איך מגיעים

לשם?

יישר כוח.

את הצד הפיזי גם - תזונה בריאה, שעות שינה מספיקות, הליכה מבריאה, שתיה מרובה. זה עוזר להתמודד

שזה נובע ממקום רגשי?

לפעמים אנחנו פשוט חולים או חלשים

גם אם זה הגיע ממקום רגשי לא תמיד זה יעבור עם טיפול רגשי או הפוך

כדאי להוריד הילוך להתמקד במעברים

לא לנחות ישר באוטומט לתוך מצבים

מרחבים למינליים

תכתבי הרבה זרקי לשם הכל

אני התרשמתי מהם לטובה. כרטיס קופת חולים. תורים ארוכים.

@אילת השחר

רק חשוב לי לומר שלא יווצר רושם לא נכון, אין לי איזה קשר למאגר מטפלים או למערכת, רק פה ושם קשרים עם אנשים שהכרתי שיכולים לכוון.

אם יש לי יכולת לעזור, אני שמחה.

ואנונימית פותחת השרשור, לא יכולה להבטיח כלום, אבל אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי, ובמידה ותהיה לי דרך לעזור אשמח.

יש המון גופים טיפוליים גם בלי עלות או מסובסדים במיוחד לתושבים.

דרך העיריה, הקופה, עמותות וכל מיני

משתף את המטפל במה שאמרת לנו עכשיו

עוד לפני הפרטים של מה שאתה מפחד לספר

תעשה כמו שאנונימי 3 הציע, ואל תפחד. הם שומעים הכל וגם לומדים הכל.

אם הוא לא יכול להתמודד עם זה , אז צריך לחפש פסיכולוג אחר.....אם הוא

מקצועי, אין ספק שלא יתמוטט...... אל תדאג. עצם זה שאתה מתבייש זה

כבר לזכותך.

בהצלחה!

לתת אמון במטפל ולתת אמון בעצמי שמותר לי לחיות למרות שאני. ..

זה על רקע דתי? המטפל דתי גם?

זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).

עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.

אסור לי לטעות והוא חושב שטעיתי זה בול אני.

ממה אתה חושב שכדאי לי להתחיל?

אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.

פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.

שווה כל דקה.

הולכת לקרוא. תודה!

אגב זה מצחיק, כי בסביבה שלי אני נחשבת מאוד שיכלית ולא פועלת מרגשות בכלל, רק בעקבות הפורום הזה התחלתי "לאבחן" את עצמי כרגישה.

או שרגיש וריגשי זה לא אותו דבר וזה בעצם לא סותר?

מה יותר שכלי מזה?

תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.

או מרגישה שזה אני.

נגיד בשרשור על ההצפה, לפחות לפי מה שהפותח תיאר זה מאוד שונה מהתחושות שלי, אני לא שם. אבל אולי הסקאלה רחבה או שזה מתבטא אצל אנשים שונים בדרכים שונות.

תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃

קראתי הערב לא מעט

עכשיו אני מוצפת חח, זה מצריך עיבוד

אבל בקטע טוב

אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..

אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.

אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,

לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים

יכול לפרט?

אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה

אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.

ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף

אמנם לא ברמה הזאת אבל אני לגמרי נוטה להקטין דברים חיוביים או מחמאות ולהגדיל דברים פחות טובים.

אז מה עושים עם זה? זה שונה מhsp בדרך התמודדות?

בעיקר מכירים בבעיה

עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.

בטח יש כל מיני הסברים,

וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות

כמו חלק לגמרי אותנטי שלך ואז קשה להבחין בין מה שנטבע בך

בעקבות אירועים, יחס וכו' שונים, לבין אתה. הנטו שלך, אם אפשר

להגדיר ככה. זה מעורבב.

אם אפשר לעבוד על זה לבד, מה טוב.

אפשר לעשות עם זה עבודה ולמצוא את השורש וזה ילך. השאלה הראשונה שצריך לשאול זה האם זה שלך, או כמה אחוזים מזה שלך.

השקפת עולמי היא כזו - אף אחד לא אוהב ביקורת. אף אחד. לא משנה אם הוא רגיש או לא.

אצל אנשים פרפקציוניסטיים יש רגישות גבוהה יותר לביקורת

אצל אנשים רגישים, יש רגישות לעוד דברים

לא חייב שזה מציף אותך כמו שזה פשוט עושה לך רע כי לא נעים לקבל ביקורת ולא נעים לקבל הודעה נחרצת

לפני שאת חושבת על רגישות הייתי נכנסת לתוך המושג ערך עצמי

האם הערך העצמי שלך גבוה רק אם מרוצים ממך? או רק אם את לא טועה?

מה קורה לו כשאת מקבלת ביקורת?

נניח ורק את יודעת על הטעות הזו בינך לבין עצמך - את גם מגיבה ככה קשה או שאם רק את יודעת את יותר סלחנית לעצמך? כי את אנושית פשוט?

כמה חשוב לך להיות "פיין" בעיני אחרים?

את טיפוס מרצה? (מלשון ריצוי)

את לא חייבת לענות פה כמובן, זה רק חומר מבדל למחשבה

את טובה בזה.

זה שלא צריך הגדרה ממוקדת. מה זה משרת?

את מכירה את עצמך ויש משהו שמפריע לך

בתפקוד, ביומיום

אז כמו שכתבת בסוף, תורידי את סימן השאלה.

לאו דווקא טיפול אבל לרצות ולדעת שיש יותר טוב ונוח ואפשר לעבוד על זה

בסוף זה מעגל שמזין את עצמו, נבואה שמגשימה את עצמה.

צריך לקטוע את זה איכשהו וזו המטרה, לצאת ממעגל הקסמים.

אף פעם לא באמת יוצאים ממנו לגמרי, אבל זה חיים במודעות שונה

העולם הרגשי הוא עשיר, וזה תקין. גם תנועה על רצף יכולה להיות תקינה. יש בעיה רק אם יש בעיה.

חרדה, למשל, היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס לניטור סכנות. הפרעת חרדה זה כבר משהו אחר.

השתוקקות לאוכל גם היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס למשאבים של הגוף. התמכרות לאוכל היא בעיה.

וכן על זה הדרך.

העובדה שנעשית מודעת יותר לעולם הפנימי שלך לא מלמדת על כך שיש לך בעיה כלשהי.

לפעמים אפשר ללכת לאיש מקצוע אפילו רק בשביל שיגידו לך "את הסדר גמור. ככה הגוף שלך והמוח שלך אמורים לעבוד".

לפעמים סתם קריאה על הנושא, קצת ספרי עזרה עצמית, קצת סרטונים של פסיכולוגים ברשת, ודברים כאלה יכולים לספק לך את מה שאת צריכה.

זה בירור שלך עם עצמך, אבל לדעתי אין סיבה למהר לחשוב שיש בעיה. זה גם בסדר להיות בסדר.

לברר אותה, אבל מצד שני איבחונים קליניים זה תשאירי לאנשי מקצוע.

כל הכבוד שאת רוצה לפתור את זה!

את לא צריכה לפחד מקול עלה נידף באשר הוא. אם תחזקי את בטחונך העצמי, ההרגשות הללו יעזבו אותך. ויש עוד מה להאריך בזה.

רוצה להמליץ על הערוץ הזה ביוטיוב - אנשים רגישים מאוד

כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים

מבחינתי זו תקשורת בסיסית

זה לא מביך אותי

לא מסתכלת ברצף

אלא לפי זרימה טבעית

אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו

טוב לא ידעת אם הבנתם..

כדי לא לפגוע

משתדל יותר, במודע.

לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.

אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.

ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.

וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.

בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.

ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.

לא ידעתי שזה יעזור לי

אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה

לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.

ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).

אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא

והייתי נמנעת מאוד.

היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.

אבל רק תוך כדי דיבור,

להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.

מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו

כלומר או שמיעה או ראיה?

אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...

בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.

אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.

"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.

יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?

אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.

אבל היא לא תוצאה של הפרעת קשב וריכוז.

רוצה לומר, הבעיה היא רגישות יתר שיוצרת בעית קשב, אבל זה לא זהה להפרעת קשב וריכוז. להפרעת קשב יש פיתרון פשוט בשם תרופות-כמו-ריטלין. לבעית קשב יש פיתרון מסובך בשם טיפול רגשי, כנראה.

בעית קשב להפרעת קשב?

והאם באמת יודעים לאבחן מה זה מה?

או, מה הגורם?

אבל הגיוני שיהיה.

נראה לי שנחקר, נשמע קלאסי, אבל זה רק מזיכרון מקריאה על משהו כזה בהיבט נוירולוגי

לנבוע גם מסטרס מתמשך, פוסט טראומה, חרדה, ולא רק מבעיית קשב וריכוז קלאסית

לא חקרתי את זה,התייעצתי עם פסיכיאטרית פשוט

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף

יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז

שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.

נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.

האם זה משהו דומה לזה?

בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..

על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.

משתדלת לעבוד על זה

כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד

בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.

שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.

בבוקר שאין משימות?

לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.

אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.

תודה על הכיוון♥️

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

וזה קורה לי בעיקר בערב שבת

מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.

כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים

עד הרגע האחרוןןןן

האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.

אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו

אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.

להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.

אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין

פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.