אני אישית- הופתעתי מעוצמת הצירים אז לקחתי בלידה הראשונה. בלידה השניה הצלחתי יותר אז לא לקחתי.

ממליצה אם את: מותשת, קשה לך להתמודד איתם(וזה לא רע), עייפה, הצירים תכופים וחזקים מאוד, הרבה זמן של צירים...

בהצלחה.

אני לא בעד אפידורל ולא נגד..

תזרמי עם גופך ועם הלידה..

תראי אם את מותשת ואת זקוקה למנוחה אפידורל יכול לסייע לך.

תלמדי על האפידורל מה החסרונות ומה הייתרונות.

תלוי גם בתרחיש הלידה איך היא תתחיל ואיך תגמר,בקיצור זה לא משהו שאפשר להחליט עליו מראש.

ממליצה בחום אם כן לוקחים אפידורל רק מפתיחה 5 בדר"כ זה לא תוקע את הלידה,עד פתיחה 8.

אם את מתחילה את הלידה עם זירוז כמו פיטוצין,מומלץ לקחת בהמשך אפידורל.

תנסי להתמודד ולמשוך כל פעם עוד קצת.

במקביל תעשי הכנה טובה,על נשימות,תנוחות,הרפיה,דמיון מודרך.

מגע בלידה ועוד..

הרבה סיעתא דשמיא בהחלטות

אני אחרי שתי לידות צפופות ב"ה, את הגדולה ילדתי עם אפידורל ואני מתחרטת על זה וסובלת מזה עד עכשיו...

את הלידה השניה עברתי ללא אפידורל וללא תישטוש אלא טבעי ונהנתי!

זאת חוויה מדהימה. ממליצה בחום

לא כדאי להחליט מראש, בפרט שמדובר בלידה ראשונה.

ברור שטבעי ובריא יותר בלי אפידורל, אבל תלוי בכוחות שלך וגם בשמחה שלך לקראת התינוק.

אם את לא כל כך מעוניינת לקחת אפידורל (כך זה נשמע מדברייך), תכיני הטב ש"ב, תלמדי ותתרגלי שיטות להרפות, לנשום נכון, אילו תנוחות עשויות לסייע וכו'. כמובן - אם יש לך כסף - קחי דולה, היא באמת יכולה להפחית משמעותית את הצורך במשככי כאבים. האמת היא שגם חברה או אמא שיודעת לעשות מסז' עשויה בהחלט לעזור.

לידה קלה והעיקר הרבה בריאות לאם ורך הנולד!

כי לפעמים לוקח זמן עד שנותנים את האפידורל, מכל מיני אילוצים, ותצטרכי אמצעים אחרים להתמודדות בזמנים האלו.

שיהיה המון בהצלחה ובבריאות!

אני הגעתי בלידה ראשונה, במגמה וברצון שלא לקחת אפידרול. ולחוות לידה טבעית.

מה שקרה בסוף: לאחר כמה שעות טובות של צירים כואבים מאד... החלטתי לקחת, וב"ה, אח"כ הלידה התפתחה מאד במהירות  וגם שלב הלחיצות עבר מעולה, והעיקר, הייתי מאד נוכחת בלידה והרגשתי מאושרת מאד עם החלטתי.

גם בלידה השניה לקחתי אפידורל ממש לקראת סוף הלידה ולאחר שעות רבות של צירים מתישים... ושוב היתה לי חוית לידה טובה, בזכות האפידרול.

בלידה השלישית, שיכנעה אותי מילדת שלא לקחת אפידורל כי מן הסתם הלידה תתפתח מהר מכיוון שהיא כבר שלישית.. היא המליצה לי על טשטוש, ושוכנעתי. מה שהיה טעות נוראית!!! (אל תקחי טשטוש בשום אופן!!!)

זאת היתה הלידה הנוראית ביותר מכל הלידות שלי!

עברתי שעות ארוכות ומתישות של צירים מייסרים בלי אפידורל.. כך שהכאבים היו מורגשים בהחלט... ובלי שום יכולת אחרת לעזור לעצמי, רק שכבתי חסרת אונים ומטושטשת...

בלידה שאחריה, לקחתי שוב אפידורל. וב"ה שוב היתה לי חוית לידה טובה. ממש חויה מתקנת.

מסיבות שונות לא ניסיתי בלידה זו לידה טבעית, למרות שכבר הייתי בשלה אליה יותר.

מה שברור הוא, שלידה טבעית, דורשת הרבה הכנה מראש, על מנת שהחויה תהיה טובה ולא מייסרת.

האפידרול יכול לעזור לנשים שאין להן תמיכה מספקת, באו בלי דולה או אשה אחרת שיכולה לעזור, והן עצמן לא עברו מספיק הכשרה לסיוע עצמי בשעת הכאבים. וזאת אופציה טובה ובטיחותית יחסית.

כמו כל התערבות רפואית גם לאופציה הזאת מקרים שיש לה תופעות לואי כאלו ואחרות.

אבל כדאי לזכור שבשעת סכנה/ניתוח- הרדמה אפידורלית נחשבת לבטוחה יחסית להרדמה כללית, ומעדיפים  לתת אותה על פני ההרדמה הכללית.

לכן אל תקבעי שום עובדה עתידית.

ובעז"ה גם אם תחליטי לקחת אפידורל לא תהיה לך השפעה עתידית על החלטה זו.

שתהיה לך לידה קלה וטובה בעזרת ה' בכל מקרה!

אפשר לקרוא בטופס ההסכמה:

http://www.clalit.org.il/meir/Media/Images/SCM/Category/121_2_17.pdf

וביתר הרחבה בוויקיפדיה (אנגלית):

http://en.wikipedia.org/wiki/Epidural#Epidural_analgesia_in_childbirth

אזהרה! אני יודעת שיש נשים שבשבילן ידע הוא כוח, ויש אחרות שבשבילן חוסר ידע הוא כוח. לרוב אני שייכת לקבוצה הראשונה, אבל מכבדת לגמרי את הקבוצה השנייה. אני מביאה לכאן את המידע כי שאלת, ואני מניחה שאת באמת רוצה לשמוע. אם הרושם שלי שגוי, אני לא רוצה חלילה לגרום לך לחרדות מיותרות. שקלי אם מתאים לך לקרוא או לא.

גם אני צטרפת להמלצה שלא להחליט מראש.

כעקרון לי ברור שעדיף בלי אפידורל.

ההתאוששות אחרי הלידה (לפחות אצלי ) עם אפידורל היתה יותר קשה, איטית, ומלווה בכאבי גב.

בלידות הראשונות הייתי צריכה אפידורל. לא היה שייך בכלל בלי.

אבל מהלידה הרביעית והלאה (כ"י!) הלכתי לפני הלידה למישהי שעוסקת ברפואה משלימה.

היא עשתה לי דיקור, ורפלקסולוגיה. והיו ב"ה לידות מדהימות, שלא האמנתי שיכולות להיות!

ולא התכוונתי לא לקחת אפידורל- אבל פשוט לא הספקתי, וכ"כ שמחתי בזה!

סיכום- לידה ראשונה את עוד לא מכירה את הלידות שלך (גם בלידה שניה, כי בד"כ היא יותר מאפיינת את הלידות הבאות) ולכן תבואי פתוחה, והכי חשוב- שלווה ורגועה.

ותשקלי (בעיקר כלכלית) אם מתאים לך תומכת לידה או טיפול משלים כנ"ל לפני הלידה, כי זה ממש משנה את התמונה.

או כמו שאומרים, תזרמי עם זה

אצלי בשתי הלידות הראשונות, הגעתי עם פתיחה גדולה ופשוט לא הספקתי לבקש אפידורל, ושמחתי מאד שחסכתי את זה.

אבל שתי הלידות הבאות התקדמו לאט, וחששתי לסבול הרבה, אז לקחתי אפידורל

בלידה השלישית, זה פשוט זרז באופן מדהים, מפתיחה 4 שלא זזה הרבה זמן,

כמה דקות אחרי האפידורל, המילדת אומרת לי תלחצי, והתינוקת היתה בחוץ... (עד היום אין לי מושג מה בדיוק קרה)

ובניגוד למה שאמרו כאן, לא הרגשתי שום הבדל בהחלמה בין לידה עם ללידה בלי.

שיהיה בשעה טובה בקלות ובבריאות

אני לא קיבלתי.

לאפידורל יתרונות וחסרונות

יתרונות: בריאות נפשית ליולדת (ולפעמים גם לסובבים אותה) , הקלה משמעותית בכאבים , אם נותנים בזמן הנכון. ההשפעה על התינוק היא מינימלית ביחס למשככי כאבים אחרים. במקרה של לידה קשה וארוכה , מאפשר מנוחה והמשך לידה .לפעמים מזרז לידה - ולפעמים ההפך.

חסרונות: ישנה סכנה מינימלית של שיתוק ארעי - זה קורה אחת להרבה לידות.שמעתי על מישהי , שחודשים אחר כך עוד היתה פתאום נרדמת לה הרגל ,וזה היה בגלל האפידורל.  אם לא נותנים במינון נכון , היולדת לא לוחצת כי היא לא מרגישה כלום - זה קרה לגיסה שלי.  את האפידורל מקבלים בערוי לעמוד השדרה , אם אני לא טועה - מה שלא מאפשר תנועתיות (האמת...גם בלי אפידורל לא יכולתי לזוז הרבה) אפידורל  מצריך  קטטר.

זהו על קצה המזלג.

נראה לי שהשאלה היא לא כן או לא - אלא שצריך צוות מיומן , ורופא שיודע מתי לאפשר אפידוראל אם יש צורך.

ברור שמי שתיקח אפידורל מבחירה, והוא ישפיע עליה לטובה ויעניק לה חוויית לידה נעימה - אז ודאי שכאן תהיה השפעה חיובית על בריאותה הנפשית... אבל אותו כנ"ל לגבי מי שיולדת ללא אפידורל מבחירה וחווה חוויה של לידה טבעית כפי שרצתה.

ולגבי "הסובבים אותה" - באמת מי שלאמא שלה קוראים חנה קטן, לא כדאי שתסתכן בלידה טבעית.

זו תגובה למשהו שנכתב כאן?

אני הרגשתי שאפידוראל זה משהו לא טוב , עד שקראתי את הטור הזה. עכשיו נראה לי שלנשים מסויימות זה טוב.

את רואה את הטוב בכל אדם ובכל מצב וזה ממש מעורר התפעלות. אני לא הגעתי עדיין למדרגה שלך, ויש לא מעט דברים שמקפיצים לי את הפיוזים. אפרט לגבי חלק מהדברים שהרגיזו אותי בקטע הנ"ל:

1) היא אומרת - חד וחלק - שאין לאפידורל סיכונים. סליחה? איך רופאה יכולה להגיד דבר כזה? יש פעולה רפואית שאין בה שום סיכון? אפילו לא אקמול! אז אלחוש בגב? ניחא, הייתה אומרת שהסיכונים לא גדולים, שהם נדירים, שהתועלת עולה על הנזק, אמירה מתונה כלשהי. אבל להצהיר פשוט כך, שאין שום סיכון בפעולה הזאת? זה אומר שהיא לא קראה אפילו פעם אחת את טופס ההסכמה (אני לא מדברת על כל מה שאומרים מתנגדי האפידורל, וכל המחקרים והחשדות המבוססים יותר או פחות - אלא על המידע המינימלי שיולדת חייבת לחתום שידעה לפני שמותר להזריק לה אותו!) - או שהיא קראה ופשוט מונעת מהמטופלות שלה את המידע? איך לאכול בכלל אמירה כזאת?

2) ההמלצה הזאת להגיע לעזור ליולדת רק אחרי שהיא כבר מאולחשת, לא כשכואב לה וקשה לה והיא זקוקה לאמא... מה אומר ומה אדבר. ובכלל, שמת לב כמה משקל יש בכתיבה שלה לתחושות היולדת, וכמה לתחושות האמא, הבעל, המיילדת (שהבחירה המקצועית שלה הייתה ללוות יולדות, לא להיות ספרנית, מן הסתם היא לקחה בחשבון שיהיו כמה רחשים קלים בסביבת העבודה שלה)? אברכית קלעה למטרה.

3) עצוב לי על אנשים שהקול הכי מתוק לאוזניהם הוא קול של מכשירים, והריח הכי ענוג לאפם הוא ריח של ציוד רפואי.

4) הסוף צמרר אותי. פשוט כך. הילד לא ינק, והתחושה בעקבות זה היא רווחה - אפשר להשאיר אותו בזרועות אבא ואחיותיו ולצאת ליומיים נופש. אם זו הייתה אישה פרטית הייתי קצת מצרה על התינוק ועליה שכך היא חווה את הדברים, אבל זה באמת לא ענייני. אבל זו רופאת נשים שכותבת בגלוי שבכך עשתה היסטוריה, ומסקנתה היא שכדאי לבנות הרבה בתי החלמה ליולדות שיבואו בעקבותיה! כן, אפשר לבוא לבתי החלמה האלה עם תינוק, אבל המסר הסמוי בפסקה הזאת היא שעדיף בלי, כי הרי - כדבריה - זה פסק זמן בין ההיריון לגידול. הגידול עוד לא התחיל, הרי. היצור הזעיר הזה שלפני רגע היה מחובר אליה 24/7 עוד לא באמת זקוק לה, ומה הוא כבר ירגיש אם פתאום ליומיים היא תיעלם מחייו. הרי ההנקה היא המכשול הטכני היחיד שקושר - מה לעשות - בין תינוק בן יומו לאמו, ובלי ההנקה אין לה עוד שום פונקציה משמעותית בחייו - לא קצב דפיקות הלב שהוא הורגל לו, לא זרועותיה האוהבות...

אני עוצרת את עצמי איכשהו פה, אבל הייתי יכולה להזדעדזע עוד ועוד. לא מאיך שהיא כאישה פרטית חוותה את הדברים, אלא מהשופר הגדול שבו היא כרופאת נשים קוראת ליולדות ללכת בעקבותיה )-:

זו גם לא דרכי להשאיר תינוק ליומיים . מצד שני כל ילדי משפחת קטן הם מוצלחים , בריאים בנפשם ובגופם. לא הלכתי רחוק עם מה שהיא כתבה , בעיקר בגלל שאין לי 13 ילדים ואני לא רופאה ( מקצוע לא פשוט) הלואי ופיצקולינה שלי תגדל להיות שמחה ובריאה. יש גם דבר כזה עודף טיפול. כמו שאני למשל ...קופצת על כל שטות ומצמוץ שלה. זה גם לא טוב.

את צודקת . אני די כיוונתי לא לקחת אפידוראל . היה לי מה שנקרא אג'נדה: אפידוראל- פויה! פיטוצין - לא. פקיעת מי שפיר -לוותר.. אז מהמקום הזה - התגמשתי קצת והבנתי , שאם אקח אפידורל -לא סוף העולם- אז זה יצא טוב.

בקיצור מה שאני אומרת , זה שחוץ  מהתורה שנתנה בסיני , שום דבר הוא לא תורה מסיני - ולכן לא התרגשתי מד"ר קטן . מה שעובד מצויין בשבילה , הוא בגדר המלצה בלבד בשבילי.

מה שכן , אני מעריצה כל אישה שהיא אמא לכמה ילדים , בפרט מאז שנעשיתי אמא בעצמי.

חוץ מזה תודה על המחמאות  צדיקה את בעצמך

אני מהסקרניות שנהנות לקרוא כל דבר :

וזה כי אנחנו כמובן מכירות את פצקרשת...

האמת - היא מייצגת דעה ממש רווחת בעניין האפידוראל. ואולי יש גם צדק בדבריה.

ולמרות זאת - לי לא היתה חוויה טובה מהאפידוראל, ואני כבר מחכה בעזרת ה' להריון וללידה הבאים כדי לתקן את החוויה ולא לקחת אפידוראל בע"ה.

המלצה גורפת לשימוש באפידורל, תוך התעלמות מוחלטת מהסיכונים? לא נראה לי שזו הדעה הרווחת, לא בקרב הציבור ולא בקרב אנשי מקצוע.

http://a7.org/MailAttach.aspx?act=nppdf&f=432

וחותמת על כל מילה שלך בתגובה למטה (-:

יש הסבר איך להגיע לקישור? 

http://www.inn.co.il/Besheva/?num=432

ותלחצי על הורדת גליון בpdf

זה לוקח פשוט הרבה זמן כי הקובץ קצת כבד.

אני חותמת על כל דבריה למעלה של פצקרשת.

זה בגליון מס' 432? למה הוא לא מופיע בגרסה האינטרנטית?

כבר כמה לילות שאני לא ישנה, בציפייה לטלפון שיפקוד עליי להתייצב בחדר הלידה, כדי ללוות
את בתי השביעית בלידתה הצפויה בירושלים. והנה מגיע הצלצול המיוחל, ועוד בחסד, בתזמון
הנכון - בשעות הערב המוקדמות, בדיוק לאחר סיום עבודתי, והחשוב מכל - לאחר שבתי כבר
קיבלה זריקת אפידורל.
אני נכנסת למכונית, מודיעה לבעלי שאני נוסעת לירושלים, נכנסת לחניון בית החולים וחונה באזור
חניית הרופאים מתחת לבניין. אני ממהרת למעלית ומגיעה מתנשפת לחדר הלידה, כדי לפגוש את
בתי היקרה כשהיא מחייכת אליי חיוך רחב. מתברר שלאחר שעות של צירים כואבים, החיוך מופיע
בזכות זריקת האפידורל שהיא קיבלה זה עתה. אשרי המרדים המושיע, ואשרי מי שהמציא את ההר־
דמה האפידורלית - המצאת המאה ממש. ברשימת התובנות שאציג כאן, הראשונה שבהן היא ההצעה
הכֵּנה לכל אם בישראל להופיע ללידת בתה רק לאחר ביקורו של המרדים.
גלגל חוזר בעולם, וזכינו לקבל את אותה מיילדת שיִילדה את היולדת עצמה לפני עשרים שנה.
הלידה מתקדמת לאיטה, ואני נהנית מקולו של מכשיר המוניטור שרושם ומשמיע את הדופק העו־
ברי התקין. אין מנגינה יפה יותר בעולם כולו. גם לריח המיוחד של חדר הלידה התגעגעתי, ריח כל
כך ממכר.
לפני שנים היה חדר הלידה מקום של קולות רמים, ולעיתים אף צעקות וצווחות ובכי. אולם מאז
המצאת האפידורל - שקט ושלווה שוררים בדרך כלל בחדר הלידה. הרדמה זו נמצאת בשימוש
שוטף כבר שנים רבות, והשימוש בה נרחב עד מאוד בניתוחים קטנים בכל הדיסציפלינות.
את זריקת האפידורל הראשונה בהיסטוריה בחדרי הלידה של בית חולים ’שערי צדק‘ זכיתי אני
לקבל. זה קרה לפני עשרים ושבע שנים, בלידת בני השלישי. החלטתי שבלי אפידורל הלידה פשוט
לא תוכל להתרחש. גיסי, פרופ‘ רפי קטן, ביקש עבורי מאחד מידידיו, מרדים בכיר במרכז הרפואי
הדסה עין כרם, שיבצע את הפעולה בלידה הצפויה ב‘שערי צדק‘. וכך בשלוש לפנות בוקר, לתדה־
מת המיילדות הוותיקות, צעד לעבר מיטתי רופא לא מוכר, ולאחר תיאום עם הצוות הרפואי ביצע
את ההרדמה הגואלת. התוצאה החיובית - לידה ללא כאבים - בלטה בשטח, ומאוד מצאה חן בעיני
המיילדות. לימים הובא אותו רופא לנהל את מחלקת ההרדמה, והכניס את ההרדמה האפידורלית
לשגרה במחלקות השונות של בית החולים, ובעיקר במחלקת היולדות. כך זכיתי גם בלידה הבאה,
שהיתה לידת תאומות, להרדמה אפידורלית, שכבר היתה למעשה עניין שגרתי בחדר הלידה.
במרפאתי אני נוהגת להמליץ על ההרדמה המקומית הזאת, שאינה מסוכנת כלל והופכת את
הלידה להכי טבעית בעולם. האישה בשליטה מלאה, אינה עסוקה בצירים הפוקדים אותה ובמאמץ
להתגבר על הכאב, והיא יכולה בנחת לגמור במהלך השעות שלפני הלידה עצמה את ספר התהילים,
להתפלל באותה הזדמנות גם על כל חברותיה ובני משפחתה, לפטפט עם בעלה ועם אימה תוך חיוך
רחב וליהנות מחוויה רוחנית אמיתית. הכאב בלידה אינו גזירה משמיים, ויש בכך משום חסד לבעל
ולאמא, שרואים רעיה ובת רגועה ושמחה המחכה לקבל מידי שמיים את המתנה החדשה המצפה
לה, ולא אישה כואבת, סובלת ומיוסרת.
אמנם יש נשים שהלידות שלהן קלות יחסית והן אינן זקוקות להרדמה. וכן ישנן נשים שהאפידורל
לא פעל אצלן ביעילות המיטבית או שחוו תופעות לוואי (שהן נדירות) כגון כאבי ראש קשים, ולכן
פחות ”מתחברות“ לעניין. אותן נשים עשויות ליהנות מנוכחותה הברוכה של ’דולה‘, מהרדמה בא־
מצעות מסכה, מטכניקות הרפיה, מישיבה על כדור או משימוש בג‘קוזי ועוד כיד הדמיון.
כמו כן, ביכולתה של ההרדמה האפידורלית למנוע גם טראומה אבהית. בהיותי בתפקיד נקראתי
לא פעם לחדר לידה כדי לטפל בבעלה של יולדת השוכב שרוע על הרצפה מעולף ולבן כסיד. אולם
האמת היא שרק לאחר שילדה בתי הגדולה הבנתי סוף סוף לליבו של הבעל, העומד ליד מיטת
אשתו הסובלת כשהוא חסר אונים. ממש ריחמתי עליו. הלידה הזו היתה בשבילי חוויה חזקה ביותר.
לאחר הלידה, בה ’לחצתי‘ יחד עם בתי במשך שלוש שעות, כאבו לי כל השרירים בגוף והגעתי
למסקנה שהגיע הזמן להקים בתי החלמה גם לאמא של היולדת.
ואם לדבר ברצינות, הציבור הדתי-לאומי לא מנצל מספיק את הפינוק החיוני שנקרא ’בית הח־
למה ליולדות‘. בציבור החרדי זהו עניין כמעט מובן מאליו - חופשה של כמה ימים בתנאֵי בית הב־
ראה ובזיל הזול לכל יולדת, שהיא מתנה מהקהילה ומהמשפחה לכבוד הלידה ולפני המאמץ הכרוך
בגידול התינוק החדש (ובדרך כלל גם אחיו הגדולים). בעבר תמכתי בהקמת בית החלמה ליולדות
באחד מיישובי השומרון שיהיה מותאם באופיו ובאווירה שבו לציבור הדתי-לאומי, אך בינתיים
הרעיון לא המריא. בצעירותי לא ניצלתי את האפשרות הזו. רק כמה ימים אחרי הלידה האחרונה
שלי, לעת זקנה, נסעתי ליומיים לבית החלמה ליולדות - אך בלי התינוק, שנשאר בטיפולם המסור
והמאומן של אביו ואחיותיו הגדולות. אני חושבת שבכך עשיתי היסטוריה. בן הזקונים שלי הוא
היחיד מבין ילדיי שסירב לינוק, ואפילו דחף אותי קלות כמה פעמים, כאילו רצה לומר: ’אמא‘לה,
את כבר זקנה מדי בשביל זה‘.
 אז לסיכום, משימתי הבאה היא להקים בית החלמה בשומרון עבור היולדות ואמותיהן

ואני אומרת את זה כאחת שילדה תמיד עם אפידורל.

היא כתבה את זה כחוויה סובייקטיבית- לא כהמלצה רפואית.

ובתור כזו- אני חותמת על כל מילה לשה (ובעיקר על הקטע עם בתי ההחלמה!)

רוצה זה לראות אותי מחייכת... תודה אז תחכי בחוץ עד שאלד...

כבר כמה לילות שאני לא ישנה, בציפייה לטלפון שיפקוד עליי להתייצב בחדר הלידה, כדי ללוות
את בתי השביעית בלידתה הצפויה בירושלים. והנה מגיע הצלצול המיוחל, ועוד בחסד, בתזמון
הנכון - בשעות הערב המוקדמות, בדיוק לאחר סיום עבודתי, והחשוב מכל - לאחר שבתי כבר
קיבלה זריקת אפידורל.
אני נכנסת למכונית, מודיעה לבעלי שאני נוסעת לירושלים, נכנסת לחניון בית החולים וחונה באזור
חניית הרופאים מתחת לבניין. אני ממהרת למעלית ומגיעה מתנשפת לחדר הלידה, כדי לפגוש את
בתי היקרה כשהיא מחייכת אליי חיוך רחב. מתברר שלאחר שעות של צירים כואבים, החיוך מופיע
בזכות זריקת האפידורל שהיא קיבלה זה עתה. אשרי המרדים המושיע, ואשרי מי שהמציא את ההר־
דמה האפידורלית - המצאת המאה ממש. ברשימת התובנות שאציג כאן, הראשונה שבהן היא ההצעה
הכֵּנה לכל אם בישראל להופיע ללידת בתה רק לאחר ביקורו של המרדים.
 

רבונו של עולם, אם את מחפשת לבוא מתי שנוח לך, ומה שנוח לך לראות, אל תבואי בכלל!!!

שעות של צירים כואבים לעבור לבד, ואז לבוא?

אין לי מה להגיד!!!

רק כמה ימים אחרי הלידה האחרונה
שלי, לעת זקנה, נסעתי ליומיים לבית החלמה ליולדות - אך בלי התינוק, שנשאר בטיפולם המסור
והמאומן של אביו ואחיותיו הגדולות.

פשוט חסרת מילים אני!!!

לא הקטע עם האפידורל - זה באמת שטויות.

אבל הלב נקרע על התינוק הקטן בשביל מה להביא ילד לעולם?!

כן, גם לי זה נשמע הזוי. כן, גם אני לא חולמת לעזוב את התינוק שלי בכזה גיל, ולו לשעה. וכן, בעצם העובדה שהיא פרסמה בעיתון דברים כה שנויים במחלוקת, היא חשפה את עצמה לאפשרות של ביקורת נוקבת.

א-ב-ל, למרות כל זאת אני לא רואה עניין לגנות את הכותבת על הבחירות שלה או לקרוע את הלב על התינוק.

נשים רבות נוסעות לבית החלמה, ושם ישנות, אוכלות וקוראות, ושלוש פעמים ביום (במשך יותר מיומיים, לעתים גם שבוע) מגיעות לבקר את התינוק בתינוקיה. יש בהן כאלה שואבות כדי שלא יעירו אותן בלילה (זה, כמובן, במקרה הטוב, שלא נותנים מטרנה...). ולא נהוג לומר שנקרע לנו הלב על התינוקות שלהן. אני לא יודעת אם לתינוקות-תינוקיה אלה טוב יותר מאשר לתינוקה (הלא-יונק, כזכור) של הכותבת, שנשאר מחובק בזרועות בני משפחתו האוהבים, שאני בטוחה שלא משו ממנו במשך כל היומיים.

ישנן גם נשים שמשאירות את התינוק בבית ההחלמה, ויוצאות לחתונה או שמחה אחרת קרובה, או לסידורים אחרים... גם על זה שמעתי.

וכל זה בלי להזכיר את הצינוקיה בבית הרפואה, שהיא נחשבת ל"מובן מאליו".

אם גם זה (תינוק בתינוקיה) נראה לכן הזוי וקורע-לב באותה מידה, אז טוב. אבל בואו נודה שזה עושה רושם קצת פחות דרמטי... ובואו נניח לכל אחת לעשות את בחירותיה, כאשר אנחנו יכולות לומר האם לדעתנו הדבר מומלץ או לא, אבל בלי ביקורת, בפרט כאשר עדיין לא זכינו ללדת 13 ילדים, כפי שהזכירה זקנת השבט.

נ.ב.

כן, אני יודעת שאני זו שהזכירה את המאמר, ושלא יכולתי להזכירו מבלי שתהיה בדבריי נימת ביקורת קצת יותר ממרומזת...

תארי לך שאחרי החתונה בעלך אומר לך: "טוב! אני יוצא עכשיו לירח דבש באיטליה. נתראה בעוד שבוע!".

איך תרגישי? לא יקרע לך הלב?

ואת עוד אישה בוגרת, שמבינה שבעלך עדיין חי וקיים, ועתיד לחזור אליך.

זה מזכיר לי ספר על חינוך ילדים (דווקא ספר אהוב עליי מאוד), שמשווה הולדת לאח לבעל שמכניס הביתה אישה שניה.

במקום ללחוץ על בלוטות הרגש עם כל מיני דוגמאות (גם אני יכולה לתת דוגמאות: תארי לך שאחרי החתונה בעלך אומר לך: "טוב! אני יוצא עכשיו למילואים ומשאיר אותך עם בעלך השני שכל כך אוהב אותך. נתראה בעוד יומיים!". ואת עוד אישה בוגרת, שמבינה מי זה בעלך האמיתי ומי לא) ולדון אנשים על הבחירות שלהם, אני מעדיפה להסתכל על זה בצורה שכלית ולהחליט מה מתאים לי ומה לא.

לעזוב תינוק ליומיים? בחיים לא. להשאיר אותו בתינוקיה? גם כן לא.

אז מה? אני לא אבוא בגלל זה למי שכן בוחרת להשאיר את התינוק בתינוקיה, ואספר לה שנקרע לי הלב על התינוק שלה.

ואני, גם על מי שהשאירה תינוק בתינוקייה וגם על מי שהשאירה אותו בבית ליומיים ייצבט לי הלב. לה עצמה בשיחה פרטית אני בחיים לא אגיד את זה, וזו חוצפה אדירה וחוסר רגישות בעיניי, ואני באמת ובתמים מלמדת זכות על הבחירות האלה (באמת!). אבל כשהיא חובשת כובע מקצועי ומפרסמת את בחירתה בטור לנשים - בעיניי זו ממש חובה להתקומם ולמחות ולהגיד - לא, לא ככה צריך להיות. אל תיקחו דוגמה.

אבל - שוב, בעיניי, אני לא יודעת האם זה יותר גרוע מאשר אילו היא היתה כותבת "נסעתי לבית החלמה, השארתי את התינוק בתינוקיה ובאתי לבקר אותו שם חמש פעמים ביום" (שימי לב, הגדלתי משלוש לחמש).

את כותבת שגם על זה ייצבט לך הלב, אבל אני די בטוחה שאילו היתה נכתבת הגירסה הנ"ל, לא היתה עליה כזו התנפלות.

לכן אני חושבת שאפשר להסתפק בהבעת דעה, ולהגיד משהו כמו "זה נשמע לי לא בריא לקשר שבין האם לתינוק", אין צורך להכניס את כל הרגשי הזה ו"להתקומם".

אגב, גם אני בלידה הראשונה בסופו של דבר קיבלתי אפידורל, וגם להנקה שאחריה באתי ב'ראש פתוח' והיא די כשלה, והגעתי למסקנות מאוד דומות לשלך, וזה שינה הכול בפעמים הבאות.

הכול כמובן במסגרת ההשתדלות, חשוב לא לשכוח שאנחנו נתונים בידי ה', אבל ההשתדלות אכן חשובה מאוד. בקיצור ממש מסכימה אתך.

  כן נכון , זה בעקבות הטור הזה ,  איך זכרת! אבל שמעתי את זה מעוד מישהי בתור לרופאה - ככה במילים האלו . נראה לי שטוב שיש את האופציה , כל עוד לא דוחפים לך את זה כשאת לא רוצה. 

קראתי אותו כשפורסם בבשבע ולא הבנתי מה נסגר איתה.

לבוא בראש פתוח

בלידה הראשונה רציתי מאוד ללדת טבעי, אבל, הלידה התעכבה והתעכבה עד שנתנו לי זרוז

אז כבר לא היה סיכוי שאלד ללא אפידורל

מה גם שהייתי מותשת וזה נתן לי את הפשרות לנוח לפני שלב הלחיצות

כנ"ל לגבי הלידה השניה, הייתי כבר כאובה ועייפה אז ביקשתי אפידורל

את סובלת מכאבי גב ? כרוני ? (לא בהריון מכובד כמובן ....

כי זה יכול להיות שיקול

אני לקחתי 3 לידות מתוך 5 וסבלתי שנה לאחר כל לידה מכאבי ראש וגב נוראיים

וההחלמה היתה יותר קשה לי אפילו שלקחתי רק מנה אחת בפתיחה של 7-9 ~

ברכ והצלחה בכל החלטה

אם אין לך בעיות מיוחדות (כאבי גב , טסיות נמוכות ...) תזרמי העיקר שהלידה תהיה בשמחה

ותזכרי הכי חשוב אם תכיני את עצמך נפשית וגופנית גם הכאב יהיה בהתאם

לא בטוח שלא יהיה אבל העוצמה מאוד מושפעת ממה שהאישה מרגישה

ואם אחרי כל זה תרגישי שאת צריכה את זה קחי

ובלידה הבאה תהיה בעלת נסיון ושיקול אישי

שמחתי לקרא את תגובתכן.. 

העשרתן בי ידע רב בנושא.

בע"ה בהמשך אדע מה לעשות. כפי שציינתן. 

שנזכה ללידות קלות ומהירות.

אני בעצם מסכימה שצריך לבוא בגישה שלא תמיד הכל קורה כמו שאנחנו רוצות וצריך לדעת לקבל כל מני תסריטים.

אבל בלידה הראשונה שלי באתי בערך בגישה כזאת,

עד כדי כך שלמרות שבעצם רציתי לידה בלי אפידורל וכו' בעצם לא התכוננתי לזה מספיק.

עשיתי איזה קורס וקראתי כל מני דברים באינטרנט אבל בעצם לא היתה לי תמיכה ותנאים לזה כ"כ.

בסופו של דבר לקחתי ואפידורל וזה אולי לא סוף העולם אבל ההרגשה שלי היתה של פיספוס שלא שעשיתי ממש ממש הכל כדי שזה לא יקרה.

זה נראה לי תלוי אפוי קצת אבל לדעתי לפעמים עדיף להיות סגורה על משהו. אלא אם כן באמת באמת לא אכפת לך איך זה יהיה.

לעשות הכנה טובה,שאם לא תספיקי,או אין מרדים וכו'..

איך להרפות,תנוחות נשימות ועוד.

גם אני הגעתי למסקנות שאת הגעת (אני דווקא הצלחתי להגיע למטרות שהצבתי לעצמי, ב"ה, בגלל שהלכתי בהחלטה שאני יודעת בדיוק מה שאני רוצה, ראש בקיר).

מצד שני, צריך לדעת שאנחנו לא מנהלות את העולם.

לכן, אני חושבת שהפרספקטיבה הנכונה היא:

אני מחליטה להגיע בגישה של "אני בלי אפידורל נקודה", ו"אני מניקה ושיתהפך העולם". יחד עם זאת, אני יודעת שרק ה' קובע מה יקרה בסוף, ואקבל באהבה מה שהוא יגזור עליי.

אבל לא - "אני רוצה בלי אפידורל אבל אם אני אראה שאני לא עומדת בזה אז..."

כל זה, כמובן, למי שבאמת מעוניינת בלידה ללא אפידורל.

מה שמאוד חשוב עבור מי שכן רוצה אפידורל, זה ההערה של כרובי:

חשוב ללמוד דרכי התמודדות עם כאב, ולהיות מוכנה לכך שאף אחד לא יכול להבטיח לך שתגיעי לבית הרפואה ותקבלי את ה"הוקוס פוקוס" שינטרל את הכאב!

כמו שmp7 ציינה - בארבע מתוך שלוש, כלומר למעלה ממחצית מהלידות שלה היא בכלל לא הספיקה לקבל אפידורל! ומתוך הלידות שבהן כן מספיקים לקבל, זה עדיין לא מבטיח "לידה ללא כאב". יש רבות שהאפידורל לא משפיע עליהן, או משפיע חלקית, או מפסיק להשפיע לקראת סוף הלידה - החלק הכי כואב...

וזה עוד לפני שמדברים עם הסיבוכים האפשריים. ואני לא מדברת על "אנשים שנשארו נכים מלקיחת אפידורל", כדברייך אמפי. מספיק שהתנוחה והשיתוק מביאים לצורך בואקום - סיבוך נפוץ מאוד, בשביל להתחרט על האפידורל. ומי מדבר על מצוקת עובר בעקבות אפידורל שמובילה לניתוח קיסרי ח"ו. זה לא קטלני ולא אסון, אבל גם לא נדיר ולא כדאי.

כמו סיבוך אפידורל - שלוש שעות של לחיצות! נשמע שהאפידורל לא אפשר ליולדת לשתף פעולה עם הצירים מי יודע מה... אז אף אחד לא יכתוב "צניחת רצפת אגן בגיל מבוגר" כאחד הסיבוכים האפשריים של אפידורל - אבל מסתבר שיש סיבות לכך שהתופעה הכאובה הזאת קורית לאחוז כה גבוה של נשים. שלוש שעות לחיצות זה נזק רציני לרצפת האגן )-:

פשוט כי הרואה אמרה לי שאת הכאב הגדול ארגיש בין כך ובין כך.

עקב מנטליות דרום אמריקאית - ילדתי עם זרוז (בכלל לא היה צורך כי היתה התפתחות יפה- אבל את זה רק היום אני מבינה) אז כאב , ומאוד-- אבל נגמר.

2 הלידות הבאות- היו בניתוח. לא הרגשתי כלום-- אבל ההתאוששות--- ארוכה ארוכה ארוכה...

ומה שתחליטי-- שיהיה בשעה טובה!

עד הלידה עצמה והזרימה שלה.

אני רציתי אפידוראל בכל הלידות- רק ב-3 מתוך 7 הספקתי.

עם אפידוראל הלידה הופכת להיות חוויה הרבה יותר נעימה,

מצד שני- בלידות בלי האפידוראל- חסכתי לפחות את הכמה ימים של כאב בגב (לא קריטי, אבל בכל זאת כאב אחד פחות)

הכי גרוע- לבוא סגורים על משהו ולהתאכזב.

פשוט לזרום.

ולגבי מי שהזהירה מפני הטשטוש-

זה מאוד אינדיבידואלי,

אחותי לקחה טשטוש 8 לידות- ונהנתה מכל רגע.

לגבי הסיכונים- אין סיכוי ללא סיכון.....

מצד שני- גם לעבור את הכביש זה דבר די מסוכן, ואני מכירה הרבה יותר אנשים שנשארו נכים מחציית כביש- מאשר מלקיחת אפידוראל......

לפעמים הלידה מגיעה למצב שאין לך עוד טיפת כוח ואת רק מתחננת לאפידורל ולפעמים לא

שמעתי באוזניים שלי ממישהי שהאפידורל השפיע עליה קשות :לידה זה כאבים שאתה לא יודע מה הם ואם תרגישי צורך תקחי אפידורל....

לא רוצה לומר איך הוא השפיע כדי לא להלחיץ ואגב זו התרשלות של הביה"ח....

שמעתי מחבר של המשפחה שלנו שיש לו כמה חברים מדענים שמנסים לפתח חומר הרדמה רק למקום עצמו ולא לכל הפלג התחתון של הגוף...

רק מה דרכם של מדענים וחוקים שהכל לוקח שנים...

אולי עוד 20 שנה הבנות שלנו תוכלנה ללדת בצורה אחרת

כשבראש מקבלים את הכאב כציר ללידה, כפתיחת השער לתינוק, ועסוקים בזה זה מקל מאוד על הכאב.

זה עבודה שעושים כל החיים בהתמודדות עם קשיים. גם כלפי ילדנו שיהיו בריאים. ללמוד וללמד שקושי מצמיח ומוליד חיים. ולא לברוח מהקושי כי מפסידים הרבה אוצרות בחיים.

כל זה לא סותר את זה שיש מצבים לאפידורל ובכי חשוב- לא להתאכזב מעצמך! אנחנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות.

הזדהתי עם כל מילה שכתבת. 

אני חושבת בע"ה ומתפללת לה' יתברך שיזכה אותי לחוות לידה טבעית ללא אפידורל וכמובן שתלווה עם הרבה שמחה בכי וצחוק... 

ולהאמין שהצלחתי לעבור את זה בשלום!

אני עובדת על חשיבה חיובית. 

מתקרבת לשבוע 30. כ"כ מתרגשת+ פרפרים בבטן!!! 

מחכה ליום המיוחל!!! 

תודה לכולן על התמיכה שמחתי כ"כ. 

שבת שלום ומבורך!! 

והתמודדות טובה גם אחרי הלידה,

שזה אותם הכלים בהתמודדות שונה.

לקחתי אפידורל, ב"ה לא היו שום בעיות ותופעות לוואי...

בהצלחה ולידה קלה!

לפעמים אנחנו כובלים את עצמנו עם התוכניות שלנו.. צריך לזכור שהלידה היא מה'! ואנחנו לא יכולים לצפות את הזמן שהיא תיקח, ואת עוצמת הצירים, והדבר הגרוע ביותר הוא להצטער על על דברים שעשינו. אני חושבת שצריך לבוא ברצון ללידה ובראש פתוח לקבל את התוכניות של הקב"ה לגבי. ולעיתים הדבר הטוב בשבילי הוא ללדת לידה טבעית,  כשזה מתוך שמחה, ולעיתים הדבר הטוב הוא לקחת אפידורל, כשאת מותשת ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהכאב, פתאום יש מרווח נשימה להתרגש מהלידה עצמה, להתפלל...  והדבר הכי חשוב הוא לזכור שמטרת הלידה הוא להוציא את התינוק לאויר העולם בבריאות. שמעתי ממיילדת על זוג שהגיע ללדת עם תוכניות ללידה טבעית, אך היתה מצוקה עוברית, ונאלצו לבצע וואקום. ב"ה התינוקת שלמה ובריאה, אך הזוג היה מאוכזב כולו על שהלידה לא הלכה כמתוכנן. אז בנות, פרופורציות!! בשעה טובה!

אם תספיקי... אני לא הספקתי בלידה הראשונה ב"ה ואני שמחה מאוד כי לי היה טוב בלי.
בלידה השניה (שלא היתה קשה יחסית) קיבלתי והיא היתה פחות טובה מהראשונה בה לא קיבלתי.
מאז היו עוד 3 לידות בהן לא לקחתי וטוב שכך.
יכול להיות שמישהי אחרת תגיד לך שלה היה טוב.
זה מאוד אישי לכל אחת.

ילדתי 2 לידות עם אפידורל ועכשיו לפני הלידה השלישית אני לא מתכוונת לוותר עליו אמא שלי הייתה איתי בלידות אחרי שילדה 10 לידות בלי אפידורל ואמרה לי "ילדת כמו מלכה ואפילו עם חיוך" איך המורה שלי אומרת?"בורא פרי אפידורל"!!

מצטרפת לכל מילה ומילה.

בקורס הכנה המיילדת אמרה שכששאלו את הרב אלישיב על האפידורל הוא אמר כך:

היום יש כ"כ הרבה צער ההריון, צער הלידה וצער הגידול.

אם יש אפשרות למזער את צער הלידה, למה לא???

אני בלידה השניה הגעתי עם טיפה כאבים בפתיחה 6 ב"ה וישר לקחתי אפידורל.

רק לדמיין ללדת בלי.. בררר....

נשמע לי מצחיק שהיו לך טיפה כאבים בפתיחה 6, ואת לא יכולה לדמיין איך זה ללדת בלי.

ועד שהתינוק בידיים אצלי הוא כמה שעות..

אני לא מדמיינת את עצמי חווה אותו ללא אפידורל

אין מצב שהאפידורל מאריך לך את הלידה?זה היה כך גם בלי אפידורל?

אני לא בטוחה שזה בשבילי

ולכן אי אפשר לעזור לגוף להתקדם.

זה ידוע שאפידורל מעכב. היולדת לא משתפת פעולה באותה המידה.

ברגע שמשכיבים על מיטה זה באמת בלתי נסבל הצירים.לא חייבים להסכים לשכב. 

אפשר לבקש מוניטור בעמידה או ישיבה ולזוז בזמן ציר ואז לא חייבית את האפידורל.

ב"ה שלוש לידות בלי הרדמה.

כדאי לנסות עם הכנה נפשית מתאימה ועצות מעשיות איך נושאים את הכאב.

של הלידה.. אז איך נשים בסוף יולדות? 

וחוץ מיזה נראה לי שלידה טבעית היא נותנת יותר תחושה של: 'איזה גיבורה אני!! ילדתי בלי הרדמה טישטוש ואפידורל!!' זה עושה אותך אישה חזקה. 

רק השאלה היא.. מה באמת יקרה במהלך הלידה... ולפעמים אני תוהה לעצמי.. 'אבל, איך הנשים של פעם ילדו? איך סבתא ואימי ילדו? היה אז אפידורל?? לא!! אבל ילדו בסוף.. עם כאבים... זה בטוח..'

אז אם לאפידורל יש גם חיסרונות שעלולים לסכן בעתיד צריך לחשוב פעמיים לפני שלוקחים ולסבול כאבים..

(נשים, עוד חודשיים וזה מגיע גם אליי.. מתפללת שהכל יעבור בשלום. הכי חשוב שאני באה ללידה עם המון שמחה!! וכמו שציינה אחת הנשים כאן.. כל ציר מקדם אותי ללידה הקרובה.. וכל ציר נוסף מביא לי חיים לעולם.. זה סה"כ הבן שלי/ או הבת שלי לבוא לקראתם בשמחה..) <<<מנסה לשדר לעצמי מחשבות חיוביות.. 

אני דולה במקצועי. אני לא פוסלת אפידורל אנחנו בימות המשיח אנחנו לא צריכות ללדת בצער.האפידורל הוא באמת חוויה טובה שאת מקבלת אותו את פשוט נרגעת וגם הגוף מרפה. לקחתי אפידורל עם פתיחה של 5 הלכתי לישון והתעוררתי ללחיצות. היה מדהים קיבלתי את בני בחיוך ענק.יש נשים שמגיעות ללידה בהחלטה שהולכים על טבעי אבל שמתחילה לידה הצרחות אימה שלהם מגיעות עד לכניסה לבית חולים "הם רוצות להיות גיבורות, ללדת טבעי". איששית שמעתי לידות כאלה שהמיילדות העיפו את כולם מהמחלקה."תוציאו אותו ממני", ועוד צרחות בסיגנון"אני רוצה ללכת הביתה""אני רוצה ניתוח..." . לא רק שהם הלחיצו את עצמם ואת הסובבים אותם אלא גם את היולדות האחרות(אותי לדוגמא) הרגשתי שהלב יורד לי לתחתונים(לידה ראשונה).אמא שלי בלידה שביעית נתקעה שבוע בגלל נערה אתיופית שילדה. אז למה לעולל את זה לעצמך???אם תבוא אלי מישהי ותגידלי שהיא הולכת על טבעי אני אתמוך בה לאורך כל הדרך אבל אם אני יראה שהיא סובלת ממש אני יציע לה לקחת אפידורל.

לאחרונה התחלתי להרגיש ממש כופרת שאני לוקחת אפידורל בידיעה ברורה.

עוד מהרגע שאני נכנסת לבית החולים אני מעדכנת את השומר שיקרא למרדים.

לקחתי אפידורל בלידה אחת מתוך ארבע, והיה לי מצויין איתו, אבל אין ספק שאפידורל זאת התערבות רצינית בלידה.

במקום ללדת כמו שהגוף יודע, פתאום מדביקים לי סלוטייפ על הגב, מרדימים ותוקעים לי מחט עד הונלולו.

יגידו מה שיגידו, זה לא הטבע, ולכן לא מפליא אותי שיש להתערבות הזו תופעות לוואי לא פעם.

ולא לקחת אפידורל זה לא רק בשביל להיות 'גיבורה',

ואישית, בשלוש הלידות שילדתי טבעי, אף אחד לא שמע אותי צורחת.

שאפידורל, הוא רק מקל על היולדת שלא תסבול במהלך הלידה. 

ואחת שיולדת בלי אפידורל פשוט יולדת כמו שהגוף שלה יודע ללדת, ואם יודעים ללדת בגישה נכונה ונשימות נכונות אז דרך זה היא מקלה על עצמה את הכאבים.

(איך שקראתי כאן שלכל אחת האפידורל משפיע שונה על כל יולדת.. )  

העובדה שיולדת מחליטה שהיא רוצה ללדת עם אפידורל ולא לסבול, עדיין לא מבטיחה שהיא אכן תקבל אפידורל, ושהוא אכן ישפיע, ושהוא אכן יגרום לה לסבול פחות.

לכן, בכל מקרה כדאי מאוד לכל אחת להתכונן להתמודדות עם הכאבים, ולדעת שמהלך הלידה כולו הוא בידי שמיים.

אישה שצורחת בזמן הלידה, זה סימן שהיא עשתה טעות בכך שהיא יולדת טבעי? את חושבת שמי שצורחת, מצטערת אחר כך שהיא ילדה בלי אפידורל? (אם בכלל זה היה מבחירתה...)

בכל הדורות נשים צעקו וזעקו כשישבו על המשבר. ככה נראית לידה.

אני באמת מצטערת בשבילך שהצעקות מפחידות אותך, וגם בשביל אמא שלך שנתקעה לה הלידה (?) בגלל מישהי שצעקה.

נראה לי שכדאי לך להגיע עם אטמי אזניים ללידה, ואם זה לא עוזר - תשקלי ללדת בבית, זה יכול לפתור לך את הבעיה.

נ.ב.

סליחה על הנימה... אני בדרך כלל לא כזאת.

רק שהיכולת של האישה והצורך שלה לדחוף קטנים יותר,

מה שגורם ליותר לידות מכשירניות סטטיסטית.ועלול לגרום למצוקה.

אי אפשר להתעלם מזה.

ולא צריך לסבול כאבים ולהיות מסכנה. זה הענין -בלי מסכנות. לנסות לשאת את הכאב ולתת לו משמעות,

סופסוף את מלווה את התינוק שלך החוצה, זה מעבר ומעברים הם מקומות שצר יותר בהם.

זה לא התחושה של להיות גיבורה אלא זה הטבע וככה זה וכנראה שה' שולח כוחות מתאימים. צריך להתכוונן לתדר.

שלום רות. בשעה טובה ולידה בריאה. הנכון בעיני הוא לא לשלול ולא להגיע עם החלטה חד משמעית. עדיף כמה שיותר בלי אפידורל כך הלידה יכולה להתקדם מהר יותר עם תרגילים נכונים. אבל אם הכאבים הם חזקים ביותר ואת מרגישה כבר קושי גדול אז כדאי לקחת. לי ברוך ה' יש 2 בנות בלידה הראשונה לקחתי אפידורל לאחר זירוז ולמעלה מ10 שעות צירים כך יכלתי ללדת ולנוח ופחות לכאוב. בלידה השניה שהיתה מהירה ברוך ה', לא הספקתי לקחת אפידורל הלידה היתה כואבת אבל אחריה הרגשתי מעולה.. בקיצור לא להינעל. והכי חשוב רגעי הלידה ממש קישור נפלא אל מקור הקודש.

לפעמים כשמתקשרים יש תורים שמתפנים/ מגיע מישהו חדש ועדיין יש לו תורים ביומן.

לגבי פרטי או לא מניחה שתלוי במקרה, אם כן תמצאו תור בקרוב אפשר להתחיל בקופה ולעבור או לחזק בפרטי.

בהצלחה!

צריך להתקשר להציק להם ועדיף לבוא פיזית

אם לא אתם יכולים לחכות גם שנה 

פתאום באופן מפתיע התפנה תור...אחרי המתנה של שנה++

רק זה מה שעוזר

כל תור בכל תחום, אם אין בזמינות של 3 חודשים, אני פונה לפניות הציבור והופ יש תור.

יכול להיות שזה עניין של חודשיים שלוש, שאז עדיף לכם לחכות או שנה שאז כדאי כן לטפל

לגבי אם מתפנה באמצע הטיפול- הייתי אומרת שכן רק בגלל הכסף🤭 זה עולה הון וזה סדרת טיפולים, לא אחד...

הייתי מחכה לקופה.

אולי הולכת לפרטית רק כדי לקבל קצת טיפים איך לעבוד איתה בבית אבל לא הייתי עושה סדרה שלמה.

אם היא הייתה בת שנתיים ושבע זה היה אחרת.

טוב שאתם על זה מוקדם, אבל זה מה שמאפשר להמתין עוד קצת לקופה.

אבל כן כדאי להתקשר ללחוץ.

אם עד גיל שנתיים לא יכניסו אותה אז הייתי חושבת על פרטי.

תציקי, תגידי שהיא קטנה וכו'.

אולי שווה ללכת פרטי למפגש שניים לקבלת הדרכה בינתיים.

לא חושבת שיש טעם ללכת למפגשי הדרכה בודדים, כי בעיקרון אני יודעת את הטיפים שנוהגים לומר במקרים כאלו. אבל בפועל אני לא מצליחה לקדם אותה, וכנראה אין ברירה אלא ללכת לאשת מקצוע.

אני יודעת שהיא יחסית צעירה, אבל דווקא בגלל הניסיונות הקודמים שלנו בתחום אני לא רוצה בכלל לחכות... (בעיקר כדי שאם זה מצביע על משהו מעבר - שנזהה את זה מוקדם ונתחיל לעבוד בהתאם...)

אני לא ממליצה למהר בגיל הזה

בגלל שיש לכם ילדים עם אוטיזם והועלתה שאלה של תקשורת, כן כדאי להתחיל טיפול. אהל זה לא שמשהו יקרה אם תחכו לגיל שנתיים

כדאי לנסות ללחוץ על הקופה ולנופף בשאלת התקשורת כדי שיתנו לה קדימות

התייעצנו עם מדריכת ההורים שלנו על כך (מומחית באוטיזם), והיא אמרה לנו שכדאי כבר להתחיל טיפול, אף שמהתיאורים שלנו את הקטנה היא אמרה שזה לא נשמע אוטיזם. (אני עדיין חוששת... אולי לאו דווקא מאוטיזם, אבל כן מאיזושהי לקות)

בכל אופן, בעיקרון באבחון שעשו לה סיפרתי על האחים שלה. אבל כנראה שאני צריכה להזכיר את זה...

שלא מציק...

כלומר יש תור אבל מספיק שפספסת שיחה ועברו הלאה. כן תגידי על הגיל ועל האוטיזם בבית. בגדול כן מקדמים קטנטנים. 

שאם אין תורים ב4 חודשים את יכולה ללכת לפרטי ולקבל החזר מהקופה

תבדקי אצלך בהתפתחות הילד, אני קיבלתי ככה החזר על 15 מפגשים לדעתח

ואם לא כך הם חייבים לאשר לכם החזר על קלינאית תקשורת פרטית.

אז בבקשה תפני לנציגת קשרי לקוחות-תפקידה לעזור לך ולזרז תהליכים

ואם זכור לי נכון ואת בלאומית- כדאי להתקשר לטרופמלדור-למרכז התפתחות הילד הראשי,

שם יש את האחראית על הקלינאיות תקשורת, אני לא מצליחה להיזכר בשמה. היא אמורה לאשר את ההחזר על טיפול פרטי או לזרז טיפול בקופה.

ואני לא אחת שאנסה להתחיל להזיז הרים🙈

אתקשר להתפתחות הילד אצלנו ואנסה קצת להיות תקיפה. נראה אם אצליח...

מנהל הסניף, מנהל איזור, שירות לקוחות של הקופה, וכל מייל של בכיר שאת מוצאת באתר.

אפילו אפשר לתזמן מיילים, שישלח כל בוקר ב9 נגיד.

מתישהו הם יתייאשו ויסדרו לך תור רק בשביל לא לקבל את המייל הזה כל בוקר.. 

אם לצאת מאזור הנוחות או לשלם לפרטי או להמתין.

וכל החלטה פה היא לגיטימית. 

המזכירה אמרה שאין סיכוי שהתפנה תור, כי יש כאלה שכבר מחכים שנה לתור שיתפנה.

גם כשאמרתי שיש לה אחים על הרצף - היא אמרה שזה לא משנה לקדימות.

הציעה לי לנסות לפנות למרפאות אחרות (של כללית או כאלה שבהסדר עם כללית).

אבל האמת שאין לי כוח לנסוע בשביל זה... כשנסעתי איתה לפיזיותרפיה (שאת זה אין בהתפתחות הילד במרפאה שלנו) זה היה לי מתיש נורא, וכך גם בעבר כשנסעתי עם הילדים לטיפולים. (וזה מסוג הטיפולים שעדיף שאני אלך ולא בעלי)

אז נראה לי שכן נלך בפרטי וזהו... (המזכירה אמרה שמתחת לגיל 6 אין החזרים🤷‍♀️)

ממש מבאס אותי שבגילי עדיין יש לי חצ'קונים

אני מנסה לשים כל מיני מסכות.

לא ממש עוזר, אבל אני לפחות מרגישה שאני משקיעה בעצמי😅

המון המון שוקולד. חיה על שוקולד בהגזמה..

ולכן מוזר לי שזה יהיה קשור אצלי לשוקולד

כי אז איך יש ימים שאני ממש עם פנים חלקות? 😅

ועוד לקחתי בשנות התיכון ריקוטן, ועדיין היה לי, במיוחד בהריונות.

התחלתי ללכת לפני כשנה לקוסמטיקאית באופן קבוע. והכל השתפר פלאים.

חייבת לומר שהייתי סקפטית, במיוחד שהרגשתי שהיא "דוחפת" לי מוצרים יקרים.

המוצרים אכן יקרים אבל אני משתמשת אדוקה בקביעות וזה ממש שעוזר.

מה שהבנתי זה שלא עוזר לנסות ניסוי וטעיה עם כל המוצרים שיש בשוק. חבל על הכסף. צריך אבחון מדוייק.

עכשיו אני בהריון וטפו טפו בינתיים לא צץ כלום.

שנראלי ממש מאבחנת...

נתת לי רעיון. עכשיו מתלבטת אם יש לי מספיק כסף לזה חחח 🤣

ותגיעי לרופא עם תמונות 🙂

בתקופות עם שיבושים הורמונליים זה ממש החמיר.

וגם כיום סביב הווסת תמיד יש יותר.

מאוד עזרו לי מוצרי פנים איכותיים כמו שכתבה @שיר הרוח 

אצלי ספציפית בעיקר פילינג לעור, איכותי ויקר אבל עושה את העבודה.

יש הרבה פחות פצעים וגם כשיש מתרפאים מהר.

לדעתי שווה להשקיע בזה.

(וגם רקוטן, לקחתי בבחרותי. עזר לי מאוד מאוד מאוד. אומנם חזר אחרי כמה שנים אבל לפחות כמה שנים נהניתי בלי)

תודה על התשובה ❤️ צריכה הרבה אומץ כדי להעז לקנות ולנסות על עיוור...

פעם חשבתי שגם אצלי זה הורמונלי ומתחזק סביב הווסת -

היום אני רואה שזה אכן כך אבל זה גם לגמרי מתחזק פתאום בלי קשר לכלום, גם בשבועיים שאחרי... אז כבר מבולבלת מזה ממש

ממליצה ללכת לאנדוקרינולוג לאבחון (עושים בדיקות דם סביב המחזור)

אפשר לאזן ממש בקלות עם כדורים

ואם את בכל מקרה רוצה למנוע אז פשוט צריך לבדוק מה בדיוק צריך לאזן

מניסיון- רופאי נשים/עור לא ממש מבינים בזה (כשזה הורמונלי)

אני לקחתי רקאוטן בגיל 18 וזה ממש שינה לי את החיים

מגיל 11-18 ניסיתי הכללללללל

לא אכלתי שוקולד, חלבי, מטוגן, סוכר וכו' וזה אכן עזר אבל עדיין היה גרוע ממש

כל המשחות ו אנטיביוטיקות וכו' עד שלקחתי ריקאוטן

לא אומרת לך לקחת אבל לי זה עשה פלאים 

מסוכן מאוד מאוד להיכנס איתו להיריון (בעיות חריפות לעובר)

וכדאי גם לחכות כמה חודשים אחרי סוף הטיפול

אז שיקול משמעותי.

אנטיביוטיקה לזה ניסית? לי לא עזר אבל לחלק עוזר. והרבה פחות מגביל מבחינת פוריות וילודה

וגם לי יש בתקופות הורמונליות כאלו או אחרות..וזה סיוט.

חברה קוסמטיקאית אמרה לי שיש מה לעשות... אבל לא הלכתי לטיפול פנים...

עוד לא עם חמישה ילדים😉 אבל עדיין סובלת מפצעים.

ההבדל הוא שבתור נערה באמת לקחתי קיורטן, למשך קצת יותר משנה. זה בהחלט עזר ממש. המצב שלי לפני היה קשה מאוד ואחרי שנה עם כדורים העור שלי היה חלק כאילו לא היו לי בכלל. ואז אחרי שנתיים התחילו לחזור בהדרגה..

אז גם נשארתי עם כתמים של זכר לעובדה שלקחתי כדורים וגם חזרו לי פצעים, אמנם לא באותה רמה אבל בהחלט נוכחים.

הייתרון הוא שיש לי כמה תמונות יפות מסוף התיכון (:

בחצי שנה האחרונה אני מנסה מוצרים של חברת  kiehls ודי מרוצה. באופן כללי מרגישה שהפנים מאוזנות ונעימות יותר והפצעים מתרפאים בקלות יותר, ממליצה לבדוק.

הייתה התפרצות של אקנה בעקבות הפסקת גלולות.

מה שעזר לי כרדע זה להפחית מוצרי חלב

ממש ראיתי שיפור מיידי

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

מנהלת המעון הסכימה איתי ואמרה שאני לא אתייחס

והיא מסדרת עכשיו את העניינים...

אבל למשל אתמול מהגינה

לידו עמד ילד שהיה גדול ממנו

 נתן לו דחיפה 

הילד כמובן בכה וברח

והוא היה בהלם התחיל לרדוף אחריו ולבכות...

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

דבר ראשון, לחפש חברות! זה לא קל, אבל חשוב, גם בלי קשר למילואים. אתם במקום חדש? גם חברות מהעבר שאפשר להיות בקשר טלפוני זה טוב.

יש לכם קבוצות מגוייסות באיזור? שווה לבדוק. יכולה למצוא עוד נשים בסטטוס שלך ולייצור חברויות חדשות.

תנסי לחשוב מה הזמן שאת מרגישה הכי את הבדידות ותנסי להכניס לך משהו קבוע.  אולי חוג? חדר כושר? בריכה?

אני אישית אוהבת מאוד לראות סדרות, ודווקא המילואים זה זמן מצויין מבחינתי לעשות בינג'ים (כשיש לי כוח וזמן, אחרי שאני מנסה קצת לאפס את הבית)

איך את עם אומנות? לייצור דברים? אפשר ללמוד באינטרנט כל מיני דברים ממש יפים. ויש גם כל מיני ערכות מוכנות של צביעה לפי מספרים או הדבקת יהלומים שאפשר להוציא מהם תוצרים מדהימים ואישיים.

פאזלים😉

ולפעמים סתם לצאת החוצה, לראות אנשים אחרים, לראות עולם יכול ממש להפיג את הבדידות.

יש לך תחביב כלשהו? משהו שאת אוהבת לעשות לבד ופחות מגיעה אליו?

זאת הזדמנות...

לקרוא, ללמוד, לעשות פאזל או משהו אומנותי, לאפות משהו מיוחד, ספורט (אפשר גם לבד בבית), לקחת איזה פרויקט ולאתגר את עצמך לגמור אותו (למשל עיצוב אלבום).

עוד דבר שעזר לי לפעמים זה לדאוג לאחרים. במקום לטבוע במסכנות של עצמי, לחשוב על אחרים. אפילו משהו קטן כמו לשלוח הודעת התעיינות לחברה מגויסת עזר לי להרים את עצמי מדי פעם.

ובסוף, אחרי הכל, רק מחכה שיגמר...

אין ספק שמעדיפה אותו איתי בבית.

חיבוק ותודה לך!

אני אוהבת לקרוא, וקוראת מלא כשהוא במילואים, במיוחד בתקופות לחוצות יותר רגשית..

גם סדרה שאת אוהבת זה אחלה, אם זאת לא פעילות זוגית עבורכם

אפיה

שאפשר גם סתם להתבטל.. לגמרי מקובל 💜

נתתן מלא רעיונות טובים! אנסה למצוא לי תחביב לשעות הערב אחרי שהקטן הולך לישון שיעביר לי את הזמן וההרגשה.

אלופות כולכן❤️

מבינה לליבך,חיבוק 🤗

אמנם בעלי לא במילואים, הוא בקבע

במלחמה לא הייתה לנו אופציה לכלום והיינו יחד אני והילדים בבית סגורים ומסוגרים ,מדיי פעם היו חלק אצל סבתא.. עד שבעלי היה חוזר מאוחר מאוד מאוד ולפעמים גם נשאר לישון  .יכולה להבין על מה את מדברת ועל הקושי שלא משנה מה יביאו ויעזרו לך,את פשוט רק רוצה אותו בחזרה.

עכשיו המצב קצת שונה כי כרגע אין מלחמה ברוב המדינה חוץ מהצפון והכל כאילו"חזר להתנהל רגיל" כמה עצוב הניתוק הזה ד.א.

אז זה נותן יותר אופציות ,לא יודעת איפה את גרה

אבל אם לא מהצפון אפשר יותר לצאת ולעשות דברים, אם לבד ואם יחד עם הילדים..

אני הייתי לוקחת את הילדים לסרט ילדים נחמד בקולנוע, יוצאת עם אחות/אמא או כל אחת מהמשפחה  לבית קפה להעביר חוויות. יש אולי חוגים לנשים באיזורך?

אני יודעת שלא באמת משהו מנחם אלא יותר מקלקיליה אווירה . אבל תזכרי שזה זמני. והוא יחזור והכל יחזור למקומו.

❤️

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

חיבוק.

מכירה מקרוב את הפחדים והתחושה.

כל כך הרבה פעמים משהו פתאום מתפקשש, הפעילות נדחת, הם במקום בלי קליטה יותר זמן משתכננו, נגמרה הסוללה... הפלאפון פתאום שבק חיים.

תעדכני, אנחנו איתך.

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.

בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.

ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.

בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.

ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.

הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.

זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.

אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!

קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.

אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי

פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.

אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .

רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול

וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.

וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..

צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך

וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה

חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא 

במצבים כאלה... וגם לא רק כמובן

הפתרון הכי טוב זה להתפלל. ככה בפשטות מהלב, לה'.

לספר לו שכבר אין לך כח

שזה מתיש ושוחק וגומר

ובאלך כבר בעל. אמיתי חי ומוביל.

ומה קורה כבר....

ויאללה שיעשה לכם נס. מה זה בשבילו.

שבעלך יראה את היופי של החיים ויתעורר בו החשק לחיות.

ופשוט תספרי לו כמה זה קשה ונורא וסיוט. ותבכי את החיים.... וגם תבקשי ממנו כל מה שבאלך.

יד ה' לא תקצר.

שיתפתי פה לפני כמה זמן על קושי מאוד גדול שהיה חי עם בעלי ואני הייתי בטוחה שהוא ואני בדיכאון כל אחד מהכיוון שלו. בטוחה! ואני בנאדם כל כך לא דכאוני... אבל לא הפסקתי לבכות. והוא לא הפסיק להיות עצבני ומעצבן... וה' שלח לי באופן הכיייי לא צפוי מישהו שדיבר איצו ונתן לו איזה ספר לקרוא שעשה לו ולי טוב... אז יש עוד עבודה ברור. אבל ה' נתן לי ולו חתיכת חבל הצלה..

יד ה' לא תקצר!

אבל גם השנה שאני בבית בעיקרון ועובדת באיזה משהו בקטנה מצליחים לחסוך ב"ה.

איך?

א. סיעתא דישמיא. לא יודעת להסביר

ב. לנסות לצמצם הוצאות זה אפשרי אבל די קשה, לפעמים עדיף לנסות להגדיל הכנסות. אני לא יודעת במה אתם עובדים, אבל אולי אפשר לבדוק עלייה בשכר שלכם (במקום העבודה הנוכחי או במעבר לאחר), אפשרות להוסיף עוד עבודה קטנה- למשל בעלי עובד פעם בשבוע בתור מרצה ליהדות בתכנית לסטודנטים לא דתיים. זה מכניס עוד איזה סכום בחודש

ג. אני חושבת שסך הכל חיי היום יופ שלנו מאד פשוטים. הקניות בסופר הם בעיקר של מוצרי בסיס. לא קונה חטיפים, ממתקים, אוכל מוכן קפוא (כמו שניצלים, טבעולים וכאלה)

בגדים לילדים בעיקר מקבלת ממשפחה, חברות וכו ומשלימה מה שצריך

הילדים עוד קטנים אז אין חוגים בינתיים

גרים במקום די יקר אבל מסתפקים בדירת 3 חדרים ובעל בית שב"ה ממש השאיר מחיר הוגן ולא העלה..

לא יודעת, אלו הדברים שעולים לי שעוזרים לנו, לא יודעת אם זה עוזר

על סעייתא דשמייא

גם שבנטו הרווחנו חצי חיינו כמעט כמו עכשיו שזה הזוי

כרגע אין איך להגדיל הכנסות

גם ככה שנינו במשרה מלאה+נסיעות וזה קשוח ממש

אנחנו ב"ה מרוויחים טוב רק שההוצאות  גבוהות ממש

אולי יכולים לצמצם קצת אוכל שקונים או עזרה הניקיון אבל בגלל ששנינו עובדים משרה מלאה אני מרגישה שקורסת בלי זה 

שכשעובדים יותר מידי מאד קשה לחסוך

כי נמצאים על הקצה, ואין אורך רוח

וגם באמת הצרכים מתרבים (מסגרות - צהרונים, מיקור חוץ לכל מיני דברים).

אין לי איזה פתרון קסם

אצלי אין מצב שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית, זה נראה לי טירוף..

וחוץ מזה שבגלל שב"ה יש הכנסה טובה אז לא מקבלים שום הנחות אז עכשיו רק מעונות עולה לי הון וחייבת צהרון חושבים על עוד רכב כי באמת לא מסתדרים.

בתכלס אם אני יעבוד חצי משרה נראה לי ניהיה באותו מקום...( אמן שאמצא משרה ככה, בתחום שלי זה ממש לא מצוי )

כמה המלצות יש לי:

1. הוראות קבע לחיסכון. קבועות. להתחיל בקטן ולהגדיל.

2. שקודם תגיע המשכורת ואח"כ ההוצאות.

כלומר משכורת נכנסת ב- 01 או ב- 10 לחודש. ההוצאות באשראי ירדו ב- 02 לחודש שאח"כ.

זה מאוד קשה אם כרגע המצב הוא משכורת ב01 וב- 02 האשראי. כי זה בעצם לחסוך משכורת שלימה. אבל בתכנית של כמה חודשים קדימה זה אפשרי.

3. להפריש כסף לחיסכון לפני ההוצאות ואז להחליט כמה כסף משאירים להוצאות ולעקוב אחרי זה.

אני פשוט קונה הרבה פחות בגדים ומשקיעה בשוק ההון את מה שלא קניתי בו בגדים.

מה אני צריכה 50 שמלות בארון?!

אנחנו בכללי מצמצמים כמה שאפשר, חוסכים לילדים

חוץ ממה שהמדינה מפרישה לכל ילד עד גיל 18 + השלמנו עוד סכום נראה לי ל100 לכל אחד

לא מצליחים

קשה מאוד עם משפחה גדולה

הוצאות גדולות הכנסות גדולות

באמת צריך לעבוד בזה כמו שכתבו לפניי

לצמצם ככל האפשר על מה שלא חייב

כי צריך לבדוק עוד נתונים של הכנסות הוצאות

גודל משפחה, גילאי הילדים (למרות שילדים גדולים אלו הוצאות אחרות מקטנים לא משנה מה גודל המשפחה..)

הוצאות קבועות שלא ניתן לשחק איתן

אבל באמת השאיפה לבדוק האם ניתן לצמצם או להגדיל הכנסה או שניהם כמובן...

אנחנו ראינו שכשעושים הו"ק ישר אחרי המשכורות של סכום לחיסכון והשקעה

נצליח להתנהל עם מה שנשאר

אם לא, נתנהל עם הכל. אם רואים בחשבון 10, נוציא 10... 

בנוסף אנחנו עושים כמעט אך ורק קניות אינטרנטיות ככה שמאוד עוקבים אחרי כמה מוציאים וגם לא מתפתים להוציא יותר וגם- יכולים להגדיר תקציב שלא עוברים אותו ואם חורגים להוריד מה שלא רוצים

ממליצה ממש. חוסך זמן וגם כסף

נראה לי אתן צודקות לגבי ההוראת קבע לחיסכון

כי כדרורים את הכסף יותר קל להפריז 

קודם כל זה באמת עניין של תקופות, מתי שאני "על זה" אז מצליחה לחסוך יותר (אני הקניינית הראשית בבית חח אז כמות ההוצאות תלויה בי).

ההכנסה אצלינו מאד תנודתית וגם ההוצאות אז קשה לשים סכום מדוייק כל חודש שאותו רוצים לחסוך.

ב"ה מרוויחים טוב אבל באמת ההוצאות על מעון וצהרונים הם מטורפות כי אין שום הנחה.

לאחרונה בתקופת מילואים אני מתמקדת בשפיות ולא בחיסכון וההוצאות בהתאם.

יש לנו רייזאפ אז אני רואה כל הוצאה ולפעמים אני בשוק בסוף חודש מכמות ההוצאות.

כנראה שלא עזרתי

לא פירטת מה ההוצאות המטורפות, אבל אצלינו ההוצאה הכי גדולה היא מעון (2 ילדים) אח''כ שכ"ד וחשבונות. יש גם הוצאות רכב (ביטוח+דלק+תיקונים).

אחרי כל אלו אין עוד הרבה הוצאות. קניות אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים וזהו בערך... לא קונה בגדים כמעט בכלל, בטח לא ברמה שזה נחשב "הוצאות".

אני עובדת משרה חלקית ובעלי משרה מלאה

קיצור באמת נראה לי השאלה היא על מה ההוצאות המטורפות ואם יש דרך לצמצם בהם... זה עניין מאוד אישי 

בגדול כדאי לחסוך כמה שיותר מוקדם.

בקטן, אם כמה שעות עזרה בניקיון בתשלום בשבוע עוזר לך להיות אמא יותר שפויה ועם נחת לילדים- זה גם שיקול (סתם דוגמה).

אנחנו לא באמת חוסכים כרגע בשוטף כי ההכנסה אפסית (תחילת החיים, נעזרים בהורים).

מה כן?

אקסל הוצאות מפורט לרמת השקל. הכל אצלנו אשראי אז קל.

אחרי כמה חודשים תוכלי לראות על מה אתם מוציאים וכמה. נניח אוכל בחוץ זה מצטבר. רכב זה יקר מאוד וכו.

אני מאמינה שאפילו רק הידיעה של לכמה מצטברות ההוצאות- עוזרת לחסוך.

בנוסף, אני לא חיה מחודש לחודש. הוצאות והכנסות אצלי זה שנתי. לא בנויה ללחץ אם פתאום הוצאה גדולה בלתי צפויה וכו.

מצד שני- לא מסתכלת על הסכום בעו"ש. הוא לא מעיד על האם אני יכולה לקנות עוד שמלה או לא. זה הכל מסתכם לסה"כ.

וכמו שאמרו- הוראת קבע לחסכון זה מעולה! תתחילו אפילו מכמה מאות שקלים בחודש. תתקדמו משם.

הכנסות גדולות בבת אחת- אם עדיין במאזן שנתי חיובי- מכניסים ישר לחיסכון כלשהו (נניח מלגה, מענק מילואים וכו).

יש לנו חסכונות לטווח ארוך, וגם סכום כלשהו בחסכון יותר נזיל למקרה ו. אבל ממש לא חיים בתודעה של- אם הכנסנו x אז אפשר להוציא x. אנחנו נוציא כמה שצריך, ובכללי בחסכנות.

אבל פלוס גדול בעו"ש לא קורא לי לבזבז. אם כבר להעביר לחיסכון (מנגד, אם העו"ש דל אז בהחלט לקצץ)

ההוצאות שלנו מטורפות

אני כרגע לא עובדת מרגישה שצריכה אוויר מהצפיפות של הילדים

אבל בעזרת ה שההוצאה הזאת תרד נצליח לחסוך יותר 

משני התחומים פלוס מהגננת לגמרי יש סיכוי לקבל.

בוועדה- להדגיש את כל הקשיים התפקודיים שלו בדגש על חוסר היכולת להסתדר במסגרת החינוכית הרגילה.

להדגיש שהקשיים עדיין קיימים למרות טיפול בקהילה. כלומר שהטיפול לא מספיק. להדגיש שטופל. הם אוהבים מיצוי נסיונות לפני אישור מסגרת קטנה.

לא להדגיש חוזקות בוועדה. להדגיש חולשות ותפקוד לקוי.

לנשום עמוק. ולהתפלל. 

טוב מאוד שלעצמך את חושבת 'ילד חכם שצריך עזרה לממש את היכולות שלו'. איזה חשיבה חכמה! ההתנסחות מלמדת שזה מה שאת מרגישה, וזה כל כך טוב ובריא!

אבל בועדה, תתנסחי הפוך,

כי מה לעשות כדי לקבל תוצאה צריך להדגיש את מה שיגרום להם להבין את מה שהם לא מוכנים להבין אחרת,

בועדה תדגישי שמדובר בילד בעל קשיים רגשיים חברתיים ותחושתיים, הוא לא מצליח לווסת את עצמו, וקשה לו במעברים. תפרטי דוגמאות לקשיים שלו, עדיף גם כאלו שמקשים על כל הגן ועל הגננת. ודרך אגב, איך הוא מבחינה קוגניטיבית? אה מבחינה קוגניטיבית הוא בסדר גמור ואפילו מעל הממוצע.

נכון, זה נשמע רע. אבל לצערנו זה מה שעובד.

זה יכול להוציא מהדעת הטרפת הביוקרטית בזו!

ומנסיון שלי- יש לי ילדה מהממת (בת 8 עכשיו)

כשהיתה צריכה לעלות לגן חובה הגננת המליצה על גן שפה, אבל לא היה מקום והפנו אותנו לגן שילוב.

זאת היתה שנה מזעזעת (מאמינה שכמה פה בפורום זוכרות את התסכולים שלי...) גם הילדה וגם אנחנו לא הבנו מה רותים מאיתנו...

הצוות היו מקסימות, אבל זה לא נתן מענה לבת שלי.

מבחינת ועדות לשנה אחרי אמרתי לגננת שהילדה הזו לא מתאימה לכיתה א, היא גם קטנה וגם מבחינה רגשית פשוט לא!

אבל מבחינה שכלית- הרמה היתה גבוהה וזה היה לה לרועץ.

אני בעיקר פחדתי על הפערים האלה- מצד אחד הילדה בקושי מדברת בגן, יש לה הצטאות וועד. מצד שני- ממלאת דפי עבודה, לימדה את עצמה לקרוא... ובבית היא פרחה, במשפחה המורחבת פחות.

כשהגעתי לוועדה הגננת הנחתה אותי מה לומר, אבל ברגע האמת ששאלו אותי מה אני רוצה בשבילה פשוט התחלתי לבכות, מול כל הצוות של הוועדה- אמרתי להם שאני בסה"כ רוצה שיהיה לה טוב. והטוב הזה לא יכול להיות במסגרת של גן רגיל! היא צריכה עטיפה שונה, ההסתגלות שלה שונה, זה שהיא פותרת תרגילים ויודעת לקרוא לא אומר שהיא מווסתת ושהרגשות שלה יד ביד עם השכל. (אני כותבת לך וזה עושה לי רע להזכר בזה. באמת. התסכול הזה הוא נוראי!)

אז נתנו לי אישור לגן שפה, וגם עם זה היה בעיות, כי אף גן שפה לא רצה לקבל אותה בגלל ההצטאות.

בסוף, שבוע אחרי תחילת הלימודים, הפנו אותנו לגן סולם. את האמת שקצת (הרבה) חששתי בגלל השם שלו, אבל כשהגעתי לגן פתאום רווח לי (וגם פה בפורום המליצו לי עליו בלב שלם). המנהלת שם היתה מקסימה! ההצטאות לא הפחידה אותה. שמו את הבת שלי בגן הריגשי. והיא ממש פרחה שם!

אולי פעם אחת היא עשתה צואה בגן! תביני איזה הישג! ומשם היא המשיכה חכיתה א רגילה!!! לא מקדמת!

היא פשוט קיבלה שם פוש רציני. ידעו איך לעבוד איתה! היא קיבלה רב"ע וקל"ת וטיפול ריגשי ופסיכולוגית- הכל במסגרת הגן ובלי שנצטרך להטרטר אחה"צ...

בקיצור אני ממש מבינה אותך. המון תפילות ואל תפחדי לבכות בוועדה... את אמא לביאה ונלחמת על השפיות של הבן שלך!!

לכי עם הלב שלך והלוואי שתצליחו בקלות ובלי עוגמת נפש!!!

רשמנו אותה לבית ספר שמלכתחילה הכיתות שם יותר קטנות מהרגיל (23 בכיתה)

והמורה שלה של כיתה א היתה פשוט שליחה טובה. אין לי מילים אחרות.

השנה המורה קצת יותר דורשת, אבל הבת שלי מסתדרת עם זה יופי ב"ה. ויש לה גם שעה בשבוע טיפול ריגשי דרך ביה"ס שזה מתנה גדולה

אם כן - יפה שקיבלתם ככה בקלות. בעירייה הצליחו להכניס אותי לחרדה.

אם מתאים לך ואת רוצה, מוזמנת לפרטי(ותכלס יהיה לי הכי נח בווצאפ, אם יש לך ואם מתאים לך)

זה נכון שבוועדות מסתכלים על הבנת שפה, וצריך לפחות 2 סטיות תקן מתחת לממוצע כדי לקבל גן שפה.

אבל אם מדובר בילד מתחת לגיל 4, אז אבחון ההבנה הוא מאד קל ולא תמיד משקף.

אפשר לעשות אבחון אחר שיותר קל "ליפול" בו.

אם הוא בטיפול קלינאית אוכל להמליץ לך איזה אבחון לעשות ואז הקלינאית תכתוב דוח בו תפרט את האבחון שהעבירה לו וכמה הוא קיבל

הכרתי ילדה עם עיכוב שפתי מטורף, כולל עיכוב בהבנה, והאמא אמרה בוועדה ש"היא מבינה הכל"

(היא היתה בת 4 עם הבנה של גיל שנתיים)

ולא אישרו לה!!!

כן הדגישו גם בכתב וגם בעל פה (הגננת והקלינאית תקשורת השתתפו בוועדה) שהוא לא מביע את הקשיים והרצונות שלו, לא יוזם, יילך לאיבוד בקבוצה גדולה וכו'.

אני לפני הוועדה דווקא שמעתי שהיום ההורים מחליטים מה הם רוצים עבור הילד. בוועדה יכולים להמליץ ולהציע אבל זאת החלטה של ההורים. מקווה שהבנתי נכון ושילך לכם בקלות

הכל בזוף ההורים מחליטים

אם תילחמו היטב תקבלו

נכון זה מייאש שצריך להילחם אבל תבואי בגישה של יש רק תשובה אחת

אני באה מהתחום וראיתי לא פעם ולא פעמיים ילדים שקיבלו זכאות ואפיון למרות שהיו חכמים מעל הממוצע.

אבל היו קשיי התנהגות, קשיי תקשורת, קשיים בוויסות חושי, אימפולסיביות וכד' . 

הקושי שלך כאמא שאובדת עצות הוא עצום!!

חיבוק יקרה ❤️

אבל כן רוצה להעלות את האופציה של מסגרת חינוך פרטית.

עיקר הקושי הוא שסביב הגיל של הבן שלך, הפער בין היכולת השכלית לשאר היכולות הוא כ"כ גדול, שהכל נראה ללא מוצא ושכל החיים תתמודדו עם הפער הזה.

אבל האמת היא שככל שהוא גדל גם שאר היכולות מתפתחות, החברים בני גילו גם מתפתחים,

תחומי העניין מתרחבים והעצמאות גדלה.

השילוב של כל זה מאפשר להתמודד באופן מיטבי עם הפער.

(לצורך הדוגמה יש כיתות מחוננים שמורכבות רק ממחוננים ומספר התלמידים מוגבל בכל כיתה בדיוק כדי לאפשר את המענה שאת מדברת עליו)

ולכן כרגע לא הייתי מנסה בהכרח שהוא ימצה את היכולות הקוגניטנביות שלו, כמו שהייתי מחפשת מסגרת שתדע להכיל אותו כמו שהוא, ולא תחפש שהוא יתאים את עצמו למסגרת.

צהרון זו נקודת תורפה אצל כולם, על אחת כמה וכמה אצל ילדים שמתמודדים עם אתגר מסויים.

לכן צהרון ממש כדאי פרטי עם מעט ילדים.

הכסף והאנרגיה שאת משקיעה בלטפל בנזקים לא פחות יקר מאשר מראש לשלוח למסגרת שתהיה לו מתאימה יותר עבורו.

וחיבוק לך!!!

זה משתפר בהמשך בע"ה 🤗

הוא לא יקבל את המענה של קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק... והם יצטרכו לקחת אותו בפרטי.

@שושנושי - הבנים שלי היו בגיל 3 פלוס בגן תצפית. אמרו לנו שזה מה שיש בגיל הזה... אחד מהם עבר משם לגן רגיל, השני המשיך בגני שפה.

הם ספציפית היו גם עם עיכוב בהבנה (הדביקו את הפער די מהר ב"ה. בביה"ס הם נחשבים בין החכמים בכיתה), אבל בגן השפה של הבן שלי היה ילד גאון ממש, שהקושי היחיד שלו (שאני ראיתי) הוא הליקוי השפתי (בהגייה). אז ברור שגם ילדים חכמים מתקבלים לגנים מיוחדים...

רוצה להגיד לך בכנות כמי שיושבת בוועדות האלה, שיש מקרים בהם לא מקבלים זכאות, וצריך לדעת ולבוא מוכנים.

תתכוננו לוועדה, תציגו היטב את כל הקשיים והפערים של הילד, את הצרכים שלו, ותסבירו היטב מה הקושי.

אבל, מהעבר השני תחשבו מה תעשו במידה ולא יאשרו, וזה קורה, ואפילו לא מעט. אני לא מציעה לבוא במוד של מלחמה בד''כ זה לא גורם לוועדה להתגייס, ואפילו להפך, תביאו את הכאב והקושי ותסבירו מה שאתם רואים

תחשבו מה האפשרויות שלכם הלאה. כמובן שתמיד אפשר לערער על ההחלטה 

פה בעיר הכיתות מפוצצות. ''אמורים'' לפתוח ולפצל כיתות וזה לא קורה.

בעירייה, הם אלה שיביאו לי הסעה לעיר שכנה?

מה הפתרון שיש לילד שצריך מענה מעבר ללהיות 1/40 בכיתה 

דבר ראשון, האם יש גורם רגשי שראה אותו שיכול לתת תיאור רגשי? ואז אפשר לבקש סיוע בשל הקשיים והפערים הרגשיים שאת מתארת.

מעבר לזה, אם לא יקבלו אפשר לערער על ההחלטה, ואז יש סיכוי יותר סביר לקבל

דבר נוסף, אם לא מקבל זכאות בוועדת זכאות ואפיון אפשר לבקש סיוע מסל מוסדי, שזה מענה בתוך המסגרת מסל השילוב, יכול להיות שזה יעזור לו

וכמובן טיפולים בקהילה

בעזרת ה' שתמצאו את הדרך והשליחים הכי טובים, ושיתקדם ויסגור את הפערים.

לי נשמע שגן חנ"מ זאת האופציה שנשמעת הכי טובה לשנה הבאה, הלוואי שתצליחו לקבל זכאות בכל זאת!!!!